הכי פופולרים

"האומה", גיליון 215, תשע"ט

בשנתיים וחצי הראשונות לכהונתו מפגין הנשיא טראמפ תפישת עולם מנוגדת לזו של קודמו בבית הלבן, הנשיא אובמה, אשר שאב השראה מהתנהלות הנשיא ג'ימי קארטר, שתקע סכין בגבו של השאה הפרסי ("השוטר האמריקאי במפרץ הפרסי"), והעניק רוח גבית להשתלטות אייתוללה חומייני על איראן ב-1979.

על מדיניות החוץ והביטחון של טראמפ אפשר ללמוד מזהות שני יועציו הבכירים: מזכיר המדינה מייק פומפיאו שהיה מהבולטים באגף השמרני-ניצי של צירי בית הנבחרים הרפובליקנים ("מסיבת התה"), והיועץ לביטחון לאומי ג'והן בולטון המטיף שנים רבות לשיקום תדמית ההרתעה של ארה"ב על ידי הפעלת עוצמה מדינית, כלכלית וצבאית נגד משטרים וארגונים פורעי-חוק. בולטון גם הוביל את היוזמה שמחקה את החלטת האו"מ "ציונות-גזענות" ב-1991, כאשר היה עוזר מזכיר המדינה לעניינים בינלאומיים. בולטון ופומפיאו היו מקטרגים קשוחים ועקביים ביותר נגד מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא אובמה.

תפישת העולם של אובמה אופיינה על ידי עשרת העקרונות כדלקמן:

  1. תום עידן הייחודיות (Exceptionalism) המוסרית, הצבאית וההרתעתית של ארה"ב;
  2. רתיעה מפעולה מדינית או צבאית אמריקאית חד-צדדית, והעדפת ההשתלבות במסגרות רב-לאומיות;
  3. תפישת האו"מ כגוף מוביל בעיצוב הזירה הבינלאומית;
  4. הכרה באירופה הפייסנית והמתרחקת מעימותים ומשימוש באופציה צבאית כמודל לחיקוי;
  5. אימוץ תפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה המנותק, בדרך כלל, מהמציאות המורכבת של המזרח התיכון (ומכאן אשליית "האביב הערבי") ומהלך הרוח הפטריוטי ברחוב ובקונגרס בארה"ב, ומקורב להלך הרוח האוניברסלי של משרד החוץ הבריטי;
  6. מו"מ, פיוס והכלה ולא עימות והבסה כאמצעים מובילים ביחסים עם משטרים פורעי-חוק (ראה הסכם הגרעין עם איראן);
  7. תפישת האסלאם והגופים האסלאמיסטים כבעלי-ברית בפוטנציה ולא יריבים ואויבים קטלניים;
  8. איסור על השימוש במונח "טרור אסלאמי", ומכאן התייחסות אובמה לרצח 13 חיילים על ידי רס"ן נידאל חסאן בבסיס הצבאי "פורט הוד" בטקסס ב-2009 כ"אלימות במקום עבודה" ולא כפעולת טרור;
  9. התייחסות לעניין הפלסטיני כשורש הסכסוך הערבי-ישראלי, מוקד זעזועי המזרח התיכון ובבת-העין הערבית;
  10. ההנחה שפיתרון – ולא ניהול – סכסוכים הוא נתיב מציאותי ומועדף לצמצום זעזועי המזרח התיכון.

בניגוד לתפישת העולם של אובמה, טראמפ מונחה על ידי מהדורה שונה לחלוטין של עקרונות:

  1. השאיפה "להחזיר את ארה"ב לגדולתה" (Make America Great Again) באמצעות שדרוג הכלכלה, קידום עצמאות-נפט והגדלת תקציב הביטחון;
  2. עצמאות מדיניות החוץ, הביטחון והמסחר של ארה"ב ואי-תלות בהחלטות ופעולות רב-לאומיות;
  3. הכרה בעוינות האו"מ כלפי ארה"ב ובהשפעתו המוגבלת של הארגון על הזירה הבינלאומית;
  4. הסתייגות עמוקה ורועמת מההתנהלות המדינית, ביטחונית ומסחרית של אירופה (וגם נאט"ו), במקביל להידוק שתוף הפעולה עם בעלות ברית של ארה"ב כגון ישראל וסעודיה;
  5. סטייה חדה מתפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה (ומכאן ההכרה ב"צונאמי הערבי"), ואימוץ הלך הרוח הפטריוטי של רוב הציבור האמריקאי, ובמיוחד תושבי הערים הקטנות;
  6. עימות והרתעה מול – ואי השלמה עם – משטרים פורעי חוק, כפי שממחישה ההתנערות מהסכם הגרעין עם איראן והטלת סנקציות חסרות-תקדים על האייתולות;
  7. מודעות למעמד ארה"ב כ"שטן הגדול" בעיני האייתולות באיראן וגורמים אסלאמיסטים נוספים;
  8. הכרה בטרור האסלאמי כסכנה ברורה ומיידית לארה"ב ובעלות בריתה;
  9. הבנה שהעניין הפלסטיני אינו שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא גורם מרכזי בעיצוב המזרח התיכון, ולא בבת-עין ערבית;
  10. היעד בר-ההשגה במציאות המזרח תיכונית אינו פתרון סכסוכים אלא ניהולם, תוך הכרה באופיו ההפכפך, הבלתי-סובלני והאלים של המזרח התיכון שהוא כה חיוני לקידום אינטרס ארה"ב.

מכאן שמדיניות טראמפ כלפי ישראל אינה מונחית – בעיקר – על ידי אהדה לישראל, אלא בראש ובראשונה על ידי קידום אינטרס ארה"ב והעיקרון המנחה אותו מאז בחירות 2016: "אמריקה תחילה" ו"החזרת ארה"ב לגדולתה."

