הכי פופולרים

"חדשות חב"ד עולמי", 29 אוקטובר 2020

בחירות נובמבר 2020 מציגות שתי תפישות עולם מנוגדות המשפיעות על הביטחון הלאומי של ארה"ב וישראל, ובעלות משקל רב הרבה-יותר מנאומים והצהרות פרו-ישראליות של שני האישים.

לדוגמא, הנשיא טראמפ סבור שהגדלת תקציב הביטחון משדרגת את כח ההרתעה האמריקאי מול משטרים פורעי-חוק וארגוני טרור, ואילו צמצום תקציב הביטחון מכרסם בכח ההרתעה ומעודד תוקפנות נגד ארה"ב ובעלות-בריתה. לעומתו, אובמה/ביידן צמצמו את תקציב הביטחון.

טראמפ רואה באיראן איום גלובלי ומפעיל לחץ פיננסי וצבאי לפגיעה ביכולותיה הטרוריסטיות והצבאיות, ובכך תורם לביטחון ישראל ומדינות ערב המתונות. לעומתו, אובמה/ביידן ראו באיראן שותפה למו"מ מדיני, ביטחוני וכלכלי (לדוגמא, הסכם הגרעין מ-2015), העניקו לה 150 מיליארד דולרים, ופגעו בביטחון ישראל ומדינות ערב מתונות.

טראמפ מכיר בחומרת איום הטרור האיסלאמי, נלחם בו ומסייע למדינות ערב המהוות מטרה לטרור האיסלאמי. לעומתו, אובמה/ביידן המעיטו בחומרת האיום, ואף אסרו על זרועות הביטחון בארה"ב להשתמש במונח "טרור איסלאמי".

טראמפ שומר על עצמאות הפעולה המדינית והביטחונית של ארה"ב, גם למורת רוח האו"מ ואירופה. לעומתו, אובמה/ביידן העדיפו פעולה רב-לאומית והעניקו לאו"מ האנטי-אמריקאי ואירופה הפייסנית משקל רב.

טראמפ קיצץ באופן דרמטי בסיוע לרשות הפלסטינית כדי שתפסיק לעודד טרור, והישעה את הסיוע לאונר"א עד שתחדל לממן חינוך פלסטיני אנטי-ישראלי ואנטישמי. לעומתו, אובמה/ביידן העניקו סיוע נדיב לגורמים אלו.

טראמפ מרחיב את מעגל השלום ישראל-ערב תוך עקיפת הסוגיה הפלסטינית ואינו דורש נסיגה ישראלית, ואף מכיר בירושלים כבירת ישראל וברמת הגולן כחלק בלתי-נפרד מישראל. לעומתו, אובמה/ביידן ראו בנסיגה ישראלית תנאי שלום, ובסוגיה הפלסטינית את מוקד הסכסוך הערבי-ישראלי.

מדינות ערב המתונות מייחלות לניצחון טראמפ. איראן, חיזבאללה, חמאס והרשות הפלסטינית מייחלים לניצחון ביידן.

פוסטים אחרונים

"מידה", 4 מרץ 2021, https://bit.ly/2O4aLEq

English edition  https://bit.ly/3kNBa5p

האתגר הישראלי

מ-1948 תומכים שני בתי הקונגרס האמריקאי בשיטתיות בשתופי-פעולה בין ישראל וארה"ב, ואף יוזמים את הרחבתם בתחומי ביטחון, תעשייה, טכנולוגיה, מדע, חקלאות, חלל, ועוד. הקונגרס מבטא את עמדת רוב הציבור האמריקאי, ולעתים גם בניגוד לעמדת נשיאי ארה"ב.

עמדת הקונגרס קיבלה ביטוי בהצבעת הסנאט בפברואר 2021 –- 3:97 – להקצאת מימון לפעילות שגרירות ארה"ב, וקיבועה, בירושלים.

כמו כן, ביולי 2019 הצביע בית הנבחרים – 17:398 – נגד פעילות BDS האנטי-ישראלית.

אבל, בין 17 תומכי BDS היו צירות בית הנבחרים ברברה לי (דמוקרטית מקליפורניה) ובטי מקקולום (דמוקרטית ממינסוטה) – הידועות בעוינותן לישראל – שהן יושבות הראש החדשות של שתי תת-ועדות קריטיות ביותר לעתיד יחסי ישראל-ארה"ב: תת-הועדה המתקצבת את סיוע החוץ השנתי ושתופי-פעולה אזרחיים ותת-הועדה לתקציב הביטחון המתקצבת את שתופי הפעולה הביטחוניים.

השתיים מייצגות מיעוט הולך ומתרחב בציבור האמריקאי בכלל, ובקרב צירי בית הנבחרים (במיוחד) והסנטורים בפרט, ומהוות אתגר משמעותי לישראל ובעלי-בריתה בארה"ב.

הן מייצגות מיעוט הולך וגדל המתרחק ממורשת היסטורית, תרבותית, מוסרית ואזרחית בת 400 שנים, שראתה בתנ"ך מקור-השראה, הזניקה את ארה"ב להנהגת העולם החופשי, ומהווה את תשתית היחס המיוחד למדינה היהודית. ציבור זה אינו מודע לתרומה הייחודית של ישראל לביטחון, טכנולוגיה ותעשייה בארה"ב, ולעמידה המשותפת מול איומים ואתגרים המגמדים את הסוגייה הפלסטינית. הוא מתעלם מהעובדה שרוב מנהיגי ערב רואים בפלסטינים אב-טיפוס לטרור ובוגדנות בינערביים, ומההשפעה השלילית של מדינה פלסטינית על יציבות האזור ואינטרס ארה"ב, ומתעלם מחינוך לשנאה פלסטיני המבטא את החזון הפלסטיני ומהווה חממת-טרור. הוא אינו מכיר את ההשפעה החיובית של שליטת ישראל ברכסי יו"ש ורמת הגולן על יציבות האזור ואינטרס ארה"ב, ואינו ער לפער הבלתי-ניתן-לגישור בין תפישת העולם המערבית לבין המציאות ההפכפכה, אלימה ובוגדנית במזרח התיכון.

כדי לבלום את הכרסום באהדת הציבור ונבחריו בשני בתי הקונגרס, על המסר הישראלי להדגיש את השפעת ישראל והמזרח התיכון על איומים ואתגרים של ארה"ב ובעלות בריתה ולא על האינטרס הישראלי (אותו יש להדגיש בכנסת ישראל).

משקל הקונגרס

אמנם הנשיא הוא "מפקד-על", אך רק ככל שהקונגרס מאשר ומתקצב. לנשיא אין סמכות מוחלטת באף תחום, ובניגוד לשיח הציבורי בישראל הוא אינו "הממשל", אלא אחד משלושת רשויות הממשל, השקולות בעוצמתן ונהנות מהפרדה מוחלטת בינהן (הנשיא אינו מחוקק-על וחברי הקבינט אינם מחוקקים).

435 צירי בית נבחרים ו-100 סנטורים מהווים את הבבואה הנאמנה ביותר של הציבור בארה"ב, מכהנים ברשות המחוקקת החזקה בעולם, ומשפיעים באופן משמעותי על עיצוב מדיניות הפנים והחוץ של ארה"ב.

בניגוד לתובנה המקובלת, חוקת ארה"ב מעניקה לרשות המחוקקת מעמד שווה-עוצמה לרשות המבצעת בכל תחומי המדיניות.  בניגוד לרשויות מחוקקות בדמוקרטיות אחרות, המחוקק בארה"ב (הנבחר כל שנתיים לבית הנבחרים וכל שש שנים לסנאט) נהנה מהפרדה מוחלטת בין הרשויות, אינו נשלט על ידי הנשיא ומנהיגי מפלגה, ושואב את עיקר עוצמתו מ- ומחוייב בעיקר ל- בוחרים באזור הבחירה (כ-700,000 איש) ובמדינה.

