הכי פופולרים

"חדשות חב"ד עולמי", 29 אוקטובר 2020

בחירות נובמבר 2020 מציגות שתי תפישות עולם מנוגדות המשפיעות על הביטחון הלאומי של ארה"ב וישראל, ובעלות משקל רב הרבה-יותר מנאומים והצהרות פרו-ישראליות של שני האישים.

לדוגמא, הנשיא טראמפ סבור שהגדלת תקציב הביטחון משדרגת את כח ההרתעה האמריקאי מול משטרים פורעי-חוק וארגוני טרור, ואילו צמצום תקציב הביטחון מכרסם בכח ההרתעה ומעודד תוקפנות נגד ארה"ב ובעלות-בריתה. לעומתו, אובמה/ביידן צמצמו את תקציב הביטחון.

טראמפ רואה באיראן איום גלובלי ומפעיל לחץ פיננסי וצבאי לפגיעה ביכולותיה הטרוריסטיות והצבאיות, ובכך תורם לביטחון ישראל ומדינות ערב המתונות. לעומתו, אובמה/ביידן ראו באיראן שותפה למו"מ מדיני, ביטחוני וכלכלי (לדוגמא, הסכם הגרעין מ-2015), העניקו לה 150 מיליארד דולרים, ופגעו בביטחון ישראל ומדינות ערב מתונות.

טראמפ מכיר בחומרת איום הטרור האיסלאמי, נלחם בו ומסייע למדינות ערב המהוות מטרה לטרור האיסלאמי. לעומתו, אובמה/ביידן המעיטו בחומרת האיום, ואף אסרו על זרועות הביטחון בארה"ב להשתמש במונח "טרור איסלאמי".

טראמפ שומר על עצמאות הפעולה המדינית והביטחונית של ארה"ב, גם למורת רוח האו"מ ואירופה. לעומתו, אובמה/ביידן העדיפו פעולה רב-לאומית והעניקו לאו"מ האנטי-אמריקאי ואירופה הפייסנית משקל רב.

טראמפ קיצץ באופן דרמטי בסיוע לרשות הפלסטינית כדי שתפסיק לעודד טרור, והישעה את הסיוע לאונר"א עד שתחדל לממן חינוך פלסטיני אנטי-ישראלי ואנטישמי. לעומתו, אובמה/ביידן העניקו סיוע נדיב לגורמים אלו.

טראמפ מרחיב את מעגל השלום ישראל-ערב תוך עקיפת הסוגיה הפלסטינית ואינו דורש נסיגה ישראלית, ואף מכיר בירושלים כבירת ישראל וברמת הגולן כחלק בלתי-נפרד מישראל. לעומתו, אובמה/ביידן ראו בנסיגה ישראלית תנאי שלום, ובסוגיה הפלסטינית את מוקד הסכסוך הערבי-ישראלי.

מדינות ערב המתונות מייחלות לניצחון טראמפ. איראן, חיזבאללה, חמאס והרשות הפלסטינית מייחלים לניצחון ביידן.

פוסטים אחרונים

"מידה", 4 מרץ 2021, https://bit.ly/2O4aLEq

English edition  https://bit.ly/3kNBa5p

האתגר הישראלי

מ-1948 תומכים שני בתי הקונגרס האמריקאי בשיטתיות בשתופי-פעולה בין ישראל וארה"ב, ואף יוזמים את הרחבתם בתחומי ביטחון, תעשייה, טכנולוגיה, מדע, חקלאות, חלל, ועוד. הקונגרס מבטא את עמדת רוב הציבור האמריקאי, ולעתים גם בניגוד לעמדת נשיאי ארה"ב.

עמדת הקונגרס קיבלה ביטוי בהצבעת הסנאט בפברואר 2021 –- 3:97 – להקצאת מימון לפעילות שגרירות ארה"ב, וקיבועה, בירושלים.

כמו כן, ביולי 2019 הצביע בית הנבחרים – 17:398 – נגד פעילות BDS האנטי-ישראלית.

אבל, בין 17 תומכי BDS היו צירות בית הנבחרים ברברה לי (דמוקרטית מקליפורניה) ובטי מקקולום (דמוקרטית ממינסוטה) – הידועות בעוינותן לישראל – שהן יושבות הראש החדשות של שתי תת-ועדות קריטיות ביותר לעתיד יחסי ישראל-ארה"ב: תת-הועדה המתקצבת את סיוע החוץ השנתי ושתופי-פעולה אזרחיים ותת-הועדה לתקציב הביטחון המתקצבת את שתופי הפעולה הביטחוניים.

השתיים מייצגות מיעוט הולך ומתרחב בציבור האמריקאי בכלל, ובקרב צירי בית הנבחרים (במיוחד) והסנטורים בפרט, ומהוות אתגר משמעותי לישראל ובעלי-בריתה בארה"ב.

הן מייצגות מיעוט הולך וגדל המתרחק ממורשת היסטורית, תרבותית, מוסרית ואזרחית בת 400 שנים, שראתה בתנ"ך מקור-השראה, הזניקה את ארה"ב להנהגת העולם החופשי, ומהווה את תשתית היחס המיוחד למדינה היהודית. ציבור זה אינו מודע לתרומה הייחודית של ישראל לביטחון, טכנולוגיה ותעשייה בארה"ב, ולעמידה המשותפת מול איומים ואתגרים המגמדים את הסוגייה הפלסטינית. הוא מתעלם מהעובדה שרוב מנהיגי ערב רואים בפלסטינים אב-טיפוס לטרור ובוגדנות בינערביים, ומההשפעה השלילית של מדינה פלסטינית על יציבות האזור ואינטרס ארה"ב, ומתעלם מחינוך לשנאה פלסטיני המבטא את החזון הפלסטיני ומהווה חממת-טרור. הוא אינו מכיר את ההשפעה החיובית של שליטת ישראל ברכסי יו"ש ורמת הגולן על יציבות האזור ואינטרס ארה"ב, ואינו ער לפער הבלתי-ניתן-לגישור בין תפישת העולם המערבית לבין המציאות ההפכפכה, אלימה ובוגדנית במזרח התיכון.

כדי לבלום את הכרסום באהדת הציבור ונבחריו בשני בתי הקונגרס, על המסר הישראלי להדגיש את השפעת ישראל והמזרח התיכון על איומים ואתגרים של ארה"ב ובעלות בריתה ולא על האינטרס הישראלי (אותו יש להדגיש בכנסת ישראל).

משקל הקונגרס

אמנם הנשיא הוא "מפקד-על", אך רק ככל שהקונגרס מאשר ומתקצב. לנשיא אין סמכות מוחלטת באף תחום, ובניגוד לשיח הציבורי בישראל הוא אינו "הממשל", אלא אחד משלושת רשויות הממשל, השקולות בעוצמתן ונהנות מהפרדה מוחלטת בינהן (הנשיא אינו מחוקק-על וחברי הקבינט אינם מחוקקים).

435 צירי בית נבחרים ו-100 סנטורים מהווים את הבבואה הנאמנה ביותר של הציבור בארה"ב, מכהנים ברשות המחוקקת החזקה בעולם, ומשפיעים באופן משמעותי על עיצוב מדיניות הפנים והחוץ של ארה"ב.

בניגוד לתובנה המקובלת, חוקת ארה"ב מעניקה לרשות המחוקקת מעמד שווה-עוצמה לרשות המבצעת בכל תחומי המדיניות.  בניגוד לרשויות מחוקקות בדמוקרטיות אחרות, המחוקק בארה"ב (הנבחר כל שנתיים לבית הנבחרים וכל שש שנים לסנאט) נהנה מהפרדה מוחלטת בין הרשויות, אינו נשלט על ידי הנשיא ומנהיגי מפלגה, ושואב את עיקר עוצמתו מ- ומחוייב בעיקר ל- בוחרים באזור הבחירה (כ-700,000 איש) ובמדינה.