לדוגמא, הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים מבטאים אמנם אהדה שורשית למדינה היהודית, אך חשוב מכך – הם מהווים מסר על שינוי מהותי בתפישת הנשיא את ביטחונה הלאומי של ארה"ב.  כלומר, בניגוד לקודמיו -הנשיאים אובמה, בוש וקלינטון – טראמפ מבין שהכרה בירושלים כבירת ישראל מקדמת את אינטרס ארה"ב. טראמפ אינו נרתע מלחץ ואיומים ערביים שהופעלו על הבית הלבן מאז 1995, כאשר "חוק השגרירות בירושלים" אושר על ידי שני בתי הקונגרס – בית הנבחרים והסנאט. בניגוד לקודמיו, טראמפ מבין שכניעה ללחץ ואיומים (להימנע מלהכיר במציאות בת 3,000 שנים המתעדת את ירושלים כבירת המדינה היהודית) מעודדת גורמים פורעי-חוק ופוגעת בכוח ההרתעה של ארה"ב בעיני יריבים, אויבים ובעלי-ברית.

הכרת טראמפ בריבונות ישראל ברמת הגולן מלמדת על הערכתו ששליטת ישראל על אזור זה מקדמת את אינטרס ארה"ב, מכיוון שמקצצת את כנפי האייתולות האיראניות בסוריה ולבנון, מרתיעה את סוריה – כפי שהופגן ב-1970, כאשר תגבור נוכחות צה"ל ברמת הגולן הביאה להסגת פלישת סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית – משדרגת את יציבות המשטר ההאשמי ומשטרים ערביים פרו-אמריקאים נוספים, ומגבילה את כושר התמרון הרוסי.

גם ההתנתקות מהסכם הגרעין עם איראן – שהיה החלטה נשיאותית של אובמה ולא אושרר על ידי הסנאט, ולכן לא מחייב את טראמפ – אינה נובעת מאהדה לישראל, אלא מתפישת טראמפ את הביטחון הלאומי וביטחון הפנים האמריקאים, המאויימים ישירות על ידי האייתולות ועל ידי הסכם הגרעין הדוחה – ולא מונע – את התגרענות האייתולות. בניגוד להסכם הגרעין, טראמפ שואף (בסיוע סנקציות חסרות-תקדים):

  1. לשלול יכולת גרעינית מהאייתולות המהווים איום ברור ומיידי על ארה"ב ובעלות בריתה;
  2. לבלום יכולות והפצת טילים בליסטים של האייתולות המהווים איום קיומי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי;
  3. לנטרל את מנגנון הטרור והחתרנות של האייתולות הפועל במפרץ הפרסי, ברחבי המזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית;
  4. לקטוע את זרימת המיליארדים המממנים את השאיפות המגלומניות של האייתולות;
  5. לסייע למשטרים ערביים פרו-אמריקאים שמאכלת האייתולות מונחת על צווארם;
  6. לשדרג את תדמית ההרתעה של ארה"ב;
  7. להוריד את מפלס אי-היציבות והאלימות במזרח התיכון.

אמנם טראמפ, בולטון ופומפיאו אוהדים את ישראל, אך בראש ובראשונה הם רואים בישראל בעלת-ברית ייחודית בתרומתה לביטחון ולתעשיות הביטחוניות והאזרחיות בארה"ב. בניגוד לאובמה, הם רואים בישראל נכס – ולא נטל – המאריך את היד האסטרטגית של ארה"ב ותורם ליציבות בעלות בריתה הערביות. בניגוד לתובנה המקובלת, הם מבינים שיחסי ארה"ב-ישראל אינם דומים לכביש חד-סטרי המעביר משאבים למדינה נזקקת, אלא כביש דו-סטרי לתועלת-הדדית, המניב לארה"ב תשואה שנתית של מאות אחוזים על השקעתה השנתית בישראל (המוגדרת בטעות "סיוע חוץ").

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2OsovE2

English edition  https://bit.ly/2p0VHYi

מדיניות הנשיא טראמפ בהקשר הפלשתיני מבטאת תהליך התפכחות מתובנות מקובלות שהשתרשו בתודעת מעצבי-מדיניות ותקשורת מערביים, אך נחשפו בערוותן על ידי המציאות הכלל-אזורית במזרח התיכון.

 בניגוד לקודמיו בבית הלבן, טראמפ ויועציו – היועץ לביטחון לאומי ג'ון  בולטון, מזכיר המדינה מייק פומפיאו, השגרירה לאו"מ ניקי היילי, השליח המיוחד ג'ייסון גרינבלאט והשגריר דויד פרידמן – מכירים בעובדה שקידום הביטחון הלאומי האמריקאי ועקרונות הצדק והשכל הישר מחייבים נקיטת עמדה מציאותית, ולא נייטראליות מלאכותית, בין ישראל לפלשתינים.

עיתוי הודעתו של בולטון – ערב האזכרה ל-3,000 חללי ו-6,000 פצועי ה-11 לספטמבר – מדגיש שבניגוד לתקינות הפוליטית, טראמפ מבין שקידום ביטחון לאומי ולוחמה בטרור המחריף בתחומי ארה"ב, מחייבים אבחנה ברורה בין לוחמים שיטתיים ומושבעים בטרור (ישראל וארה"ב) לבין מבצעים, מאמנים מחנכים ומסיתים לטרור (ההנהגה הפלשתינית ומשטרים אסלאמיים).

בניגוד לקודמו בבית הלבן, טראמפ ויועציו מבינים ששיקום תדמית ההרתעה של ארה"ב הוא תנאי לשדרוג ביטחונה הלאומי ומחייב מלחמת חורמה ב– ולא כניעה ל- לחצים ואיומים ערביים ואסלאמיים. מכאן נטישת הסכם ההתרפסות השערורייתי עם האייטולות, הכרה בעובדת היותה של ירושלים בירת ישראל, וגישה מציאותית לעניין הפלשתיני.