כדי למנוע דיקטטורה-נשיאותית, החוקה מגבילה את כח הנשיא, מבזרת עוצמה שלטונית, ומעודדת התגוששות-חיובית בין הקונגרס והנשיא, במטרה להגיע לפשרה, החלטות ואחריות משותפות הן בין הנשיא לבין 535 חברי הרשות המחוקקת, והן בין הסנאט לבין בית הנבחרים.

התיקון ה-22 לחוקה (מ-1951) מגביל את כהונת הנשיא לשתי כהונות, אך כהונת המחוקקים אינה מוגבלת. החוקה אף מעניקה למחוקקים את "כח הארנק" (בעלי המאה) ואת הסמכות לפקח על פעילות הנשיא; לאשר או לדחות כ-1,300 מנויים בכירים (כולל שופטי בית המשפט העליון וחברי הקבינט); לאשרר או לדחות אמנות והסכמים בינלאומיים; להכריז על – ולסיים – מלחמות; להטיל עיצומים על ישויות זרות (רוב העיצומים ביוזמת הקונגרס); להקים או לבטל גופים של הרשות המבצעת; להדיח נשיא; להסיר וטו נשיאותי; וכמו כן לקצץ, להרחיב, להשעות, לבטל וליזום מדיניות פנים, חוץ וביטחון (כולל פיתוח ורכש מערכות נשק).

אמנם צירי בית הנבחרים (במיוחד) וסנטורים מעדיפים להתמקד בנושאי פנים, מכיוון שהם עומדים בראש סדר העדיפויות של בוחריהם, אך הם יכולים לקבוע עובדות גם בתחומי חוץ וביטחון, כאשר הנסיבות והבוחרים(!) מחייבים את מעורבותם.

לדוגמא, ב-2017 ו-2012 הטיל הקונגרס עיצומים על רוסיה ומצרים למרות התנגדות הנשיאים טראמפ ואובמה; ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין עם איראן, ובכך איפשר את נסיגת ארה"ב ממנו ב-2018; ב-2014 ("צוק איתן") כפו מחוקקים דמוקרטים על אובמה מימון סוללות "כיפת ברזל" נוספות לישראל; ב-2012 קיצץ הקונגרס את סיוע החוץ לממשלת "האחים המוסלמים" במצרים, והטיל עיצומים על איראן, חרף התנגדות אובמה; ב-2011 כפו סנטורים דמוקרטים על אובמה להטיל וטו על גינוי ההתנחלויות במועצת הביטחון של האו"מ; ב-2009 סיכל מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט את כוונת אובמה לסגור את מתקן המעצר של טרוריסטים מוסלמים בגואנטנאמו; מ-1999 הסנאט אינו מאשרר את האמנה הבינלאומית לאיסור ניסויים גרעיניים;  בתקופת הנשיא בוש האב הקונגרס יזם הרחבה משמעותית של שתוף פעולה ביטחוני עם ישראל חרף התנגדות הנשיא; ב-1986 הסיר הקונגרס וטו של הנשיא רייגן והטיל עיצומים קשים שזרזו את נפילת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה; ב-1984, 1976 ו-1973 הביא הקונגרס להפסקת המעורבות הצבאית של ארה"ב בניקרגואה, אנגולה ודרום מזרח אסיה, למרות התנגדות רייגן, פורד וניקסון; ב-1973 הסיר הקונגרס וטו של ניקסון וחוקק את "חוק סמכויות המלחמה";  ב-1974 חוקק הקונגרס את תיקון "ג'קסון-ואניק" שפתח את שערי ברה"מ לעליית למעלה ממיליון יהודים, למרות התנגדות חריפה של ניקסון וקיסינג'ר.

השורה התחתונה

עוצמת הרשות המחוקקת; תמיכתה השיטתית בהעשרת הקשרים בין ארה"ב לישראל; העובדה שהמחוקקים מחוייבים לבוחרים ב-435 אזורי בחירה ו-50 מדינות (ולא לאידיאולוגיה ומדיניות של הרשות המבצעת); הפוטנציאל העצום והבלתי-ממונף הקיים בקונגרס להרחבת שתוף הפעולה האזרחי והביטחוני בין ישראל לארה"ב ובין ישראל למדינות השונות בארה"ב; ומגמת הכרסום באהדת ישראל הניכרת בקרב הנבחרים; כל אלו מחייבים את ישראל לשדרג באופן דרמטי את הקצאת המשאבים לקשר השוטף עם גבעת הקפיטול (כח אדם וזמן במימון המתגמד נוכח היקף הפוטנציאל).

האם ממשלת ישראל תשכיל להתמודד עם האתגר שמציב בפניה בעל-ברית חיוני ושיטתי, הקונגרס האמריקאי?

"חדשות חב"ד עולמי", 29 אוקטובר 2020

בחירות נובמבר 2020 מציגות שתי תפישות עולם מנוגדות המשפיעות על הביטחון הלאומי של ארה"ב וישראל, ובעלות משקל רב הרבה-יותר מנאומים והצהרות פרו-ישראליות של שני האישים.

לדוגמא, הנשיא טראמפ סבור שהגדלת תקציב הביטחון משדרגת את כח ההרתעה האמריקאי מול משטרים פורעי-חוק וארגוני טרור, ואילו צמצום תקציב הביטחון מכרסם בכח ההרתעה ומעודד תוקפנות נגד ארה"ב ובעלות-בריתה. לעומתו, אובמה/ביידן צמצמו את תקציב הביטחון.

טראמפ רואה באיראן איום גלובלי ומפעיל לחץ פיננסי וצבאי לפגיעה ביכולותיה הטרוריסטיות והצבאיות, ובכך תורם לביטחון ישראל ומדינות ערב המתונות. לעומתו, אובמה/ביידן ראו באיראן שותפה למו"מ מדיני, ביטחוני וכלכלי (לדוגמא, הסכם הגרעין מ-2015), העניקו לה 150 מיליארד דולרים, ופגעו בביטחון ישראל ומדינות ערב מתונות.

טראמפ מכיר בחומרת איום הטרור האיסלאמי, נלחם בו ומסייע למדינות ערב המהוות מטרה לטרור האיסלאמי. לעומתו, אובמה/ביידן המעיטו בחומרת האיום, ואף אסרו על זרועות הביטחון בארה"ב להשתמש במונח "טרור איסלאמי".

טראמפ שומר על עצמאות הפעולה המדינית והביטחונית של ארה"ב, גם למורת רוח האו"מ ואירופה. לעומתו, אובמה/ביידן העדיפו פעולה רב-לאומית והעניקו לאו"מ האנטי-אמריקאי ואירופה הפייסנית משקל רב.

טראמפ קיצץ באופן דרמטי בסיוע לרשות הפלסטינית כדי שתפסיק לעודד טרור, והישעה את הסיוע לאונר"א עד שתחדל לממן חינוך פלסטיני אנטי-ישראלי ואנטישמי. לעומתו, אובמה/ביידן העניקו סיוע נדיב לגורמים אלו.

טראמפ מרחיב את מעגל השלום ישראל-ערב תוך עקיפת הסוגיה הפלסטינית ואינו דורש נסיגה ישראלית, ואף מכיר בירושלים כבירת ישראל וברמת הגולן כחלק בלתי-נפרד מישראל. לעומתו, אובמה/ביידן ראו בנסיגה ישראלית תנאי שלום, ובסוגיה הפלסטינית את מוקד הסכסוך הערבי-ישראלי.

מדינות ערב המתונות מייחלות לניצחון טראמפ. איראן, חיזבאללה, חמאס והרשות הפלסטינית מייחלים לניצחון ביידן.

https://bit.ly/2EsInWb

השנתיים הראשונות של הנשיא טראמפ חורגות מציפיות תומכיו ומבקריו.

מדיניות טראמפ כלפי ישראל מוכתבת ע"י אינטרסים אמריקאים ולא ישראלים/יהודים.