כדי למנוע דיקטטורה-נשיאותית, החוקה מגבילה את כח הנשיא, מבזרת עוצמה שלטונית, ומעודדת התגוששות-חיובית בין הקונגרס והנשיא, במטרה להגיע לפשרה, החלטות ואחריות משותפות הן בין הנשיא לבין 535 חברי הרשות המחוקקת, והן בין הסנאט לבין בית הנבחרים.

התיקון ה-22 לחוקה (מ-1951) מגביל את כהונת הנשיא לשתי כהונות, אך כהונת המחוקקים אינה מוגבלת. החוקה אף מעניקה למחוקקים את "כח הארנק" (בעלי המאה) ואת הסמכות לפקח על פעילות הנשיא; לאשר או לדחות כ-1,300 מנויים בכירים (כולל שופטי בית המשפט העליון וחברי הקבינט); לאשרר או לדחות אמנות והסכמים בינלאומיים; להכריז על – ולסיים – מלחמות; להטיל עיצומים על ישויות זרות (רוב העיצומים ביוזמת הקונגרס); להקים או לבטל גופים של הרשות המבצעת; להדיח נשיא; להסיר וטו נשיאותי; וכמו כן לקצץ, להרחיב, להשעות, לבטל וליזום מדיניות פנים, חוץ וביטחון (כולל פיתוח ורכש מערכות נשק).

אמנם צירי בית הנבחרים (במיוחד) וסנטורים מעדיפים להתמקד בנושאי פנים, מכיוון שהם עומדים בראש סדר העדיפויות של בוחריהם, אך הם יכולים לקבוע עובדות גם בתחומי חוץ וביטחון, כאשר הנסיבות והבוחרים(!) מחייבים את מעורבותם.

לדוגמא, ב-2017 ו-2012 הטיל הקונגרס עיצומים על רוסיה ומצרים למרות התנגדות הנשיאים טראמפ ואובמה; ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין עם איראן, ובכך איפשר את נסיגת ארה"ב ממנו ב-2018; ב-2014 ("צוק איתן") כפו מחוקקים דמוקרטים על אובמה מימון סוללות "כיפת ברזל" נוספות לישראל; ב-2012 קיצץ הקונגרס את סיוע החוץ לממשלת "האחים המוסלמים" במצרים, והטיל עיצומים על איראן, חרף התנגדות אובמה; ב-2011 כפו סנטורים דמוקרטים על אובמה להטיל וטו על גינוי ההתנחלויות במועצת הביטחון של האו"מ; ב-2009 סיכל מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט את כוונת אובמה לסגור את מתקן המעצר של טרוריסטים מוסלמים בגואנטנאמו; מ-1999 הסנאט אינו מאשרר את האמנה הבינלאומית לאיסור ניסויים גרעיניים;  בתקופת הנשיא בוש האב הקונגרס יזם הרחבה משמעותית של שתוף פעולה ביטחוני עם ישראל חרף התנגדות הנשיא; ב-1986 הסיר הקונגרס וטו של הנשיא רייגן והטיל עיצומים קשים שזרזו את נפילת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה; ב-1984, 1976 ו-1973 הביא הקונגרס להפסקת המעורבות הצבאית של ארה"ב בניקרגואה, אנגולה ודרום מזרח אסיה, למרות התנגדות רייגן, פורד וניקסון; ב-1973 הסיר הקונגרס וטו של ניקסון וחוקק את "חוק סמכויות המלחמה";  ב-1974 חוקק הקונגרס את תיקון "ג'קסון-ואניק" שפתח את שערי ברה"מ לעליית למעלה ממיליון יהודים, למרות התנגדות חריפה של ניקסון וקיסינג'ר.

השורה התחתונה

עוצמת הרשות המחוקקת; תמיכתה השיטתית בהעשרת הקשרים בין ארה"ב לישראל; העובדה שהמחוקקים מחוייבים לבוחרים ב-435 אזורי בחירה ו-50 מדינות (ולא לאידיאולוגיה ומדיניות של הרשות המבצעת); הפוטנציאל העצום והבלתי-ממונף הקיים בקונגרס להרחבת שתוף הפעולה האזרחי והביטחוני בין ישראל לארה"ב ובין ישראל למדינות השונות בארה"ב; ומגמת הכרסום באהדת ישראל הניכרת בקרב הנבחרים; כל אלו מחייבים את ישראל לשדרג באופן דרמטי את הקצאת המשאבים לקשר השוטף עם גבעת הקפיטול (כח אדם וזמן במימון המתגמד נוכח היקף הפוטנציאל).

האם ממשלת ישראל תשכיל להתמודד עם האתגר שמציב בפניה בעל-ברית חיוני ושיטתי, הקונגרס האמריקאי?

"חדשות חב"ד עולמי", 29 אוקטובר 2020

בחירות נובמבר 2020 מציגות שתי תפישות עולם מנוגדות המשפיעות על הביטחון הלאומי של ארה"ב וישראל, ובעלות משקל רב הרבה-יותר מנאומים והצהרות פרו-ישראליות של שני האישים.

לדוגמא, הנשיא טראמפ סבור שהגדלת תקציב הביטחון משדרגת את כח ההרתעה האמריקאי מול משטרים פורעי-חוק וארגוני טרור, ואילו צמצום תקציב הביטחון מכרסם בכח ההרתעה ומעודד תוקפנות נגד ארה"ב ובעלות-בריתה. לעומתו, אובמה/ביידן צמצמו את תקציב הביטחון.

טראמפ רואה באיראן איום גלובלי ומפעיל לחץ פיננסי וצבאי לפגיעה ביכולותיה הטרוריסטיות והצבאיות, ובכך תורם לביטחון ישראל ומדינות ערב המתונות. לעומתו, אובמה/ביידן ראו באיראן שותפה למו"מ מדיני, ביטחוני וכלכלי (לדוגמא, הסכם הגרעין מ-2015), העניקו לה 150 מיליארד דולרים, ופגעו בביטחון ישראל ומדינות ערב מתונות.

טראמפ מכיר בחומרת איום הטרור האיסלאמי, נלחם בו ומסייע למדינות ערב המהוות מטרה לטרור האיסלאמי. לעומתו, אובמה/ביידן המעיטו בחומרת האיום, ואף אסרו על זרועות הביטחון בארה"ב להשתמש במונח "טרור איסלאמי".

טראמפ שומר על עצמאות הפעולה המדינית והביטחונית של ארה"ב, גם למורת רוח האו"מ ואירופה. לעומתו, אובמה/ביידן העדיפו פעולה רב-לאומית והעניקו לאו"מ האנטי-אמריקאי ואירופה הפייסנית משקל רב.

טראמפ קיצץ באופן דרמטי בסיוע לרשות הפלסטינית כדי שתפסיק לעודד טרור, והישעה את הסיוע לאונר"א עד שתחדל לממן חינוך פלסטיני אנטי-ישראלי ואנטישמי. לעומתו, אובמה/ביידן העניקו סיוע נדיב לגורמים אלו.

טראמפ מרחיב את מעגל השלום ישראל-ערב תוך עקיפת הסוגיה הפלסטינית ואינו דורש נסיגה ישראלית, ואף מכיר בירושלים כבירת ישראל וברמת הגולן כחלק בלתי-נפרד מישראל. לעומתו, אובמה/ביידן ראו בנסיגה ישראלית תנאי שלום, ובסוגיה הפלסטינית את מוקד הסכסוך הערבי-ישראלי.

