Most Popular

וידאו חדש: יוטיוב, פייסבוק

*ב-1948 התייחסה מחלקת המדינה של ארה"ב לישראל כנטל אסטרטגי.

*מאז 1967 הפכה ישראל למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב, כלכלית וביטחונית.

*"מלחמת ששת הימים" מנעה מארה"ב מכה כלכלית וביטחונית, ושללה מברה"מ הישג גיאו-אסטרטגי משנה-משחק.

*ב-1970 הביאה ישראל לנסיגת הפלישה הסורית (הפרו-סובייטית) לירדן (הפרו-אמריקאית), שהייתה עלולה לגרום להפלת משטרים ערביים פרו-אמריקאים.

*הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 חסכה מארה"ב עימות עם עיראק גרעינית במלחמת המפרץ ב-1991.

*הפצצת הכור הגרעיני הסורי ב-2007 מנעה מלחמת אזרחים גרעינית בסוריה.

*ועוד.

Facebook  YouTube

הסרטון חושף בערוותו את הממסד הדמוגרפי בישראל המהדהד – ולא בודק – את נתוני הרשות הפלסטינית.

חשיפת הניפוח המלאכותי של מפקד האוכלוסין הפלסטיני, כפי שמתועד במסמכי הרשות הפלסטינית: פער של 50%.

הצגת התנופה הדמוגרפית היהודית – והתמערבות הדמוגרפיה הערבית – כפי שמתעד הזינוק של 68% במספר הלידות היהודיות השנתיות מ-1995 ועד היום, וכפי שמתועד על ידי שיעור הפריון היהודי הגבוה משיעור הפריון הערבי.

מידע מתועד נוסף: https://theettingerreport.com/category/jewish-arab-demographics-he/?lang=he

recent posts

The following 10-minute-video (http://bit.ly/2p5Lx7M) highlights:

1. US policy toward Israel is driven by prime US national security interests and priorities, militarily and commercially.
2. US-Israel relations have evolved into a productive two-way-street, mutually-beneficial ties.
3. Israel is a unique national-security producer for the US in face of the imminent threats of Iran's Ayatollahs and Islamic terrorism, and in the attempt to bolster the pro-US Arab regimes.
4. US policy toward the proposed Palestinian state should be based on US national security interests, realizing that a Palestinian state west of the Jordan River would doom the pro-US Hashemite Jordanian regime east of the Jordan River, and consequently threatening the pro-US Arab regimes in the Arabian Peninsula.
5. The Jewish community in the US has provided a robust tailwind to the deeply-rooted affinity (since the 1620 “Mayflower”) by the American people toward the Jewish state. Congressional legislation, enhancing US-Israel cooperation, have been introduced, almost exclusively, by Christian legislators.

Video#40 http://bit.ly/2oxPL9G ; Entire mini-seminar: http://bit.ly/1ze66dS
1. In the pursuit of peace, alliances and interests, western policy-makers tend to sacrifice perplexing Middle East reality on the altar of oversimplification and wishful-thinking, which has fueled regional fires.
2. According to the Lebanese-born Prof. Fouad Ajami, former Director of Middle East Studies at Johns Hopkins University (The Arab Predicament, Cambridge University Press, 1990): Middle East reality constitutes “a chronicle of illusions, despair and politics repeatedly degenerating into bloodletting.”
3. Iraqi-born Prof. Eli Kedourie, London School of Economics, one of the leading Middle East historians, wrote in Islam in the Modern World (Mansell publishing, 1980): “Political terrorism in the Muslim and Arab world has a somewhat old history…which would not be easy to eradicate from the world of Islam.”
4. Egyptian-born Prof. P. J. Vatikiotis, from the London University School of Oriental and African Studies, an icon of Middle East history, wrote in Arab and Regional Politics in the Middle East (Croom and Helm, 1984): “The use of terrorism by [Arab] rulers…has been for domestic, regional and international political purposes…. There is an unbridgeable gap between them and all other social and political arrangements… The dichotomy between the Islamic and all other systems of earthly government and order is clear, sharp and permanent; it is also hostile.”
5. The assumption that the Arab Tsunami is a temporary mishap, which could be cured by a constitutional panacea, is detached from Middle East reality. Most of the Arab rage has been directed toward Arabs, and was introduced long before the 2010 eruption of the current Arab Tsunami.
6. Two million Sudanese were killed, and 4 million displaced, during the 1983-2011 genocidal civil war; the West Pakistani massacres in East Pakistan (Bangladesh) totaled 1.25 million in 1971; 200,000 deaths in Algeria's civil war in 1991-2006; one million deaths in the Iran-Iraq war; 300,000 Muslim [Shia and Kurdish] killed by Saddam Hussein; 200,000 Lebanese were killed in internal violence during the 1970s and 1980s; 80,000 Iranians killed during the Islamic revolution; 25,000 deaths in Jordan during the 1970-71; 20,000 killed in 1982 by Hafiz Assad in Hama. The World Health Organization’s estimate of Osama bin Laden’s carnage in Iraq was 150,000.
7. Some 11 million Muslims have been violently killed since 1948, of which 35,000, (0.3 percent) died during the Arab wars against Israel, or one out of every 315 fatalities; and public executions and decapitations are regularly held in Iran and Saudi Arabia.
8. The deep roots of contemporary Mid-East Islamic violence are highlighted by Prof. Efraim Karsh, Head of Middle East and Mediterranean studies at London’s King's College, editor of the Middle East Quarterly and author of Islamic Imperialism: A History (Yale University Press, 2006): “In the long history of the Islamic empire, the wide gap between delusions of grandeur and the forces of localism would be bridged time and again by force of arms, making violence a key element of the Islamic political culture…. The result was a legacy of oppressive violence that has haunted the Middle East [from the seventh century] into the 21st century….”
9. A key lesson for US policy-makers was delivered by Prof. P.J. Vatikiotis (ibid): “American choices must be made on the assumption that what the Arabs want or desire is not always – if ever – what Americans desire; in fact, the two desires may be diametrically opposed and radically different.”
10. Western interests and the pursuit of peace would be dramatically enhanced, should Western policy-makers adhere to Middle East reality and heed the teachings of Professors Ajami, Karsh, Vatikiotis and Kedourie, learning from history by avoiding – rather than by repeating – costly errors.
Video#39: http://bit.ly/2mT25Ri; Entire mini-seminar: http://bit.ly/1ze66dS
1. According to the Saudi Arabian-based newspaper, Arab News, "the Arab Spring is not about seeking democracy, it is about Arabs killing Arabs… about hate and sectarian violence…. The Arab Spring is an accumulation of years of political corruption, human rights violations, sectarianism and poor education systems…. The Arabs were never united and are now divided beyond anybody’s imagination. Arabs hate each other more than they hate the outside enemy. Syrians are hurting Syrians and the Israelis are the ones who treat the Syrian wounds [in an Israeli field hospital built on the Golan Height]."
2. Connecting the dots of the increasingly boiling Arab Street highlights the 1,400 year reality of intense intra-Arab violent intolerance, hate education, transient (one-bullet) regimes, tenuous policies, non-compliance with intra-Arab agreements, explosive unpredictability and the absence of intra-Arab peaceful coexistence.
3. Since the 7th century appearance of Islam, the Arab street has never experienced freedom of religion, speech, press, association or movement, which are prerequisites for free elections and peaceful coexistence. Arab societies are ruled by – and the will of the majority is subjugated by – non-democratic, minority rogue regimes.
4. The Arab Street is dominated by domestic, regional, national and intra-Arab subversion and terrorism. Ethnic cleansing in Syria, Iraq, Yemen, Tunisia, the Sudan and Libya reflects the lack of national cohesion on the Arab street and the merciless intra-Arab/Muslim fragmentation along ethnic, tribal, cultural, geographic, ideological and religious lines. The misperception of the national cohesion of two of the most powerful Arab countries throughout the 20th century – Iraq and Syria – has collapsed, setting them on a chaotic course of disintegration. Studying the fate of minorities in Arab countries, reveals the devastating Arab/Muslim attitude towards the "infidel" Christians, Jews, Hindus or Buddhists.
5. The current increasingly, turbulent Arab Tsunami, which erupted in 2010, has intensified anxiety and panic among the pro-US regimes of Egypt, Jordan, Saudi Arabia, Kuwait, the United Arab Emirates, Oman, and Bahrain, which are inherently susceptible to domestic upheaval. They are aware that Egypt's Mubarak, Libya's Kaddafi, Tunisia's Ben Ali and Yemen's Salah (possibly joined by Syria's Assad) were perceived to be Rock of Gibraltar-like regimes, but were overthrown by Islamic mobs. They are cognizant of the clear, present and lethal threat posed by Iran and Iran's adversary, ISIS (the "Islamic State in Iraq and Syria"). They are concerned about the lava erupting from the endemic civil war in an intractably fragmented Yemen, which controls the route of oil tankers from the Indian Ocean to the Mediterranean.
6. The December 2010 Tunisian upheaval fueled the February 2011 Libyan and Egyptian eruptions, which fed the February 2011 turmoil in Yemen and Bahrain, providing a tailwind for the March 2011 surge of the civil war in Syria. The intensification of terrorism and disintegration in Iraq poses an imminent deadly threat to the Hashemite regime in Jordan, which could be transformed into another haven for Islamic terrorism, threatening to sweep through Saudi Arabia and other pro-US Gulf states.
7. The increasingly boiling Arab Street accentuates Israel's unique role as the only stable, reliable, effective, democratic and unconditional national-security-producing-ally of the US, whose posture of deterrence – in the face of Islamic terrorism and Iran – is a life insurance policy for pro-US Arab regimes in the Middle East.
8. Connecting the dots of the increasingly boiling Arab Street underscores the recklessness of past pressure on Israel to retreat from the Golan Heights, as well as the current pressure on Israel to withdraw from the mountain ridges of Judea and Samaria, which dominate the border with Jordan (the Jordan Valley) and over-tower Jerusalem, Israel's only International Airport and 80% of Israel's infrastructure and population, which is concentrated in the 9-15 mile narrow sliver along the Mediterranean (the pre-1967 Israel). An Israel without the mountain ridges of Judea and Samaria would be transformed from a strategic asset to a strategic burden on the USA.
9. Connecting the dots of the increasingly boiling Arab Street exposes the gullibility of well-intentioned peace negotiators, who still consider the Arab Tsunami an Arab Spring, transitioning itself to democracy, embracing Western norms of peaceful coexistence, compliance with agreements and civil liberties. They believe that a signed agreement can over-ride a 14 century old shifty and devious political culture. They ignore the fact that intra-Arab conflicts – not the Arab-Israeli conflict – have been and are "the Middle East conflicts." The Arab Tsunami has exposed the Palestinian issue as a marginal issue in Middle Eastern politics, not a crown-jewel of Arab policy making, nor the crux of the Arab-Israeli conflict.
10. Against the backdrop of the real Middle East, Israel cannot afford to lower its security threshold and rely on peace-driven-security. As long as the Arab Street is dominated by an unpredictable, violently intolerant 14-century-old political culture, Israel must pursue security and deterrence-driven peace.