"ישראל היום", https://bit.ly/2ASpzg8

בניגוד לתובנה המקובלת, תוצאות בחירות נובמבר 2018 – לכל 435 מושבי בית הנבחרים ושליש (35) מושבי הסנאט – אינן מהוות תבוסה לנשיא טראמפ.

הנשיא טראמפ התמקד בסיוע למועמדים הרפובליקנים בסנאט, שהביא למפלגתו הישג חריג בסנאט בבחירות אמצע-כהונת נשיא (תוספת של 3-5 מושבים לרוב הרפובליקני) והפסד סביר בבית הנבחרים (25-30 מושבים שהביאו לרוב דמוקרטי). מדוע ההפסד הרפובליקני בבית הנבחרים סביר? ב-2010 הפסידה מפלגתו של הנשיא אובמה 63 מושבי בית נבחרים ו-6 מושבי סנאט. ב-1994 הפסידה מפלגתו של הנשיא קלינטון 54 מושבי בית נבחרים ו-9 מושבי סנאט.  מ-1934 היו רק שלושה נשיאים שנהנו מנצחון מפלגתם בשני בתי המחוקקים: רוזבלט ב-1934, קלינטון ב-1998 ובוש ב-2002.

הסנאט הוא האחראי למינוי שופטים עליונים ופדרלים, חברי קבינט ושגרירים, והגדלת הרוב הרפובליקני עשויה להקל על טראמפ להחליף שרים ולמנות עוד עשרות שופטים פדרלים ו-2-1 שופטים עליונים שמרנים, לאור הגיל המופלג (85 ו-80) ומצב הבריאות של שני שופטים עליונים מכהנים שהם ליברלים בהשקפת עולמם. כמו כן, סנאט רפובליקני שולל תרחיש הדחה של טראמפ, מכיוון שהוא מותנה בתמיכת שני בתי המחוקקים.

לעומת זאת, בית הנבחרים יהיה בשליטת המפלגה הדמוקרטית ובכוחו למנוע חקיקת חוקים ואישור תקציבים (המחייבים אישור שני הבתים), ולצמצם את מרחב התמרון של טראמפ בזירה הפנימית והבינלאומית, האזרחית והביטחונית. בית הנבחרים יכול ליזום חקירות מביכות של טראמפ, ולשבש את סדר יומו של הנשיא.

האם בית הנבחרים החדש יתמקד בנסיון להתיש ולהדיח את טראמפ או בגישור על הפערים בין זרועות הממשל, ולהביא לחקיקה חיונית לבריאות, חינוך, חקלאות, תעבורה וביטחון המצביעים/ות? ב-1995 וב-2011 הסתנוורו ההנהגות הרפובליקניות של הסנאט ובית הנבחרים מניצחונם הסוחף בבחירות אמצע הכהונה, הרחיקו לכת בנסיון לנטרל את הנשיאים קלינטון ואובמה, ובכך המאיסו עצמם על הבוחרים/ות – ששליש מהם עצמאיים שאינם משתייכים לאף מפלגה – וסללו את הדרך לכהונה שנייה של נשיאים שנואי-נפשם.

תוצאות הבחירות נקבעו, אמנם, על ידי נושאי פנים כמו כלכלה, ביטוח בריאות, תהליך מינוי השופט העליון בראט קאבנו, חוקי הגירה, רווחה וחינוך, אך להרכב בתי המחוקקים השפעה מירבית על כושר תמרון הנשיא גם בנושאי חוץ וביטחון: הגדלת/צמצום תקציב הביטחון, תגבור כוח-ההרתעה או פייסנות מול משטרי טרור, המאבק באייתולות של איראן, המלחמה בטרור הסוני, העימות מול סין, רוסיה וצפון קוריאה, ההתייחסות המדינית והפיננסית לרשות הפלסטינית ואונר"א, המדיניות כלפי ירושלים, הרחבת שתופי הפעולה האזרחיים והביטחוניים עם ישראל, וכו'.

למרות בחירתם של מספר צירי בית נבחרים אנטי-ישראלים מוצהרים ופרישת מחוקקים בכירים פרו-ישראלים, שני בתי הקונגרס ימשיכו להיות בסיס תמיכה יעיל להרחבת שתוף הפעולה ארה"ב-ישראל. לדוגמא, היו"ר הנכנס של וועדת החוץ של בית הנבחרים יהיה אליוט אנגל – המודע לתרומה הייחודית של ישראל לביטחון וכלכלת ארה"ב – ויו"ר תת-הוועדה למזרח התיכון יהיה טד דויטש, המודע אף הוא לערך המוסף שישראל תורמת למשלם המסים האמריקאי.

   https://bit.ly/2SL9dN9    "חדשות מחלקה ראשונה"

בחירות נובמבר 2018 לכל 435 מושבי בית הנבחרים ושליש (35) מושבי הסנאט בארה"ב יהיו משאל-עם בלתי-רשמי על מדיניות הנשיא טראמפ ויעצבו את פני הרשות המחוקקת החזקה בעולם, שהיא בעלת הברית השיטתית והיעילה ביותר של ישראל.

בחירות אמצע כהונת נשיא אמריקאי מכרסמות, בדרך כלל, במספר נציגי מפלגת הנשיא בשני בתי הקונגרס, כפי שארע בבחירות אמצע כהונת הנשיאים אובמה, בוש הבן, קלינטון, בוש האב, רייגן, קארטר, פורד, וכו'.

בעוד חוקת ארה"ב מגבילה את תקופת כהונת וכוח הנשיא – שאינו מחוקק-על, לא קובע את סדר היום התחיקתי ולא את הנהגת המחוקקים – היא מעניקה לקונגרס את "כוח הארנק", הסמכות לשנות, להשעות, לבטל ולממן/ליבש מדיניות פנים וחוץ של נשיא, להקים/לבטל סוכנויות ממשל, ליזום/לבטל פיתוח מערכות נשק, לאשר/לדחות מינויים בכירים, לאשרר/לדחות אמנות ובריתות, להטיל/לבטל סנקציות על מדינות זרות, ועוד. נשיא חותם על הסכמים בינלאומיים, אך אישרורם מחייב תמיכת 2/3 מהסנאט. מינוי שגרירים כרוך באישור רוב הסנאט.

החוקה מעצימה את הבוחר הקובע מדי שנתיים את מאזן הכוחות בקונגרס. לכן, נאמנות המחוקקים נתונה, במיוחד, לבוחרים ב-435 אזורי הבחירה. התעלמות מהבוחר/ת מסיימת קריירה פוליטית, כפי שארע ב-1994 ליו"ר בית הנבחרים הדמוקרטי, תום פולי, וב-2014 למנהיג הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, אריק קנטור.

אמנם המחוקקים מעדיפים להתמקד בנושאי פנים המעסיקים את הבוחרים, אך הם מסוגלים לכפות רצונם על הנשיא גם בתחומי חוץ וביטחון. לדוגמא (ובניגוד לעמדת הנשיא), ב-1973 סיים הקונגרס את המעורבות הצבאית של ארה"ב בוייטנאם, לאוס וקמבודיה; ב-1974, אישר הקונגרס את "תיקון ג'קסון-ואניק", שהביא לעליית מיליון יהודי ברה"מ; ב-1986, אישר הקונגרס את "החוק נגד אפרטהייד" שהאיץ את הפלת המשטר הלבן בדרום אפריקה; ב-2012 קיצץ הקונגרס 450 מיליון דולרים מסיוע החוץ לממשלת "האחים המוסלמים" במצרים; ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין עם איראן (JCPOA).