בניגוד לקודמיו ולמבצעי מדיניות באירופה, טראמפ ויועציו ערים לעובדה שהעניין הפלשתיני אינו גורם-מפתח במזרח התיכון, אינו בבת-עינם של מנהיגי ערב – המרעיפים על הפלשתינים מלל אך לא מעש – ואינו שורש הסכסוך הערבי-ישראלי. הם ערים להרחבה חסרת-התקדים של שתוף-הפעולה הביטחוני והאזרחי בין ישראל לבין סעודיה, מדינות המפרץ, ירדן ומצרים הרואות בהנהגה הפלשתינית גורם משני, בלתי-אמין, חתרני וטרוריסטי (נגד משטרים ערביים!).

בניגוד לקודמיו – מאז "הסכם אוסלו" – טראמפ ויועציו מעריכים שמדינה פלשתינית תוסיף דלק, ולא מים, למדורת המזרח התיכון; תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי בירדן; תהפוך את ירדן למוקד טרור אזורי שיאיים על כל משטר פרו-אמריקאי במפרץ הפרסי וחצי האי ערב; תעניק רוח גבית למגלומניה האנטי-אמריקאית של האייטולות; תעמיק באופן דרמטי את הנוכחות הרוסית במזרח התיכון ומזרח הים התיכון; ותנחית מהלומה קשה לביטחון הלאומי ולביטחון הפנים האמריקאים.

שלא כקודמיו, טראמפ החליט לשים סוף פסוק לשערוריית ארגון אונר"א, הפועל בניגוד לדפוסי הפעולה של "נציבות האו"מ לפליטים".  לעומת הנציבות המעסיקה 11,500 עובדים והוציאה כ-100 מיליון איש ממעגל הפליטות ברחבי העולם, אונר"א מעסיקה 30,000 עובדים, הוקמה ב-1950 לשלוש שנים כדי לפתור את בעיית 320,000 פליטי 1948/9, אך הפכה לבולען של מיליארדי דולרים המנציח ומנפח את מספר הפליטים, ומהווה מדגרה לשנאה וטרור.

מדיניות הנשיא טראמפ בהקשר הפלשתיני מבטאת גם הכרה במעמד ישראל כבעלת-ברית אמינה ושיטתית, המשמשת מוצב-קדמי יעיל באזור קריטי לביטחון הלאומי של ארה"ב, ומניבה לארה"ב תשואה ייחודית.

פוסטים אחרונים

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2SPzz1Q

לתוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב תהייה השפעה דרמטית על מעמדה הגיאו-אסטרטגי, על עוצמת הזעזועים הוולקנים המאיימים לפרוץ ברחבי העולם, ומכאן גם על ביטחונה הלאומי של ישראל. עמדות הנשיא טראמפ וסגן הנשיא ביידן בנושאי חוץ וביטחון מדגישות את הפער העמוק בין שני האישים. לדוגמא:

האם כח ההרתעה של ארה"ב – בעולם עתיר משטרים פורעי חוק, טרור, מלחמות ויכולות קונבנציונליות ובלתי-קונבנציונליות – ישודרג על ידי המשך הגידול בתקציב הביטחון, או יתכרסם על ידי חזרה לקיצוצו?

האם ארה"ב תמשיך להגביר את הלחץ על האייתולות באיראן – שהם מוקד הפצה גלובלי של טרור, יכולות בליסטיות ונשק כימי וביולוגי ואולי אף גרעיני – או תחזור למדיניות הפייסנות דוגמת הסכם הגרעין מ-2015, שהעניק רוח גבית עזה לאייתולות ופגע במדינות הערביות הפרו-אמריקאיות?

האם ארה"ב תמשיך לסייע למלחמתן של בעלות-בריתה הערביות בטרור "האחים המוסלמים", או תשחזר את תמיכת ארה"ב ב"אחים המוסלמים" במצרים ב-2013-2009?

האם הבית הלבן ימשיך להיות סגור בפני ארגונים אמריקאים הקשורים ל"אחים המוסלמים" (כגון CAIR) וארגונים אנטי-ישראלים, או יחזור להיות פתוח לרווחה בפניהם?

האם ארה"ב תתמיד במלחמתה בטרור האסלאמי, או תשוב להמעיט בחומרתו, תאסור על זרועות הביטחון להשתמש במונח "טרור אסלאמי", ותראה בו "אלימות במקומות עבודה", כפי שטען הנשיא אובמה ב-2009 לאחר רצח 13 חיילים בבסיס הצבא בפורט הוד, טקסס?

האם ארה"ב תמשיך לראות בחינוך לשנאה וטרור הפלסטיני תופעות מונחות-אידיאולוגיה רדיקלית המאיימות גם על בעלות בריתה הערביות, או תמחזר את הטענה כאילו אלו תופעות מונחות-יאוש הראויות להבנה ולמחוות?

האם ארה"ב תמשיך להכיר בצונאמי הערבי כאיום ברור ומיידי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, או תשחזר את תפישת העולם שהתייחסה לגל הטרור ומלחמות האזרחים בתוניסיה, לוב, מצרים, תימן ובחריין שפרצו ב-2010 כ"אביב ערבי", "מצעד דמוקרטיה" ו"מהפיכת פייסבוק"?

האם ארה"ב תתמיד בעצמאות מדיניות החוץ והביטחון, או תחזור לשעבד את מדיניותה להסכמה בינלאומית רחבה, ותעניק משקל רב לאו"מ האנטי-אמריקאי ולאירופה הפייסנית?

האם ארה"ב תמשיך לקדם תהליך שלום אזורי על ידי הכרה במשקל המשני והשלילי שמעניקים הערבים לסוגייה הפלסטינית, או תחזור להתייחס לסוגייה הפלסטינית כאילו הייתה לב הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת עין ערבית ומוקד זעזועים מזרח תיכוניים?

האם ארה"ב תשמור על מדיניות שאינה רואה בנסיגה ישראלית תנאי לקידום השלום, או תשוב לראות בנסיגה תנאי לאופק מדיני?