11. The next video will shed light on the Middle East labyrinth.

Video#38 http://bit.ly/2lSMHoS; Entire online seminar: http://bit.ly/1ze66dS
1. Irrespective of – and unrelated to – the Palestinian issue, the Middle East is boiling, firing the 14-century-old Sunni-Shia intra-Muslim confrontation, exacerbating intra-Arab violence in Syria, Iraq, Libya, Yemen, Egypt, Tunisia, Bahrain and threatening to explode in every Arab country. The Arab Tsunami, which has erupted independent of the Palestinian issue, has been leveraged by Iran's Ayatollahs, in order to advance their supremacist, megalomaniacal goal of dominating the Persian Gulf, the Middle East and beyond, notwithstanding the Palestinian issue, which has never played a substantial role in shaping the stormy intra-Arab and intra-Muslim relations and the Middle East agenda.
2. Contrary to Western preoccupation with the Palestinian issue, the Middle Eastern agenda dramatically transcends the Palestinian issue, which is neither the crux of the Arab-Israeli conflict, nor a crown-jewel of Arab policy-making and nor a core cause of the 1,400-year-old turbulence, violent intolerance, instability, unpredictability, subversion and terrorism in the Middle East. The Palestinian issue is completely irrelevant to the tectonic Arab Tsunami, which has engulfed the Middle East from the Persian Gulf to Northwestern Africa.

3. The intensifying Arab Tsunami, which erupted in 2010, causing the deaths of hundreds of thousands people, the dislocation of millions, and threatens to topple every sitting Arab regime, has exposed the myth of the supposed centrality of the Arab-Israeli conflict, in general, and the Palestinian issue, in particular. None of the recent – as well as past – domestic and regional upheavals in the Middle East has been directly, or indirectly, related to the Arab-Israeli conflict or the Palestinian issue. Contrary to conventional “wisdom,” the Palestinian issue has always been a side – and not a main – dish on the tectonic Middle East menu, which has been dominated by intra-Muslim and intra-Arab explosive ingredients.

4. No Arab country has ever considered the Palestinian issue a top priority, warranting shedding blood, sweat or tears. Arab policy-makers have always talked the talk on behalf the Palestinian issue – in order to divert attention away from critical domestic and regional failures – but have never walked the walk, financially or militarily. They adhere to the Arab saying: “On words one does not pay custom.”

5. The top priority for Arab leaders, personally and nationally, is homeland security and countering-terrorism, in the face of intensifying, clear and present domestic and regional lethal threats. Therefore, they are preoccupied with the Muslim Brotherhood – the largest transnational Islamic terror organization – and additional Islamic terror organizations. The Muslim Brotherhood – not the Palestinian issue – has plagued Egypt since 1928. The Muslim Brotherhood, and its ideology, nurtured the Taliban, Al Qaeda, ISIS and other Islamic terror organizations.
6. Therefore, President Al-Sisi has followed in the footsteps of President Sadat, who resisted President Carter’s pressure to place the Palestinian issue at the center of the 1977-79 Israel-Egypt peace process. Sadat was concerned about the destabilizing impact of a Palestinian entity, as evidenced by the subversive track record of Arafat and Mahmoud Abbas in Egypt (1950s), Syria (1966), Jordan (1970), Lebanon (1970-1983) and, worst of all, in Kuwait (1990).