הרשות המחוקקת מבטאת את היחס המיוחד של הבוחרים לישראל. לדוגמא, ב-1891 – שש שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון – הובילו מנהיגי הקונגרס 431 אישים שחתמו על "עצומת בלאקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ב-1957 אילצו הסנאט ובית הנבחרים את הנשיא אייזנהאואר לסגת מכוונתו להטיל על ישראל עיצומים כדי להביא לנסיגה מחצי האי סיני, אך ישראל איגפה את המחוקקים משמאל והודיעה על נסיגה מלאה…. ב-1992-1989 הרחיב הקונגרס את שתופי הפעולה עם ישראל בהיקף חסר-תקדים, חרף התנגדות חריפה של הנשיא בוש ומזכיר במדינה בייקר. ב-2014, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", סיכל הקונגרס את כוונת אובמה לעכב את מימון רכש "כיפת ברזל" (225 מיליון דולרים) כאמצעי לחץ על ישראל.  בניגוד לנשיאי ארה"ב מטרומן ועד אובמה – שלחצו על ישראל באמצעים ביטחוניים, כלכליים ומדיניים – שני בתי הקונגרס מגדילים בעקביות את היקף שתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים השנתיים עם ישראל.

אהדת הבוחרים תעודד את הקונגרס החדש לשדרג את יחסי ישראל-ארה"ב, למרות פרישת מספר רב-יחסית של מחוקקים ותיקים אוהדי ישראל כמו אד רויס, יו"ר וועדת החוץ של בית הנבחרים ואיליאנה רוס-לטינן, יו"ר תת-הוועדה למזה"ת, ועל אף בחירה וודאית של מחוקקים העוינים את ישראל.

התייחסות הקונגרס החדש תושפע גם מתרומתה הגוברת של ישראל לאינטרס ארה"ב מול איומי האייתולות והטרור הסוני והשיעי, והצורך לתגבר משטרים ערביים פרו-אמריקאים, בנוסף לתרומת ישראל בתחומי מודיעין, לוחמה בטרור, לוחמת סייבר, פיתוח ושדרוג אמצעי לחימה, וחדשנות הייטק אזרחי – תרומה העולה בהיקפה על סיוע החוץ השנתי.

"חדשות מחלקה ראשונה", 1 נובמבר 2018, https://bit.ly/2Dg6FCs

https://www.facebook.com/TheEttingerReport/

הטבח בבית הכנסת בפיטסבורג, ב-27 לאוקטובר 2018, הוא תזכורת אכזרית לאנטישמיות המושרשת בארה"ב מאז המאה ה-17, שאינה מייצגת את הרוב המכריע של החברה האמריקאית המקרין – מאז הגעת המתיישבים הראשונים ליבשת החדשה – הערכה עמוקה ליהדות ולמדינה היהודית.

לדוגמא, פיטר סטאייווסאנט, המושל הראשון של ניו יורק (1664-1647) שנקראה אז "הולנד החדשה", אמנם נכשל בנסיון למנוע הגירת יהודים למושבה החדשה, אך הצליח לסכל הקמת בית כנסת, מנע גיוס יהודים למשטרה, החרים רכוש יהודי והטיל על יהודים מס ייחודי בטענה: "היהודים שקרנים, מגעילים ואויבי ישו".

היחס כלפי יהדות ניו יורק השתפר משמעותית עם הכיבוש הבריטי ב-1664, ובמיוחד לאחר אישרור חוקת ארה"ב ב-1789. מעצבי החוקה הסירו מהיהודים רשימה ארוכה של מגבלות חברתיות וכלכליות וראו בתורה ("שנת היובל") מקור השראה לגיבוש תפישת החירות האמריקאית, שיצאה חוצץ נגד הכנסיות ובתי המלוכה באירופה.

אבל, האנטישמיות האירופאית השתרשה בארה"ב, אם כי בפרופיל נמוך משמעותית מהקמת חברה ושיטת ממשל המקשות על האנטישמיות ומשדרגות את חופש הפרט מעבר למקובל באירופה.

לדוגמא, בדצמבר 1862, בעיצומה של מלחמת האזרחים בין הצפון לדרום, האשים הגנרל יוליסס גראנט – גיבור המלחמה – את היהודים במינוף "השוק השחור" כדי לנפח את מחיר הכותנה, והורה לגרש את כל היהודים  מקנטקי, טנסי ומיסיסיפי. ההנחיה בוטלה בינואר 1863 על ידי הנשיא אברהם לינקולן, שהיה ידוע ביחסו החיובי ליהדות וליהודים. ב-1920 אמר התעשיין האנטישמי הנרי פורד, האמריקאי היחיד שזכה לתשבוחות ב"מיין קאמפ" של היטלר: "את הבעיה של הבייסבול האמריקאי אפשר לסכם בשלוש מילים: יותר מדי יהודים". אבל, ב-1921 חתמו למעלה מ-100 אישים אמריקאים נוצרים – כולל הנשיא וודרו ווילסון והנשיא לשעבר הווארד טאפט – על עצומה שגינתה את האנטישמיות. ב-1927 פרסם פורד התנצלות על התבטאויותיו האנטישמיות. בשנות ה-20' וה-30' של המאה הקודמת הלל ושיבח הכומר הקתולי ואיש הרדיו צ'רלס קאפלין את גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, ופירסם את "הפרוטוקולים של זקני ציון", אבל ציבור שומעיו כמעט ונעלם עם פריצת מלחמת העולם השנייה.

ביטוי הולם לתחושות הציבור האמריקאי ניתן בדצמבר 1993, בעיר בילינגס במדינת מונטנה, לאחר שאבן ניפצה את חלון משפחת שניצר שהדליקה את נרות החנוכה. בתגובה, הקדיש העתון המקומי את העמוד הראשון לתמונה של חנוכיה, שהודבקה על חלונות רבים של 80,000 תושבי העיר, שחלקם צעד ברחוב הראשי של העיר וחנוכיות בידיהם. ההזדהות עם התושבים היהודים הפכה לארוע שנתי.

את הביטוי האותנטי ביותר לתפישת העולם של רוב תושבי 435 אזורי הבחירה בארה"ב, מעניקים 435 צירי בית הנבחרים המהווים – יחד עם 100 הסנטורים – בעל ברית עקבי ונחרץ של ערכי התנ"ך והמדינה היהודית.

ולסיום – אין שופטים מדינה על פי פושעים הפועלים בתחומה, אלא על פי התייחסותה המשפטית והחברתית לפושעים. לדוגמא, בניגוד לרשות הפלסטינית המתגמלת משפחות של רוצחי-יהודים, ישראל וארה"ב כולאות רוצחים מאחורי סורג ובריח.

בחירות נובמבר 2018 – קריטיות לארה"ב ולישראל

"הזירה", "המכון לדיפלומטיה צבורית ע"ש אבא אבן", https://bit.ly/2ORfE38

 האם טראמפ מהווה רוח-גבית או רוח-נגדית?

בחירות אמצע כהונת הנשיא טראמפ בנובמבר 2018 יקבעו את מרחב התמרון של הנשיא ויעצבו את תפישת העולם של הרשות המחוקקת החזקה בעולם (בית הנבחרים והסנאט בוושינגטון), השקולה בעוצמתה לרשות המבצעת (הנשיא), ובעלת-הברית העקבית והיעילה ביותר של ישראל, במיוחד מול לחצים שהופעלו על ידי כל נשיאי ארה"ב מטרומן ועד אובמה.

אף שטראמפ עצמו אינו עומד לבחירה בבחירות בחודש הבא, הבחירות לבתי המחוקקים – ברמה הפדרלית והמדינתית – יהוו משאל-עם בלתי-רשמי על תפקוד/תדמית הנשיא טראמפ בעיני הבוחר האמריקאי (48% תמיכה ו-51% התנגדות לפי סקר "ראסמוסן" מ-26 לאוקטובר; 44% תמיכה ו-50% התנגדות לפי סקר "גאלופ" מ-24 לאוקטובר; ו-44.2% תמיכה ו-51.9% התנגדות לפי ממוצע הסקרים של RealClear Politics ב-21 לאוקטובר).

האם תדמית טראמפ תפעל כרוח-גבית ותסחוף את המפלגה הרפובליקנית להישגים בבחירות אמצע הכהונה בבית הנבחרים ובסנאט, כפי שהיה – באופן חריג – ב-1934 (רוזוולט), 1998 (קלינטון)  ו-2002 (בוש הבן)?