מדינות ערב המתונות מייחלות לניצחון טראמפ. איראן, חיזבאללה, חמאס והרשות הפלסטינית מייחלים לניצחון ביידן.

https://bit.ly/2EsInWb

השנתיים הראשונות של הנשיא טראמפ חורגות מציפיות תומכיו ומבקריו.

מדיניות טראמפ כלפי ישראל מוכתבת ע"י אינטרסים אמריקאים ולא ישראלים/יהודים.

"ישראל היום", https://bit.ly/2ASpzg8

בניגוד לתובנה המקובלת, תוצאות בחירות נובמבר 2018 – לכל 435 מושבי בית הנבחרים ושליש (35) מושבי הסנאט – אינן מהוות תבוסה לנשיא טראמפ.

הנשיא טראמפ התמקד בסיוע למועמדים הרפובליקנים בסנאט, שהביא למפלגתו הישג חריג בסנאט בבחירות אמצע-כהונת נשיא (תוספת של 3-5 מושבים לרוב הרפובליקני) והפסד סביר בבית הנבחרים (25-30 מושבים שהביאו לרוב דמוקרטי). מדוע ההפסד הרפובליקני בבית הנבחרים סביר? ב-2010 הפסידה מפלגתו של הנשיא אובמה 63 מושבי בית נבחרים ו-6 מושבי סנאט. ב-1994 הפסידה מפלגתו של הנשיא קלינטון 54 מושבי בית נבחרים ו-9 מושבי סנאט.  מ-1934 היו רק שלושה נשיאים שנהנו מנצחון מפלגתם בשני בתי המחוקקים: רוזבלט ב-1934, קלינטון ב-1998 ובוש ב-2002.

הסנאט הוא האחראי למינוי שופטים עליונים ופדרלים, חברי קבינט ושגרירים, והגדלת הרוב הרפובליקני עשויה להקל על טראמפ להחליף שרים ולמנות עוד עשרות שופטים פדרלים ו-2-1 שופטים עליונים שמרנים, לאור הגיל המופלג (85 ו-80) ומצב הבריאות של שני שופטים עליונים מכהנים שהם ליברלים בהשקפת עולמם. כמו כן, סנאט רפובליקני שולל תרחיש הדחה של טראמפ, מכיוון שהוא מותנה בתמיכת שני בתי המחוקקים.

לעומת זאת, בית הנבחרים יהיה בשליטת המפלגה הדמוקרטית ובכוחו למנוע חקיקת חוקים ואישור תקציבים (המחייבים אישור שני הבתים), ולצמצם את מרחב התמרון של טראמפ בזירה הפנימית והבינלאומית, האזרחית והביטחונית. בית הנבחרים יכול ליזום חקירות מביכות של טראמפ, ולשבש את סדר יומו של הנשיא.

האם בית הנבחרים החדש יתמקד בנסיון להתיש ולהדיח את טראמפ או בגישור על הפערים בין זרועות הממשל, ולהביא לחקיקה חיונית לבריאות, חינוך, חקלאות, תעבורה וביטחון המצביעים/ות? ב-1995 וב-2011 הסתנוורו ההנהגות הרפובליקניות של הסנאט ובית הנבחרים מניצחונם הסוחף בבחירות אמצע הכהונה, הרחיקו לכת בנסיון לנטרל את הנשיאים קלינטון ואובמה, ובכך המאיסו עצמם על הבוחרים/ות – ששליש מהם עצמאיים שאינם משתייכים לאף מפלגה – וסללו את הדרך לכהונה שנייה של נשיאים שנואי-נפשם.

תוצאות הבחירות נקבעו, אמנם, על ידי נושאי פנים כמו כלכלה, ביטוח בריאות, תהליך מינוי השופט העליון בראט קאבנו, חוקי הגירה, רווחה וחינוך, אך להרכב בתי המחוקקים השפעה מירבית על כושר תמרון הנשיא גם בנושאי חוץ וביטחון: הגדלת/צמצום תקציב הביטחון, תגבור כוח-ההרתעה או פייסנות מול משטרי טרור, המאבק באייתולות של איראן, המלחמה בטרור הסוני, העימות מול סין, רוסיה וצפון קוריאה, ההתייחסות המדינית והפיננסית לרשות הפלסטינית ואונר"א, המדיניות כלפי ירושלים, הרחבת שתופי הפעולה האזרחיים והביטחוניים עם ישראל, וכו'.

למרות בחירתם של מספר צירי בית נבחרים אנטי-ישראלים מוצהרים ופרישת מחוקקים בכירים פרו-ישראלים, שני בתי הקונגרס ימשיכו להיות בסיס תמיכה יעיל להרחבת שתוף הפעולה ארה"ב-ישראל. לדוגמא, היו"ר הנכנס של וועדת החוץ של בית הנבחרים יהיה אליוט אנגל – המודע לתרומה הייחודית של ישראל לביטחון וכלכלת ארה"ב – ויו"ר תת-הוועדה למזרח התיכון יהיה טד דויטש, המודע אף הוא לערך המוסף שישראל תורמת למשלם המסים האמריקאי.

   https://bit.ly/2SL9dN9    "חדשות מחלקה ראשונה"

בחירות נובמבר 2018 לכל 435 מושבי בית הנבחרים ושליש (35) מושבי הסנאט בארה"ב יהיו משאל-עם בלתי-רשמי על מדיניות הנשיא טראמפ ויעצבו את פני הרשות המחוקקת החזקה בעולם, שהיא בעלת הברית השיטתית והיעילה ביותר של ישראל.

בחירות אמצע כהונת נשיא אמריקאי מכרסמות, בדרך כלל, במספר נציגי מפלגת הנשיא בשני בתי הקונגרס, כפי שארע בבחירות אמצע כהונת הנשיאים אובמה, בוש הבן, קלינטון, בוש האב, רייגן, קארטר, פורד, וכו'.

בעוד חוקת ארה"ב מגבילה את תקופת כהונת וכוח הנשיא – שאינו מחוקק-על, לא קובע את סדר היום התחיקתי ולא את הנהגת המחוקקים – היא מעניקה לקונגרס את "כוח הארנק", הסמכות לשנות, להשעות, לבטל ולממן/ליבש מדיניות פנים וחוץ של נשיא, להקים/לבטל סוכנויות ממשל, ליזום/לבטל פיתוח מערכות נשק, לאשר/לדחות מינויים בכירים, לאשרר/לדחות אמנות ובריתות, להטיל/לבטל סנקציות על מדינות זרות, ועוד. נשיא חותם על הסכמים בינלאומיים, אך אישרורם מחייב תמיכת 2/3 מהסנאט. מינוי שגרירים כרוך באישור רוב הסנאט.

החוקה מעצימה את הבוחר הקובע מדי שנתיים את מאזן הכוחות בקונגרס. לכן, נאמנות המחוקקים נתונה, במיוחד, לבוחרים ב-435 אזורי הבחירה. התעלמות מהבוחר/ת מסיימת קריירה פוליטית, כפי שארע ב-1994 ליו"ר בית הנבחרים הדמוקרטי, תום פולי, וב-2014 למנהיג הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, אריק קנטור.