7. Moreover, in 2016, President Al-Sisi – just like all pro-US Arab leaders in Jordan, Saudi Arabia and other Gulf States – expands intelligence, counter-terrorism and overall geo-strategic cooperation, operationally and technologically with Israel, a global role-model of counter-terrorism, in defiance of Palestinian opposition. They believe that when smothered by the lethal sandstorms of Islamic terrorism and Iran, one must leverage the mutually-beneficial ties with Israel, rather than be preoccupied with the Palestinian tumbleweed.

8. Iran's policy of megalomaniacal supremacy, terrorism, subversion and hate-education, and its determination to become a nuclear power, are driven by the 2,000-year-old ambition to dominate the Persian Gulf, Indian Ocean, Middle East and beyond, and not by the Palestinian issue.
9. The disintegration of the Arab Middle East, especially Iraq, Syria, Libya and Yemen, is a derivative of the endemic, tribal, religious, ethnic, geographic and ideological intra-Muslim fragmentation, not the Palestinian issue.

10. The next video will connect the Middle East dots.

 


 

Video#37: http://bit.ly/2mfXDca ; entire video-seminar: http://bit.ly/1ze66dS
1. In 2011, the Department of State welcomed the Arab Tsunami, which has displaced millions of people and murdered hundreds of thousands – and keeps raging – as an Arab Spring, youth revolution, Facebook revolution and a transition towards democracy.

2. In 2011, the State Department recommended the toppling of Gaddafi in Libya, in spite of Gaddafi's transfer of Libya's nuclear infrastructure to the US in 2003, and irrespective of his fierce battle against Islamic terrorism. The toppling of the ruthless Gaddafi transformed Libya into the largest, lawless platform of Islamic terrorism in the Middle East, spilling over into Africa, Europe and the rest of the world, severely undermining the US national and homeland security.

3.
The State Department has severely misperceived the Palestinian issue as if it were a core cause of Middle East turbulence, but none of the volcanic events from Iran to Mauritania are related to the Palestinian issue. The State Department considers the Palestinian issue a crown-jewel of Arab policy-making, but most Arab policy-makers shower Palestinians with talk, but not walk, considering the Palestinian leadership a role-model of treachery, back-stabbing, intra-Arab terrorism and corruption. Palestinian leaders are welcome in Western capitals by red carpets, but in Arab capitals by shabby rugs. In 1991, Kuwait expelled almost 300,000 Palestinians due to their collaboration with Saddam's invasion of Kuwait.
4. In 1993, the State Department endorsed Arafat as a Nobel Laureate, embracing him as a messenger of peace, in defiance of Arafat’s 40-year-old trail of terrorism against Jews and mostly Arabs in Egypt, Syria, Jordan, Lebanon and Kuwait, and regardless of Arafat's status – from the 1970s – as a role model of anti-Western international terrorism.

5.
In 2016 the Department of State embraces Mahmoud Abbas (Abu Mazen) as a messenger of peace, in defiance of his track record: a graduate of KGB training, who coordinated PLO ties with the Soviet Bloc; expelled from Egypt (1955), Syria (1966) and Jordan (1970) for subversion; co-planned the murder of eleven Israeli athletes during the 1972 Olympic Games; collaborated with Saddam Hussein's 1990 invasion of Kuwait, which triggered the First Gulf War; a 70-year-trail of terrorism against Jews and mostly Arabs; a repressive and corrupt rule of the Palestinian Authority, exacerbated by the establishment of an anti-Israel, anti-US and anti-Semitic Palestinian hate-education, which is the most effective production-line of terrorists.

6. During the 1980s, the State Department considered Saddam Hussein an ally in the confrontation against Iran, ignoring the fact that the enemy of my enemy could also be my enemy. Until the August 1990 invasion of Kuwait, Iraq received from the US dual-use commercial and defense technologies, $5BN loan guarantees and vital intelligence, assuming that a well-fed Saddam would be less of a threat.

7. On July 19, 1990, on the eve of Iraq's invasion of Kuwait, the US ambassador to Baghdad, April Gillespie, told Saddam Hussein: "an Iraqi invasion of Kuwait would be considered, by Washington, an inter-Arab issue," providing a green light for the invasion of Kuwait, and planting the seeds of the first and second Iraq Wars and their devastating ripple effects.

8. In 1981, the US Administration punished Israel for the bombing of Iraq's nuclear reactor. Ten years later, then Secretary of Defense, Dick Cheney, thanked Israel publicly "for eradicating the Iraqi reactor in 1981, which spared the US a calamitous nuclear confrontation in 1991."

9. During the late 1970s, the State Department was actively pursuing the downfall of the pro-US Shah of Iran, supporting Ayatollah Khomeini, who was perceived as a human-rights warrior in defiance of an oppressive ruler. Thus, the Department of State facilitated the transformation of Iran from "the US policeman of the Gulf" to the worst enemy of the US, terrorizing pro-US Arab regimes, sponsoring global Islamic terrorism, collaborating with North Korea in the pursuit of nuclear and ballistic capabilities, supporting anti-US countries in Latin America, and brainwashing Iranian youth to fight "the modern-day arrogant crusader, the Big American Satan."

10. In 1977, Israel and Egypt conducted direct negotiation, focusing on Israel-Egypt issues, in defiance of State Department's pressure to join a futile international peace conference, which was supposed to focus on the Palestinian issue and Jerusalem. Following a futile pressure, on Israel and Egypt, to abort direct negotiation and join an international conference, the US jumped on the successful Israel-Egypt peace bandwagon.

11. Until 2011, the State Department considered Hafiz, and then Bashar, Assad reliable leaders, pressuring Israel to concede the historically and militarily critical Golan Heights. Syria's track record, in particular, and the tectonic Arab Tsunami, in general, highlight the recklessness of the State Department.

12. In 1948, the US State Department was convinced that the establishment of the Jewish State would trigger a war, which would result in a second Jewish Holocaust; that the Jewish State would be a strategic burden upon the US, and it would join the Communist Bloc. In order to dissuade Ben Gurion from declaration of independence, the State Department convinced President Truman to threaten Ben Gurion with economic sanctions, and to impose a military embargo on the region, while Britain supplied arms to the Arabs.

13. In 2016, the State Department plays an active role in Israel-Palestinian negotiation, prejudging the outcome, by pressuring Israel to reckless retreat to a 9-15 mile-wide sliver along the Mediterranean, over-towered by the mountain ridges of Judea and Samaria. The State Department's involvement has radicalized the Palestinians who expect the US to extract more concessions from Israel. The failed track record of the State Department, in the Middle East, does not warrant adherence to its proposals.

14. The next video will address the question:
Is the Palestinian issue a core cause of regional turbulence?

 

Video#36:http://bit.ly/2mpQc6g; Entire mini-seminar: http://bit.ly/1ze66dS

1. US-Israel defense cooperation should be driven by the enhancement of the mutually-beneficial, win-win, two-way-street ties, not by the re-introduction of one-way-street relations, which would burden the US and increasing the dependency of Israel upon the US. The proposal to extend, to Israel, US security guarantees – including a defense pact and a peacekeeping force – in exchange for Israel's retreat from the historically and militarily critical, dominant mountain ridges of Judea and Samaria, ignores the inherently ineffective track record of such (open-ended) US guarantees, the provisions of the US Constitution, which enables US presidents to avoid full implementation of the guarantees, and the US public opposition – especially since the military involvement in Vietnam and then Iraq and Afghanistan – to the stationing of US troops abroad.