האם תדמית טראמפ תפעל כרוח-נגדית – כפי שמתרחש בדרך כלל בבחירות אמצע כהונת נשיא – ותגרום לנסיגה רפובליקנית בבתי המחוקקים, ואולי אף לאיבוד הרוב של מפלגת הנשיא בשני הבתים, כמו שארע בבחירות אמצע כהונת הנשיאים אובמה (2010 ו-2014), בוש הבן (2006), קלינטון (1994), בוש האב (1990), רייגן (1982 ו-1986), קארטר (1978),  פורד/ניקסון (1974), ועוד.

מאז 1950 מפסידה מפלגת הנשיא בבחירות אמצע כהונה, בממוצע, 24 מושבים בבית הנבחרים הפדרלי המונה 435 צירים המתמודדים מדי שנתיים. המינימום הדרוש ב-2018 למהפך פרו-דמוקרטי בהרכב הנוכחי של בית הנבחרים הוא 24: 241 צירים רפובליקנים ו-194 דמוקרטים.

משוכה גבוהה יותר עומדת בפני מהפך דמוקרטי בסנאט המונה 100 סנאטורים הנבחרים ל-6 שנים, כאשר מדי שנתיים עומדים שליש מהמושבים לבחירה. 35 הסנאטורים שיתמודדו בנובמבר 2018 כוללים 26 דמוקרטים (10 ממדינות שהצביעו ב-2016 עבור טראמפ ו-13 ממדינות עם מושל רפובליקני) ורק 9 רפובליקנים (רק 1 ממדינה שהצביעה ב-2016 עבור הילארי קלינטון ואף אחד ממדינות עם מושל דמוקרטי).

שמירה על הרוב הרפובליקני בשני הבתים תאפשר חופש פעולה יחסי של הנשיא הרפובליקני, דונאלד טראמפ.  לעומת זאת, איבוד הרוב באחד מבתי המחוקקים או שניהם, יכביד על כושר התמרון של הנשיא בזירה הפנימית והבינלאומית – ואולי אף ישתקו אותו – כתוצאה מעוצמת הרשות המחוקקת, שנתפשה בעיני האבות המייסדים של ארה"ב כבלם בפני רודנות אפשרית של הרשות המבצעת.

עוצמת הבוחר והמחוקקים

עוצמתם הייחודית של בית הנבחרים והסנאט נקבעה בחוקת 1789, המקדשת את עיקרון החירות, ופועלת להבטיחו על ידי העצמתה ועצמאותה המוחלטת של הרשות המחוקקת, שלה מוקדש פרק הפתיחה של החוקה. במקביל, החוקה מגבילה את עוצמת הנשיא, שאינו מחוקק-על, לא קובע את סדר היום התחיקתי ולא את זהות המחוקקים והנהגותיהם במליאה ובוועדות. נשיא יכול לחתום על הסכמים בינלאומיים, אך אישרורם מחייב תמיכת שני שלישים מהסנאט. מינוי שגרירים על ידו כרוך באישור רוב הסנאטורים.

שאפתנות הרשות המבצעת נבלמה על ידי הפרדה מוחלטת בין שלושת הרשויות השקולות בעוצמתן, מיסוד מערכת איזונים וריסונים, הענקה למחוקקים את "כוח הארנק" (תקציב) וסמכות הפיקוח (oversight) על הרשות המבצעת, הקמת שיטת ממשל פדרלית מבוזרת-סמכויות (שלטון מרכזי בוושינגטון לצד 50 רשויות מחוקקות ומושלים מדינתיים), והענקת עוצמה רבה לבוחר שהוא – יותר ממנהיגי המפלגות – קובע מדי שנתיים את מאזן הכוחות ואת כושר התמרון של הנשיא.

לכן, נאמנות המחוקקים נתונה, בראש ובראשונה, לבוחרים באזורי הבחירה (צירי בית הנבחרים) ובמדינות (סנטורים) יותר מאשר למפלגותיהם ולנשיא. התעלמות מהבוחרים מובילה לתום קריירה פוליטית, כפי שארע ב-1994 ליו"ר בית הנבחרים הדמוקרטי, תום פולי, וב-2014 למנהיג הרוב הרפובליקני בבית הנבחרים, אריק קנטור, שהתמקדו בקידום אינטרסים כלל-ארציים, אך התרחקו מ-700,000 תושבי אזורי הבחירה שלהם, ולכן הובסו על ידי יריבים עלומי-שם. התנהלות מחוקקים לפי "מה שרואים מכאן (וושינגטון) לא רואים משם (באיזור הבחירה ובמדינה)" נחשבת להתאבדות פוליטית. כוח הבוחרים גרם להתנגדות צירי בית הנבחרים הדמוקרטים (מאזורי בחירה העלולים להיפגע מיבוא) להסכמי הסחר החופשי שחתם קלינטון עם סין (2/3 מהצירים הדמוקרטים התנגדו ב-2000) וקנדה (למעלה מ-1/2 התנגדו ב-1993). ההסכמים אושרו בסיוע מחוקקים רפובליקנים.

החוקה מעניקה לקונגרס את הכוח להגביל, לשנות, להשעות, לבטל, לממן/ליבש ולחקור מדיניות (כולל בריתות ואמנות) של נשיא, להקים/לבטל סוכנויות ממשלה (ב-1947 וב-2001 הקים הקונגרס את ה-CIA ואת המשרד לביטחון פנים), ליזום/לבטל פיתוח מערכות נשק, לאשר/לדחות מינויים בכירים, לאשרר/לדחות אמנות, בריתות והסכמים, להטיל/לבטל סנקציות על מדינות זרות, ועוד.

את חוקת ארה"ב אפשר לשנות/לתקן רק ברוב של שני שליש בבית הנבחרים ובסנאט, בנוסף לשלושה רבעים של בתי המחוקקים ב-50 המדינות. רוב מסיבי זה קשה מאד לגבש, ולכן רק 27 תיקונים לחוקה אושררו עד היום.

אמנם המחוקקים מעדיפים להתמקד בנושאי פנים – המעסיקים את בוחריהם – ולא בנושאי חוץ וביטחון, הזוכים להתענינות מצומצמת של הבוחרים. אבל כאשר נשיא מתנהג כשליט יחיד, מתעלם בבוטות מהרשות המחוקקת, מיישם מדיניות כושלת, או סוטה משמעותית מדעת הקהל – שני בתי הקונגרס (ובמיוחד הסנאט) מסוגלים להפגין שריר חזק ולכפות רצונם על הנשיא ואף לשתקו, גם בתחומי חוץ וביטחון. הרחבת והשרשת תופעת הגלובליזציה מגבירה את תלות אזורי הבחירה בזירה הבינלאומית, ומכאן הזינוק במספר המחוקקים המעורבים בתחיקות  העוסקות בסחר בינלאומי וגם בענייני חוץ וביטחון, בניגוד למספר המצומצם מאד (חד-ספרתי בסנאט) שהיה מעורב בנושאים אלו עד שנות השמונים של המאה הקודמת.

לרסן את המפקד העליון

הנשיא אמנם מכונה "מפקד על" (Commander-in-Chief) אך חופש פעולתו – גם בנושאי חוץ וביטחון – נתון בידי הקונגרס.

