הכי פופולרים

Facebook, YouTube

תקציר:

*הפיקוד הצבאי הירדני מזהיר שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי, ותהפוך את ירדן לגן עדן לטרור, שיאיים על ישראל והמשטרים הפרו-אמריקאים בחצי האי ערב.

*שליטת ישראל ביו"ש משדרגת את כח ההרתעה ומנטרלת את איום הטרור הפלסטיני (מיו"ש) על המשטר ההאשמי.

*כח ההרתעה הישראלי מעניק רוח גבית לפעילות המשטר ההאשמי נגד איומים מבית ומחוץ (כולל איראן), וחוסך מארה"ב את הצורך להפעיל צבא אמריקאי להצלת המשטר ההאשמי, כדי למנוע מארה"ב מכה כלכלית וביטחונית.

*נסיגה ישראלית מיו"ש תהפוך את הגבול המערבי של ירדן ל"קש הפלסטיני שישבור את גב המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי".

*ההתנהלות הפלסטינית במאה השנים האחרונות מלמדת שמדינה פלסטינית ביו"ש תהייה פורעת-חוק, תחריף את אי-יציבות המזרח התיכון ותפגע באינטרסים אמריקאים.

וידאו חדש: יוטיוב, פייסבוק

*ב-1948 התייחסה מחלקת המדינה של ארה"ב לישראל כנטל אסטרטגי.

*מאז 1967 הפכה ישראל למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב, כלכלית וביטחונית.

*"מלחמת ששת הימים" מנעה מארה"ב מכה כלכלית וביטחונית, ושללה מברה"מ הישג גיאו-אסטרטגי משנה-משחק.

*ב-1970 הביאה ישראל לנסיגת הפלישה הסורית (הפרו-סובייטית) לירדן (הפרו-אמריקאית), שהייתה עלולה לגרום להפלת משטרים ערביים פרו-אמריקאים.

*הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 חסכה מארה"ב עימות עם עיראק גרעינית במלחמת המפרץ ב-1991.

*הפצצת הכור הגרעיני הסורי ב-2007 מנעה מלחמת אזרחים גרעינית בסוריה.

*ועוד.

פוסטים אחרונים

האם ישראל יכולה להדוף לחץ אמריקאי?
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
סרטון חדש (6 דקות), https://bit.ly/3QOklZI, 9 נובמבר 2023

תקציר

1. במקביל להוקרת תודה עמוקה לסיוע צבאי, פיננסי ודיפלומטי של ארה"ב, האם ישראל יכולה/חייבת להדוף לחץ אמריקאי שנועד לקדם צעדים הפוגעים בביטחונה (לדוגמא, הפסקת אש המאפשרת לחמאס להתאושש ולהרוג יותר אזרחים וחיילים; לאחר המלחמה – הפקדת האחריות על מניעת טרור מעזה בידי גוף לא-ישראלי; שדרוג מעמד הרשות הפלסטינית עד כדי מדינה, למרות החינוך לשנאה, הסתה במסגדים, האדרת טרוריסטים ומענק חודשי למשפחות טרוריסטים; מניעת מתקפת מנע עצמאית ישראלית נגד חיזבאללה ואיראן)?

2. הדיפת לחץ אמריקאי הוא מרכיב קבוע ביחסי ישראל-ארה"ב מ-1948, הגורם למתיחות ולעתים אף לעונשים קיצרי-טווח, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, המביאה לזינוק דרמטי בשיתופי-פעולה ביטחוניים ואזרחיים לתועלת שני הצדדים.

3. כצפוי, הדיפת הלחצים על ידי ישראל חסכה מארה"ב נזק כלכלי וביטחוני כבד, ופגעה קשות ביריבי ואויבי ארה"ב.

צפייה מעשירה בסרטון.

סרטונים קצרים נוספים אפשר למצוא  כאן בנושאים הבאים: תרומת ישראל לארה"ב עולה לאין שיעור על היקף סיוע החוץ מארה"ב לישראל; מחלקת המדינה טועה באופן שיטתי במדיניותה במזרח התיכון; ערבויות ביטחון של ארה"ב אינן חרותות בסלע; מיתוס "פצצת הזמן הדמוגרפית הערבית"; השפעת השליטה הישראלית ביו"ש על אינטרס ארה"ב; 400 שנות שורשים של הקשר המיוחד ארה"ב-ישראל; המבוך המזרח תיכוני; איראן – כישלון האופציה הדיפלומטית; הטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי; הסוגייה הפלסטינית – מוקד הסכסוך הערבי-ישראלי, המדיניות הערבית וזעזועי המזרח התיכון?; הפליטים הפלסטינים – כמה? מה מקורם? ועוד.   

Facebook, YouTube

תקציר:

*הפיקוד הצבאי הירדני מזהיר שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי, ותהפוך את ירדן לגן עדן לטרור, שיאיים על ישראל והמשטרים הפרו-אמריקאים בחצי האי ערב.

