"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/36oqftF
English edition https://bit.ly/3bLqm3k
האם רוב ערביי יו"ש ו"הקו הירוק" הם יוצאי חלציהם של עמי כנען, כפי שטוענים דוברי ומערכת החינוך של הרשות הפלסטינית, או של גלי הגירה ערבית מהמאות ה-19 וה-20?
הגירה ערבית שיטתית במזרח התיכון
הגירה ערבית בין מדינות המזרח התיכון – כולל השטח בין נהר הירדן לים התיכון – היא אחד ממאפייני האזור מאז ומתמיד.
פרופסור פרד גוטהייל מהפקולטה לכלכלה באוניברסיטת אילינוי כתב The) Smoking Gun: Arab Immigration into Palestine, 1922-1931): "לפי ארגון העבודה הבינלאומי, ההגירה המזרח תיכונית מהווה 9% מהיקף ההגירה העולמית."
לפי ה-Global Commission on International Migration מג'נבה: "אחוז ההגירה הגבוה בעולם מגיע מהמזרח התיכון."
המכון למדיניות הגירה, הפועל בעיר וושינגטון, מדגיש את משקל ההגירה ממצרים: "ב-2016 התגוררו למעלה מ-6 מיליון מהגרי-עבודה ממצרים במזרח התיכון וצפון אפריקה, ובמיוחד בערב הסעודית, איחוד האמירויות וירדן."
גלי הגירה ערבית פעלו גם במאה ה-19 וחלקה הראשון של המאה ה-20, כאשר ערבים רבים – ובמיוחד ממצרים – חיפשו רמת חיים משודרגת במדינות העולם, כולל בפלסטינה העותומנית והמנדטורית.
הגירה ערבית לפלסטינה
פרופסור גוטהייל טוען (שם): "ערביי פלסטינה השתלבו בדפוסי ההגירה לא פחות מערביי מצרים. לפי נתוני אונר"א ב-1998 היו בערב הסעודית 275,000 פלסטינים, בכווית 38,000 (בעקבות גירוש כ-400,000 בתגובה לסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין), במדינות מפרץ נוספות למעלה מ-100,000, בלוב 74,000 ומאות אלפים היגרו לשאר אזורי העולם….
"הגיוני להניח שדפוס ההגירה ממדינות בעלות כלכלה כושלת למדינות בעלות כלכלה מתקדמת פעל גם בחלקה הראשון של המאה ה-20 [ובמאה ה-19]….
"שתי התפתחויות ייחדו את פלסטינה של תחילת המאה ה-20 משאר אזורי המזרח התיכון: 1) גלי הגירה יהודית שתוגברו על ידי הון וטכנולוגיות אירופאיות (לדוגמא, הברון אדמונד בנימין רוטשילד); 2) התבססות שלטון המנדט הבריטי, כולל התשתיות הכלכלה. הון וטכנולוגיות בריטים הגיעו בעקבות המנדט הבריטי, והביאו לתנופה כלכלית ששידרגה את רמת-החיים באופן חסר-תקדים…. התוצר המקומי הגולמי לנפש הוכפל בתקופה 1931-1922 מ-19.4 לירות פלסטיניות ל-38.2 לירות. התפתחות זאת לא נעלמה מעיני ערביי המדינות השכנות….
"תהליך המודרניזציה כלל את התפתחות תשתיות התעבורה (מ-450 ק"מ של דרכים ב-1922 ל-922 ק"מ ב-1931), החשמל (מ-2,344 קילוואט שעה ב-1926 ל-9,546 ב-1931), טלפון (מ-3,526 קווי טלפון ב-1924 ל-14,557 ב-1931)….
"רוב ההגירה הערבית הייתה בלתי-חוקית ולכן לא תועדה כראוי…. המכון המלכותי הבריטי ליחסים בינלאומיים ציין שהיקף ההגירה הערבית הבלתי-חוקית לפלסטינה מסוריה וירדן, בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, היה משמעותי אך אינו ידוע…."
תיעוד הגירה ערבית/מוסלמית לפלסטינה
השם פלסטינה התייחס תמיד לארץ ישראל ולבית הלאומי היהודי. הוא בא לעולם בתקופת האימפריות היוונית והרומית שקראו לאזור Palaistine ו-Palaestina כדי למחוק את זכר היהדות והיהודים. השם היווני-רומי התייחס לפלישתים שמוצאם מהאיים היוונים ולא מהמזרח התיכון.
דר' רבקה שפק-לסק מהאוניברסיטה העברית מציגה תיעוד נרחב ומגוון של הגירה ערבית/מוסלמית לפלסטינה בספר "מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל: 1914-640" (2018). התיעוד מבהיר שהערבים שלטו בפלסטינה בתקופה 1,099-640, כאשר היקף האוכלוסייה התדלדל מ-2.5 מיליון ל-500,000 תושבים. בעקבות השלטון הערבי הגיעו הצלבנים, השושלת האיובית-כורדית, הסולטנות הממלוכית, האימפריה העותומנית (מ-1516 כאשר אוכלוסיית פלסטינה הצטמקה ל-123,000) והמנדט הבריטי.
דר' שפק-ליסק גם מתעדת את הגידול בהיקף האולוסייה החל מתחילת ואמצע המאה ה-19, שהיה גבוה משיעור גידול האוכלוסין במצרים, תורכיה ואיראן. לדוגמא, 94% גידול מתחילת המאה ה-19 (246,359) עד 1914 (525,150). הגידול נבע בעיקר מגלי הגירה, בעיקר ממצרים, שהגיעו לפלסטינה עקב:
*צמיחה כלכלית, במיוחד מ-1900, שאופיינה על ידי השקעות, בנקאות ומסחר;
*תמריצים של השלטון העותומני (1918-1516) על ידי שדרוג מוסדות הממשל, הרחבת תשתיות, פיתוח נמל חיפה ודרישות של הצבא העותומני שהביאו לגיוס מהגרים ממצרים לביסוס השליטה בשפלת החוף (1840-1830) ולניטרול השבטים הבדווים;
*הרחבת הפעילות של כנסיות נוצריות, כולל עולי-רגל שהתיישבו באתרים הקדושים לנוצרים.
דר' שפק-ליסק מציגה מקורות רבים כגון:
*הדמוגרף פרופסור עוזיאל אוסקר שמלץ מהאוניברסיטה העברית והלישכה המרכזית לסטטיסטיקהMiddle Eastern Studies #28, 1992) ) תיעד 53% מהגרים בקרב האוכלוסייה הערבית/מוסלמית בתחילת המאה ה-20, שהגיעו עקב סיבות כלכליות ודתיות. לדעתו, היקף ההגירה (בעיקר של בדווים מירדן וסיני) דווח בחסר על ידי השלטון העותומני.