אמנם המחוקקים מעדיפים להתמקד בנושאי פנים המעסיקים את הבוחרים, אך הם מסוגלים לכפות רצונם על הנשיא גם בתחומי חוץ וביטחון. לדוגמא (ובניגוד לעמדת הנשיא), ב-1973 סיים הקונגרס את המעורבות הצבאית של ארה"ב בוייטנאם, לאוס וקמבודיה; ב-1974, אישר הקונגרס את "תיקון ג'קסון-ואניק", שהביא לעליית מיליון יהודי ברה"מ; ב-1986, אישר הקונגרס את "החוק נגד אפרטהייד" שהאיץ את הפלת המשטר הלבן בדרום אפריקה; ב-2012 קיצץ הקונגרס 450 מיליון דולרים מסיוע החוץ לממשלת "האחים המוסלמים" במצרים; ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין עם איראן (JCPOA).

הרשות המחוקקת מבטאת את היחס המיוחד של הבוחרים לישראל. לדוגמא, ב-1891 – שש שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון – הובילו מנהיגי הקונגרס 431 אישים שחתמו על "עצומת בלאקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ב-1957 אילצו הסנאט ובית הנבחרים את הנשיא אייזנהאואר לסגת מכוונתו להטיל על ישראל עיצומים כדי להביא לנסיגה מחצי האי סיני, אך ישראל איגפה את המחוקקים משמאל והודיעה על נסיגה מלאה…. ב-1992-1989 הרחיב הקונגרס את שתופי הפעולה עם ישראל בהיקף חסר-תקדים, חרף התנגדות חריפה של הנשיא בוש ומזכיר במדינה בייקר. ב-2014, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", סיכל הקונגרס את כוונת אובמה לעכב את מימון רכש "כיפת ברזל" (225 מיליון דולרים) כאמצעי לחץ על ישראל.  בניגוד לנשיאי ארה"ב מטרומן ועד אובמה – שלחצו על ישראל באמצעים ביטחוניים, כלכליים ומדיניים – שני בתי הקונגרס מגדילים בעקביות את היקף שתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים השנתיים עם ישראל.

אהדת הבוחרים תעודד את הקונגרס החדש לשדרג את יחסי ישראל-ארה"ב, למרות פרישת מספר רב-יחסית של מחוקקים ותיקים אוהדי ישראל כמו אד רויס, יו"ר וועדת החוץ של בית הנבחרים ואיליאנה רוס-לטינן, יו"ר תת-הוועדה למזה"ת, ועל אף בחירה וודאית של מחוקקים העוינים את ישראל.

התייחסות הקונגרס החדש תושפע גם מתרומתה הגוברת של ישראל לאינטרס ארה"ב מול איומי האייתולות והטרור הסוני והשיעי, והצורך לתגבר משטרים ערביים פרו-אמריקאים, בנוסף לתרומת ישראל בתחומי מודיעין, לוחמה בטרור, לוחמת סייבר, פיתוח ושדרוג אמצעי לחימה, וחדשנות הייטק אזרחי – תרומה העולה בהיקפה על סיוע החוץ השנתי.

"חדשות מחלקה ראשונה", 1 נובמבר 2018, https://bit.ly/2Dg6FCs

https://www.facebook.com/TheEttingerReport/

הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג, ב-27 לאוקטובר 2018, הוא תזכורת אכזרית לאנטישמיות המושרשת בארה"ב מאז המאה ה-17, שאינה מייצגת את הרוב המכריע של החברה האמריקאית המקרין – מאז הגעת המתיישבים הראשונים ליבשת החדשה – הערכה עמוקה ליהדות ולמדינה היהודית.

לדוגמא, פיטר סטאייווסאנט, המושל הראשון של ניו יורק (1664-1647) שנקראה אז "הולנד החדשה", אמנם נכשל בנסיון למנוע הגירת יהודים למושבה החדשה, אך הצליח לסכל הקמת בית כנסת, מנע גיוס יהודים למשטרה, החרים רכוש יהודי והטיל על יהודים מס ייחודי בטענה: "היהודים שקרנים, מגעילים ואויבי ישו".

היחס כלפי יהדות ניו יורק השתפר משמעותית עם הכיבוש הבריטי ב-1664, ובמיוחד לאחר אישרור חוקת ארה"ב ב-1789. מעצבי החוקה הסירו מהיהודים רשימה ארוכה של מגבלות חברתיות וכלכליות וראו בתורה ("שנת היובל") מקור השראה לגיבוש תפישת החירות האמריקאית, שיצאה חוצץ נגד הכנסיות ובתי המלוכה באירופה.

אבל, האנטישמיות האירופאית השתרשה בארה"ב, אם כי בפרופיל נמוך משמעותית מהקמת חברה ושיטת ממשל המקשות על האנטישמיות ומשדרגות את חופש הפרט מעבר למקובל באירופה.

לדוגמא, בדצמבר 1862, בעיצומה של מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום, האשים הגנרל יוליסס גראנט – גיבור המלחמה – את היהודים במינוף "השוק השחור" כדי לנפח את מחיר הכותנה, והורה לגרש את כל היהודים  מקנטקי, טנסי ומיסיסיפי. ההנחיה בוטלה בינואר 1863 על ידי הנשיא אברהם לינקולן, שהיה ידוע ביחסו החיובי ליהדות וליהודים. ב-1920 אמר התעשיין האנטישמי הנרי פורד, האמריקאי היחיד שזכה לתשבוחות ב"מיין קאמפ" של היטלר: "את הבעיה של הבייסבול האמריקאי אפשר לסכם בשלוש מילים: יותר מדי יהודים". אבל, ב-1921 חתמו למעלה מ-100 אישים אמריקאים נוצרים – כולל הנשיא וודרו ווילסון והנשיא לשעבר הווארד טאפט – על עצומה שגינתה את האנטישמיות. ב-1927 פרסם פורד התנצלות על התבטאויותיו האנטישמיות. בשנות ה-20' וה-30' של המאה הקודמת הלל ושיבח הכומר הקתולי ואיש הרדיו צ'רלס קאפלין את גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, ופירסם את "הפרוטוקולים של זקני ציון", אבל ציבור שומעיו כמעט ונעלם עם פריצת מלחמת העולם השנייה.

ביטוי הולם לתחושות הציבור האמריקאי ניתן בדצמבר 1993, בעיר בילינגס במדינת מונטנה, לאחר שאבן ניפצה את חלון משפחת שניצר שהדליקה את נרות החנוכה. בתגובה, הקדיש העתון המקומי את העמוד הראשון לתמונה של חנוכיה, שהודבקה על חלונות רבים של 80,000 תושבי העיר, שחלקם צעד ברחוב הראשי של העיר וחנוכיות בידיהם. ההזדהות עם התושבים היהודים הפכה לארוע שנתי.

את הביטוי האותנטי ביותר לתפישת העולם של רוב תושבי 435 אזורי הבחירה בארה"ב, מעניקים 435 צירי בית הנבחרים המהווים – יחד עם 100 הסנטורים – בעל ברית עקבי ונחרץ של ערכי התנ"ך והמדינה היהודית.

ולסיום – אין שופטים מדינה על פי פושעים הפועלים בתחומה, אלא על פי התייחסותה המשפטית והחברתית לפושעים. לדוגמא, בניגוד לרשות הפלסטינית המתגמלת משפחות של רוצחי-יהודים, ישראל וארה"ב כולאות רוצחים מאחורי סורג ובריח.

בחירות נובמבר 2018 – קריטיות לארה"ב ולישראל

"הזירה", "המכון לדיפלומטיה צבורית ע"ש אבא אבן", https://bit.ly/2ORfE38

 האם טראמפ מהווה רוח-גבית או רוח-נגדית?