*שליטת ישראל ביו"ש משדרגת את כח ההרתעה ומנטרלת את איום הטרור הפלסטיני (מיו"ש) על המשטר ההאשמי.

*כח ההרתעה הישראלי מעניק רוח גבית לפעילות המשטר ההאשמי נגד איומים מבית ומחוץ (כולל איראן), וחוסך מארה"ב את הצורך להפעיל צבא אמריקאי להצלת המשטר ההאשמי, כדי למנוע מארה"ב מכה כלכלית וביטחונית.

*נסיגה ישראלית מיו"ש תהפוך את הגבול המערבי של ירדן ל"קש הפלסטיני שישבור את גב המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי".

*ההתנהלות הפלסטינית במאה השנים האחרונות מלמדת שמדינה פלסטינית ביו"ש תהייה פורעת-חוק, תחריף את אי-יציבות המזרח התיכון ותפגע באינטרסים אמריקאים.

וידאו חדש: יוטיוב, פייסבוק

*ב-1948 התייחסה מחלקת המדינה של ארה"ב לישראל כנטל אסטרטגי.

*מאז 1967 הפכה ישראל למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב, כלכלית וביטחונית.

*"מלחמת ששת הימים" מנעה מארה"ב מכה כלכלית וביטחונית, ושללה מברה"מ הישג גיאו-אסטרטגי משנה-משחק.

*ב-1970 הביאה ישראל לנסיגת הפלישה הסורית (הפרו-סובייטית) לירדן (הפרו-אמריקאית), שהייתה עלולה לגרום להפלת משטרים ערביים פרו-אמריקאים.

*הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 חסכה מארה"ב עימות עם עיראק גרעינית במלחמת המפרץ ב-1991.

*הפצצת הכור הגרעיני הסורי ב-2007 מנעה מלחמת אזרחים גרעינית בסוריה.

*ועוד.

Facebook  YouTube

הסרטון חושף בערוותו את הממסד הדמוגרפי בישראל המהדהד – ולא בודק – את נתוני הרשות הפלסטינית.

חשיפת הניפוח המלאכותי של מפקד האוכלוסין הפלסטיני, כפי שמתועד במסמכי הרשות הפלסטינית: פער של 50%.

הצגת התנופה הדמוגרפית היהודית – והתמערבות הדמוגרפיה הערבית – כפי שמתעד הזינוק של 68% במספר הלידות היהודיות השנתיות מ-1995 ועד היום, וכפי שמתועד על ידי שיעור הפריון היהודי הגבוה משיעור הפריון הערבי.

מידע מתועד נוסף: https://theettingerreport.com/category/jewish-arab-demographics-he/?lang=he

The following 10-minute-video (http://bit.ly/2p5Lx7M) highlights:

1. US policy toward Israel is driven by prime US national security interests and priorities, militarily and commercially.
2. US-Israel relations have evolved into a productive two-way-street, mutually-beneficial ties.
3. Israel is a unique national-security producer for the US in face of the imminent threats of Iran's Ayatollahs and Islamic terrorism, and in the attempt to bolster the pro-US Arab regimes.
4. US policy toward the proposed Palestinian state should be based on US national security interests, realizing that a Palestinian state west of the Jordan River would doom the pro-US Hashemite Jordanian regime east of the Jordan River, and consequently threatening the pro-US Arab regimes in the Arabian Peninsula.
5. The Jewish community in the US has provided a robust tailwind to the deeply-rooted affinity (since the 1620 “Mayflower”) by the American people toward the Jewish state. Congressional legislation, enhancing US-Israel cooperation, have been introduced, almost exclusively, by Christian legislators.