*הגיאוגרף דוד גרוסמן מאוניברסיטת בר-אילן (Rural Arab Demography and Early Jewish Settlement in Palestine) שפך אור על עידוד ההגירה על ידי העותומנים, ותיעד כי רוב גידול האוכלוסייה הערבית/מוסלמית נבע מהגירה – 50% מכלל האוכלוסייה הערבית מוסלמית ב-1914. המהגרים התיישבו בגליל, חיפה, עכו, עמק יזרעאל, בקעת הירדן, דרומית לירושלים ובשפלת החוף בין עזה ליפו. מ-1830 הגיעו מהגרים צ'רקסים, בוסנים, תורכמנים, כורדים, אלג'יראים, (במיוחד) מצרים, ועוד. מכאן הרובע ושער המוגרבים (צפון אפריקה) בירושלים, שכונות כורדיות בחברון, עזה וצפת, שכונות תורכמניות ברמלה, צפת ועזה, שכונות ממלוכיות בירושלים, צפת, רמלה ועזה, ועוד.
*אנציקלופדיה בריטניקה (1911) תיעדה ש"תושבי פלסטינה מייצגים מיגוון אתני, תרבותי ודתי…. בתחילת המאה ה-20 היו 50 שפות שגורות בפי תושבי ירושלים…."
מסקנה
בניגוד לטענה הפלסטינית, ובהתאם לתיעוד מגוון ומעמיק (שהוצג גם במאמר קודם), רוב הערבים המתגוררים בין נהר הירדן לים התיכון הם יוצאי חלציהם של מהגרים ערבים ומוסלמים שהגיעו מתחילת המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20 ממדינות ערביות במזרח התיכון ומדינות מוסלמיות במרכז אסיה, צפון אפריקה ואירופה.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3iebEne
English edition https://bit.ly/34FkqHt, https://bit.ly/32yhVEm
האם ערביי יו"ש ו"הקו הירוק" נמצאים כאן מאז ומקדם?
ב-1881 דיוווח הקארטוגרף הבריטי ארתור פנרין סטנלי: "אין זה מוגזם לומר שאין סימן לאוכלוסייה בשטחים רבים בארץ יהודה" (Sinai and Palestine in Connection with Their History,1895, עמ' 184-186).
הגירה מצרית
לפי אריה אבנרי, חוקר פורץ-דרך של תולדות הישוב ב"יד טבנקין" (ההתיישבות היהודית וטענת הנישול: 1948-1878, 1980): "[בתקופת הכיבוש המצרי 1840-1831] היה זרם של אלפי מהגרים מצרים שהובאו על ידי השליט המצרי איברהים פאשה כדי ליישב את השטחים הריקים בפלסטינה. מוקדם יותר, מספר רב של מצרים נמלטו [לפלסטינה] כדי להתחמק משירות צבאי…. הם ביקשו מקלט ממושל עכו שנענה לבקשתם…."
החוקר הצרפתי-מצרי מוחמד סאברי [The Egyptian Empire under Mohammed Ali and the question of the Orient, 1930] אישר ש"מושל עכו עודד הגירת פלחים ממצרים והעניק להם מחסה…. ב-1831 הגיעו למעלה מ-6,000 פלחים…. אחרי כיבוש פלסטינה, נמנע השליט המצרי מוחמד עלי מהחזרתם למצרים, ואף הרחיב את ההגירה המצרית כדי לחזק את השליטה בפלסטינה…. השלטון המצרי גם הביא להגירת בדווים במעמד של עבדים…."
אריה אבנרי מציג בסיפרו רשימה ארוכה של מסמכי "הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל" שהוקמה ב-1865. לדוגמא:
"רוב שטחה של יפו איכלס שכונות מהגרים מצרים…. [האנתרופולוג] פיליפ באלדנספרגר דיווח שב-1893 תושבים רבים בכפרים בדרום [בין עזה לטולכרם] היו ממוצא מצרי…. חלק מתושבי הדרם היגרו מלוב…. מאות משפחות ממוצא מצרי היגרו יחד עם כוחות הצבא המצרי [הפולש] של איברהים פאשה…. מאות משפחות ביהודה ושומרון נושאות את השם אל-מסרי [המצרי]…. לפני מלחמת העולם הראשונה השתלבו מהגרי-עבודה מצרים בייבוש ביצות…. מהגרים מצרים גם הועסקו בהנחת מסילת הרכבת מירושלים ליפו ונשארו בפלסטינה….
"לפי באלדנספרגר, אוכלוסיית יפו כללה 25 לאומים שונים [מצרים במיוחד, סוריה, תימן, איראן, אפגניסטן, הודו, בלוצ'יסטן, ועוד]…."
הגירה ערבית/מוסלמית נוספת
אריה אבנרי מוסיף (שם): "ב-1856, התירה צרפת [לאחר שכבשה את אלג'יריה] לעבד אל-קאדר אל-חוסייני [מנהיג המרד באלג'יריה] להגר עם נאמניו, חלקם לסוריה ואחרים לפלסטינה…. מהגרים אלו נקראו מוגרבים [על שם אזור מוצאם – המגרב בצפון אפריקה]. הם הקימו כפרים בגליל התחתון…. מוגרבים רבים התיישבו בצפת ואולי אף בטבריה….
"ב-1914 תיאר האנתרופולוג וההיסטוריון ארנסט מאסטרמן ["הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל"] את המיגוון של תושבי צפת. שכונה אחת הייתה ממוצא כורדי…. מחצית האוכלוסייה הייתה מוגרבית…. אחרים היו סורים ובדווים שהגיעו מבקעת הירדן…. ב-1893 דיווח באלדנספרגר [ברבעון הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל] על המוגרבים של יפו…. הפרסים, אפגנים, הודים ובלוצ'ים עסקו במסחר….
"ב-1878 נטל הסולטן התורכי, עבד אל-חמיד, תחת חסותו פליטים צ'רקסים שברחו מקווקז. רבים התיישבו בירדן, ואחרים מערבית לנהר הירדן בכפר כמא ורייחניה. פליטים מוסלמים מבוסניה התיישבו ליד קיסריה…. לורנס אוליפנט [דיפלומט וסופר בריטי, חוקר ארץ ישראל] כתב על שבט תורכמני שהיגר מעיראק והתיישב ליד כפר צ'רקסי…. ב-1908 התיישבו ביפו מהגרים מתימן….
"ב-1878 דיווח קלוד רנייר קונדר ["הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל"] שעמק יזרעאל הפך מקום מקלט לבדווים שהיגרו מירדן עקב מלחמות ו/או בצורת…. ב-1870 הייתה רק שישית מאדמת העמק מעובדת עקב ההשתלטות הבדווית…. תופעה דומה אפיינה גם חלקים בדרום פלסטינה [מחברון דרומה]…."