האם ארה"ב תתמיד בהכרה ששליטת ישראל ברמת הגולן ורכסי יו"ש חיונית להרתעת אויבי ישראל ואויבי משטרים ערביים פרו-אמריקאים (כגון ירדן), או תישגה שוב בהנחה ששליטה ישראלית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי?

האם ארה"ב תמשיך להכיר בעובדה ש"סיוע החוץ" השנתי המוענק לישראל מהווה השקעה ב"מעבדה בתנאי-קרב" ומכפלן-כח ייחודי, המניבים לארה"ב תשואה שנתית של מאות אחוזים (תחליף להצבת כח אמריקאי, מודיעין, שידרוג תעשיות ביטחוניות ואזרחיות ותורות לחימה), או תחזור לראות ב"סיוע החוץ" כלי-לחץ לסחיטת ויתורים ישראלים?

האם תוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב יביאו לאנחות רווחה או לאכזבה רבתי בטהראן, סין, רוסיה, מפקדות "האחים המוסלמים", חיזבאללה, חמאס והרש"פ?

זהות המנצח בבחירות לנשיאות ארה"ב תשפיע על זירה רחבה הרבה יותר מנושאי כלכלה, בריאות, חוק וסדר ובחירת שופטים עליונים, העומדים במוקד התעניינות הבוחרים. אמנם רק מיעוט זעיר של הבוחרים מתעניין בנושאי חוץ וביטחון, אבל זהות המנצח תשפיע באופן ישיר על הביטחון הלאומי של ארה"ב ושל ישראל השזורים זה בזה.

"האומה", גיליון 215, תשע"ט

בשנתיים וחצי הראשונות לכהונתו מפגין הנשיא טראמפ תפישת עולם מנוגדת לזו של קודמו בבית הלבן, הנשיא אובמה, אשר שאב השראה מהתנהלות הנשיא ג'ימי קארטר, שתקע סכין בגבו של השאה הפרסי ("השוטר האמריקאי במפרץ הפרסי"), והעניק רוח גבית להשתלטות אייתוללה חומייני על איראן ב-1979.

על מדיניות החוץ והביטחון של טראמפ אפשר ללמוד מזהות שני יועציו הבכירים: מזכיר המדינה מייק פומפיאו שהיה מהבולטים באגף השמרני-ניצי של צירי בית הנבחרים הרפובליקנים ("מסיבת התה"), והיועץ לביטחון לאומי ג'והן בולטון המטיף שנים רבות לשיקום תדמית ההרתעה של ארה"ב על ידי הפעלת עוצמה מדינית, כלכלית וצבאית נגד משטרים וארגונים פורעי-חוק. בולטון גם הוביל את היוזמה שמחקה את החלטת האו"מ "ציונות-גזענות" ב-1991, כאשר היה עוזר מזכיר המדינה לעניינים בינלאומיים. בולטון ופומפיאו היו מקטרגים קשוחים ועקביים ביותר נגד מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא אובמה.

תפישת העולם של אובמה אופיינה על ידי עשרת העקרונות כדלקמן:

  1. תום עידן הייחודיות (Exceptionalism) המוסרית, הצבאית וההרתעתית של ארה"ב;
  2. רתיעה מפעולה מדינית או צבאית אמריקאית חד-צדדית, והעדפת ההשתלבות במסגרות רב-לאומיות;
  3. תפישת האו"מ כגוף מוביל בעיצוב הזירה הבינלאומית;
  4. הכרה באירופה הפייסנית והמתרחקת מעימותים ומשימוש באופציה צבאית כמודל לחיקוי;
  5. אימוץ תפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה המנותק, בדרך כלל, מהמציאות המורכבת של המזרח התיכון (ומכאן אשליית "האביב הערבי") ומהלך הרוח הפטריוטי ברחוב ובקונגרס בארה"ב, ומקורב להלך הרוח האוניברסלי של משרד החוץ הבריטי;
  6. מו"מ, פיוס והכלה ולא עימות והבסה כאמצעים מובילים ביחסים עם משטרים פורעי-חוק (ראה הסכם הגרעין עם איראן);
  7. תפישת האסלאם והגופים האסלאמיסטים כבעלי-ברית בפוטנציה ולא יריבים ואויבים קטלניים;
  8. איסור על השימוש במונח "טרור אסלאמי", ומכאן התייחסות אובמה לרצח 13 חיילים על ידי רס"ן נידאל חסאן בבסיס הצבאי "פורט הוד" בטקסס ב-2009 כ"אלימות במקום עבודה" ולא כפעולת טרור;
  9. התייחסות לעניין הפלסטיני כשורש הסכסוך הערבי-ישראלי, מוקד זעזועי המזרח התיכון ובבת-העין הערבית;
  10. ההנחה שפיתרון – ולא ניהול – סכסוכים הוא נתיב מציאותי ומועדף לצמצום זעזועי המזרח התיכון.

בניגוד לתפישת העולם של אובמה, טראמפ מונחה על ידי מהדורה שונה לחלוטין של עקרונות:

  1. השאיפה "להחזיר את ארה"ב לגדולתה" (Make America Great Again) באמצעות שדרוג הכלכלה, קידום עצמאות-נפט והגדלת תקציב הביטחון;
  2. עצמאות מדיניות החוץ, הביטחון והמסחר של ארה"ב ואי-תלות בהחלטות ופעולות רב-לאומיות;
  3. הכרה בעוינות האו"מ כלפי ארה"ב ובהשפעתו המוגבלת של הארגון על הזירה הבינלאומית;
  4. הסתייגות עמוקה ורועמת מההתנהלות המדינית, ביטחונית ומסחרית של אירופה (וגם נאט"ו), במקביל להידוק שתוף הפעולה עם בעלות ברית של ארה"ב כגון ישראל וסעודיה;
  5. סטייה חדה מתפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה (ומכאן ההכרה ב"צונאמי הערבי"), ואימוץ הלך הרוח הפטריוטי של רוב הציבור האמריקאי, ובמיוחד תושבי הערים הקטנות;
  6. עימות והרתעה מול – ואי השלמה עם – משטרים פורעי חוק, כפי שממחישה ההתנערות מהסכם הגרעין עם איראן והטלת סנקציות חסרות-תקדים על האייתולות;
  7. מודעות למעמד ארה"ב כ"שטן הגדול" בעיני האייתולות באיראן וגורמים אסלאמיסטים נוספים;
  8. הכרה בטרור האסלאמי כסכנה ברורה ומיידית לארה"ב ובעלות בריתה;
  9. הבנה שהעניין הפלסטיני אינו שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא גורם מרכזי בעיצוב המזרח התיכון, ולא בבת-עין ערבית;
  10. היעד בר-ההשגה במציאות המזרח תיכונית אינו פתרון סכסוכים אלא ניהולם, תוך הכרה באופיו ההפכפך, הבלתי-סובלני והאלים של המזרח התיכון שהוא כה חיוני לקידום אינטרס ארה"ב.

מכאן שמדיניות טראמפ כלפי ישראל אינה מונחית – בעיקר – על ידי אהדה לישראל, אלא בראש ובראשונה על ידי קידום אינטרס ארה"ב והעיקרון המנחה אותו מאז בחירות 2016: "אמריקה תחילה" ו"החזרת ארה"ב לגדולתה."

לדוגמא, הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים מבטאים אמנם אהדה שורשית למדינה היהודית, אך חשוב מכך – הם מהווים מסר על שינוי מהותי בתפישת הנשיא את ביטחונה הלאומי של ארה"ב.  כלומר, בניגוד לקודמיו -הנשיאים אובמה, בוש וקלינטון – טראמפ מבין שהכרה בירושלים כבירת ישראל מקדמת את אינטרס ארה"ב. טראמפ אינו נרתע מלחץ ואיומים ערביים שהופעלו על הבית הלבן מאז 1995, כאשר "חוק השגרירות בירושלים" אושר על ידי שני בתי הקונגרס – בית הנבחרים והסנאט. בניגוד לקודמיו, טראמפ מבין שכניעה ללחץ ואיומים (להימנע מלהכיר במציאות בת 3,000 שנים המתעדת את ירושלים כבירת המדינה היהודית) מעודדת גורמים פורעי-חוק ופוגעת בכוח ההרתעה של ארה"ב בעיני יריבים, אויבים ובעלי-ברית.

הכרת טראמפ בריבונות ישראל ברמת הגולן מלמדת על הערכתו ששליטת ישראל על אזור זה מקדמת את אינטרס ארה"ב, מכיוון שמקצצת את כנפי האייתולות האיראניות בסוריה ולבנון, מרתיעה את סוריה – כפי שהופגן ב-1970, כאשר תגבור נוכחות צה"ל ברמת הגולן הביאה להסגת פלישת סוריה הפרו-סובייטית לירדן הפרו-אמריקאית – משדרגת את יציבות המשטר ההאשמי ומשטרים ערביים פרו-אמריקאים נוספים, ומגבילה את כושר התמרון הרוסי.

גם ההתנתקות מהסכם הגרעין עם איראן – שהיה החלטה נשיאותית של אובמה ולא אושרר על ידי הסנאט, ולכן לא מחייב את טראמפ – אינה נובעת מאהדה לישראל, אלא מתפישת טראמפ את הביטחון הלאומי וביטחון הפנים האמריקאים, המאויימים ישירות על ידי האייתולות ועל ידי הסכם הגרעין הדוחה – ולא מונע – את התגרענות האייתולות. בניגוד להסכם הגרעין, טראמפ שואף (בסיוע סנקציות חסרות-תקדים):

  1. לשלול יכולת גרעינית מהאייתולות המהווים איום ברור ומיידי על ארה"ב ובעלות בריתה;
  2. לבלום יכולות והפצת טילים בליסטים של האייתולות המהווים איום קיומי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי;
  3. לנטרל את מנגנון הטרור והחתרנות של האייתולות הפועל במפרץ הפרסי, ברחבי המזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית;
  4. לקטוע את זרימת המיליארדים המממנים את השאיפות המגלומניות של האייתולות;
  5. לסייע למשטרים ערביים פרו-אמריקאים שמאכלת האייתולות מונחת על צווארם;
  6. לשדרג את תדמית ההרתעה של ארה"ב;
  7. להוריד את מפלס אי-היציבות והאלימות במזרח התיכון.

אמנם טראמפ, בולטון ופומפיאו אוהדים את ישראל, אך בראש ובראשונה הם רואים בישראל בעלת-ברית ייחודית בתרומתה לביטחון ולתעשיות הביטחוניות והאזרחיות בארה"ב. בניגוד לאובמה, הם רואים בישראל נכס – ולא נטל – המאריך את היד האסטרטגית של ארה"ב ותורם ליציבות בעלות בריתה הערביות. בניגוד לתובנה המקובלת, הם מבינים שיחסי ארה"ב-ישראל אינם דומים לכביש חד-סטרי המעביר משאבים למדינה נזקקת, אלא כביש דו-סטרי לתועלת-הדדית, המניב לארה"ב תשואה שנתית של מאות אחוזים על השקעתה השנתית בישראל (המוגדרת בטעות "סיוע חוץ").

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2OsovE2

English edition  https://bit.ly/2p0VHYi

מדיניות הנשיא טראמפ בהקשר הפלשתיני מבטאת תהליך התפכחות מתובנות מקובלות שהשתרשו בתודעת מעצבי-מדיניות ותקשורת מערביים, אך נחשפו בערוותן על ידי המציאות הכלל-אזורית במזרח התיכון.