Video#40 http://bit.ly/2oxPL9G ; Entire mini-seminar: http://bit.ly/1ze66dS
1. In the pursuit of peace, alliances and interests, western policy-makers tend to sacrifice perplexing Middle East reality on the altar of oversimplification and wishful-thinking, which has fueled regional fires.
2. According to the Lebanese-born Prof. Fouad Ajami, former Director of Middle East Studies at Johns Hopkins University (The Arab Predicament, Cambridge University Press, 1990): Middle East reality constitutes “a chronicle of illusions, despair and politics repeatedly degenerating into bloodletting.”
3. Iraqi-born Prof. Eli Kedourie, London School of Economics, one of the leading Middle East historians, wrote in Islam in the Modern World (Mansell publishing, 1980): “Political terrorism in the Muslim and Arab world has a somewhat old history…which would not be easy to eradicate from the world of Islam.”
4. Egyptian-born Prof. P. J. Vatikiotis, from the London University School of Oriental and African Studies, an icon of Middle East history, wrote in Arab and Regional Politics in the Middle East (Croom and Helm, 1984): “The use of terrorism by [Arab] rulers…has been for domestic, regional and international political purposes…. There is an unbridgeable gap between them and all other social and political arrangements… The dichotomy between the Islamic and all other systems of earthly government and order is clear, sharp and permanent; it is also hostile.”
5. The assumption that the Arab Tsunami is a temporary mishap, which could be cured by a constitutional panacea, is detached from Middle East reality. Most of the Arab rage has been directed toward Arabs, and was introduced long before the 2010 eruption of the current Arab Tsunami.
6. Two million Sudanese were killed, and 4 million displaced, during the 1983-2011 genocidal civil war; the West Pakistani massacres in East Pakistan (Bangladesh) totaled 1.25 million in 1971; 200,000 deaths in Algeria's civil war in 1991-2006; one million deaths in the Iran-Iraq war; 300,000 Muslim [Shia and Kurdish] killed by Saddam Hussein; 200,000 Lebanese were killed in internal violence during the 1970s and 1980s; 80,000 Iranians killed during the Islamic revolution; 25,000 deaths in Jordan during the 1970-71; 20,000 killed in 1982 by Hafiz Assad in Hama. The World Health Organization’s estimate of Osama bin Laden’s carnage in Iraq was 150,000.
7. Some 11 million Muslims have been violently killed since 1948, of which 35,000, (0.3 percent) died during the Arab wars against Israel, or one out of every 315 fatalities; and public executions and decapitations are regularly held in Iran and Saudi Arabia.
8. The deep roots of contemporary Mid-East Islamic violence are highlighted by Prof. Efraim Karsh, Head of Middle East and Mediterranean studies at London’s King's College, editor of the Middle East Quarterly and author of Islamic Imperialism: A History (Yale University Press, 2006): “In the long history of the Islamic empire, the wide gap between delusions of grandeur and the forces of localism would be bridged time and again by force of arms, making violence a key element of the Islamic political culture…. The result was a legacy of oppressive violence that has haunted the Middle East [from the seventh century] into the 21st century….”
9. A key lesson for US policy-makers was delivered by Prof. P.J. Vatikiotis (ibid): “American choices must be made on the assumption that what the Arabs want or desire is not always – if ever – what Americans desire; in fact, the two desires may be diametrically opposed and radically different.”
10. Western interests and the pursuit of peace would be dramatically enhanced, should Western policy-makers adhere to Middle East reality and heed the teachings of Professors Ajami, Karsh, Vatikiotis and Kedourie, learning from history by avoiding – rather than by repeating – costly errors.
Video#39: http://bit.ly/2mT25Ri; Entire mini-seminar: http://bit.ly/1ze66dS
1. According to the Saudi Arabian-based newspaper, Arab News, "the Arab Spring is not about seeking democracy, it is about Arabs killing Arabs… about hate and sectarian violence…. The Arab Spring is an accumulation of years of political corruption, human rights violations, sectarianism and poor education systems…. The Arabs were never united and are now divided beyond anybody’s imagination. Arabs hate each other more than they hate the outside enemy. Syrians are hurting Syrians and the Israelis are the ones who treat the Syrian wounds [in an Israeli field hospital built on the Golan Height]."
2. Connecting the dots of the increasingly boiling Arab Street highlights the 1,400 year reality of intense intra-Arab violent intolerance, hate education, transient (one-bullet) regimes, tenuous policies, non-compliance with intra-Arab agreements, explosive unpredictability and the absence of intra-Arab peaceful coexistence.
3. Since the 7th century appearance of Islam, the Arab street has never experienced freedom of religion, speech, press, association or movement, which are prerequisites for free elections and peaceful coexistence. Arab societies are ruled by – and the will of the majority is subjugated by – non-democratic, minority rogue regimes.
4. The Arab Street is dominated by domestic, regional, national and intra-Arab subversion and terrorism. Ethnic cleansing in Syria, Iraq, Yemen, Tunisia, the Sudan and Libya reflects the lack of national cohesion on the Arab street and the merciless intra-Arab/Muslim fragmentation along ethnic, tribal, cultural, geographic, ideological and religious lines. The misperception of the national cohesion of two of the most powerful Arab countries throughout the 20th century – Iraq and Syria – has collapsed, setting them on a chaotic course of disintegration. Studying the fate of minorities in Arab countries, reveals the devastating Arab/Muslim attitude towards the "infidel" Christians, Jews, Hindus or Buddhists.
5. The current increasingly, turbulent Arab Tsunami, which erupted in 2010, has intensified anxiety and panic among the pro-US regimes of Egypt, Jordan, Saudi Arabia, Kuwait, the United Arab Emirates, Oman, and Bahrain, which are inherently susceptible to domestic upheaval. They are aware that Egypt's Mubarak, Libya's Kaddafi, Tunisia's Ben Ali and Yemen's Salah (possibly joined by Syria's Assad) were perceived to be Rock of Gibraltar-like regimes, but were overthrown by Islamic mobs. They are cognizant of the clear, present and lethal threat posed by Iran and Iran's adversary, ISIS (the "Islamic State in Iraq and Syria"). They are concerned about the lava erupting from the endemic civil war in an intractably fragmented Yemen, which controls the route of oil tankers from the Indian Ocean to the Mediterranean.
6. The December 2010 Tunisian upheaval fueled the February 2011 Libyan and Egyptian eruptions, which fed the February 2011 turmoil in Yemen and Bahrain, providing a tailwind for the March 2011 surge of the civil war in Syria. The intensification of terrorism and disintegration in Iraq poses an imminent deadly threat to the Hashemite regime in Jordan, which could be transformed into another haven for Islamic terrorism, threatening to sweep through Saudi Arabia and other pro-US Gulf states.
7. The increasingly boiling Arab Street accentuates Israel's unique role as the only stable, reliable, effective, democratic and unconditional national-security-producing-ally of the US, whose posture of deterrence – in the face of Islamic terrorism and Iran – is a life insurance policy for pro-US Arab regimes in the Middle East.
8. Connecting the dots of the increasingly boiling Arab Street underscores the recklessness of past pressure on Israel to retreat from the Golan Heights, as well as the current pressure on Israel to withdraw from the mountain ridges of Judea and Samaria, which dominate the border with Jordan (the Jordan Valley) and over-tower Jerusalem, Israel's only International Airport and 80% of Israel's infrastructure and population, which is concentrated in the 9-15 mile narrow sliver along the Mediterranean (the pre-1967 Israel). An Israel without the mountain ridges of Judea and Samaria would be transformed from a strategic asset to a strategic burden on the USA.
9. Connecting the dots of the increasingly boiling Arab Street exposes the gullibility of well-intentioned peace negotiators, who still consider the Arab Tsunami an Arab Spring, transitioning itself to democracy, embracing Western norms of peaceful coexistence, compliance with agreements and civil liberties. They believe that a signed agreement can over-ride a 14 century old shifty and devious political culture. They ignore the fact that intra-Arab conflicts – not the Arab-Israeli conflict – have been and are "the Middle East conflicts." The Arab Tsunami has exposed the Palestinian issue as a marginal issue in Middle Eastern politics, not a crown-jewel of Arab policy making, nor the crux of the Arab-Israeli conflict.
10. Against the backdrop of the real Middle East, Israel cannot afford to lower its security threshold and rely on peace-driven-security. As long as the Arab Street is dominated by an unpredictable, violently intolerant 14-century-old political culture, Israel must pursue security and deterrence-driven peace.