2. According to a November 15, 2001 Department of Justice memo to the White House National Security Council, irrespective of international law and consistent with the US Constitution, the President has the constitutional, discretionary authority to terminate, or suspend, unilaterally, fully or partly, the 1972 USA-USSR ABM Treaty – the limitation of anti-ballistic missile systems – without seeking coordination with Congress, and certainly not with the USSR, whenever the President determines that it is in the national interest to do so.

3. In 1979, President Carter unilaterally terminated/abrogated the Mutual Defense Treaty with Taiwan, upon the establishment of diplomatic relations with China. Such a presidential prerogative was also asserted by Presidents Madison, McKinley, Wilson, Coolidge, Roosevelt, Eisenhower, Kennedy, Johnson, and recently by Carter and Reagan. Thus, in 1986, Reagan suspended the ANZUS (Australia, New Zealand, US) Pact security obligations to New Zealand, and in 1985, he terminated the Treaty of Friendship, Commerce and Navigation with Nicaragua.

4. The London Economist wrote on March 9, 2015: "Article 5 [of the NATO Treaty] stipulates that the response [to aggression against a member state] may include armed force, but it does not mandate it. All that NATO actually promises is to take 'such action as it deems necessary' to restore and maintain security. That could be anything from nuclear war to a stiff diplomatic protest…. The Baltics argue that an attack on them would mean an all-out East-West confrontation…. But Article 5 does not specify such a response…. Many eastern NATO members worry, since it is hard to imagine a US president risking nuclear war to defend a tiny country half a world away…. What might count locally as an intolerable assault on the Baltic States' sovereignty may not be seen in NATO headquarters as an 'armed attack'…. All the strength of the world's mightiest military alliance will not amount to much if its members cannot agree when an aggressor has actually stepped over the line…."

5.
According to Hebrew University Prof. of international relations, Michla Pomerance: "A treaty can never entail more than a contingent and tentative promise to use force in the future; execution of the promise requires further specific authorization by Congress. Otherwise, the treaty-makers – the President and 2/3 of the Senate – would be unconstitutionally usurping the war-making powers of Congress (the 1973 War Powers Act, which passed over a presidential veto)…. Past American defense commitments… are generally characterized by vagueness, non-specificity and the explicit denial of any automatic obligation to use force… to keep the US options open and its absolute discretion intact in deciding whether, and how, to redeem its promise….

6. In 1967, President Johnson invoked constitutional and congressional non-compliance with the 1957 Eisenhower's-Dulles' assurances to Israel, in response to Egyptian violations of the ceasefire and demilitarization accords. Johnson said: "I'm a tall Texan, but without Congress, I'm a short president."

7. "Any commitment must be interpreted and applied by the President. And, the line between interpretation and breach, evasion and non-execution may be thin indeed. What constitutes 'interpretation' for the promisor may well be seen as 'breach' by the promisee. Evasion by means of interpretation would not be a difficult task. Recent legislative restrictions on presidential war-making could readily be cited as additional justification for non-execution or evasion…. The violation of international law by the US president is not proscribed by the Constitution…. A president's decision to execute – or not to execute – an international commitment depends on his own – not the promisee's – assessment of the domestic and international political and military environment. Every US international commitment allows for future non-implementation, consistent with US interests and the US Constitution."
8. Against the backdrop of the US Constitution and past US security guarantees and defense pacts, it is clear that US security guarantees, with or without troops on Israel's borders – in exchange for Israel's withdrawal from the dominant mountain ridges of Judea and Samaria – would create a short-term false sense of peace and security, while dramatically eroding Israel's posture of deterrence in the Middle East, transforming Israel's image in the US from a role-model of strategic ally to a feeble dependent, undermining US-Israel relations, injuring US reliability and power-projection, and therefore fueling Middle East turbulence, damaging US interests and causing another setback to the cause of peace.

9. The next video will highlight the systematic blunders of the Department of State, Foggy Bottom.

 

Video#35 http://bit.ly/2m1qxN1; Entire mini-seminar: http://bit.ly/1ze66dS
1. US and/or international guarantees – including peacekeeping forces on Israel's borders with Arab entities – have been proposed as a means to convince Israel to retreat from the historically and militarily critical and irreplaceable mountain ridges of Judea and Samaria, contending that Israel's national security would be guaranteed by US and/or international guarantees and forces on its border in the most violently intolerant and unpredictable region in the world.

2. While Israel's retreat is Israeli-controlled, precise, certain and irreversible, the political and military viability of these guarantees and their potential benefits are top-heavy on escape routes, uncontrolled by Israel, imprecise, uncertain, open to various interpretations, doubtful, reversible and subject to multitude of changing circumstances, which are sometimes uncontrollable by the guarantor.
3. Notre Dame University Prof. of international relations, Alan Dowty, conducted a thorough study of "the role of great power guarantees in international peace agreements," concluding that: "The effectiveness of a guarantee depends upon the willingness of the guarantor to react to a threat, and upon his ability to react with sufficient force…. [For instance,] fear of disrupting American relations with Arab states was a factor in the 1967 US decision not to force open the Red Sea Straits of Tiran to Israeli ships [contrary to the US commitment in 1957, in return for a full Israeli withdrawal from the Sinai Peninsula]…. The effectiveness of a commitment depends on the underlying interests and capabilities of the guarantor, [not the guaranteed!]…."
4. According to Prof. Dowty, "Great Powers' guarantees are generally effective only when their own dominant or strategic position is involved. In general, the credibility of their promises and commitments is continuously vitiated by inadequate power, lack of means or sustained interest, multiple and conflicting interests, changes in relative might, changes in international alignments, rapprochement between former rivals, the breakup of guaranteeing coalitions, or by changes of government in the guaranteeing state. No international guarantee is more stable than the international and internal combinations that produced it…. Guarantees are by no means universally reliable even after they have been promulgated by formal or informal means [guarantees, alliances, defense pacts and peace accords]….The frequency with which weak states reject offers of protection is striking and shows that guarantees are not unambiguous blessings…."
5. Prof. Dowty concludes that "in the past, nations seeking to evade their commitments to support another state's independence and territorial integrity have never failed to find the means of doing so. Either commitment had changed, or the commitment was reinterpreted, or the failure of others to act was cited as excuse, or prior commitments were invoked, or failure of the guaranteed state to heed the guarantor's advice was held to release the latter from its commitment. Or, the commitment was simply ignored. The question of who will guarantee the guarantor remains unresolved."
6. US peacekeepers would be targeted by terrorists – such as Hezbollah, which murdered 300 Marines in 1983 in Beirut – who are proxies of anti-US rogue regimes – such as Iran – intimidating Washington, constraining the US capability to respond to provocations elsewhere (e.g., the Persian Gulf), and extort political concessions by targeting US servicemen, while preserving the element of deniability.
7. Against the backdrop of the US public reaction to US military involvement in Iraq, Afghanistan, Somalia and Lebanon, another peacekeeping undertaking would not be politically/militarily sustainable, leading to a prompt withdrawal in response to casualties and/or hostage-taking.