הגירה ערבית מונחית-תשתיות
אבנרי מוסיף (שם): "הנחת מסילת הרכבת ירושלים-יפו [הושלמה ב-1892] העסיקה הרבה עובדים מקומיים וזרים. החברה הבלגית שהקימה את המסילה יבאה פועלים ממצרים, ורבים מהם השתקעו בפלסטינה. בפתח המאה ה-20 התחילה הנחת המסילה מחיפה לדרעא [בדרום מערב סוריה]. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התחילה העבודה על מסילת הרכבת מחיפה לשכם…. הרבה פועלים יובאו ממדינות שכנות….
"ב-1880 היו בחיפה 6,000 תושבים. ב-1910 זינק המספר ל-18,000, כולל 15,000 מוסלמים וערבים-נוצרים, רבים מהם מהגרים מלבנון וסוריה…. יפו התפתחה כעיר נמל… שער למהגרים רבים…. אוכלוסיית יפו הוכפלה בתקופה 1910-1890 ומנתה 43,000 – כ-30,000 מוסלמים וערבים-נוצרים. מהגרים רבים הגיעו מצפון אפריקה והתיישבו בירושלים, שם התגוררו מהגרים מצפון אפריקה שהגיעו בשנים קודמות….
"הגידול המהיר של אוכלוסיות יפו וחיפה (בעקבות הניצחון הבריטי במלחמת העולם ה-1) היה, במידה רבה, עקב הגירת פועלים, שוטרים, קבלנים, פקחי עבודה ואנשי עסקים ממצרים…. הקמת מסילת הרכבת מקנטארה [תעלת סואץ] לאל-עריש ורפיח [הקלה על ההגירה המצרית לפלסטינה] העסיקה אלפי עובדים, רבים מהם התיישבו בחיפה….
"המנדט הבריטי העדיף ליבא עובדים זרים ממצרים, סוריה ומדינות ערביות נוספות [כגון סודן] כדי להקים בסיסים צבאיים, להפעיל מחצבות, לסלול כבישים ולבנות את נמל חיפה…. בשנים 1922-1919 גדלה האוכלוסייה הערבית/מוסלמית בפלסטינה מ-515,000 ל590,000, בעיקר עקב הגירה….
"השנים 1936-1932 אופיינו על ידי צמיחה כלכלית חסרת-תקדים… וגל הגירה משמעותי….
"המהומות שפרצו מעת לעת בשנים 1938-1936 [בין הערבים ונגד יהודים] גררו אלפי שכירי-חרב ערביים… רבים מהם התיישבו בפלסטינה….
"ב-1942, בזמן מלחמת העולם ה-2, היה מחסור משווע בכח עבודה…. שלטונות המנדט הבריטי הנפיקו אישורי הגירה לעובדים ממדינות ערב [בזמן שהיקשו על עליית יהודים]…."
מסקנה
ההיסטוריון פרופסור אפריים קארש מאוניברסיטת בר-אילן וקינגס קולג' בלונדון מציג בסיפרו Palestine Betrayed (2010) דו"ח של וועדת פיל הבריטית: "בתקופה 1931-1922 גדלו אוכלוסיות חיפה, יפו וירושלים ב-86%, 62% ו-37%".
ב-1947-1880 גדלו אוכלוסיות יפו, חיפה ורמלה פי 17, 12 ו-5 כתוצאה מגלי ההגירה הערבית והמוסלמית.
בניגוד לטענת הרשות הפלסטינית, רוב ערביי "הקו הירוק" ויו"ש הם יוצאי חלציהם של מהגרים ערבים שהגיעו במאות ה-19 וה-20 ולא של הכנענים.
בניגוד לטענת הרשות הפלסטינית, פלסטינה לא הייתה ערבית מאז ומקדם.
מאז שלטון האימפריה היוונית, המאה ה-5 לפני הספירה, המונח פלסטינה (Palaistine) התייחס לארץ ישראל בהקשר של עם ישראל.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2ZEq8FQ
English edition https://bit.ly/3u6QpL8
לפי התובנה המקובלת והתקינות הפוליטית, הרשות הפלסטינית נכונה לדו-קיום בשלום עם ישראל; דו-קיום בשלום יקודם על ידי הגברת התמיכה ברשות הפלסטינית; הרשות הפלסטינית רואה בסיום "כיבוש 1967" את ליבת שאיפותיה ומדיניותה; וסיום "כיבוש 1967" (שטחים-תמורת-שלום) הוא תנאי לדו-קיום בשלום.
האם הנחות אלו תואמות את המציאות הפלסטינית?
בעוד שהאתוס הפלסטיני כולל מרכיבים דתיים, מדיניים, רעיוניים, דמוגרפים ומשפטיים, הרי שליבת האתוס מעוגנת באדמה מוגדרת, השומטת את הקרקע מתחת לרגלי תפישת שטחים-תמורת-שלום.
מרכזיות "אדמת 1948" באתוס הפלסטיני נידונה במחקרי וספרי דר' יובל ארנון-אוחנה ז"ל, מזרחן פורץ-דרך בסוגייה הפלסטינית (קו החריש והאש – 150 שנות סכסוך). לדוגמא, ששת כרכי אל-נכבה ("האסון") מפרי עטו של ההסטוריון הפלסטיני עארף אל-עארף, כמו גם האמנות של פתח' ואש"פ (1959 ו-1964 – שמונה ושלוש שנים לפני 1967) – המהווים את מקור הסמכות והחזון של הרשות הפלסטינית – וספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית.
מסמכי יסוד אלו הם החממה היעילה ביותר של הטרור הפלסטיני מאז 1948, שהתעצם מ-1993. הם מתמקדים בהשלכות כישלון המלחמה הערבית ב-1948/49 על החברה הפלסטינית.
להערכת ה-CIA, המלחמה הערבית – בגיבוי חמש מדינות ערב וערבים מקומיים – הייתה יכולה להביא לחורבן ישראל ולשואה יהודית שנייה תוך פחות מעשור.
לפי דר' ארנון-אוחנה, ספרי היסוד הפלסטינים שופכים אור על פיצול החברה הערבית מערבית לירדן. בעוד ערביי ההר ביו"ש ובגליל מפגינים גיבוש-יחסי היסטורי, אתני, חברתי, תרבותי ורעיוני, הרי שערביי מישור החוף (מאשקלון עד עכו) והעמקים מפגינים רמת גיבוש נמוכה-יחסית.