לדוגמא, ב-1974 אישר הקונגרס את "תיקון ג'קסון-ואניק", שהביא לעליית מיליון יהודי ברה"מ, למרות התנגדות הנשיא ניקסון ו…ממשלת ישראל (שחששו מהקצנת ברה"מ, גם בתחום האנטישמיות). ב-1964 העניק הקונגרס לנשיא ג'ונסון אישור למלחמה בויטנאם ("תיקון מפרץ טונקין"), אך ב-1973 הביאו שני בתי הקונגרס – למרות התנגדות הנשיא ניקסון – לסיום המעורבות הצבאית של ארה"ב בוייטנאם, לאוס וקמבודיה ("תיקון איגלטון" ו"תיקון צ'רץ-קייס" – 1973), וכך גם באנגולה ("תיקון קלארק" – 1976) וניקרגואה ("תיקון בולנד" – 1984). ב-1973 דחה הקונגרס וטו של הנשיא ניקסון ואישר את "חוק סמכויות המלחמה", המגביל את יכולת הנשיא להיכנס למלחמה ארוכה. ב-1977 מנע הקונגרס מכירת מטוסי "”AWACS לאיראן.  ב-1986 הדף הקונגרס וטו של הנשיא רייגן, והאיץ את הפלת המשטר הלבן בדרום אפריקה על ידי אישור "החוק נגד אפרטהייד". ב-1999 חתם הנשיא קלינטון על הסכם בינלאומי לצמצום ניסויים גרעיניים, אך עד היום לא אושרר ההסכם על ידי הסנאט. חוק תקציב הביטחון של 2012 שאושר על ידי הקונגרס כלל סנקציות נגד איראן – בניגוד לעמדת אובמה – שהביאו לקיצוץ של 50% ביצוא נפט מאיראן. ב-2012 קיצץ הקונגרס – בניגוד לעמדת אובמה – 450 מיליון דולרים מסיוע החוץ לממשלת "האחים המוסלמים" במצרים.  ב-2015 סירב הסנאט לאשרר את הסכם הגרעין עם איראן (JCPOA) שנחתם על ידי הנשיא אובמה, ובכך איפשר לנשיא טראמפ לפרוש ממנו ב-2018. בספטמבר 2016 נחקק חוק – שהתגבר על וטו של הנשיא אובמה – המאפשר לאזרחי ארה"ב לתבוע ממשלות זרות בגין פעולות טרור. מ-2009 ועד 2016 מנע הקונגרס מאובמה לסגור את מתקן הכליאה של טרוריסטים אסלאמים בגואנטנמו. ב-2017/18 אישר הקונגרס ברוב סוחף – בניגוד לעמדת טראמפ – את "חוק הסנקציות נגד יריבי ארה"ב" המטיל סנקציות על רוסיה בגין פעילותה העויינת בתחום הסייבר, ומקשה על הנשיא למתן, או לבטל, את הסנקציות.

הקונגרס וישראל

בהיותה הנציגה האותנטית ביותר של ציבור הבוחרים, הרשות המחוקקת מבטאת את היחס המיוחד של הציבור האמריקאי למדינה היהודית מהמאה ה-17 ועד היום. לפי סקר שנתי של "גאלופ", ב-2018 ישראל נהנית מ-74% תמיכה, לעומת 71% ב-2017 ו-2016. רוב הציבור האמריקאי ונבחריו אינם רואים בישראל נושא-חוץ שגרתי, אלא בעלת-ברית ייחודית, ערכית ואסטרטגית, באזור חיוני לביטחונה הלאומי וכלכלתה של ארה"ב.

לדוגמא, ב-1891 – שש שנים לפני כינוס הקונגרס הציוני הראשון – נמנו מנהיגי בית הנבחרים והסנאט על 431 אישים אמריקאים (כולל נשיא בית המשפט העליון מלוויל פולר) שחתמו על "עצומת בלאקסטון" שקראה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. ב-1948 פעלו מחלקת המדינה, הפנטגון, ה-CIA וה"ניו יורק טיימס" למניעת הקמת המדינה היהודית, בניגוד לעמדת הציבור ונציגיו בקונגרס. ב-1957 הצליחו מנהיגי הקונגרס – ובראשם הסנטורים לינדון ג'ונסון ווויליאם נולאנד – ולהניא את הנשיא אייזנהאואר מכוונתו להפעיל לחץ כלכלי ומדיני רב עוצמה על ישראל כדי לשכנעה לסגת מחצי האי סיני, אך ממשלת ישראל היא שהסכימה לנסיגה מלאה…. ב-1990 סיכל הקונגרס את כוונת הנשיא ג'ורג' בוש האב ומזכיר המדינה ג'ים בייקר לקצץ 5% מסיוע החוץ לישראל; בשנים 1992-1990 יזם הקונגרס (ובמיוחד הסנטור דניאל אינוייה) שורת תיקוני-חוק שהרחיבו את שתוף הפעולה עם ישראל, למרות התנגדות הנשיא בוש ומזכיר המדינה בייקר. באוקטובר 1995 ויולי 1999 התכוון הקונגרס האמריקאי לממש את העברת שגרירות ארה"ב לירושלים, אך ראשי ממשלת ישראל דרשו לאפשר לנשיא האמריקאי לדחות את המימוש…. ב-2014, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", סיכל הקונגרס את כוונת הנשיא אובמה לעכב את מימון הרכש של "כיפת ברזל" (225 מיליון דולרים) כאמצעי לחץ על ישראל.  אבל ב-2016 ספג הקונגרס סטירת לחי מהנשיא אובמה ומישראל, כאשר נחתם הסכם להגדלת סיוע החוץ השנתי לישראל ל-3.8 מיליארד דולר לעשר השנים הבאות, במסגרתו התחייבה ישראל להימנע מפנייה לקונגרס להרחבת שתוף הפעולה עם ארה"ב, למרות שהקונגרס הוא רשות ממשל שקולת-כוח לנשיא, בעלת "כוח הארנק" ויוזמת סדרתית בהקשר ישראל.

תשתית האהדה למדינה היהודית בקרב הבוחרים מהווה קרקע פוריה להמשך דבקות הקונגרס בשידרוג יחסי ישראל-ארה"ב, למרות פרישת מספר רב-יחסית של מחוקקים ותיקים שתרמו רבות להשבחת יחסי ישראל-ארה"ב (הסנטורים אורין האטץ' ות'אד קוקראן, וצירי בית הנבחרים פול ראיין, איליאנה רוס-לטינן, אד רויס, טד פו, טרנט פרנקס, דניס רוס, ועוד), על אף בחירתם הוודאית של מספר מחוקקים ביקורתיים/עוינים כלפי ישראל (לדוגמא, אילהאן עומאר, ראשידה טלאייב ואלכסנדריה, אוקסיו-קורטז), ולמרות חוסר-הוודאות האופף את מערכת הבחירות ואת דפוסי הצבעתם של מחוקקים צעירים שיצטרפו לקונגרס בינואר 2019.

התייחסות רוב המחוקקים בקונגרס החדש כלפי ישראל תעוצב, בעיקר, על ידי התייחסותם החיובית של רוב הבוחרים בארה"ב למדינה היהודית.  התייחסות המחוקקים תושפע גם מתרומת ישראל לעמידה מול אתגרי ביטחון לאומי וביטחון פנים של ארה"ב כגון איום האייתולות על אינטרסים אמריקאים ביטחוניים וכלכליים במפרץ הפרסי, חצי האי ערב, ירדן, מצרים, האוקינוס ההודי, אפריקה וחדירה הדרגתית של האייתולות לאמריקה הלטינית (ונצואלה, קובה, בוליביה, אקוודור, ניקרגואה ו"גן העדן" לטרור באזור הגבול המשותף לברזיל, ארגנטינה ופרגוואי); המלחמה בטרור הסוני והשיעי הפועל במזרח התיכון וברחבי העולם (לדוגמא, השתרשות החיזבאללה בדרום אמריקה); הצורך למנוע הפלתם של משטרים ערביים פרו-אמריקאים החשים על צווארם את מאכלת האייתולות והטרור הסוני. כמו כן נאמנותה ללא-סייג של ישראל ויכולותיה המוכחות בתחומי המודיעין, הלוחמה בטרור, הלוחמה הקונבנציונלית, הסיוע למדינות ערב הפרו-אמריקאיות, לוחמת הסייבר, פיתוח אמצעי לחימה, שדרוג אמצעי לחימה אמריקאים וחדשנות בתחומי ההייטק האזרחי מקדמים  – באופן ייחודי – את ביטחונה וכלכלתה של ארה"ב.