8. A US peacekeeping force on Israel's borders would, inadvertently, shield terrorists by constraining Israel's capabilities to preempt – and react to – Arab terrorism and aggression. It would also deny the US the benefits of Israel's military operations, which are not coordinated with the US, such as the bombing of Iraq's nuclear reactor in 1981, which spared the US a nuclear confrontation in 1991.

9. The stationing of US peacekeepers on Israel's borders would demolish Israel's posture of deterrence and US public and congressional support of Israel, which would be transformed from a country defending itself and a strategic asset, extending the strategic hand of the US, to an American dependent and liability, relying on US soldiers. Most Americans support military aid to Israel, but not sending troops to protect Israel.

10. A tenuous US military force on Israel's borders – in exchange for Israel's withdrawal from the dominant mountain ridges of Judea and Samaria – would have a short life expectancy, undermining US-Israel relations, further eroding US reliability and posture of deterrence, dramatically limiting Israel's power-projection, which would exacerbate regional instability and injure US interests, causing another setback to the cause of peace.


11. US-Israel defense cooperation should be driven by the enhancement of the mutually-beneficial, win-win, two-way-street ties, not by the re-introduction of one-way-street relations, which would burden the US and increasing the dependency of Israel upon the US.


12. The next video will highlight the constitutional constraints on US security guarantees.

 

Video#34 http://bit.ly/2kWV8OS; Entire mini-seminar: http://bit.ly/1ze66dS
1. Israel is urged to concede the historically and militarily most critical mountain ridges of Judea and Samaria, in return for a US, or a multinational, peacekeeping force, as well as US security guarantees or defense pact.

2. In order to be effective, defense pacts, and security guarantees – including peacekeeping monitoring or combat forces – must be reliable, durable, specific and politically/militarily sustainable. It must serve the interests of the foreign entity, which dispatches the force, lest it be ignored or summarily withdrawn.


3. However, the litany of US commitments, guarantees and defense pacts are characterized by four critical attributes – escape routes – designed to shield US interests in a way which undermines the effectiveness of the commitments: 1. non-specificity, vagueness and ambiguity, facilitating non-implementation; 2. Non-automaticity, facilitating delay, suspension and non-implementation; 3. Non-implementation if it is deemed harmful to US interests; 4. Subordination to the US Constitution, including the limits of presidential power.

4. For example, the NATO treaty – the tightest US defense pact – as ratified by the US Senate, commits the US to consider steps on behalf of an attacked NATO member, “as it deems necessary.” Moreover, in 1954, President Eisenhower signed a defense treaty with Taiwan, but in 1979, President Carter annulled the treaty unilaterally, with the support of Congress and the Supreme Court.

5. The May 25, 1950 Tripartite Declaration, by the US, Britain and France, included a commitment to maintain a military balance between Israel and the Arab states. However, on October 18, 1955, Secretary of State Dulles refused Israel’s request to buy military systems – to offset Soviet Bloc arm shipments to Egypt – insisting that the facts were still obscure. In 1957, President Eisenhower issued an executive agreement – to compensate for Israel’s full withdrawal from the Sinai Peninsula – committing US troops should Egypt violate the ceasefire and Sinai’s demilitarization. But, in 1967, President Johnson claimed that “[the commitment] ain’t worth a solitary dime,” while the UN peacekeepers fled upon the Egyptian invasion of the Sinai, the blockade of Israel’s port of Eilat, and the establishment of intra-Arab military force to annihilate Israel. In 1975, President Ford sent a letter to Prime Minister Rabin, stating that the US “will give great weight to Israel’s position that any peace agreement with Syria must be predicated on Israel remaining on the Golan Heights.” But, in 1979, President Carter contended that Ford’s letter hardly committed Ford, but certainly none of the succeeding presidents.

6. In an April 1975 AIPAC Conference speech, the late Senator Henry “Scoop” Jackson dismissed security guarantees as harmful delusion: “Detente did not save Cambodia and it will not save Vietnam, despite the fact that we and the Soviets are co-guarantors of the Paris Accords. And that is something to keep in mind when one hears that we and the Soviets should play the international guarantee game in the Middle East.”

7. According to Prof. Noah Pelcovits, Political Science, UCLA: “[In the context of security arrangements] there is only one chance in three that the protector will come to the aid of its ally in wartime, and then only at the discretion of the protector…. What counts is the protector’s perception of self-interestotherwise… the commitment is not honored…."

8. Prof. Michla Pomerance, International Relations, Hebrew University, stated that US defense commitments, including the NATO Treaty, “are uniformly characterized by vagueness, non-specificity… and the explicit denial of any automatic obligation to use force…. [in] accordance with the desire of the US, as promisor, to keep its options open…. Evasion by means of interpretation would not be a difficult task….”

9. The stationing of foreign peacekeeping troops on Israel’s border would cripple Israel’s defense capabilities, requiring Israel to seek prior approval in preempting or countering belligerence, which would also strain US-Israel ties. At the same time, appearing to have enabled Israel to act freely, would damage US-Arab ties.

 

10. The assumption that inherently tenuous, intangible, open-ended and reversible US security commitments constitute an effective compensation for critical Israeli land, tangible, irreversible concessions – such as a retreat from the strategically and historically critical mountain ridges of Judea and Samaria – reflects detachment from the Washington constitutional labyrinth and recent precedents, engendering a false sense of security, thus compromising the existence of the Jewish state, transforming Israel from a robust national security producing asset to a frail national security consuming liability, undermining US interests and US-Israel relations.

11. The next video will expand on the inherent non-reliability of US and international security guarantees.

Video#32: http://bit.ly/2kt37iz; Entire mini-seminar: http://bit.ly/1ze66dS

1. Israeli Arabs strongly oppose Defense Minister Liberman’s land – not population – swap proposal, which stipulates the transfer of Arab-majority land in Israel to the Palestinian Authority, while Jewish majority land in Judea & Samaria (the West Bank) would be transferred to Israel. They are determined to remain Israeli citizens, rather than become subjects of the Palestinian Authority.

2. 70,000 Jerusalem Arabs, holding Israeli ID cards, who relocated from tiny apartments in eastern Jerusalem to spacious homes in neighboring Arab villages and towns in Judea & Samaria (the West Bank), returned to Jerusalem once Israel built a security wall and fence around the city. They were concerned that the wall and fence reflected Israel's intention to withdraw from the neighboring Arab towns and villages, fearing that it would deny them Israel's civil liberties as well as educational, employment and welfare benefits.

3. Judea & Samaria (West Bank) Arabs enjoyed the highest-ever population growth – 89% – during Israel's full-control of the area from 1967 (560,000) through Oslo 1993 (1,050,000), following a population growth stagnation during Jordan’s rule from 1950 to 1967, which was characterized by outrageous infant mortality rates, short life expectancy and extremely high emigration. The unprecedented development of health, medical, employment and educational infrastructures, by Israel, dramatically reduced Arab infant mortality, increased Arab life expectancy and reduced Arab emigration.