חלק גדול של משפחות ערביי השפלה היגרו במאה ה-19 וראשית המאה ה-20 ממדינות מוסלמיות, כפי שנשקף משמות החמולות הגדולות: חמולת אל-מוגרבי היגרה מאלג'יריה, אל-תורכי מתורכיה, אל-עג'מי מאיראן, אל-כורדי מקורדיסטן, אל-עיראקי מעיראק, אל-הינדי מהודו, אל-מסרי ממצרים, מצראווה ממצרים, אבו-קישק ממצרים, חוראני מסוריה, בושנאק מבוסניה, חבאש מאתיופיה, יאמאני מתימן, תורקמן מתורקמניסטן וקווקז, הווארי מצפון סודאן, ערביי ג'סר אל-זרקא מסודאן, ערביי סמח/צמח ממרוקו, ועוד.
ואכן, רוב ערביי ההר לא נטשו את בתיהם במלחמת 1948/49, לעומת רוב ערביי השפלה והעמקים שנטשו את בתיהם. רבים אף נטשו לפני אישור "תוכנית החלוקה", טרם פריצת מלחמת השחרור, ובחודשים הראשונים למלחמה כאשר הכף נטתה לצד הערבי. חלקם חזרו למדינות המוצא של משפחותיהם; חלקם נענו לקריאות מנהיגים ערבים שהאיצו בהם לעזוב-זמנית כדי להקל על פלישת הצבאות הערביים; חלקם היו עובדים זרים ששבו למדינותיהם; חלקם נסחפו אחרי השכבות האמידות שעקרו ללבנון ומדינות נוספות; חלקם נטשו כתוצאה מעימותים בינערביים; וחלקם נטשו כתוצאה מהקרבות.
דר' ארנון-אוחנה מציין שערביי יו"ש מכונים "ערביי פנים" (אל-דאח'ל), לעומת ערביי החוף והעמקים (שנטשו) שהם הגרעין הקשה של "ערביי חוץ" (אל-ח'ארג'), ולמעשה הם "ערביי 1948". הם גם מהווים את רוב כח האדם וההנהגה של אש"פ, חמאס והרשות הפלסטינית, הרואים ב"טענת השיבה" לאדמת 1948 ועקירת "הישות הציונית" את בבת-עינם.
בניגוד לתובנה המקובלת ולתקינות הפוליטית, ליבת האתוס הפלסטיני אינה "כיבושי 1967", אלא "כיבושי 1948"; אינה דו-קיום בשלום עם ישראל, אלא ללא-ישראל; ואינה גודלה – אלא קטיעת קיומה – של ישראל.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/36oqftF
English edition https://bit.ly/3bLqm3k
האם רוב ערביי יו"ש ו"הקו הירוק" הם יוצאי חלציהם של עמי כנען, כפי שטוענים דוברי ומערכת החינוך של הרשות הפלסטינית, או של גלי הגירה ערבית מהמאות ה-19 וה-20?
הגירה ערבית שיטתית במזרח התיכון
הגירה ערבית בין מדינות המזרח התיכון – כולל השטח בין נהר הירדן לים התיכון – היא אחד ממאפייני האזור מאז ומתמיד.
פרופסור פרד גוטהייל מהפקולטה לכלכלה באוניברסיטת אילינוי כתב The) Smoking Gun: Arab Immigration into Palestine, 1922-1931): "לפי ארגון העבודה הבינלאומי, ההגירה המזרח תיכונית מהווה 9% מהיקף ההגירה העולמית."
לפי ה-Global Commission on International Migration מג'נבה: "אחוז ההגירה הגבוה בעולם מגיע מהמזרח התיכון."
המכון למדיניות הגירה, הפועל בעיר וושינגטון, מדגיש את משקל ההגירה ממצרים: "ב-2016 התגוררו למעלה מ-6 מיליון מהגרי-עבודה ממצרים במזרח התיכון וצפון אפריקה, ובמיוחד בערב הסעודית, איחוד האמירויות וירדן."
גלי הגירה ערבית פעלו גם במאה ה-19 וחלקה הראשון של המאה ה-20, כאשר ערבים רבים – ובמיוחד ממצרים – חיפשו רמת חיים משודרגת במדינות העולם, כולל בפלסטינה העותומנית והמנדטורית.
הגירה ערבית לפלסטינה
פרופסור גוטהייל טוען (שם): "ערביי פלסטינה השתלבו בדפוסי ההגירה לא פחות מערביי מצרים. לפי נתוני אונר"א ב-1998 היו בערב הסעודית 275,000 פלסטינים, בכווית 38,000 (בעקבות גירוש כ-400,000 בתגובה לסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין), במדינות מפרץ נוספות למעלה מ-100,000, בלוב 74,000 ומאות אלפים היגרו לשאר אזורי העולם….
"הגיוני להניח שדפוס ההגירה ממדינות בעלות כלכלה כושלת למדינות בעלות כלכלה מתקדמת פעל גם בחלקה הראשון של המאה ה-20 [ובמאה ה-19]….
"שתי התפתחויות ייחדו את פלסטינה של תחילת המאה ה-20 משאר אזורי המזרח התיכון: 1) גלי הגירה יהודית שתוגברו על ידי הון וטכנולוגיות אירופאיות (לדוגמא, הברון אדמונד בנימין רוטשילד); 2) התבססות שלטון המנדט הבריטי, כולל התשתיות הכלכלה. הון וטכנולוגיות בריטים הגיעו בעקבות המנדט הבריטי, והביאו לתנופה כלכלית ששידרגה את רמת-החיים באופן חסר-תקדים…. התוצר המקומי הגולמי לנפש הוכפל בתקופה 1931-1922 מ-19.4 לירות פלסטיניות ל-38.2 לירות. התפתחות זאת לא נעלמה מעיני ערביי המדינות השכנות….
"תהליך המודרניזציה כלל את התפתחות תשתיות התעבורה (מ-450 ק"מ של דרכים ב-1922 ל-922 ק"מ ב-1931), החשמל (מ-2,344 קילוואט שעה ב-1926 ל-9,546 ב-1931), טלפון (מ-3,526 קווי טלפון ב-1924 ל-14,557 ב-1931)….
"רוב ההגירה הערבית הייתה בלתי-חוקית ולכן לא תועדה כראוי…. המכון המלכותי הבריטי ליחסים בינלאומיים ציין שהיקף ההגירה הערבית הבלתי-חוקית לפלסטינה מסוריה וירדן, בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, היה משמעותי אך אינו ידוע…."
תיעוד הגירה ערבית/מוסלמית לפלסטינה
השם פלסטינה התייחס תמיד לארץ ישראל ולבית הלאומי היהודי. הוא בא לעולם בתקופת האימפריות היוונית והרומית שקראו לאזור Palaistine ו-Palaestina כדי למחוק את זכר היהדות והיהודים. השם היווני-רומי התייחס לפלישתים שמוצאם מהאיים היוונים ולא מהמזרח התיכון.