 בניגוד לקודמיו בבית הלבן, טראמפ ויועציו – היועץ לביטחון לאומי ג'ון  בולטון, מזכיר המדינה מייק פומפיאו, השגרירה לאו"מ ניקי היילי, השליח המיוחד ג'ייסון גרינבלאט והשגריר דויד פרידמן – מכירים בעובדה שקידום הביטחון הלאומי האמריקאי ועקרונות הצדק והשכל הישר מחייבים נקיטת עמדה מציאותית, ולא נייטראליות מלאכותית, בין ישראל לפלשתינים.

עיתוי הודעתו של בולטון – ערב האזכרה ל-3,000 חללי ו-6,000 פצועי ה-11 לספטמבר – מדגיש שבניגוד לתקינות הפוליטית, טראמפ מבין שקידום ביטחון לאומי ולוחמה בטרור המחריף בתחומי ארה"ב, מחייבים אבחנה ברורה בין לוחמים שיטתיים ומושבעים בטרור (ישראל וארה"ב) לבין מבצעים, מאמנים מחנכים ומסיתים לטרור (ההנהגה הפלשתינית ומשטרים אסלאמיים).

בניגוד לקודמו בבית הלבן, טראמפ ויועציו מבינים ששיקום תדמית ההרתעה של ארה"ב הוא תנאי לשדרוג ביטחונה הלאומי ומחייב מלחמת חורמה ב– ולא כניעה ל- לחצים ואיומים ערביים ואסלאמיים. מכאן נטישת הסכם ההתרפסות השערורייתי עם האייטולות, הכרה בעובדת היותה של ירושלים בירת ישראל, וגישה מציאותית לעניין הפלשתיני.

בניגוד לקודמיו ולמבצעי מדיניות באירופה, טראמפ ויועציו ערים לעובדה שהעניין הפלשתיני אינו גורם-מפתח במזרח התיכון, אינו בבת-עינם של מנהיגי ערב – המרעיפים על הפלשתינים מלל אך לא מעש – ואינו שורש הסכסוך הערבי-ישראלי. הם ערים להרחבה חסרת-התקדים של שתוף-הפעולה הביטחוני והאזרחי בין ישראל לבין סעודיה, מדינות המפרץ, ירדן ומצרים הרואות בהנהגה הפלשתינית גורם משני, בלתי-אמין, חתרני וטרוריסטי (נגד משטרים ערביים!).

בניגוד לקודמיו – מאז "הסכם אוסלו" – טראמפ ויועציו מעריכים שמדינה פלשתינית תוסיף דלק, ולא מים, למדורת המזרח התיכון; תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי בירדן; תהפוך את ירדן למוקד טרור אזורי שיאיים על כל משטר פרו-אמריקאי במפרץ הפרסי וחצי האי ערב; תעניק רוח גבית למגלומניה האנטי-אמריקאית של האייטולות; תעמיק באופן דרמטי את הנוכחות הרוסית במזרח התיכון ומזרח הים התיכון; ותנחית מהלומה קשה לביטחון הלאומי ולביטחון הפנים האמריקאים.

שלא כקודמיו, טראמפ החליט לשים סוף פסוק לשערוריית ארגון אונר"א, הפועל בניגוד לדפוסי הפעולה של "נציבות האו"מ לפליטים".  לעומת הנציבות המעסיקה 11,500 עובדים והוציאה כ-100 מיליון איש ממעגל הפליטות ברחבי העולם, אונר"א מעסיקה 30,000 עובדים, הוקמה ב-1950 לשלוש שנים כדי לפתור את בעיית 320,000 פליטי 1948/9, אך הפכה לבולען של מיליארדי דולרים המנציח ומנפח את מספר הפליטים, ומהווה מדגרה לשנאה וטרור.

מדיניות הנשיא טראמפ בהקשר הפלשתיני מבטאת גם הכרה במעמד ישראל כבעלת-ברית אמינה ושיטתית, המשמשת מוצב-קדמי יעיל באזור קריטי לביטחון הלאומי של ארה"ב, ומניבה לארה"ב תשואה ייחודית.

https://bit.ly/2KatKKy, "ישראל היום", 27 יוני 2018
English edition https://bit.ly/2K6CIsb

"וועדת האו"מ לזכויות האדם" מחד, ועקרון זכויות האדם מאידך, הם דבר והיפוכו, כפי שמעידה רשימת המדינות החברות בוועדה. כמו כן, הרכב הוועדה – הנקבע לפי חלוקה גיאוגרפית – מכתיב התנהלות אנטי-אמריקאית בהנהגת משטרים לא-דמוקרטים.

לדוגמא, חברת הוועדה ונצואלה, האנטי-אמריקאית ומקורבת מאד לאייתולות, היא אב-טיפוס לדיקטטורה הכולאת גורמי אופוזיציה ומרוקנת את הרשות המחוקקת מתוכן. קונגו נשלטת על ידי דיקטטור הרוצח את מתנגדיו ודבק לכסאו מעבר לתקופה המצוינת בחוקה. פקיסטן מאופיינת על ידי הפרה גסה וסיטונאית של זכויות האדם – בתי משפט צבאיים לאזרחים, הוצאות להורג שגרתיות, אי-סובלנות דתית ומיגדרית, וקרקע פוריה לטרור אנטי-אמריקאי. חברת וועדה נוספת היא אפגניסטן המשתמשת בקבוצות טרור "לטיפול" במתנגדי המשטר. בורונדי חברה בוועדה למרות שמואשמת על ידי הוועדה בהפרת זכויות אדם (חטיפות, עינויים והוצאות להורג של מתנגדיה), ומסרבת לשתף פעולה עם חוקרי הוועדה. קובה ממשיכה בדיכוי גורמי אופוזיציה, תקשורת חופשית וזכויות אדם.

מדינות נוספות החברות בוועדה למרות הפרה שיטתית וגסה של זכויות האדם: רואנדה, סנגל, טוגו, חוף השנהב, אנגולה, אתיופיה, עיראק, תוניסיה, קטאר, סין, ועוד.