4. All 1.6 million Israeli Arab citizens are eligible to vote upon reaching the age of 18. The United Arab Party holds 13 – out of 120 – seats in Israel's legislature, the Knesset, while identifying with Israel's arch enemies, opposing Jewish historical, religious and national roots and rights in the Land of Israel, as well as the Jewish ingathering to Israel, which the United Arab Party considers divinely-ordained to Muslims, not the "infidel" Jews. Five additional Arab Members of Knesset represent five non-Arab parties, such as Likud and Labor. Hebrew and Arabic are the only two official languages in Israel. Israel’s education system in the Arab sector is conducted in Arabic.

5. Many Israeli Arabs do not consider the United Arab Party their most authentic representative, as evidenced by the turnout during the national election – 64% – which is far below the 87% for local elections. Ali Salam, the Arab mayor of Nazareth, swept the March 2014 special mayoral election in Nazareth – defeating a 19-year incumbent anti-Israel mayor, Ramiz Jaraisey – by stating that “Nazareth is more important than Ramallah in the Palestinian Authority.” Ali Salam has defied the United Arab Party, criticizing its focus on Israel’s conflict with the Palestinian Authority, rather than on the social, educational and economic concerns of Israeli Arabs.

6. Arabs are exempt from Israel's compulsory military service, which is required in order to counter the lethal threat posed by neighboring Arab countries. However, an increasing number of Israeli Arabs volunteer to Israel's Defense Forces as well as Israel's National Service Program, which is an alternative program for those who do not serve in the military. An increasing number of Arabs have joined Israel’s police force.

7. The 140,000 Israeli Druse – erroneously lumped with Israeli Arabs – has been an integral part of Israel's population since Israel's independence in 1948, serving with distinction in Israel's Defense Forces, mostly in combat units, rising to top officer positions (e.g., division commanders). More Druse, than Jewish soldiers, have been killed – per capita – in Israel's wars.

8. The 160,000 Israeli Christian Arabs consider themselves more Israeli Christians than Israeli Arabs. They constitute the only Christian community in the Middle East, which benefits from civil liberties, increasingly-integrated into the Israeli system, economically, educationally, socially and even militarily. The Arab Tsunami – gullibly referred to as the Arab Spring – has intensified the lethal threat to the existence of Christians – and other minorities – in Muslim countries, highlighting the safety of the Christian community in Israel.

9. The 300,000 Israeli Bedouin Arabs have experienced a rapid urbanization process, reflecting their enhanced standard of living. One out of nine Bedouins serve in the Israel Defense Forces. Israeli universities and community colleges offer special (affirmative action-like) courses for Arabs in general and Bedouins in particular.

10. The next video will highlight Israel’s national security prerequisites.

 

latest videos

Play Video

The Middle East Labyrinth by Yoram Ettinger

An overview of the Middle East and the Israeli-Arab conflict. Ambassador (ret.) Yoram Ettinger is the Executive Director of "Second Thought: A US – Israel Initiative," a foundation dedicated to education through out-of-the-box thinking on US-Israel relations, Middle East affairs, the Palestinian issue, Jewish-Arab demographics, etc.
Play Video

State Department's systematic failures in the Middle East

*The State Department assumes that generous diplomatic and financial gestures could induce the violently volatile Middle East to embrace peaceful-coexistence, good-faith negotiation, democracy and human rights. However, this policy has generated tailwinds to rogue entities and headwinds to the US and its Arab allies.
Play Video

US-Israel kinship: Part 1 The Early Pilgrims as the Modern Day Exodus

Play Video

Palestinian Demographic Manipulation

Newsletter

SCHEDULE LECTURES & INTERVIEWS

Demography

Iran

סעודיה-איראן: הגורם הישראלי והאמריקאי

"מידה", https://bit.ly/44qUR9M

English edition  https://bit.ly/43HJQR1

סעודיה-איראן: חידוש יחסים דיפלומטים

*סעודיה אינה מניחה לחידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן להאפיל על מציאות המזרח התיכון ההפכפך. היא אינה מקילה ראש בהתנהלות השיטתית של משטר האייתולות באיראן, המחנך את עמו לשנאת והדברת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים; מפגין חתרנות, טרור, והפצת טילים ומטוסים זעירים וקטלניים ללא-טייס לגופים פורעי-חוק במזרח התיכון וברחבי העולם; מתסיס מלחמות אזרחים; מקדם חזון שיעי, פנאטי, מגלומני וחסר-פשרות; מייצא את המהפיכה השיעית ברחבי העולם ושואף להפיל כל משטר סוני. בניגוד לתפישת העולם המערבית, סעודיה מכירה בעובדה שמשטר האייתולות אינו מוכן להקריב את חזונו האלים בן 1,400 השנים על מזבח מחוות דיפלומטיות ומענקים פיננסים חסרי-תקדים.

*זה לא המקרה הראשון של חידוש יחסים דיפלומטים בין שתי המדינות. ב-1988 ו-2016 נותקו היחסים הדיפלומטים בין השתיים בעקבות חתרנות איראנית בסעודיה ותגובה חריפה של ריאד.

*חידוש הקשרים הדיפלומטים במרץ 2023 התקיים בתיווך סין, הממנפת את התסכול הסעודי מכרסום האמינות האסטרטגית של ארה"ב, המחייב את סעודיה להתקרב למעצמה אחרת המסוגלת – אולי – להרתיע את משטר האייתולות.  חידוש היחסים הדיפלומטים בין סעודיה לאיראן מהווה הישג גיאו-אסטרטגי משמעותי לסין ופגיעה קשה ומתמשכת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב באזור שהיה עד לאחרונה "מגרש בייתי" של ארה"ב.

*תדמית ההרתעה של ארה"ב ספגה סידרת מהלומות – כפי שרואות זאת סעודיה וכל המדינות הערביות, הסוניות והפרו-ארה"ב – עם החתימה על הסכם הגרעין ב-2015; הפינוי/בריחה של צבא ארה"ב מאפגניסטן ב-2021; החיזור השיטתי של ארה"ב אחרי משטר האייתלות באיראן, "האחים המוסלמים" והטרור החות'י בתימן, המהווים איום קטלני, ברור ומיידי על סעודיה וכל המדינות הסוניות-ערביות. כל זאת במקביל ללחץ שיטתי של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, כולל השעיית אספקת מערכות לחימה מתקדמות.

*מדיניות ארה"ב דוחפת את סעודיה, וגם את איחוד האמירויות ומצרים, לזרועות סין ורוסיה, ביטחונית וכלכלית, כולל מו"מ סעודי-סיני על הקמת כור גרעיני למטרות אזרחיות, שיקדם את "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי.

"חזון 2030" של  יורש העצר הסעודי ומעורבות ישראל

*שיתוף פעולה יעיל בין סעודיה וישראל מותנה בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות.

*שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים חסרי-תקדים בין סעודיה לבין ישראל, ותפקידה המרכזי של סעודיה בהחלטת איחוד האמירויות , בחריין, מרוקו וסודן לחתום הסכמי שלום עם ישראל, מבוססים על הערכה סעודית שלישראל ערך-מוסף ייחודי בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה.

*יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, מעריך שישראל חיונית לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי בין המזרח הרחוק לבין אירופה ונוכחות בנתיבי-ים קריטיים במפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים הערבי וים סוף.

*"חזון 2030" פועל למודרניזציה דרמטית בתחומי דת, תרבות, חברה, כלכלה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וביטחון לאומי, ורואה ביכולותיה של ישראל תרומה משמעותית לקידומו.

*יורש העצר הסעודי – כמו שליטי איחוד האמירויות ובחריין – פועל לגיוון התשתית הכלכלית הנשענת היום, באופן סוחף, על נפט וגז טבעי המועדים לתזזיתיות מחירים, ומאוימים על ידי מקורות אנרגיה זולה ונקיה יותר. שליטים אלו רואים בפריצת-הדרך הטכנולוגית הביטחונית והאזרחית של ישראל אמצעי ייחודי לשדרוג הכלכלה, להקטנה משמעותית של התלות בנפט וגז טבעי, להרחבת מקורות ההכנסה הלאומית, ולשדרוג הביטחון הלאומי.

*עתיד "חזון 2030" – המנוגד לערכים הפוריטנים של הדת והתרבות בסעודיה – וגם עתיד היחסים עם ישראל תלויים ביציבות הפנימית ומעמדו של מוחמד בן סלמן. יורש העצר נחוש בדעתו להתגבר על – ולכרסם בסמכותיות הדתית של – הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, שנהנה עד לעידן מוחמד בן סלמן מיוקרת-על בתחומי הדת וכבעל-ברית קריטי (מ-1744) של משפחת המלוכה.

*יורש העצר ימשיך לקדם את שיתופי הפעולה עם ישראל כל עוד יתרמו ל"חזון 2030", וכל עוד יצליח לנטרל את השפעת הוואהאבים.

הערך-המוסף של ישראל בהקשר המזרח תיכוני

*קידום היעדים השאפתניים של יורש העצר תלוי ברמת הזעזועים האזוריים, צמצום השפעתם של גורמים אלימים כגון משטר האייתולות באיראן; חתרנות השיעים בעידוד איראן באזור רווי-הנפט במזרח סעודיה; "האחים המוסלמים"; החות'ים בתימן הנהנים מסיוע איראני; חיזבאללה; חמאס והרשות הפלסטינית (הנתפסת בעיני יורש העצר כפוטנציאל התססה אזורית).

*למרות חידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן, סעודיה מודעת למציאות המזרח תיכונית הדומה להר געש המתפרץ מדי פעם באופן בלתי-צפוי, כפי שמעידה ההיסטוריה של 1,400 שנות האסלאם, וכפי שמעיד הצונאמי הערבי (המוגדר כ"אביב ערבי" על ידי תפישת העולם המערבית) שהתפרץ בסוף 2010 וממשיך לזעזע את הרחוב הערבי. יורש העצר גם אינו מתעלם מהקשר ההדוק בין ארדואן לבין קטאר (המקורבת לאייתולות ותומכת ב"אחים המוסלמים") ו"האחים המוסלמים", גם לא מהיריבות הצבאית עם ארדואן במלחמת האזרחים בלוב, וכמובן לא מהחזון המגלומני של ארדואן לחידוש האימפריה העותומנית ששלטה על חלק נרחב מסעודיה.

*על יציבות השלטון של בית סעוד ומימוש "חזון 2030" מעיב הכרסום המהותי בכוח ההרתעה של ארה"ב, המעניק רוח גבית לאיומים על ריאד. יורש העצר מתוסכל מ-43 שנות אופציה דיפלומטית במדיניות ארה"ב כלפי איראן; החיזור האמריקאי אחר "האחים המוסלמים"; והלגיטימציה האמריקאית לחות'ים בתימן. הוא גם מודע לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only), לרפיסות אירופה מול הטרור האסלאמי, ולחולשה השורשית של המשטרים הערביים. כל אלו מקרבים את סעודיה (בלית ברירה) לסין ורוסיה, צבאית וכלכלית.

*על רקע התסכול הסעודי ממדיניות ארה"ב, NATO ואירופה, ישראל בולטת – למרות חילוקי-דעות חריפים בנושאי דת ומדיניות – כ"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר באזור. הסוגייה הפלסטינית מתגמדת בעיני סעודיה בהשוואה לאיומים והאתגרים העומדים בראש סדר העדיפויות של ריאד.

*ישראל גם נתפסת כבעלת ברית אמינה ובעלת קשרים מיוחדים בשני בתי הקונגרס בפרט (שהם השולטים על "הארנק" ובעלי עוצמה השקולה לנשיא גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות) ובוושינגטון וארה"ב בכלל.

*תדמית-ההרתעה של ישראל היא הגורם המרכזי להעמקת הקשר סעודיה-ישראל. היא מתייחסת ליכולות צבאיות, מודיעין וטכנולוגיה, וגם לנכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכך גם מול הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה), הכלת החוק הישראלי ברמת הגולן ובירושלים המאוחדת, והתנגדות פומבית של ישראל למדיניות ארה"ב כלפי איראן, כולל פעילות אינטנסיבית בקונגרס.

*ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה והודפת לחצים. לעומת זאת, ישראל-נרתעת מאבדת מחיוניותה בעיני סעודיה (כמו גם בעיני ארה"ב!).

סעודיה – אינטרסים והסוגייה הפלסטינית

*כפי שמתועד לעיל, האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה חשובים יותר – ועצמאיים מ- הסוגייה הפלסטינית.

*העמקת שיתופי הפעולה ישראל-סעודיה, ותפקידה המרכזי של סעודיה בגיבוש "הסכמי אברהם", מנוגדים לתפישת העולם המערבית הגורסת שהסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, ושהקמת מדינה פלסטינית הוא תנאי-מוקדם לקידום שלום ישראלי-ערבי.

*בניגוד לתפישת העולם המערבית, יורש העצר הסעודי משוכנע שהסוגייה הפלסטינית איננה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא בבת-עין ערבית, ולא גורם מוביל של התפרצויות גועשות ברחוב הערבי.

*לעומת המלל הסעודי והערבי הפרו-פלסטיני, ההתנהלות הסעודית והערבית כלפי הפלסטינים היא אדישה-שלילית. הכלל המזרח תיכוני: "על מילים אין משלמים מכס" ידוע לסעודיה ולערבים. לכן סעודיה והערבים לא פועלים צבאית, פיננסית ומדינית לפי אינטרסים פלסטינים, אלא לפי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלהם.

*בעוד המערב ממעיט במשקל התנהלות-העבר של הפלסטינים, יורש העצר הסעודי קובע את יחסו לאופציית המדינה הפלסטינית, במיוחד, לפי ההתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, המאופיינת על ידי חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. סעודיה אינה שוכחת את – ואינה סולחת על – הסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין לכווית, שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; שיתוף הפעולה המבצעי של הפלסטינים עם ארגוני טרור מהמזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית; והקשרים ההדוקים של ההנהגה הפלסטינית עם משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ובעבר עם גרמניה הנאצית והגוש הסובייטי.  סעודיה סבורה שהתנהלות העבר מלמדת על ההתנהלות הצפויה של המדינה פלסטינית.