דר' רבקה שפק-לסק מהאוניברסיטה העברית מציגה תיעוד נרחב ומגוון של הגירה ערבית/מוסלמית לפלסטינה בספר "מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל: 1914-640" (2018). התיעוד מבהיר שהערבים שלטו בפלסטינה בתקופה 1,099-640, כאשר היקף האוכלוסייה התדלדל מ-2.5 מיליון ל-500,000 תושבים. בעקבות השלטון הערבי הגיעו הצלבנים, השושלת האיובית-כורדית, הסולטנות הממלוכית, האימפריה העותומנית (מ-1516 כאשר אוכלוסיית פלסטינה הצטמקה ל-123,000) והמנדט הבריטי.
דר' שפק-ליסק גם מתעדת את הגידול בהיקף האולוסייה החל מתחילת ואמצע המאה ה-19, שהיה גבוה משיעור גידול האוכלוסין במצרים, תורכיה ואיראן. לדוגמא, 94% גידול מתחילת המאה ה-19 (246,359) עד 1914 (525,150). הגידול נבע בעיקר מגלי הגירה, בעיקר ממצרים, שהגיעו לפלסטינה עקב:
*צמיחה כלכלית, במיוחד מ-1900, שאופיינה על ידי השקעות, בנקאות ומסחר;
*תמריצים של השלטון העותומני (1918-1516) על ידי שדרוג מוסדות הממשל, הרחבת תשתיות, פיתוח נמל חיפה ודרישות של הצבא העותומני שהביאו לגיוס מהגרים ממצרים לביסוס השליטה בשפלת החוף (1840-1830) ולניטרול השבטים הבדווים;
*הרחבת הפעילות של כנסיות נוצריות, כולל עולי-רגל שהתיישבו באתרים הקדושים לנוצרים.
דר' שפק-ליסק מציגה מקורות רבים כגון:
*הדמוגרף פרופסור עוזיאל אוסקר שמלץ מהאוניברסיטה העברית והלישכה המרכזית לסטטיסטיקהMiddle Eastern Studies #28, 1992) ) תיעד 53% מהגרים בקרב האוכלוסייה הערבית/מוסלמית בתחילת המאה ה-20, שהגיעו עקב סיבות כלכליות ודתיות. לדעתו, היקף ההגירה (בעיקר של בדווים מירדן וסיני) דווח בחסר על ידי השלטון העותומני.
*הגיאוגרף דוד גרוסמן מאוניברסיטת בר-אילן (Rural Arab Demography and Early Jewish Settlement in Palestine) שפך אור על עידוד ההגירה על ידי העותומנים, ותיעד כי רוב גידול האוכלוסייה הערבית/מוסלמית נבע מהגירה – 50% מכלל האוכלוסייה הערבית מוסלמית ב-1914. המהגרים התיישבו בגליל, חיפה, עכו, עמק יזרעאל, בקעת הירדן, דרומית לירושלים ובשפלת החוף בין עזה ליפו. מ-1830 הגיעו מהגרים צ'רקסים, בוסנים, תורכמנים, כורדים, אלג'יראים, (במיוחד) מצרים, ועוד. מכאן הרובע ושער המוגרבים (צפון אפריקה) בירושלים, שכונות כורדיות בחברון, עזה וצפת, שכונות תורכמניות ברמלה, צפת ועזה, שכונות ממלוכיות בירושלים, צפת, רמלה ועזה, ועוד.
*אנציקלופדיה בריטניקה (1911) תיעדה ש"תושבי פלסטינה מייצגים מיגוון אתני, תרבותי ודתי…. בתחילת המאה ה-20 היו 50 שפות שגורות בפי תושבי ירושלים…."
מסקנה
בניגוד לטענה הפלסטינית, ובהתאם לתיעוד מגוון ומעמיק (שהוצג גם במאמר קודם), רוב הערבים המתגוררים בין נהר הירדן לים התיכון הם יוצאי חלציהם של מהגרים ערבים ומוסלמים שהגיעו מתחילת המאה ה-19 עד אמצע המאה ה-20 ממדינות ערביות במזרח התיכון ומדינות מוסלמיות במרכז אסיה, צפון אפריקה ואירופה.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3iebEne
English edition https://bit.ly/34FkqHt, https://bit.ly/32yhVEm
האם ערביי יו"ש ו"הקו הירוק" נמצאים כאן מאז ומקדם?
ב-1881 דיוווח הקארטוגרף הבריטי ארתור פנרין סטנלי: "אין זה מוגזם לומר שאין סימן לאוכלוסייה בשטחים רבים בארץ יהודה" (Sinai and Palestine in Connection with Their History,1895, עמ' 184-186).
הגירה מצרית
לפי אריה אבנרי, חוקר פורץ-דרך של תולדות הישוב ב"יד טבנקין" (ההתיישבות היהודית וטענת הנישול: 1948-1878, 1980): "[בתקופת הכיבוש המצרי 1840-1831] היה זרם של אלפי מהגרים מצרים שהובאו על ידי השליט המצרי איברהים פאשה כדי ליישב את השטחים הריקים בפלסטינה. מוקדם יותר, מספר רב של מצרים נמלטו [לפלסטינה] כדי להתחמק משירות צבאי…. הם ביקשו מקלט ממושל עכו שנענה לבקשתם…."
החוקר הצרפתי-מצרי מוחמד סאברי [The Egyptian Empire under Mohammed Ali and the question of the Orient, 1930] אישר ש"מושל עכו עודד הגירת פלחים ממצרים והעניק להם מחסה…. ב-1831 הגיעו למעלה מ-6,000 פלחים…. אחרי כיבוש פלסטינה, נמנע השליט המצרי מוחמד עלי מהחזרתם למצרים, ואף הרחיב את ההגירה המצרית כדי לחזק את השליטה בפלסטינה…. השלטון המצרי גם הביא להגירת בדווים במעמד של עבדים…."
אריה אבנרי מציג בסיפרו רשימה ארוכה של מסמכי "הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל" שהוקמה ב-1865. לדוגמא:
"רוב שטחה של יפו איכלס שכונות מהגרים מצרים…. [האנתרופולוג] פיליפ באלדנספרגר דיווח שב-1893 תושבים רבים בכפרים בדרום [בין עזה לטולכרם] היו ממוצא מצרי…. חלק מתושבי הדרם היגרו מלוב…. מאות משפחות ממוצא מצרי היגרו יחד עם כוחות הצבא המצרי [הפולש] של איברהים פאשה…. מאות משפחות ביהודה ושומרון נושאות את השם אל-מסרי [המצרי]…. לפני מלחמת העולם הראשונה השתלבו מהגרי-עבודה מצרים בייבוש ביצות…. מהגרים מצרים גם הועסקו בהנחת מסילת הרכבת מירושלים ליפו ונשארו בפלסטינה….