בחירות אמצע כהונת הנשיא טראמפ בנובמבר 2018 יקבעו את מרחב התמרון של הנשיא ויעצבו את תפישת העולם של הרשות המחוקקת החזקה בעולם (בית הנבחרים והסנאט בוושינגטון), השקולה בעוצמתה לרשות המבצעת (הנשיא), ובעלת-הברית העקבית והיעילה ביותר של ישראל, במיוחד מול לחצים שהופעלו על ידי כל נשיאי ארה"ב מטרומן ועד אובמה.

אף שטראמפ עצמו אינו עומד לבחירה בבחירות בחודש הבא, הבחירות לבתי המחוקקים – ברמה הפדרלית והמדינתית – יהוו משאל-עם בלתי-רשמי על תפקוד/תדמית הנשיא טראמפ בעיני הבוחר האמריקאי (48% תמיכה ו-51% התנגדות לפי סקר "ראסמוסן" מ-26 לאוקטובר; 44% תמיכה ו-50% התנגדות לפי סקר "גאלופ" מ-24 לאוקטובר; ו-44.2% תמיכה ו-51.9% התנגדות לפי ממוצע הסקרים של RealClear Politics ב-21 לאוקטובר).

האם תדמית טראמפ תפעל כרוח-גבית ותסחוף את המפלגה הרפובליקנית להישגים בבחירות אמצע הכהונה בבית הנבחרים ובסנאט, כפי שהיה – באופן חריג – ב-1934 (רוזוולט), 1998 (קלינטון)  ו-2002 (בוש הבן)?

האם תדמית טראמפ תפעל כרוח-נגדית – כפי שמתרחש בדרך כלל בבחירות אמצע כהונת נשיא – ותגרום לנסיגה רפובליקנית בבתי המחוקקים, ואולי אף לאיבוד הרוב של מפלגת הנשיא בשני הבתים, כמו שארע בבחירות אמצע כהונת הנשיאים אובמה (2010 ו-2014), בוש הבן (2006), קלינטון (1994), בוש האב (1990), רייגן (1982 ו-1986), קארטר (1978),  פורד/ניקסון (1974), ועוד.

מאז 1950 מפסידה מפלגת הנשיא בבחירות אמצע כהונה, בממוצע, 24 מושבים בבית הנבחרים הפדרלי המונה 435 צירים המתמודדים מדי שנתיים. המינימום הדרוש ב-2018 למהפך פרו-דמוקרטי בהרכב הנוכחי של בית הנבחרים הוא 24: 241 צירים רפובליקנים ו-194 דמוקרטים.

משוכה גבוהה יותר עומדת בפני מהפך דמוקרטי בסנאט המונה 100 סנאטורים הנבחרים ל-6 שנים, כאשר מדי שנתיים עומדים שליש מהמושבים לבחירה. 35 הסנאטורים שיתמודדו בנובמבר 2018 כוללים 26 דמוקרטים (10 ממדינות שהצביעו ב-2016 עבור טראמפ ו-13 ממדינות עם מושל רפובליקני) ורק 9 רפובליקנים (רק 1 ממדינה שהצביעה ב-2016 עבור הילארי קלינטון ואף אחד ממדינות עם מושל דמוקרטי).

שמירה על הרוב הרפובליקני בשני הבתים תאפשר חופש פעולה יחסי של הנשיא הרפובליקני, דונאלד טראמפ.  לעומת זאת, איבוד הרוב באחד מבתי המחוקקים או שניהם, יכביד על כושר התמרון של הנשיא בזירה הפנימית והבינלאומית – ואולי אף ישתקו אותו – כתוצאה מעוצמת הרשות המחוקקת, שנתפשה בעיני האבות המייסדים של ארה"ב כבלם בפני רודנות אפשרית של הרשות המבצעת.

עוצמת הבוחר והמחוקקים

עוצמתם הייחודית של בית הנבחרים והסנאט נקבעה בחוקת 1789, המקדשת את עיקרון החירות, ופועלת להבטיחו על ידי העצמתה ועצמאותה המוחלטת של הרשות המחוקקת, שלה מוקדש פרק הפתיחה של החוקה. במקביל, החוקה מגבילה את עוצמת הנשיא, שאינו מחוקק-על, לא קובע את סדר היום התחיקתי ולא את זהות המחוקקים והנהגותיהם במליאה ובוועדות. נשיא יכול לחתום על הסכמים בינלאומיים, אך אישרורם מחייב תמיכת שני שלישים מהסנאט. מינוי שגרירים על ידו כרוך באישור רוב הסנאטורים.

שאפתנות הרשות המבצעת נבלמה על ידי הפרדה מוחלטת בין שלושת הרשויות השקולות בעוצמתן, מיסוד מערכת איזונים וריסונים, הענקה למחוקקים את "כוח הארנק" (תקציב) וסמכות הפיקוח (oversight) על הרשות המבצעת, הקמת שיטת ממשל פדרלית מבוזרת-סמכויות (שלטון מרכזי בוושינגטון לצד 50 רשויות מחוקקות ומושלים מדינתיים), והענקת עוצמה רבה לבוחר שהוא – יותר ממנהיגי המפלגות – קובע מדי שנתיים את מאזן הכוחות ואת כושר התמרון של הנשיא.

לכן, נאמנות המחוקקים נתונה, בראש ובראשונה, לבוחרים באזורי הבחירה (צירי בית הנבחרים) ובמדינות (סנטורים) יותר מאשר למפלגותיהם ולנשיא. התעלמות מהבוחרים מובילה לתום קריירה פוליטית, כפי שארע ב-1994 ליו"ר בית הנבחרים הדמוקרטי, תום פולי, וב-2014 למנהיג הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, אריק קנטור, שהתמקדו בקידום אינטרסים כלל-ארציים, אך התרחקו מ-700,000 תושבי אזורי הבחירה שלהם, ולכן הובסו על ידי יריבים עלומי-שם. התנהלות מחוקקים לפי "מה שרואים מכאן (וושינגטון) לא רואים משם (באיזור הבחירה ובמדינה)" נחשבת להתאבדות פוליטית. כוח הבוחרים גרם להתנגדות צירי בית הנבחרים הדמוקרטים (מאזורי בחירה העלולים להיפגע מיבוא) להסכמי הסחר החופשי שחתם קלינטון עם סין (2/3 מהצירים הדמוקרטים התנגדו ב-2000) וקנדה (למעלה מ-1/2 התנגדו ב-1993). ההסכמים אושרו בסיוע מחוקקים רפובליקנים.

החוקה מעניקה לקונגרס את הכוח להגביל, לשנות, להשעות, לבטל, לממן/ליבש ולחקור מדיניות (כולל בריתות ואמנות) של נשיא, להקים/לבטל סוכנויות ממשלה (ב-1947 וב-2001 הקים הקונגרס את ה-CIA ואת המשרד לביטחון פנים), ליזום/לבטל פיתוח מערכות נשק, לאשר/לדחות מינויים בכירים, לאשרר/לדחות אמנות, בריתות והסכמים, להטיל/לבטל סנקציות על מדינות זרות, ועוד.

את חוקת ארה"ב אפשר לשנות/לתקן רק ברוב של שני שליש בבית הנבחרים ובסנאט, בנוסף לשלושה רבעים של בתי המחוקקים ב-50 המדינות. רוב מסיבי זה קשה מאד לגבש, ולכן רק 27 תיקונים לחוקה אושררו עד היום.