אבל, אין להתייחס לאהדת הבוחר/ת והמחוקק/ת האמריקאים כמובנת מאליה, ואין להניח שהם מודעים לתרומתה הייחודית של ישראל לארה"ב, העולה על היקף "סיוע החוץ" השנתי, המהווה למעשה השקעה אמריקאית בישראל המניבה ערך מוסף של מאות אחוזים. תחת זאת יש להעמיק ולהרחיב באופן משמעותי את פעילות ישראל ברחבי ארה"ב (ובמיוחד באזורים מחוץ לערים הגדולות) ובמסדרונות הקונגרס (ובמיוחד בקרב המחוקקים החדשים), שהוא זרוע הממשל העקבית ביותר בתמיכתה השיטתית והפוריה בהרחבת והעמקת שיתופי הפעולה הביטחוניים והאזרחיים בין ישראל לארה"ב.

הניסיון הקרבי הישראלי – תרומה ייחודית לארה"ב
פרק 4 בסדרת סרטונים קצרים על יחסי ישראל-ארה"ב, 24 אוגוסט 2018

https://bit.ly/2o5xJdK

בפרק הקודם הצגנו, באופן מתועד, איך ישראל חוסכת לארה"ב עשרות שנות מחקר ופיתוח, מקדמת יצוא ותעסוקה של ארה"ב, ומעניקה תשואה של מאות אחוזים על ההשקעה ("סיוע חוץ") האמריקאית בישראל.

בפרק זה נראה כיצד מלחמות ישראל תרמו באופן ייחודי לאינטרס ארה"ב, ושימשו מעבדה בתנאי קרב, המקדמת את ביטחונה הלאומי של ארה"ב, ומשדרגת יכולות אמריקאיות בהיקפים דולריים הגדולים בהרבה ממה שנקרא בטעות "סיוע חוץ לישראל”.

מוזמנים להקדיש כמה דקות ללימוד והעמקה ולהיות שותפים בהפצה.

הופק ע"י  Boomerang – Fighting for Israel

סרטונים אחרונים

Play Video

Western Conventional Wisdom Crashed

*Middle East policy should be shaped by Middle East reality, irrespective of its unpredictability and lack of intra-Arab/Muslim peaceful coexistence. It should not be shaped by Western Conventional Wisdom, despite its much more convenient and peaceful alternate reality, which is based on western values.
Play Video

יורם אטינגר: האינטרס האמריקאי בישראל – מעבדה בתנאי קרב במזרח התיכון | הפודקאסט של דניאל דושי 83#

ישראל תורמת לכלכלת והגנת ארה"ב יותר מהיקף סיוע החוץ האמריקאי לישראל
Play Video

The Abolitionist Movement inspired by Passover

Passover, in general, and the Biblical Exodus, in particular inspired the Abolitionist anti-slavery movement.
Play Video

Welcome to the rebranded EttingerReport website

ניוזלטר

הזמינו הרצאות וראיונות

דמוגרפיה

איראן

ראש ה-FBI מערער על מדיניות מזכיר המדינה כלפי איראן וחמאס

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 24 יוני 2024, bit.ly/3VAFIij

English edition  bit.ly/3KM3rXS

ראש ה-FBI (שילוב של שב"כ ומשטרה למניעת טרור בארה"ב), כריס ריי, העיד בוועדות הסנאט ובית הנבחרים ב-4 ליוני ו-11 לאפריל, וחזר על אזהרתו שטרור ה-7 לאוקטובר מהווה מקור השראה לטרור אסלאמי דומה על אדמת ארה"ב:

"איום הטרור על ארה"ב הסלים משמעותית מאז ה-7 לאוקטובר…. אנו חוששים ממתקפת טרור דומה לזו שדאע"ש ביצע באולם קונצרטים ברוסיה במרץ 2024 [137 קורבנות ו-180 פצועים]…. סין, רוסיה ואיראן העלו את סף האלימות נגד ארה"ב…. בשנים האחרונות היו מקרי טרור בארה"ב שהתרחשו בהשראת טרור חמאס…. ה-FBI עצר טרוריסטים של חיזבאללה הפועלים בארה"ב בשיתוף פעולה עם משטר האייתולות…. אנו נלחמים בברוני הסמים של אמריקה הלטינית [המשתפים פעולה עם האייתולות וחיזבאללה] כדי לבלום את הפצת הסמים האחראים לפטירת צעירים רבים בארה"ב [למעלה מ-100,000 ב-2023!]…. מאז ה-7 לאוקטובר עולה מספר התראות טרור אסלאמי נגד ארה"ב ברחבי העולם ועל אדמת ארה"ב ונגד בעלות בריתנו בעולם…."

ראש ה-FBI השמיע אזהרות דומות בעדויות בשני בתי הקונגרס ב-31 לאוקטובר ו-15 לנובמבר.

בניגוד למזכיר המדינה, טוני בלינקן, ראש ה-FBI מבין שטרור ה-7 לאוקטובר רלבנטי לביטחון פנים בארה"ב, ומלחמת ישראל בחמאס מסייעת להגנת ארה"ב מהטרור האסלאמי. לעומת זאת, מזכיר המדינה רואה עצמו כ"מתווך הוגן", ומתעלם ממעמד ישראל כבעלת-ברית לעומת חמאס שהוא זרוע של האייתולות ושל "האחים המוסלמים", הנחושים להשתלט על "הכופר" המערבי, ובמיוחד על "השטן הגדול האמריקאי".

בניגוד לבלינקן, ראש ה-FBI רואה במשטר האייתולות, חיזבאללה וחמאס סכנה מוחשית ומיידית לביטחון פנים בארה"ב, ומכיר בשיתוף הפעולה שלהם עם מדינות אנטי-אמריקאיות, ארגוני טרור וברוני הסמים באמריקה הלטינית, אותה הם מגדירים כ"בטן הרכה" של ארה"ב. לעומת זאת, בלינקן  – הנאמן לתפישת עולמו הקוסמופוליטנית והאו"מניקית – רואה במשטר האייתולות אתגר דיפלומטי, מתנגד ליוזמות לשינוי המשטר באיראן וגם לגיבוש איום צבאי יעיל על האייתולות.

בניגוד לבלינקן, ראש ה-FBI מודע למעמד האייתולות כמנוע מוביל של טרור אסלאמי, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות נשק מתקדמות נגד ארה"ב. לעומת זאת, ולמרות ההתנהלות השיטתית האנטי-אמריקאית של האייתולות, בלינקן אינו מגדיר את משטר האייתולות כישות טרור, אלא רואה בהם שותפים למו"מ אמין.

בניגוד לבלינקן, ראש ה-FBI מאמין שהאייתולות בפרט, והטרור האסלאמי בכלל, מונחים ע"י אידיאולוגיה פנאטית ומגלומנית בת 1,400 שנים, ורואים באסלאם את הדת הלגיטימית היחידה, ונחושים להשליט את האסלאם על "הכופרים" המערביים, ובראשם ארה"ב. הוא מבין שמול הטרור האסלאמי יש להפעיל את מערכות הביטחון, ולא ליזום מחוות וויתורים, הנתפסים כחולשה בעיני טרוריסטים, ומתמרצים אלימות. לעומתו, בלינקן מאמין שהטרור מונחה-ייאוש, ולכן יש לפעול מולו באמצעים דיפלומטים ופיננסים משמעותיים, למרות שהטרור תמיד נושך את הידיים המסייעות לו, כפי שארה"ב למדה על בשרה אחרי שסייעה לאייתולות ולמוג'אהידין להשתלט על איראן ולסלק את צבא ברה"מ מאפגניסטן.

עמדת ראש ה-FBI מייצגת נאמנה את רוב הציבור בארה"ב, ואת רוב צירי בית הנבחרים והסנטורים בקונגרס, שהוא שקול עוצמה לנשיא בנושאי פנים, חוץ וביטחון.