"לפי באלדנספרגר, אוכלוסיית יפו כללה 25 לאומים שונים [מצרים במיוחד, סוריה, תימן, איראן, אפגניסטן, הודו, בלוצ'יסטן, ועוד]…."
הגירה ערבית/מוסלמית נוספת
אריה אבנרי מוסיף (שם): "ב-1856, התירה צרפת [לאחר שכבשה את אלג'יריה] לעבד אל-קאדר אל-חוסייני [מנהיג המרד באלג'יריה] להגר עם נאמניו, חלקם לסוריה ואחרים לפלסטינה…. מהגרים אלו נקראו מוגרבים [על שם אזור מוצאם – המגרב בצפון אפריקה]. הם הקימו כפרים בגליל התחתון…. מוגרבים רבים התיישבו בצפת ואולי אף בטבריה….
"ב-1914 תיאר האנתרופולוג וההיסטוריון ארנסט מאסטרמן ["הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל"] את המיגוון של תושבי צפת. שכונה אחת הייתה ממוצא כורדי…. מחצית האוכלוסייה הייתה מוגרבית…. אחרים היו סורים ובדווים שהגיעו מבקעת הירדן…. ב-1893 דיווח באלדנספרגר [ברבעון הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל] על המוגרבים של יפו…. הפרסים, אפגנים, הודים ובלוצ'ים עסקו במסחר….
"ב-1878 נטל הסולטן התורכי, עבד אל-חמיד, תחת חסותו פליטים צ'רקסים שברחו מקווקז. רבים התיישבו בירדן, ואחרים מערבית לנהר הירדן בכפר כמא ורייחניה. פליטים מוסלמים מבוסניה התיישבו ליד קיסריה…. לורנס אוליפנט [דיפלומט וסופר בריטי, חוקר ארץ ישראל] כתב על שבט תורכמני שהיגר מעיראק והתיישב ליד כפר צ'רקסי…. ב-1908 התיישבו ביפו מהגרים מתימן….
"ב-1878 דיווח קלוד רנייר קונדר ["הקרן הבריטית לחקר ארץ ישראל"] שעמק יזרעאל הפך מקום מקלט לבדווים שהיגרו מירדן עקב מלחמות ו/או בצורת…. ב-1870 הייתה רק שישית מאדמת העמק מעובדת עקב ההשתלטות הבדווית…. תופעה דומה אפיינה גם חלקים בדרום פלסטינה [מחברון דרומה]…."
הגירה ערבית מונחית-תשתיות
אבנרי מוסיף (שם): "הנחת מסילת הרכבת ירושלים-יפו [הושלמה ב-1892] העסיקה הרבה עובדים מקומיים וזרים. החברה הבלגית שהקימה את המסילה יבאה פועלים ממצרים, ורבים מהם השתקעו בפלסטינה. בפתח המאה ה-20 התחילה הנחת המסילה מחיפה לדרעא [בדרום מערב סוריה]. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה התחילה העבודה על מסילת הרכבת מחיפה לשכם…. הרבה פועלים יובאו ממדינות שכנות….
"ב-1880 היו בחיפה 6,000 תושבים. ב-1910 זינק המספר ל-18,000, כולל 15,000 מוסלמים וערבים-נוצרים, רבים מהם מהגרים מלבנון וסוריה…. יפו התפתחה כעיר נמל… שער למהגרים רבים…. אוכלוסיית יפו הוכפלה בתקופה 1910-1890 ומנתה 43,000 – כ-30,000 מוסלמים וערבים-נוצרים. מהגרים רבים הגיעו מצפון אפריקה והתיישבו בירושלים, שם התגוררו מהגרים מצפון אפריקה שהגיעו בשנים קודמות….
"הגידול המהיר של אוכלוסיות יפו וחיפה (בעקבות הניצחון הבריטי במלחמת העולם ה-1) היה, במידה רבה, עקב הגירת פועלים, שוטרים, קבלנים, פקחי עבודה ואנשי עסקים ממצרים…. הקמת מסילת הרכבת מקנטארה [תעלת סואץ] לאל-עריש ורפיח [הקלה על ההגירה המצרית לפלסטינה] העסיקה אלפי עובדים, רבים מהם התיישבו בחיפה….
"המנדט הבריטי העדיף ליבא עובדים זרים ממצרים, סוריה ומדינות ערביות נוספות [כגון סודן] כדי להקים בסיסים צבאיים, להפעיל מחצבות, לסלול כבישים ולבנות את נמל חיפה…. בשנים 1922-1919 גדלה האוכלוסייה הערבית/מוסלמית בפלסטינה מ-515,000 ל590,000, בעיקר עקב הגירה….
"השנים 1936-1932 אופיינו על ידי צמיחה כלכלית חסרת-תקדים… וגל הגירה משמעותי….
"המהומות שפרצו מעת לעת בשנים 1938-1936 [בין הערבים ונגד יהודים] גררו אלפי שכירי-חרב ערביים… רבים מהם התיישבו בפלסטינה….
"ב-1942, בזמן מלחמת העולם ה-2, היה מחסור משווע בכח עבודה…. שלטונות המנדט הבריטי הנפיקו אישורי הגירה לעובדים ממדינות ערב [בזמן שהיקשו על עליית יהודים]…."
מסקנה
ההיסטוריון פרופסור אפריים קארש מאוניברסיטת בר-אילן וקינגס קולג' בלונדון מציג בסיפרו Palestine Betrayed (2010) דו"ח של וועדת פיל הבריטית: "בתקופה 1931-1922 גדלו אוכלוסיות חיפה, יפו וירושלים ב-86%, 62% ו-37%".
ב-1947-1880 גדלו אוכלוסיות יפו, חיפה ורמלה פי 17, 12 ו-5 כתוצאה מגלי ההגירה הערבית והמוסלמית.
בניגוד לטענת הרשות הפלסטינית, רוב ערביי "הקו הירוק" ויו"ש הם יוצאי חלציהם של מהגרים ערבים שהגיעו במאות ה-19 וה-20 ולא של הכנענים.
בניגוד לטענת הרשות הפלסטינית, פלסטינה לא הייתה ערבית מאז ומקדם.
מאז שלטון האימפריה היוונית, המאה ה-5 לפני הספירה, המונח פלסטינה (Palaistine) התייחס לארץ ישראל בהקשר של עם ישראל.
פלשתינה – יהודית או ערבית?
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"חדשות מחלקה ראשונה", 12 ספטמבר 2019, https://bit.ly/2mdImh6
English edition https://bit.ly/2lYTD4
ההנהגה הפלסטינית מנסה להשריש את המסר כאילו פלשתינה היא ערבית, ולא יהודית, מאז ומקדם. האמנם?