11. The next video will shed light on the Middle East labyrinth.

Video#38 http://bit.ly/2lSMHoS; Entire online seminar: http://bit.ly/1ze66dS
1. Irrespective of – and unrelated to – the Palestinian issue, the Middle East is boiling, firing the 14-century-old Sunni-Shia intra-Muslim confrontation, exacerbating intra-Arab violence in Syria, Iraq, Libya, Yemen, Egypt, Tunisia, Bahrain and threatening to explode in every Arab country. The Arab Tsunami, which has erupted independent of the Palestinian issue, has been leveraged by Iran's Ayatollahs, in order to advance their supremacist, megalomaniacal goal of dominating the Persian Gulf, the Middle East and beyond, notwithstanding the Palestinian issue, which has never played a substantial role in shaping the stormy intra-Arab and intra-Muslim relations and the Middle East agenda.
2. Contrary to Western preoccupation with the Palestinian issue, the Middle Eastern agenda dramatically transcends the Palestinian issue, which is neither the crux of the Arab-Israeli conflict, nor a crown-jewel of Arab policy-making and nor a core cause of the 1,400-year-old turbulence, violent intolerance, instability, unpredictability, subversion and terrorism in the Middle East. The Palestinian issue is completely irrelevant to the tectonic Arab Tsunami, which has engulfed the Middle East from the Persian Gulf to Northwestern Africa.

3. The intensifying Arab Tsunami, which erupted in 2010, causing the deaths of hundreds of thousands people, the dislocation of millions, and threatens to topple every sitting Arab regime, has exposed the myth of the supposed centrality of the Arab-Israeli conflict, in general, and the Palestinian issue, in particular. None of the recent – as well as past – domestic and regional upheavals in the Middle East has been directly, or indirectly, related to the Arab-Israeli conflict or the Palestinian issue. Contrary to conventional “wisdom,” the Palestinian issue has always been a side – and not a main – dish on the tectonic Middle East menu, which has been dominated by intra-Muslim and intra-Arab explosive ingredients.

4. No Arab country has ever considered the Palestinian issue a top priority, warranting shedding blood, sweat or tears. Arab policy-makers have always talked the talk on behalf the Palestinian issue – in order to divert attention away from critical domestic and regional failures – but have never walked the walk, financially or militarily. They adhere to the Arab saying: “On words one does not pay custom.”