סעודיה ו"הסכמי אברהם"

*סעודיה אינה רואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי בעיצוב אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, לעומת "הסכמי אברהם" המהווים גורם כבד-משקל בקידום אינטרסים אלה. לכן היא פעלה להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ולקידום הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

*קידום "הסכמי אברהם" מותנה בהפקת לקחים מהכישלון הסידרתי של עשרות הצעות מערביות ובינלאומיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שהתרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתמקדו באינטרסים פלסטינים. "הסכמי אברהם" נחתמו מכיוון שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו באינטרסים ערביים, ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו.

*לכן, תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה באינטרסים ערביים ולא פלסטינים.

*תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה במיוחד ביציבות וזהות השלטון בסעודיה ובשאר המדינות הערביות החתומות על הסכמי השלום. יציבות המשטרים הערביים מאוימת על ידי מאפיינים בני 1,400 שנים של הזירה הבין-ערבית הגועשת כגון: זהות/נאמנות מקומית עליונה על זהות/נאמנות לאומית; פיצול אלים פנימי ואזורי, שבטי, דתי, רעיוני ופוליטי; חוסר-סובלנות אלימה פנימית ואזורית, דתית, שבטית, רעיונית וגיאוגרפית; היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי; משטר מיעוט עריץ העולה לשלטון בכוח הזרוע ומהווה מטרה לניסיונות הפיכה; היעדר דמוקרטיה, בחירות חופשיות וזכויות אדם; הפכפכות וזמניות של משטרים, מדיניותם והסכמיהם.

*זמניות המשטרים, המדיניות וההסכמים הערביים/איסלמיים במזרח התיכון מתועדת על ידי הצונאמי הערבי המשתולל ברחוב הערבי מ-2010, בנוסף לחילופי-שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים מהקמת "לבנון המרונית-דרוזית" בתחילת המאה ה-18, דרך   "לבנון הגדולה" שהוקמה ב-1920, "לבנון העצמאית מ-1943, ועד השתלטות חיזבאללה על לבנון), ועוד.

*ההתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים, מאפייני הזירה המזרח תיכונית, והאיומים הקטלניים על המשטר הסעודי מבהירים ש"הסכמי אברהם", יציבות המזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב יפגעו אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן. מדינה פלסטינית  עלולה להביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר הירדן; להפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שתהייה זירה לטרור אסלאמי אזורי ובינלאומי, שימונף על ידי משטר האייתולות כדי להדק את חגורת החנק סביב סעודיה ולהחריף את האיום על ישראל. המהפך הירדני עלול להביא לתגובת שרשרת שלילית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על יציבות המשטרים במדינות הנפט הסוניות הפרו-אמריקאיות, ובמיוחד סעודיה; תפגע ביצוא הנפט והגז הטבעי מהמפרץ הפרסי; תזניק את מחיר הנפט והגז הטבעי; תשבש את הסחר הבינלאומי; תפגע בכלכלה המערבית; ותעניק רוח-גבית למשטר האייתולות, לטרור האסלאמי, לסין ורוסיה, ורוח-נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות ובראשן סעודיה.

*האם סעודיה ומדינות ערב החתומות על הסכמי שלום עם ישראל רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להמשך הקשר הפורה עם ישראל? העובדה שמאז 1948 מדינות אלו לא פעלו – צבאית, פיננסית ומדינית – להקמת מדינה פלסטינית מהווה תשובה רועמת!

סעודיה וצרכי הביטחון של ישראל

*הידוק הקשרים עם סעודיה חיוני לביטחונה ושגשוגה של ישראל, אך הוא משני בהשוואה לחיוניות השליטה על רכסי יהודה ושומרון, שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחונה הלאומי של ישראל במזרח התיכון הוולקני, הפכפך ותזזיתי שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.

*אופיו הבלתי-צפוי, הבלתי-דמוקרטי והאלים של המזרח התיכון (במישור הבין-ערבי/אסלאמי) מגדיר מדיניות והסכמים כגורמי ביטחון משתנים, לעומת טופוגרפיה ועומק גיאוגרפי (כגון רכסי יהודה ושומרון שהם "רמת הגולן" של 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל) שהם גורמי ביטחון קבועים במציאות הביטחונית הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. השליטה על הגורמים הקבועים מבטיחים את ביטחונה הלאומי של ישראל, ומשדרגים את כוח ההרתעה באופן שהפך אותה – מאז 1967 – למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב.

*הסכם שלום עם סעודיה יפגע אנושות בביטחון הלאומי אם יותנה בוויתור ישראלי על השליטה ברכסי יהודה ושומרון, מכיוון שיהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב למדינה מושכת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב.

*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן חרף לחץ ברוטלי של ארה"ב, ולמרות אזהרות מבית ("המוסד", אמ"ן, שרי ביטחון לשעבר) ומחוץ שמהלכים אלו יביאו לנטישת מצרים את הסכם השלום מ-1979 ולהתפרצות טרור ומלחמה. אבל, מצרים פעלה בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה, גינתה את צעדי ישראל, אך המשיכה לדבוק בתהליך השלום מכיוון שמשרת את האינטרסים שלה.

*מחלקת המדינה ו"התקשורת העילית" בארה"ב (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948) – וגורמים מובילים בממסד הביטחוני והפוליטי בישראל – מזהירים את ישראל, בשיטתיות, שהתיישבות יהודית מעבר ל"קו הירוק" תמנע הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ותביא לגל טרור ערבי. אבל, למרות עיבוי ההתיישבות, שש מדינות ערביות חתמו על הסכמי שלום כדי לקדם אינטרסים שלהן. לעומת זאת, הטרור הערבי הגיע לממדים חסרי-תקדים – כצפוי – בעקבות מחוות חסרות-תקדים של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

*סעודיה וכל מדינות ערב פועלות לפי האינטרסים שלהן ולא לפי תפישות עולם מערביות המנותקות ממציאות המזרח התיכון, וגם לא לפי סדר היום הפלסטיני.

סעודיה ומדינות ערב המתונות-יחסית אינן רואות במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", אבל הן מעריכות את יכולותיה הביטחוניות והטכנולוגיות, ובמיוחד את כוח ההרתעה שלה, ומכירות בתרומתה הייחודית לאינטרסים שלהן, ומכאן החתימה על הסכמי שלום והרחבה חסרת-תקדים של שיתופי-פעולה.

                                                                             

Judea & Samaria

מלחמה בטרור – מתקפה או מגננה/הכלה? מניעה או תגובה?

"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition  https://bit.ly/3KvGjwe

ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור

*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.

*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.

*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".

*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.

*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.

*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.

המלחמה בטרור

*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.

*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.

* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.

*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.

*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.

*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).

*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.

*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.

*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.

*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.

*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה  – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.

*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.

השורה התחתונה

*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.

*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.

*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.

Jerusalem

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

Jewish Holidays

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

Golan

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

Islamic Terrorism

מלחמה בטרור – מתקפה או מגננה/הכלה? מניעה או תגובה?