לפי מחקר של פרופ' דוד ג'ייקובסון מאוניברסיטת בראון בארה"ב: "השלטון היווני והרומי התייחס במונח "פלשתינה" לארץ ישראל, ולא רק לארץ הפלישתים… שפלשו במאה ה-13 לפני הספירה מאיי הים האגאי או קפריסין…. והקימו את פלשת בדרום רצועת החוף של ארץ ישראל….
"ההיסטוריון היווני הרודוטוס [אבי ההיסטוריונים המערביים] כתב במאה ה-5 לפני הספירה על פלשתינה כאזור המשתרע בין סוריה ולבנון לבין מצרים – כלומר, ארץ ישראל…. גם אפלטון ואריסטו [אבות הפילוסופים המערביים] התייחסו במאה ה-5 וה-4 לפני הספירה לארץ ישראל כ"פלשתינה"….
"בתחילת המאה ה-1 לספירה כתב המשורר הרומי אובידיוס על מנהג השבת של תושבי פלשתינה…. המשורר הרומי סטאטיוס התייחס להקשר היהודי של המונחים "פלשתינה" ו"פלשתינאים".
"במאה ה-1 השתמש הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני [ידידיה הכהן] ב"פלשתינה" כשם נרדף לארץ ישראל….
"השפה היוונית קושרת בין 'פלשתינה' ל'ישראל'…. מקור השם 'ישראל' הוא בניצחון יעקב במאבק עם מלאך האלהים שזיכה אותו בשם 'ישראל': 'כי שרית עם אלוהים ואנשים ותוכל' (בראשית כ"ב, 29)…. יוון הקדומה העריצה מתאבקים, והתרשמה עמוקות מיכולת ההיאבקות של אחד משלושת אבות האומה היהודית…. המילה היוונית 'פלשתינה' דומה מאד למילה היוונית 'פלסטס' – 'מתאבק'….
"אין שחר להנחה כאילו הקיסר הרומי אדריאנוס שינה את שם יהודה לפלשתינה כדי למחוק מהזיכרון האנושי את היהדות והקשר היהודי לארץ ישראל…. השם פלשתינה ניתן לאזור גדול יותר מיהודה, קשור היסטורית וגיאוגרפית לארץ ישראל… ומתייחס לאזור גדול יותר מארץ הפלישתים – ארץ ישראל…."
השורשים היהודים/ישראלים בפלשתינה קיבלו ביטוי בהקמת הבנק האנגלו-פלשתיני ב-27 לפברואר 1902, כחברת-בת של "אוצר ההתיישבות היהודית", שהביא לעולם את "בנק לאומי".
הם גם הודגשו בהצהרת שר החוץ הבריטי בלפור מ-2 לנובמבר 1917: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל…. בתנאי שלא יעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בפלשתינה…."
ההתחייבות להקים בית יהודי-לאומי בפלשתינה הייתה חלק בלתי-נפרד מ"ועידת סן רמו" ב-25-19 לאפריל 1920, שסללה את הדרך להקמת 22 מדינות ערביות ומדינה יהודית אחת. לדברי שר החוץ הבריטי, לורד קורזון, ועידת סן רמו הייתה "מאגנה קארטא של העם היהודי".
הקשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתינה צויין במפורש ב"מנדט על פלשתינה" שהוענק ביולי 1922 לבריטניה על ידי חבר הלאומים, והינחה לקדם הקמת מדינה יהודית בפלשתינה. בספטמבר 1922 הפירה בריטניה את המנדט כאשר העבירה ¾ מפלשתינה למשפחה ההאשמית השולטת היום בירדן. התוקף המשפטי של "המנדט על פלשתינה" כלול גם – מאז הקמת האו"מ ב-18 לאפריל 1946 – בסעיף 80, פרק 12, של מגילת האו"מ.
הליבה והמהות היהודים של פלשתינה מתועדים למשעי גם באלפי ממצאים ארכיאולוגים המעידים על המסד ההיסטורי, לאומי, דתי ותרבותי יהודי של פלשתינה, ובמיוחד ברכסי יהודה ושומרון, ערש היהדות, העם היהודי והמדינה היהודית.
"חדשות מחלקה ראשונה"
English edition https://bit.ly/2ZqxY8h
מחמוד עבאס מקדם הונאה היסטורית וטוען שהפלסטינים הם יוצאי חלציהם של הכנענים המקוריים.
מערכת החינוך של מחמוד עבאס – המעודדת ילדי גן ובית ספר להצטרף לטרור המתאבדים – מהדהדת את ההונאה ואף טוענת שממצאים ארכיאולוגים המתעדים את 3,000 שנות השורשים היהודים בארץ ישראל "מהווים מאמץ יהודי למחיקת המורשת הפלסטינית… והצגת ירושלים כאילו הייתה יישות ציונית…." (לימודי חברה, כרך 1, כיתות ו' ז').
בניגוד לסילופי עבאס, מקור השם "פלשתינה" אינו קשור להיסטוריה ערבית, אלא לארץ הפלישתים (פלשת) שנעקרו במאה ה-13 לפני הספירה מאיי הים האיגאי ביוון ופלשו במאה ה-12 לפני הספירה לדרום רצועת החוף בארץ ישראל. ב-136 לספירה דיכא הקיסר הרומי אדריאנוס את מרד בר-כוכבא, ושינה את שמה של יהודה (ארץ ישראל) לפלשתינה כדי למחוק את זכר העם, הדת והארץ היהודיים.
בניגוד לטענת עבאס, רוב ערביי המנדט הבריטי היו מהגרים ויוצאי חלציהם של גל הגירה ערבית 1947-1832 ממצרים, סודן, לבנון, סוריה, ירדן, עיראק, סעודיה, בחריין, תימן, צפון אפריקה, בוסניה, הודו, אפגניסטן, וכו'. בריטניה עודדה הגירה ערבית ובלמה עלייה יהודית.
על היקף ההגירה הערבית לארץ ישראל אפשר ללמוד מראיון פאתחי חמאד שהיה שר הפנים של חמאס: "לכולנו שורשים ערביים… מסעודיה, תימן, ועוד… חצי מהחמולה שלי ממצרים… 50% מהפלסטינים הם ממצרים…."
מרק טווין תיעד ב-1869 את העזובה בפלשתינה בספרו "מסע תענוגות בארץ הקודש": "הגבעות שוממות…העמקים מדבריים…המקום חסר-תקווה…פלשתינה שוממה ולא-נעימה למראה…."