5. The top priority for Arab leaders, personally and nationally, is homeland security and countering-terrorism, in the face of intensifying, clear and present domestic and regional lethal threats. Therefore, they are preoccupied with the Muslim Brotherhood – the largest transnational Islamic terror organization – and additional Islamic terror organizations. The Muslim Brotherhood – not the Palestinian issue – has plagued Egypt since 1928. The Muslim Brotherhood, and its ideology, nurtured the Taliban, Al Qaeda, ISIS and other Islamic terror organizations.
6. Therefore, President Al-Sisi has followed in the footsteps of President Sadat, who resisted President Carter’s pressure to place the Palestinian issue at the center of the 1977-79 Israel-Egypt peace process. Sadat was concerned about the destabilizing impact of a Palestinian entity, as evidenced by the subversive track record of Arafat and Mahmoud Abbas in Egypt (1950s), Syria (1966), Jordan (1970), Lebanon (1970-1983) and, worst of all, in Kuwait (1990).

7. Moreover, in 2016, President Al-Sisi – just like all pro-US Arab leaders in Jordan, Saudi Arabia and other Gulf States – expands intelligence, counter-terrorism and overall geo-strategic cooperation, operationally and technologically with Israel, a global role-model of counter-terrorism, in defiance of Palestinian opposition. They believe that when smothered by the lethal sandstorms of Islamic terrorism and Iran, one must leverage the mutually-beneficial ties with Israel, rather than be preoccupied with the Palestinian tumbleweed.

8. Iran's policy of megalomaniacal supremacy, terrorism, subversion and hate-education, and its determination to become a nuclear power, are driven by the 2,000-year-old ambition to dominate the Persian Gulf, Indian Ocean, Middle East and beyond, and not by the Palestinian issue.
9. The disintegration of the Arab Middle East, especially Iraq, Syria, Libya and Yemen, is a derivative of the endemic, tribal, religious, ethnic, geographic and ideological intra-Muslim fragmentation, not the Palestinian issue.

10. The next video will connect the Middle East dots.

 


 

Video#37: http://bit.ly/2mfXDca ; entire video-seminar: http://bit.ly/1ze66dS
1. In 2011, the Department of State welcomed the Arab Tsunami, which has displaced millions of people and murdered hundreds of thousands – and keeps raging – as an Arab Spring, youth revolution, Facebook revolution and a transition towards democracy.

2. In 2011, the State Department recommended the toppling of Gaddafi in Libya, in spite of Gaddafi's transfer of Libya's nuclear infrastructure to the US in 2003, and irrespective of his fierce battle against Islamic terrorism. The toppling of the ruthless Gaddafi transformed Libya into the largest, lawless platform of Islamic terrorism in the Middle East, spilling over into Africa, Europe and the rest of the world, severely undermining the US national and homeland security.

3.
The State Department has severely misperceived the Palestinian issue as if it were a core cause of Middle East turbulence, but none of the volcanic events from Iran to Mauritania are related to the Palestinian issue. The State Department considers the Palestinian issue a crown-jewel of Arab policy-making, but most Arab policy-makers shower Palestinians with talk, but not walk, considering the Palestinian leadership a role-model of treachery, back-stabbing, intra-Arab terrorism and corruption. Palestinian leaders are welcome in Western capitals by red carpets, but in Arab capitals by shabby rugs. In 1991, Kuwait expelled almost 300,000 Palestinians due to their collaboration with Saddam's invasion of Kuwait.
4. In 1993, the State Department endorsed Arafat as a Nobel Laureate, embracing him as a messenger of peace, in defiance of Arafat’s 40-year-old trail of terrorism against Jews and mostly Arabs in Egypt, Syria, Jordan, Lebanon and Kuwait, and regardless of Arafat's status – from the 1970s – as a role model of anti-Western international terrorism.

5.
In 2016 the Department of State embraces Mahmoud Abbas (Abu Mazen) as a messenger of peace, in defiance of his track record: a graduate of KGB training, who coordinated PLO ties with the Soviet Bloc; expelled from Egypt (1955), Syria (1966) and Jordan (1970) for subversion; co-planned the murder of eleven Israeli athletes during the 1972 Olympic Games; collaborated with Saddam Hussein's 1990 invasion of Kuwait, which triggered the First Gulf War; a 70-year-trail of terrorism against Jews and mostly Arabs; a repressive and corrupt rule of the Palestinian Authority, exacerbated by the establishment of an anti-Israel, anti-US and anti-Semitic Palestinian hate-education, which is the most effective production-line of terrorists.

6. During the 1980s, the State Department considered Saddam Hussein an ally in the confrontation against Iran, ignoring the fact that the enemy of my enemy could also be my enemy. Until the August 1990 invasion of Kuwait, Iraq received from the US dual-use commercial and defense technologies, $5BN loan guarantees and vital intelligence, assuming that a well-fed Saddam would be less of a threat.