אמנם המחוקקים מעדיפים להתמקד בנושאי פנים – המעסיקים את בוחריהם – ולא בנושאי חוץ וביטחון, הזוכים להתענינות מצומצמת של הבוחרים. אבל כאשר נשיא מתנהג כשליט יחיד, מתעלם בבוטות מהרשות המחוקקת, מיישם מדיניות כושלת, או סוטה משמעותית מדעת הקהל – שני בתי הקונגרס (ובמיוחד הסנאט) מסוגלים להפגין שריר חזק ולכפות רצונם על הנשיא ואף לשתקו, גם בתחומי חוץ וביטחון. הרחבת והשרשת תופעת הגלובליזציה מגבירה את תלות אזורי הבחירה בזירה הבינלאומית, ומכאן הזינוק במספר המחוקקים המעורבים בתחיקות  העוסקות בסחר בינלאומי וגם בענייני חוץ וביטחון, בניגוד למספר המצומצם מאד (חד-ספרתי בסנאט) שהיה מעורב בנושאים אלו עד שנות השמונים של המאה הקודמת.

לרסן את המפקד העליון

הנשיא אמנם מכונה "מפקד על" (Commander-in-Chief) אך חופש פעולתו – גם בנושאי חוץ וביטחון – נתון בידי הקונגרס.

לדוגמא, ב-1974 אישר הקונגרס את "תיקון ג'קסון-ואניק", שהביא לעליית מיליון יהודי ברה"מ, למרות התנגדות הנשיא ניקסון ו…ממשלת ישראל (שחששו מהקצנת ברה"מ, גם בתחום האנטישמיות). ב-1964 העניק הקונגרס לנשיא ג'ונסון אישור למלחמה בויטנאם ("תיקון מפרץ טונקין"), אך ב-1973 הביאו שני בתי הקונגרס – למרות התנגדות הנשיא ניקסון – לסיום המעורבות הצבאית של ארה"ב בוייטנאם, לאוס וקמבודיה ("תיקון איגלטון" ו"תיקון צ'רץ-קייס" – 1973), וכך גם באנגולה ("תיקון קלארק" – 1976) וניקרגואה ("תיקון בולנד" – 1984). ב-1973 דחה הקונגרס וטו של הנשיא ניקסון ואישר את "חוק סמכויות המלחמה", המגביל את יכולת הנשיא להיכנס למלחמה ארוכה. ב-1977 מנע הקונגרס מכירת מטוסי "”AWACS לאיראן.  ב-1986 הדף הקונגרס וטו של הנשיא רייגן, והאיץ את הפלת המשטר הלבן בדרום אפריקה על ידי אישור "החוק נגד אפרטהייד". ב-1999 חתם הנשיא קלינטון על הסכם בינלאומי לצמצום ניסויים גרעיניים, אך עד היום לא אושרר ההסכם על ידי הסנאט. חוק תקציב הביטחון של 2012 שאושר על ידי הקונגרס כלל סנקציות נגד איראן – בניגוד לעמדת אובמה – שהביאו לקיצוץ של 50% ביצוא נפט מאיראן. ב-2012 קיצץ הקונגרס – בניגוד לעמדת אובמה – 450 מיליון דולרים מסיוע החוץ לממשלת "האחים המוסלמים" במצרים.  ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין עם איראן (JCPOA) שנחתם על ידי הנשיא אובמה, ובכך איפשר לנשיא טראמפ לפרוש ממנו ב-2018. בספטמבר 2016 נחקק חוק – שהתגבר על וטו של הנשיא אובמה – המאפשר לאזרחי ארה"ב לתבוע ממשלות זרות בגין פעולות טרור. מ-2009 ועד 2016 מנע הקונגרס מאובמה לסגור את מתקן הכליאה של טרוריסטים אסלאמים בגואנטנמו. ב-2017/18 אישר הקונגרס ברוב סוחף – בניגוד לעמדת טראמפ – את "חוק הסנקציות נגד יריבי ארה"ב" המטיל סנקציות על רוסיה בגין פעילותה העויינת בתחום הסייבר, ומקשה על הנשיא למתן, או לבטל, את הסנקציות.

הקונגרס וישראל

בהיותה הנציגה האותנטית ביותר של ציבור הבוחרים, הרשות המחוקקת מבטאת את היחס המיוחד של הציבור האמריקאי למדינה היהודית מהמאה ה-17 ועד היום. לפי סקר שנתי של "גאלופ", ב-2018 ישראל נהנית מ-74% תמיכה, לעומת 71% ב-2017 ו-2016. רוב הציבור האמריקאי ונבחריו אינם רואים בישראל נושא-חוץ שגרתי, אלא בעלת-ברית ייחודית, ערכית ואסטרטגית, באזור חיוני לביטחונה הלאומי וכלכלתה של ארה"ב.

לדוגמא, ב-1891 – שש שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון – נמנו מנהיגי בית הנבחרים והסנאט על 431 אישים אמריקאים (כולל נשיא בית המשפט העליון מלוויל פולר) שחתמו על "עצומת בלאקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ב-1948 פעלו מחלקת המדינה, הפנטגון, ה-CIA וה"ניו יורק טיימס" למניעת הקמת המדינה היהודית, בניגוד לעמדת הציבור ונציגיו בקונגרס. ב-1957 הצליחו מנהיגי הקונגרס – ובראשם הסנטורים לינדון ג'ונסון ווויליאם נולאנד – ולהניא את הנשיא אייזנהאואר מכוונתו להפעיל לחץ כלכלי ומדיני רב עוצמה על ישראל כדי לשכנעה לסגת מחצי האי סיני, אך ממשלת ישראל היא שהסכימה לנסיגה מלאה…. ב-1990 סיכל הקונגרס את כוונת הנשיא ג'ורג' בוש האב ומזכיר המדינה ג'ים בייקר לקצץ 5% מסיוע החוץ לישראל; בשנים 1992-1990 יזם הקונגרס (ובמיוחד הסנטור דניאל אינוייה) שורת תיקוני-חוק שהרחיבו את שתוף הפעולה עם ישראל, למרות התנגדות הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר. באוקטובר 1995 ויולי 1999 התכוון הקונגרס האמריקאי לממש את העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, אך ראשי ממשלת ישראל דרשו לאפשר לנשיא האמריקאי לדחות את המימוש…. ב-2014, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", סיכל הקונגרס את כוונת הנשיא אובמה לעכב את מימון הרכש של "כיפת ברזל" (225 מיליון דולרים) כאמצעי לחץ על ישראל.  אבל ב-2016 ספג הקונגרס סטירת לחי מהנשיא אובמה ומישראל, כאשר נחתם הסכם להגדלת סיוע החוץ השנתי לישראל ל-3.8 מיליארד דולר לעשר השנים הבאות, במסגרתו התחייבה ישראל להימנע מפנייה לקונגרס להרחבת שתוף הפעולה עם ארה"ב, למרות שהקונגרס הוא רשות ממשל שקולת-כוח לנשיא, בעלת "כוח הארנק" ויוזמת סדרתית בהקשר ישראל.

תשתית האהדה למדינה היהודית בקרב הבוחרים מהווה קרקע פוריה להמשך דבקות הקונגרס בשידרוג יחסי ישראל-ארה"ב, למרות פרישת מספר רב-יחסית של מחוקקים ותיקים שתרמו רבות להשבחת יחסי ישראל-ארה"ב (הסנטורים אורין האטץ' ות'אד קוקראן, וצירי בית הנבחרים פול ראיין, איליאנה רוס-לטינן, אד רויס, טד פו, טרנט פרנקס, דניס רוס, ועוד), על אף בחירתם הוודאית של מספר מחוקקים ביקורתיים/עוינים כלפי ישראל (לדוגמא, אילהאן עומאר, ראשידה טלאייב ואלכסנדריה, אוקסיו-קורטז), ולמרות חוסר-הוודאות האופף את מערכת הבחירות ואת דפוסי הצבעתם של מחוקקים צעירים שיצטרפו לקונגרס בינואר 2019.