פרישת ארה"ב חושפת את פניה האמיתיות של הוועדה, ושוללת ממנה את האפשרות להשתמש בארה"ב כמסיכה המשדרגת את הלגיטימציה של פעילות המכרסמת בזכויות האדם, פוגעת באינטרס ארה"ב ומקדמת אינטרסים של מדינות העוינות את ארה"ב.

פרישת ארה"ב מהוועדה עקבית עם פרישתה מהסכם הגרעין מ-2015 (שלא אושרר על ידי הקונגרס!), שהעניק לאייתולות האנטי-אמריקאיות תמורה דרמטית, מיידית, מדוייקת ומעשית תמורת הבטחות מילוליות, ערטילאיות ולטווח-הארוך, למרות שמאכלת האייתולות מתקרבת לגרונן של סעודיה ושאר מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, ומגבירה אחיזתה בעיראק, סוריה, לבנון ותימן.

פרישת ארה"ב מהוועדה ומהסכם הגרעין משדרג את תדמית ההרתעה שלה ואת ביטחונן של בעלות-בריתה, ולכן תורם ליציבות העולמית.

פרישת ארה"ב מאותתת לאו"מ ולגורמים נוספים הנהנים מסיוע אזרחי וביטחוני אמריקאי, שהמשכו מותנה במדיניות פרו-אמריקאית. תמו הימים של סיוע אמריקאי לגורמים היורקים בפרצופה של ארה"ב. האו"מ עלול להפסיד סיוע פיננסי אמריקאי השקול ל-20% מתקציב הארגון, כולל 25% מתקציב אונר"א המממן חינוך לשנאה והסתה לטרור.

ב-2008 חשפה הוועדה את פניה האמיתיות – המהוות בבואה של האו"מ כולו – כאשר כל 47 המדינות החברות בוועדה אישרו מינוי לשש שנים של ריצ'רד פאלק האנטי-אמריקאי הארסי למומחה-מיוחד לוועדה. פאלק האשים את הנשיא בוש בטיוח מסקנות "טרור מגדלי התאומים", כולל מעורבות-כביכול של גורמי ימין אמריקאים…. לאחר טרור המרתון בבוסטון ב-2013 כתב פאלק "מי שסובל מעוול מגיב בעוול…."

פעילות "וועדת האו"מ לזכויות האדם" מחד, וביטחונה הלאומי של ארה"ב מאידך, הם דבר והיפוכו. לכן, פרישת ארה"ב מהוועדה מקדמת את האינטרס האמריקאי, וגם את אינטרס העולם החופשי.

סרטונים אחרונים

Play Video

Can/should Israel defy US pressure?

Israel’s defiance of US pressure has been an inherent feature of US-Israel relations since 1948. It has caused short-term frictions, while generating long-term US strategic respect toward Israel, triggering a dramatic enhancement of mutually-beneficial strategic cooperation. Israeli defiance of US pressure spared the US economic and national security setbacks, dealing major blows to enemies and rivals of the US.
Play Video

State Department's systematic failures in the Middle East

The State Department's Middle East policy has been systematically wrong, at least, since 1948, on issues relating to Iran, Iraq, Egypt, Libya, Syria and Israel.
Play Video

Israeli benefits to the US taxpayer exceed US foreign aid to Israel

The US does not extend annual foreign aid to Israel, but makes an annual investment in Israel, which yields to the US taxpayer economic and defense benefits that exceed the dollar volume of foreign aid. For example, Israel constitutes the most cost-effective battle-tested laboratory of the US defense and aerospace industries, saving the US many years of research and development, which amount to mega billion dollars, in addition to enhanced competitiveness, which increases US exports. Israel provides the US intelligence, which is heavier in scope than the intelligence provided by all NATO countries combined.
Play Video

Israel's control of the mountain ridges of Judea & Samaria advances US interests

Since 1967, Israel has controlled the mountain ridges of Judea & Samaria, which has transformed Israel from a non-deterring, terror and war inducing country to a stronger, war and regional terror-deterring country. Thus, Israel has become a critical line of defense for the pro-US Hashemite regime in Jordan. Israel's enhanced posture of deterrence extends the strategic hand of the US with no need to deploy additional US soldiers.

ניוזלטר

הזמינו הרצאות וראיונות

דמוגרפיה

איראן

ג'יהאד האייתולות נגד המערב

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב
https://bit.ly/470rHz2  "חדשות מחלקה ראשונה", 4 נובמבר 2023,

ג'יהאד האייתולות נגד המערב
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב
https://bit.ly/470rHz2  "חדשות מחלקה ראשונה", 4 נובמבר 2023,

English edition  https://bit.ly/479MlfK

איראן-חמאס-ארה"ב

*היועץ לביטחון לאומי של נשיא ארה"ב, ג'ייק סאליבן, אמר במסיבת עתונאים ב-10 אוקטובר 2023: "איראן שותפה למתקפה [של ה-7 לאוקטובר], הייתה מעורבת באימונים ואספקת היכולות לביצוע המתקפה, ומשתפת פעולה עם חמאס שנים רבות."

*למרות פייסנות וחיזורי המערב, משטר האייתולות נחוש להכניע את המערב "הכופר" – ובמיוחד את "השטן הגדול האמריקאי". הוא סייען מרכזי למלחמות חמאס וחיזבאללה בישראל, כדי להוסיף דלק למדורת המזרח התיכון, ולפגוע במעמד המערב באזור ובעולם.

*איראן רואה בסיוע לחיזבאללה, חמאס, החות'ים ועשרות ארגוני טרור נוספים במזרח התיכון, מרכז אסיה, אפריקה ודרום ומרכז אמריקה, אמצעי להחרפת אי-היציבות העולמית, הפלת משטרים פרו-אמריקאים, ופגיעה במעמדה האסטרטגי של ארה"ב בעולם. לכן, משנות ה-80' המוקדמות איראן הפכה למוקד עולמי להפצת טרור, סמים ומערכות נשק מתקדמות.