7. On July 19, 1990, on the eve of Iraq's invasion of Kuwait, the US ambassador to Baghdad, April Gillespie, told Saddam Hussein: "an Iraqi invasion of Kuwait would be considered, by Washington, an inter-Arab issue," providing a green light for the invasion of Kuwait, and planting the seeds of the first and second Iraq Wars and their devastating ripple effects.

8. In 1981, the US Administration punished Israel for the bombing of Iraq's nuclear reactor. Ten years later, then Secretary of Defense, Dick Cheney, thanked Israel publicly "for eradicating the Iraqi reactor in 1981, which spared the US a calamitous nuclear confrontation in 1991."

9. During the late 1970s, the State Department was actively pursuing the downfall of the pro-US Shah of Iran, supporting Ayatollah Khomeini, who was perceived as a human-rights warrior in defiance of an oppressive ruler. Thus, the Department of State facilitated the transformation of Iran from "the US policeman of the Gulf" to the worst enemy of the US, terrorizing pro-US Arab regimes, sponsoring global Islamic terrorism, collaborating with North Korea in the pursuit of nuclear and ballistic capabilities, supporting anti-US countries in Latin America, and brainwashing Iranian youth to fight "the modern-day arrogant crusader, the Big American Satan."

10. In 1977, Israel and Egypt conducted direct negotiation, focusing on Israel-Egypt issues, in defiance of State Department's pressure to join a futile international peace conference, which was supposed to focus on the Palestinian issue and Jerusalem. Following a futile pressure, on Israel and Egypt, to abort direct negotiation and join an international conference, the US jumped on the successful Israel-Egypt peace bandwagon.

11. Until 2011, the State Department considered Hafiz, and then Bashar, Assad reliable leaders, pressuring Israel to concede the historically and militarily critical Golan Heights. Syria's track record, in particular, and the tectonic Arab Tsunami, in general, highlight the recklessness of the State Department.

12. In 1948, the US State Department was convinced that the establishment of the Jewish State would trigger a war, which would result in a second Jewish Holocaust; that the Jewish State would be a strategic burden upon the US, and it would join the Communist Bloc. In order to dissuade Ben Gurion from declaration of independence, the State Department convinced President Truman to threaten Ben Gurion with economic sanctions, and to impose a military embargo on the region, while Britain supplied arms to the Arabs.

13. In 2016, the State Department plays an active role in Israel-Palestinian negotiation, prejudging the outcome, by pressuring Israel to reckless retreat to a 9-15 mile-wide sliver along the Mediterranean, over-towered by the mountain ridges of Judea and Samaria. The State Department's involvement has radicalized the Palestinians who expect the US to extract more concessions from Israel. The failed track record of the State Department, in the Middle East, does not warrant adherence to its proposals.

14. The next video will address the question:
Is the Palestinian issue a core cause of regional turbulence?

 

סרטונים אחרונים

Play Video

The US diplomatic option toward Iran is self-destructive

The US diplomatic option induced the transformation of Iran from "the American policeman of the Gulf" to “the largest anti-American venomous octopus in the world.”
Play Video

Palestinian state – is it consistent with US interests?

A Palestinian state west of the Jordan River would cause the demise of the pro-US Hashemite regime east of the River, transforming Jordan into a platform of anti-US Islamic terrorism with ripple effects into the Arabian Peninsula, threatening all pro-US, oil producing Arab regimes, a bonanza to US enemies and rivals and a setback to the US.
Play Video

Can/should Israel defy US pressure?

Israel’s defiance of US pressure has been an inherent feature of US-Israel relations since 1948. It has caused short-term frictions, while generating long-term US strategic respect toward Israel, triggering a dramatic enhancement of mutually-beneficial strategic cooperation. Israeli defiance of US pressure spared the US economic and national security setbacks, dealing major blows to enemies and rivals of the US.
Play Video

State Department's systematic failures in the Middle East

The State Department's Middle East policy has been systematically wrong, at least, since 1948, on issues relating to Iran, Iraq, Egypt, Libya, Syria and Israel.

ניוזלטר

הזמינו הרצאות וראיונות

דמוגרפיה

איראן

כשלון האופציה הדיפלומטית האמריקאית מול איראן

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 24 דצמבר 2023, bit.ly/3TK3Aka

English edition  bit.ly/3tp5fB4

*מחלקת המדינה הביאה לעולם את האופציה הדיפלומטית שסייעה להפוך את איראן מ"השוטר האמריקאי" של המפרץ הפרסי ל"תמנון ארסי אנטי-אמריקאי", שזרועותיו פרושות מהמפרץ הפרסי, דרך אפריקה, עד לאמריקה הלטינית, כולל גבול ארה"ב-מקסיקו – הבטן הרכה והפגיעה של ארה"ב.