התייחסות רוב המחוקקים בקונגרס החדש כלפי ישראל תעוצב, בעיקר, על ידי התייחסותם החיובית של רוב הבוחרים בארה"ב למדינה היהודית.  התייחסות המחוקקים תושפע גם מתרומת ישראל לעמידה מול אתגרי ביטחון לאומי וביטחון פנים של ארה"ב כגון איום האייתולות על אינטרסים אמריקאים ביטחוניים וכלכליים במפרץ הפרסי, חצי האי ערב, ירדן, מצרים, האוקינוס ההודי, אפריקה וחדירה הדרגתית של האייתולות לאמריקה הלטינית (ונצואלה, קובה, בוליביה, אקוודור, ניקרגואה ו"גן העדן" לטרור באזור הגבול המשותף לברזיל, ארגנטינה ופרגוואי); המלחמה בטרור הסוני והשיעי הפועל במזרח התיכון וברחבי העולם (לדוגמא, השתרשות החיזבאללה בדרום אמריקה); הצורך למנוע הפלתם של משטרים ערביים פרו-אמריקאים החשים על צווארם את מאכלת האייתולות והטרור הסוני. כמו כן נאמנותה ללא-סייג של ישראל ויכולותיה המוכחות בתחומי המודיעין, הלוחמה בטרור, הלוחמה הקונבנציונלית, הסיוע למדינות ערב הפרו-אמריקאיות, לוחמת הסייבר, פיתוח אמצעי לחימה, שדרוג אמצעי לחימה אמריקאים וחדשנות בתחומי ההייטק האזרחי מקדמים  – באופן ייחודי – את ביטחונה וכלכלתה של ארה"ב.

אבל, אין להתייחס לאהדת הבוחר/ת והמחוקק/ת האמריקאים כמובנת מאליה, ואין להניח שהם מודעים לתרומתה הייחודית של ישראל לארה"ב, העולה על היקף "סיוע החוץ" השנתי, המהווה למעשה השקעה אמריקאית בישראל המניבה ערך מוסף של מאות אחוזים. תחת זאת יש להעמיק ולהרחיב באופן משמעותי את פעילות ישראל ברחבי ארה"ב (ובמיוחד באזורים מחוץ לערים הגדולות) ובמסדרונות הקונגרס (ובמיוחד בקרב המחוקקים החדשים), שהוא זרוע הממשל העקבית ביותר בתמיכתה השיטתית והפוריה בהרחבת והעמקת שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים בין ישראל לארה"ב.

הניסיון הקרבי הישראלי – תרומה ייחודית לארה"ב
פרק 4 בסדרת סרטונים קצרים על יחסי ישראל-ארה"ב, 24 אוגוסט 2018

https://bit.ly/2o5xJdK

בפרק הקודם הצגנו, באופן מתועד, איך ישראל חוסכת לארה"ב עשרות שנות מחקר ופיתוח, מקדמת יצוא ותעסוקה של ארה"ב, ומעניקה תשואה של מאות אחוזים על ההשקעה ("סיוע חוץ") האמריקאית בישראל.

בפרק זה נראה כיצד מלחמות ישראל תרמו באופן ייחודי לאינטרס ארה"ב, ושימשו מעבדה בתנאי קרב, המקדמת את ביטחונה הלאומי של ארה"ב, ומשדרגת יכולות אמריקאיות בהיקפים דולריים הגדולים בהרבה ממה שנקרא בטעות "סיוע חוץ לישראל”.

מוזמנים להקדיש כמה דקות ללימוד והעמקה ולהיות שותפים בהפצה.

הופק ע"י  Boomerang – Fighting for Israel

סרטונים אחרונים

Play Video

Welcome to the rebranded EttingerReport website

Play Video

The US diplomatic option toward Iran is self-destructive

The US diplomatic option induced the transformation of Iran from "the American policeman of the Gulf" to “the largest anti-American venomous octopus in the world.”
Play Video

Palestinian state – is it consistent with US interests?

A Palestinian state west of the Jordan River would cause the demise of the pro-US Hashemite regime east of the River, transforming Jordan into a platform of anti-US Islamic terrorism with ripple effects into the Arabian Peninsula, threatening all pro-US, oil producing Arab regimes, a bonanza to US enemies and rivals and a setback to the US.
Play Video

Can/should Israel defy US pressure?

Israel’s defiance of US pressure has been an inherent feature of US-Israel relations since 1948. It has caused short-term frictions, while generating long-term US strategic respect toward Israel, triggering a dramatic enhancement of mutually-beneficial strategic cooperation. Israeli defiance of US pressure spared the US economic and national security setbacks, dealing major blows to enemies and rivals of the US.

ניוזלטר

הזמינו הרצאות וראיונות

דמוגרפיה

איראן

כשלון האופציה הדיפלומטית האמריקאית מול איראן

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 24 דצמבר 2023, bit.ly/3TK3Aka

English edition  bit.ly/3tp5fB4

*מחלקת המדינה הביאה לעולם את האופציה הדיפלומטית שסייעה להפוך את איראן מ"השוטר האמריקאי" של המפרץ הפרסי ל"תמנון ארסי אנטי-אמריקאי", שזרועותיו פרושות מהמפרץ הפרסי, דרך אפריקה, עד לאמריקה הלטינית, כולל גבול ארה"ב-מקסיקו – הבטן הרכה והפגיעה של ארה"ב.

*האופציה הדיפלומטית – כולל תגובה רופסת לתקיפה איראנית שיטתית של מתקני ארה"ב באזור המפרץ הפרסי והוצאת החות'ים מרשימת ארגוני הטרור– מחמירה את זעזועי האזור ואת האיום על המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי, מכרסמת בכוח ההרתעה של ארה"ב, מקדמת את מעמד רוסיה, סין ובמיוחד איראן ופוגעת בביטחון ארה"ב.

*האופציה הדיפלומטית הסירה את רוב הסנקציות הכלכליות שהוטלו על איראן, והזניקה את יצוא הנפט האיראני מ-500,000 חביות ליום (בתקופת הסנקציות) ל-2-3 מיליון חביות ליום, ובכך הגדילה את הכנסת איראן בכ-100 מיליארד דולרים, שרובם הופנו לשדרוג מכונת הטרור האנטי-אמריקאית, גם באמריקה הלטינית – החצר האחורית של ארה"ב (כמו גם לחות'ים, חמאס וחיזבאללה).

*האופציה הדיפלומטית מקלה ראש במרכזיות החזון הדתי, פנאטי, אימפריאלי של האייתולות ונחישותם האפוקליפטית לייצא את המהפכה השיעית האנטי-אמריקאית. לכן מחלקת המדינה שוגה באשליות על בוננזה כלכלית ודיפלומטית העשויה להשפיע על האייתולות לקבל דו-קיום בשלום עם השכנים הסונים, לקיים הסכמים, ולזנוח חזון בן 1,400 שנים, המושרש בחוקה, מערכת החינוך, דרשות יום ששי במסגדים, והתקשורת הרשמית באיראן.  

*אבל, כצפוי, המחוות הדרמטיות של ארה"ב הובילו להחרפת טרור האייתולות ונחישותם למוטט כל משטר סוני  ולהכניע את "הכופר" המערבי, ובמיוחד את "השטן הגדול האמריקאי", במקביל להמשך אפליית ודיכוי נשים ומיעוטים דתיים ואתניים באיראן.