*למרות ההתנהלות הטרוריסטית של משטר האייתולות, ארה"ב דבקה באופציה הדיפלומטית, המעניקה למשטר האיראני רוח גבית עזה מאז עלייתו לשלטון בפברואר 1979. ארה"ב מגיבה באיפוק רב להפצצה איראנית שיטתית של מתקנים אמריקאים במפרץ הפרסי, עיראק וסוריה, לא מסתירה את כמיהתה להסכם גרעין נוסף, וגם הסירה את רוב הסנקציות הכלכליות שהוטלו על איראן.

*הסרת הסנקציות – ובמיוחד אלו האוסרות על יבוא נפט וגז טבעי מאיראן – מאפשרת לאייתולות לשדרג את התמיכה בחיזבאללה, חמאס והחות'ים בתימן, כולל טילים, מטוסים זעירים ללא טייס, אלקטרוניקה, וחומרי נפץ, תוך פגיעה קשה בסעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מצרים, ירדן וישראל.

*יצוא הנפט מאיראן גדל יותר מפי-שלוש מאז כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ומאז הסנקציות של 2018 ו-2019 שהורידו את יצוא הנפט ל-500,000 חביות ביום לעומת 2.7 מיליון חביות ביום לפני הסנקציות. יצוא הנפט האיראני גדל למרות כישלון המו"מ לחידוש הסכם הגרעין. בספטמבר 2023 הגיע יצוא הנפט ל-1.5 מיליון חביות ביום, ואולי אף יותר, שמשמעותו הכנסה של לפחות 50 מיליארד דולרים (לפי המחיר הנוכחי של 90 דולרים לחבית). סוכנות "רויטרס מדווחת על יצוא של 3.15 מיליון חביות ליום!

ג'יהאד איראני נגד ארה"ב

*האייתולות וחיזבאללה מושרשים באמריקה הלטינית משנות ה-80', ובמיוחד במשולש הגבולות של ארגנטינה-פרגוואי-ברזיל וצ'ילה-פרו-בוליביה. לאחרונה הם הגבירו את שתוף הפעולה ב"בטן הרכה של ארה"ב" עם ברוני סמים, ארגוני טרור וממשלות אנטי-אמריקאיות. יחד עם הקרטלים לוס-זטאס וסינלואה במקסיקו הם מבריחים לארה"ב "מתמפטמין" – סם פסיכואקטיבי ממכר מאד – ומאמנים אותם בהפעלת מכוניות תופת. הם משוכנעים שהברחת סמים יעילה יותר מנשק חם בהכנעת "הכופר" המערבי.

*לפי מנהלת אכיפת הסמים בארה"ב, לאיראן וחיזבאללה קשר יעיל עם ברוני סמים במקסיקו, קולומביה, בוליביה, אקוודור וברזיל, והם מייצאים סמים לאירופה וארה"ב, במקביל להקמת מערכות מתוחכמות להלבנת הון שמרכזן בלבנון. הם מבריחים לארה"ב מהגרים בלתי-חוקיים מהמזרח התיכון ומרחיבים את תשתית הטרור בארה"ב.

החזון הפנאטי האיראני לא מתמקד בישראל

*לפי דר' ירון פרידמן, מומחה לאסלאם והמזרח התיכון, משטר האייתולות הוא מונחה-חזון בן 1,400 שנים, שאינו מתמקד בישראל אלא בעולם הרחב ובתרבות "הכופרת" המערבית. החזון יקר לאייתולות הרבה יותר מבוננזה כלכלית ודיפלומטית.

*שורש חזון האייתולות הוא "קרב כרבלא" משנת 680 לספירה, המהווה ציון דרך היסטורי אסלאמי, חי, נושם ובועט ב-2023.  במרכז החזון עומד רצח חוסיין בן עלי, נכד הנביא מוחמד והאימאם השלישי, על ידי יזיד, החליף הסוני. "קרב כרבלא" מהווה טראומה מעצבת עבור השיעים, המקיימים טקסי אזכרה שנתיים להשרשתו בתודעתם, כולל צעדות המונים במרכזי ערים במזרח התיכון, אירופה, אמריקה הלטינית וארה"ב, בליווי הלקאה עצמית עד-זוב-דם על ידי שרשראות ברזל.

*"קרב כרבלא" משריש בתודעה השיעית את הנכונות להקרבת חיים אפוקליפטית ונקמה,והביא לקרע צבאי ודתי, סוני-שיעי, המסעיר עד היום את המזרח התיכון הוולקני. הרוב הסוני משוכנע שהמיעוט השיעי נחוש להשתלט על האסלאם ולנקום את רצח נכדו של מוחמד, כפי שהיה כמעט במאה ה-10 וה-11 וגם במאה ה-16 כאשר איראן הפכה למדינה שיעית.

*מאז עליית משטר האייתולות לשלטון ב-1979 הוא מתמקד ביצוא המהפיכה האסלאמית-שיעית שהיא מונחית-כרבלא, השואפת להפיל כל משטר "משומד" (סוני), להכניע את "הכופר" המערבי, ובמיוחד את "השטן הגדול האמריקאי", ללא תנאי, באמצעי שלום או מלחמה.

*החזון הדתי, פנאטי, מגלומני ואפוקליפטי – במקביל להתנהלות פורעת החוק של משטר האייתולות – ממחיש מדוע נכשלה האופציה הדיפלומטית לשכנע את המשטר האיראני לאמץ כיבוד הסכמים, דו-קיום בשלום ולהעדיף בוננזה פיננסית ודיפלומטית על פני "חזון קרבלא".

יהודה ושומרון

ישראל-סעודיה ושליטה ישראלית על רכסי יו"ש (סרטון)

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823

*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;

*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;

*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;

*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.

ירושלים

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

חגים יהודיים

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

גולן

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

טרור איסלמי

ג'יהאד האייתולות נגד המערב