*האופציה הדיפלומטית – כולל תגובה רופסת לתקיפה איראנית שיטתית של מתקני ארה"ב באזור המפרץ הפרסי והוצאת החות'ים מרשימת ארגוני הטרור– מחמירה את זעזועי האזור ואת האיום על המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי, מכרסמת בכוח ההרתעה של ארה"ב, מקדמת את מעמד רוסיה, סין ובמיוחד איראן ופוגעת בביטחון ארה"ב.

*האופציה הדיפלומטית הסירה את רוב הסנקציות הכלכליות שהוטלו על איראן, והזניקה את יצוא הנפט האיראני מ-500,000 חביות ליום (בתקופת הסנקציות) ל-2-3 מיליון חביות ליום, ובכך הגדילה את הכנסת איראן בכ-100 מיליארד דולרים, שרובם הופנו לשדרוג מכונת הטרור האנטי-אמריקאית, גם באמריקה הלטינית – החצר האחורית של ארה"ב (כמו גם לחות'ים, חמאס וחיזבאללה).

*האופציה הדיפלומטית מקלה ראש במרכזיות החזון הדתי, פנאטי, אימפריאלי של האייתולות ונחישותם האפוקליפטית לייצא את המהפכה השיעית האנטי-אמריקאית. לכן מחלקת המדינה שוגה באשליות על בוננזה כלכלית ודיפלומטית העשויה להשפיע על האייתולות לקבל דו-קיום בשלום עם השכנים הסונים, לקיים הסכמים, ולזנוח חזון בן 1,400 שנים, המושרש בחוקה, מערכת החינוך, דרשות יום ששי במסגדים, והתקשורת הרשמית באיראן.  

*אבל, כצפוי, המחוות הדרמטיות של ארה"ב הובילו להחרפת טרור האייתולות ונחישותם למוטט כל משטר סוני  ולהכניע את "הכופר" המערבי, ובמיוחד את "השטן הגדול האמריקאי", במקביל להמשך אפליית ודיכוי נשים ומיעוטים דתיים ואתניים באיראן.

*מחלקת המדינה השיקה את האופציה הדיפלומטית ב-1978/79, כאשר תקעה סכין בגב השאה הפרסי והעניקה רוח גבית להדחתו על ידי אייתוללה חומייני, אותו העריכה כמהדורה איראנית של גנדי, שאינו מעוניין לייצא את המהפכה השיעית, מתמקד בטרקטורים ולא בטנקים, אנטי-סובייטי, פרו-מערבי וגורם מייצב באזור.

*מחלקת המדינה נחשפת בערוותה, כאשר ב-2023 משטר האייתולות ממנף את מחוות האופציה הדיפלומטית כדי ללבות מלחמות אזרחים, טרור, הברחת סמים והלבנת הון במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית, שם הוא מהדק את שיתוף הפעולה עם ברוני הסמים של מקסיקו, קולומביה, בוליביה, אקוודור וברזיל, מאמן ארגוני טרור, מהדק את הקשר עם ממשלות אנטי-אמריקאיות (במיוחד ונצואלה, קובה וניקרגואה), מקים אתרי ניסוי של טילים בליסטים, ומספק כטב"מים קטלניים וציוד להקמת מנהרות תת-קרקעיות להברחת סמים וטרוריסטים לארה"ב.

*השורה התחתונה: שיטית בי פעם אחת, התבייש לך; שיטית בי פעמיים, הבושה שלי! אחרי 44 שנים שהאייתולות משטים בארה"ב, ופוגעים קשות במעמדה האסטרטגי של ארה"ב בעולם, הגיע הזמן לבדוק את כדאיות האופציה הדיפלומטית, ולשקול את החלפתה על ידי אופציה של שינוי משטר או אופציה של איום צבאי אמין המרחף מעל ראש האייתולות.

יהודה ושומרון

ישראל-סעודיה ושליטה ישראלית על רכסי יו"ש (סרטון)

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823

*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;

*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;

*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;

*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.

ירושלים

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

חגים יהודיים

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

גולן

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

טרור איסלמי

חמאס ופלסטינים: שלובים או נפרדים?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 3 ינואר 2023, bit.ly/41Imdai

English edition  bit.ly/489Wxpq

תפישת העולם המערבית נחושה להפריד בין חמאס לבין האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. אבל היא מנוגדת למציאות המזרח תיכונית, החושפת שילוב ברור בין חמאס לבין רוב הפלסטינים (גם ביו"ש), חברתית, חינוכית, תרבותית, רעיונית ודתית.

המציאות המזרח תיכונית גם מציגה את חמאס כמדינת טרור ולא רק ארגון טרור. לכן, רוב ערביי עזה חגגו בהתלהבות את זוועות ה-7 לאוקטובר, ורואים בטרור אב-טיפוס של גבורה במסגרת מלחמת-קודש לקידום חזון עקירת "הישות הכופרת היהודית".