*מחלקת המדינה השיקה את האופציה הדיפלומטית ב-1978/79, כאשר תקעה סכין בגב השאה הפרסי והעניקה רוח גבית להדחתו על ידי אייתוללה חומייני, אותו העריכה כמהדורה איראנית של גנדי, שאינו מעוניין לייצא את המהפכה השיעית, מתמקד בטרקטורים ולא בטנקים, אנטי-סובייטי, פרו-מערבי וגורם מייצב באזור.

*מחלקת המדינה נחשפת בערוותה, כאשר ב-2023 משטר האייתולות ממנף את מחוות האופציה הדיפלומטית כדי ללבות מלחמות אזרחים, טרור, הברחת סמים והלבנת הון במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית, שם הוא מהדק את שיתוף הפעולה עם ברוני הסמים של מקסיקו, קולומביה, בוליביה, אקוודור וברזיל, מאמן ארגוני טרור, מהדק את הקשר עם ממשלות אנטי-אמריקאיות (במיוחד ונצואלה, קובה וניקרגואה), מקים אתרי ניסוי של טילים בליסטים, ומספק כטב"מים קטלניים וציוד להקמת מנהרות תת-קרקעיות להברחת סמים וטרוריסטים לארה"ב.

*השורה התחתונה: שיטית בי פעם אחת, התבייש לך; שיטית בי פעמיים, הבושה שלי! אחרי 44 שנים שהאייתולות משטים בארה"ב, ופוגעים קשות במעמדה האסטרטגי של ארה"ב בעולם, הגיע הזמן לבדוק את כדאיות האופציה הדיפלומטית, ולשקול את החלפתה על ידי אופציה של שינוי משטר או אופציה של איום צבאי אמין המרחף מעל ראש האייתולות.

יהודה ושומרון

ישראל-סעודיה ושליטה ישראלית על רכסי יו"ש (סרטון)

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823

*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;

*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;

*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;

*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.

ירושלים

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

חגים יהודיים

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

גולן

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

טרור איסלמי

חמאס ופלסטינים: שלובים או נפרדים?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 3 ינואר 2023, bit.ly/41Imdai

English edition  bit.ly/489Wxpq

תפישת העולם המערבית נחושה להפריד בין חמאס לבין האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. אבל היא מנוגדת למציאות המזרח תיכונית, החושפת שילוב ברור בין חמאס לבין רוב הפלסטינים (גם ביו"ש), חברתית, חינוכית, תרבותית, רעיונית ודתית.

המציאות המזרח תיכונית גם מציגה את חמאס כמדינת טרור ולא רק ארגון טרור. לכן, רוב ערביי עזה חגגו בהתלהבות את זוועות ה-7 לאוקטובר, ורואים בטרור אב-טיפוס של גבורה במסגרת מלחמת-קודש לקידום חזון עקירת "הישות הכופרת היהודית".

פוטנציאל הטרור של אוכלוסיית עזה הודגש עוד ב-29 ליוני 1967, במסמך של הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, שהוגש למזכיר ההגנה האמריקאי, רוברט מקנאמארה. המסמך הציג את מפת גבולות הביטחון המינימלי של ישראל, שכללה את רמת הגולן, רכסי יו"ש, רצועת החוף מאילת לשארם א-שייך ו… רצועת עזה: "[רצועת עזה] מהווה מובלעת של חתרנות וטרור, ושליטה בה תקנה לישראל יתרון צבאי…. עזה מהווה אתר אמונים של הטרור הפלסטיני….. שליטת ישראל ברצועת עזה תצמצם את איום הטרור ב-80%…."

פוטנציאל הטרור של ערביי עזה ממונף מ-1947 על ידי "האחים המוסלמים", שהוא ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם, שהקים את חמאס ב-1988. עזה הייתה בין חמישה הסניפים שהוקמו על ידי "האחים המוסלמים" בתחום המנדט הבריטי (חיפה, יפו, שכם, ירושלים ועזה). הסניף העזתי היה צמוד למרכז "האחים המוסלמים" במצרים, ופעל בעיקר בקרב המעמד הבינוני. אבל, משנות ה-90' הרחיב חמאס את פעילותו בקרב ערביי עזה והפך לגורם מרכזי בזירה החברתית, רעיונית ודתית.

הזדהות ערביי עזה עם "האחים המוסלמים" וחמאס גדלה בהדרגה מאז החתימה על הסכם אוסלו ב-1993, בעקבות החלטת ערפאת ומחמוד עבאס להקים את מערכת החינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), ההסתה במסגדים והאדרת הטרור. בתחילה הביאה הנחלת הטרור לשדרוג מעמד הרשות הפלסטינית, אך  עד מהרה הזניקה את התמיכה בחמאס, שהפך לחלק בלתי-נפרד מהתרבות העזתית ומודל-לחיקוי עבור רוב הנוער הפלסטיני.

מודעות הרשות הפלסטינית להזדהות הגוברת עם חמאס – ולהפיכת חמאס מארגון טרור למדינת טרור בעזה (תחילה) – גרמה להחלטת הרשות הפלסטינית להימנע מקיום בחירות מאז 2005 מחשש  לניצחון סוחף של חמאס. תגובת ערביי עזה לטבח ופרעות ה-7 לאוקטובר הבהירה שהחמאס הוא אכן בשר מבשרה של האוכלוסייה העזתית, ושיוקרת חמאס הרקיעה שחקים בעזה וביו"ש.

כדי להקל על גיבוש הצעות לפתרון סכסוכים, המערב מעדיף ליצור מציאות אלטרנטיבית, אופטימית, צפויה ונוחה יותר ממציאות המזרח תיכונית – בת 1,400 השנים – שהיא מתסכלת, אלימה, בלתי-צפויה ובלתי-נוחה. מכאן ההנחה של מעצבי מדיניות מערביים שחמאס וערביי עזה אינם משולבים, אלא נפרדים, תרבותית ורעיונית, ולכן האוכלוסייה היא לכאורה חפה-מפשע ואין לפגוע בה.

אבל, המציאות המזרח תיכונית מתעדת שמהות החמאס מבטאת את הערכים, תפישת העולם והחינוך של רוב ערביי עזה, השולחים את ילדיהם למערכת החינוך של חמאס, למסגדי החמאס ולהתקהלויות ההמוניות המשבחות את טרור חמאס.

בניגוד לתובנה המקובלת במערב, חמאס אינו ארגון טרור כמו "הנתיב הזוהר" בפרו, "הבריגדות האדומות" באיטליה, "הפעולה הישירה" בצרפת, "הכוחות המזויינים המהפכניים" בקולומביה וגם לא דאע"ש בסוריה ועיראק, וארגוני טרור נוספים המייצגים מיעוט וגורמי שוליים במדינותיהם, ומפעילים טרור נגד רוב האוכלוסייה, והממסד הממשלתי, תרבותי, חינוכי ודתי. בניגוד לארגוני טרור אלו חמאס הוא מדינת הטרור של רצועת עזה, חלק בלתי-נפרד של התשתית החינוכית, תרבותית ודתית של עזה, וזוכה להזדהות מצד רוב תושבי הרצועה. חמאס זוכה לתמיכה רחבה יותר מהתמיכה של תושבי סוריה במשטר אסאד, תושבי איראן במשטר האייתולות, ויותר מהתמיכה שזכו סדאם חוסיין בעיראק וקדאפי בלוב.

מדיניות מערבית המתעלמת ממציאות המזרח התיכון – כפי שמאפיין את מדיניות המערב כלפי איראן – אינה מכירה בשילוב בין חמאס ורוב גדול של ערביי רצועת עזה, מנסה לבלום את מתקפת צה"ל, מזרימה אדרנלין לוורידי חמאס, מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי האנטי-מערבי, ומקשה על מלחמת ישראל והמערב בטרור האסלאמי.