האם האיום המחריף של הטרור האסלאמי על אדמת ארה"ב, וההתפתחויות הוולקניות במזה"ת, יבהירו למזכיר המדינה בלינקן שעליו להעריך מחדש את מדיניותו כלפי איראן, חמאס, הרש"פ וחיזבאללה, כדי הימנע מחזרה על שגיאות קריטיות הפוגעות באינטרס ארה"ב?! 

יהודה ושומרון

ישראל-סעודיה ושליטה ישראלית על רכסי יו"ש (סרטון)

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823

*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;

*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;

*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;

*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.

ירושלים

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

חגים יהודיים

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

גולן

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

טרור איסלמי

תובנות מערביות מופרכות ע"י מציאות המזה"ת

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב" bit.ly/45nBv6a"מעריב", 13 יוני 2024

English edition bit.ly/45b1huq

תובנות מערביות חיבקו את משטר האייתולות ב-1979, תקעו סכין בגב השאה הפרסי – "השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" – והזניקו את האייתולות מישות פורעת חוק אזורית למוקד עולמי מוביל של טרור, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות לחימה, המאיים על הביטחון הלאומי במערב.

תובנות מערביות השתלטו גם על מדיניות ישראל כלפי הטרור הפלסטיני, הזניקו את חמאס מארגון טרור קטן ב-2005 למדינת טרור מבוצרת, וסללו את הדרך למחדל וטבח ה-7 באוקטובר. תובנות מערביות היכו שורש בישראל ב-1993, הביאו למו"מ עם ארגוני טרור – פת"ח ואש"פ – המונחים מאז היווסדם ב- 1959 ו-1964 (לפני 1967!) ע"י חזון "שחרור פלסטין מהנהר עד הים" ועקירת הישות הציונית. הן הביאו ליבוא 100,000 טרוריסטים מטוניס, תימן, סודן, עיראק ולבנון לירושלים, יו"ש ועזה.

מדיניות מזרח תיכונית חייבת להיות מונחית ע"י מציאות המזה"ת, ההפכפכה, אלימה ומתסכלת, ולא ע"י מציאות חלופית, המבוססת על תרחישי עתיד ספקולטיביים, צפויים ונוחים. מדיניות חייבת להימנע מ- ולא לחזור על – שגיאות גורליות.

תובנות מערביות מתעלמות ממרכזיות אידיאולוגיה פנאטית ודתית בעיצוב חזון, אסטרטגיה ומדיניות של האייתולות, "האחים המוסלמים", חמאס, חיזבאללה, החות'ים והרש"פ. בעוד המערב דבק בהפרדת דת ומדינה ו-Money Talks, האסלאם דבק בעליונות הדת בעיצוב מדיניות, ובמיוחד שלום ומלחמה, כולל מעמד האסלאם כדת הלגיטימית היחידה, המחויבת לשעבד את "הכופר" המערבי, ובמיוחד את ארה"ב. למעשה, הטרור האסלאמי רודף את ארה"ב מאז תחילת המאה ה-18, ללא קשר למדיניותה ולזהות נשיאיה.

מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון סאליבן משוכנעים שהטרור האיראני, הפלסטיני, הלבנוני והתימני מונחה-ייאוש, ולכן יש להתמודד מולו במחוות דיפלומטיות וכספיות, שלכאורה יביאו לדו-קיום בשלום, עמידה בהסכמים והיפרדות מאידיאולוגיה פנאטית. אבל, הטרור רואה במחוות, ויתורים ונסיגות ביטוי לחולשה המעודדת אלימות. 

מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון סאליבן לוחצים על ישראל לעבור מאופציה צבאית לדיפלומטית, במלחמתה בטרור, חרף העובדה ש-17 שנות מו"מ עם חמאס סללו את הדרך להתעצמות חמאס ול-7 באוקטובר, ולמרות שהאסלאם רואה במו"מ והסכמים עם "כופרים" אמצעי זמני להבסת אויבים. הם מקלים ראש במשקל האידיאולוגיה של חמאס ואש"פ, התובעת את חיסול ישראל, ומעצבת את מערכת החינוך, ההסתה במסגדים, האדרת טרוריסטים, ומענקים קבועים למשפחות טרוריסטים ביו"ש ובעזה.

תובנות מערביות מתעלמות מהפער העמוק בין מו"מ עקר עם טרור פלסטיני המונחה על ידי חזון שמימושו מותנה בחיסול ישראל, לבין מו"מ אפקטיבי בין ישראל למדינות ערב שמימוש חזונן הלאומי אינו מותנה בחיסול ישראל. לכן, 6 הסכמי שלום עם מדינות ערב, לעומת כישלון כל מו"מ לשלום עם ההנהגה הפלסטינית.

בלינקן וסאליבן מתמקדים במלל פלסטיני מתון, ומסיקים שמדינה פלסטינית תהייה מתוקנת ותקיים דו-קיום בשלום.  אבל, מנהיגי ערב מתמקדים במעש הפלסטיני שהפך את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור ובוגדנות בין-ערביים (מצרים בשנות ה-50', סוריה בשנות ה-60', ירדן ב-1970, לבנון ב-1982-1970 וכווית 1990), המשתף פעולה עם ישויות פורעות חוק כמו גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, "האחים המוסלמים", ארגוני טרור בינלאומיים, צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, רוסיה וסין. הערבים מסיקים שמדינה פלסטינית תוסיף דלק – ולא מים – למדורת המזה"ת, תביא להפלת המשטר ההאשמי, תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי, שתגלוש לחצי האי ערב, תאיים על כל המשטרים במדינות הנפט ומצרים, תהווה בוננזה לאייתולות, "האחים המוסלמים", רוסיה וסין, ומכה קשה ליציבות האזור והעולם. לכן, הערבים מסתפקים במלל, ולא במעש, להקמת מדינה פלסטינית.

בלינקן וסאליבן לוחצים לנסיגת ישראל מרכסי יו"ש – שהם רמת הגולן של ירושלים, תל אביב, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל – למותניים הצרות של 7 ק"מ מקלקיליה לכפר סבא ו-19 ק"מ מטול כרם לנתניה, במזה"ת הוולקני, אלים, הפכפך ונטול דו-קיום בשלום בין-אסלאמי. במזה"ת הנפיץ, עתיר משטרים (מדיניות והסכמים) זמניים, כוח ההרתעה הוא המרכיב החשוב ביותר של הביטחון הלאומי. עם כל החשיבות של הסכמי שלום, במזה"ת הם ארעיים, לעומת רכסי יו"ש שהם קבועים ומרתיעים.

דוגמאות נוספות לנתק בין התובנות המערביות לבין מציאות המזה"ת הן: כישלון עשרות יוזמות שלום שהתמקדו באינטרס הפלסטיני ולא הערבי; הרוח הגבית להשתלטות האייתולות על איראן ב-1979; ההתייחסות לצדאם חוסיין כבעל ברית עד יום פלישתו לכווית ב-1990, והענשת ישראל על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981; הענקת פרס נובל לשלום לערפאת ב-1994, והכתרת מחמוד עבאס – מייסד החינוך לשנאה, ההסתה והאדרת טרוריסטים – כמנהיג מתון; קבלת פניו של בשאר אסאד ב-2000 כבשורה מתונה; הגדרת ההתפרצות הטקטונית ברחוב הערבי מ-2011 ועד היום כ"אביב ערבי" ו"מהפיכת פייסבוק והצעירים"; המתקפה הצבאית על קדאפי ב-2011 שהפכה את לוב להר געש של מלחמות אזרחים וטרור עולמי אנטי-מערבי; וכו'.  

התובנות המערביות מתמידות בניסיון לשעבד את מציאות המזה"ת למציאות חלופית מערבית, ולכן חוזרות על – ולא נמנעות מ- שגיאות קריטיות. לכן, על ישראל לבחון בספקנות מירבית כל הצעה/דרישה  מערבית כגון הקמת מדינה פלסטינית, הימנעות מהשמדת התשתית הצבאית של חמאס, והתמכרות לתגובה, הגנה והכלה במלחמה על הקיום.