פוטנציאל הטרור של אוכלוסיית עזה הודגש עוד ב-29 ליוני 1967, במסמך של הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, שהוגש למזכיר ההגנה האמריקאי, רוברט מקנאמארה. המסמך הציג את מפת גבולות הביטחון המינימלי של ישראל, שכללה את רמת הגולן, רכסי יו"ש, רצועת החוף מאילת לשארם א-שייך ו… רצועת עזה: "[רצועת עזה] מהווה מובלעת של חתרנות וטרור, ושליטה בה תקנה לישראל יתרון צבאי…. עזה מהווה אתר אמונים של הטרור הפלסטיני….. שליטת ישראל ברצועת עזה תצמצם את איום הטרור ב-80%…."

פוטנציאל הטרור של ערביי עזה ממונף מ-1947 על ידי "האחים המוסלמים", שהוא ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם, שהקים את חמאס ב-1988. עזה הייתה בין חמישה הסניפים שהוקמו על ידי "האחים המוסלמים" בתחום המנדט הבריטי (חיפה, יפו, שכם, ירושלים ועזה). הסניף העזתי היה צמוד למרכז "האחים המוסלמים" במצרים, ופעל בעיקר בקרב המעמד הבינוני. אבל, משנות ה-90' הרחיב חמאס את פעילותו בקרב ערביי עזה והפך לגורם מרכזי בזירה החברתית, רעיונית ודתית.

הזדהות ערביי עזה עם "האחים המוסלמים" וחמאס גדלה בהדרגה מאז החתימה על הסכם אוסלו ב-1993, בעקבות החלטת ערפאת ומחמוד עבאס להקים את מערכת החינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), ההסתה במסגדים והאדרת הטרור. בתחילה הביאה הנחלת הטרור לשדרוג מעמד הרשות הפלסטינית, אך  עד מהרה הזניקה את התמיכה בחמאס, שהפך לחלק בלתי-נפרד מהתרבות העזתית ומודל-לחיקוי עבור רוב הנוער הפלסטיני.

מודעות הרשות הפלסטינית להזדהות הגוברת עם חמאס – ולהפיכת חמאס מארגון טרור למדינת טרור בעזה (תחילה) – גרמה להחלטת הרשות הפלסטינית להימנע מקיום בחירות מאז 2005 מחשש  לניצחון סוחף של חמאס. תגובת ערביי עזה לטבח ופרעות ה-7 לאוקטובר הבהירה שהחמאס הוא אכן בשר מבשרה של האוכלוסייה העזתית, ושיוקרת חמאס הרקיעה שחקים בעזה וביו"ש.

כדי להקל על גיבוש הצעות לפתרון סכסוכים, המערב מעדיף ליצור מציאות אלטרנטיבית, אופטימית, צפויה ונוחה יותר ממציאות המזרח תיכונית – בת 1,400 השנים – שהיא מתסכלת, אלימה, בלתי-צפויה ובלתי-נוחה. מכאן ההנחה של מעצבי מדיניות מערביים שחמאס וערביי עזה אינם משולבים, אלא נפרדים, תרבותית ורעיונית, ולכן האוכלוסייה היא לכאורה חפה-מפשע ואין לפגוע בה.

אבל, המציאות המזרח תיכונית מתעדת שמהות החמאס מבטאת את הערכים, תפישת העולם והחינוך של רוב ערביי עזה, השולחים את ילדיהם למערכת החינוך של חמאס, למסגדי החמאס ולהתקהלויות ההמוניות המשבחות את טרור חמאס.

בניגוד לתובנה המקובלת במערב, חמאס אינו ארגון טרור כמו "הנתיב הזוהר" בפרו, "הבריגדות האדומות" באיטליה, "הפעולה הישירה" בצרפת, "הכוחות המזויינים המהפכניים" בקולומביה וגם לא דאע"ש בסוריה ועיראק, וארגוני טרור נוספים המייצגים מיעוט וגורמי שוליים במדינותיהם, ומפעילים טרור נגד רוב האוכלוסייה, והממסד הממשלתי, תרבותי, חינוכי ודתי. בניגוד לארגוני טרור אלו חמאס הוא מדינת הטרור של רצועת עזה, חלק בלתי-נפרד של התשתית החינוכית, תרבותית ודתית של עזה, וזוכה להזדהות מצד רוב תושבי הרצועה. חמאס זוכה לתמיכה רחבה יותר מהתמיכה של תושבי סוריה במשטר אסאד, תושבי איראן במשטר האייתולות, ויותר מהתמיכה שזכו סדאם חוסיין בעיראק וקדאפי בלוב.

מדיניות מערבית המתעלמת ממציאות המזרח התיכון – כפי שמאפיין את מדיניות המערב כלפי איראן – אינה מכירה בשילוב בין חמאס ורוב גדול של ערביי רצועת עזה, מנסה לבלום את מתקפת צה"ל, מזרימה אדרנלין לוורידי חמאס, מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי האנטי-מערבי, ומקשה על מלחמת ישראל והמערב בטרור האסלאמי.