הגיאוגרף המוביל פרופ' משה ברוור מהאוניברסיטה העברית תיעד במאמרו "הגירה כגורם בגידול הכפר הערבי בארץ ישראל" את המשקל הקריטי של ההגירה הערבית משנות ה-20' וה-30' של המאה הקודמת, שבאה בעקבות ההגירה שפרצה בשנות הכיבוש המצרי (1840-1832): מאז מלחמת העולם הראשונה הגיעו גלי הגירה ערבית כתוצאה מביקוש רב לכח עבודה חיוני לשדרוג תשתיות צבאיות, כבישים, מסילות ברזל ומחסנים על ידי המנדט הבריטי, בנוסף להרחבה משמעותית של פעילות מסחרית, חקלאית (במיוחד פרדסים) ובנייה פרטית של האוכלוסייה היהודית.
לפי ברוור, שיעור גידול האוכלוסייה הערבית – בעיקר בשפלת החוף שמשכה את המהגרים – היה גדול לאין שיעור משיעור הריבוי הטבעי (ילודה פחות תמותה).
לדוגמא, מ-1880 עד 1919 זינקה האוכלוסייה הערבית בחיפה מ-6,000 ל-80,000 תושבים, רובם מהגרים. מלחמת העולם השנייה הגבירה את הביקוש לכח עבודה ואת היקף ההגירה. מ-1831 עד 1947 צמחה האוכלוסייה הערבית של יפו, חיפה ורמלה פי 17, 12 ו-5 בהתאמה. ב-1917 היו ביפו ערבים מ-25 מדינות ויותר.
פרופ' אפריים קארש מביא נתונים מ"וועדת פיל" הבריטית: "מ-1922 עד 1931 עלה מספר תושבי חיפה, יפו וירושלים [שמשכו מהגרים] ב-86%, 62% ו-37% בהתאמה, לעומת אוכלוסיית שכם וחברון [שלא משכו מהגרים] שגדלה רק ב-7% ואוכלוסיית עזה שירדה ב-2%."
לסיכום, האוכלוסייה הערבית איננה בארץ ישראל מאז ומקדם; פלשתינה/ארץ ישראל משכה הגירה ערבית, אך שורשיה אינם ערביים; והחתירה לשלום חייבת להתבסס על קרקע המציאות ולא על סילופי היסטוריה, חינוך-לשנאה והרהורי-לב.
"ישראל היום", https://bit.ly/2ZvFeej
English edition https://bit.ly/2ZibyX7
טרוריסטים פלסטינים הם בוגרי מערכת החינוך הפלסטינית בגני ילדים, בתי ספר ומסגדים. המערכת נשלטת על ידי צמרת אש"פ, מעצבת את ערכי ותפישת העולם של החברה הפלסטינית, ומהווה בבואה של חזון מעצביה – ערפאת ומחמוד עבאס.
זהות החברה הפלסטינית מעוצבת גם על ידי הניסיון ההיסטורי, אך זה מוצג ומסולף על ידי מערכת החינוך, המעצבת את אופי הדור הבא.
מערכת החינוך היא הביטוי האותנטי ביותר של מציאות, טקטיקה ואסטרטגיה פלסטינים, המוסווים על ידי "שומר מסך" הכולל הצהרות דיפלומטיות, תדרוכים וראיונות פלסטינים הנעימים לאוזן.
"שומר המסך" המעודן נועד להוליך שולל מעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב המונחים על ידי הרהורי-לב, ראייה פשטנית של מציאות המזרח התיכון וכמיהה לדו-קיום בשלום, חרף המציאות הפלסטינית, ולמרות העובדה שבמזרח התיכון אין עדין דו-קיום בשלום ארוך-טווח בינערבי, וודאי שלא דו-קיום בשלום בין "מאמינים" ל"כופרים".
מכאן שחינוך לשנאה מחד ודו-קיום בשלום מאידך הם דבר והיפוכו, השופך אור על פגם שורשי בגישה הרואה במדינה פלסטינית מרכיב בפאזל השלום. הגישה מתעלמת ממרכזיות החינוך בהשרשת האלימות, טרור, אנטי-ישראליות, אנטישמיות ואנטי-מערביות של אותה מדינה.
תנאי בל-יעבור לדו-קיום בשלום ישראלי-פלסטיני הוא עקירה, ולא רק מיתון, של מערכת החינוך לשנאה והעוסקים בה.
מחקר של פרופ' אלדד פרדו מהאוניברסיטה העברית, חוקר האסלאם, המזרח התיכון ומערכת החינוך הפלסטינית (במסגרת מכון IMPACT-se) מתעד את הקצנת מערכת החינוך הפלסטינית בכל הקשור להאדרת הטרור, הקרבת-חיים על מזבח האסלאם ושלילת קיומה של ישראל.
לדוגמא, האדרת זיכרה של דלאל מוגראבי שהשתתפה ב"טרור כביש החוף" ב-1978 – 39 נרצחים ו-72 פצועים. לפי הכרך השני של "השפה הערבית" לכיתות ה': " דלאל מוגראבי מפגינה במאבקה נחישות וגבורה ההופכים אותה לאלמותית בליבותינו ומחשבותינו…." הרשות הפלסטינית מציגה את מוגראבי כסמל למתאבדים, וקוראת על שמה בתי ספר, מרכזי נוער, מרכזי נשים, סמינרים וכיכרות.
לפי ספרי הלימוד הפלסטינים הסכסוך אינו על גודל – אלא על קיום – המדינה היהודית, ו"הכיבוש" כולל גם את "הקו הירוק" (תל אביב, חיפה, צפת, נצרת, טבריה, הנגב, וכו'). לדוגמא, הכרך הראשון של "לימודי חברה" לכיתות ו': "פלסטינה משתרעת בין הים התיכון ונהר הירדן ובין לבנון וסוריה לבין מפרץ עקבה ומצרים…."
תכנית הלימודים מדגישה את הקרבת החיים על מזבח האסלאם כשליחות עליונה: "אללה שואף לקבל מתאבדים מבין המאמינים ולכבדם במעמד של קדוש מעונה, למחול על חטאיהם ולהאדיר את מעמדם בגן עדן…. יהיו להם 72 נשים מבין הבתולות…. אני מתחייב להקריב את דמי ולהרוות בו את האדמה כדי לחסל את הכובשים והזרים מארצי…." (הכרך הראשון של "חינוך אסלאמי" לכיתות ט' והכרך השני של "לשוננו היפה" לכיתות ג').
המשך ההתמקדות במלל הדיפלומטי המרגיע, וההתעלמות מהתפקיד הקריטי של מערכת החינוך בעיצוב וליבוי הטרור הפלסטיני, עלולים לממש את אופציית המדינה הפלסטינית שתיישם את הערכים והנורמות של מערכת החינוך הפלסטינית.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
4 ספטמבר 2026,
https://bit.ly/3UPm5X5 English edition
ההנחה שסנקציות כלכליות מרחיקות-לכת עשויות למוטט – או למתן – את משטר האייתוללה, מתעלמת ממרכזיות הפנאטיות האפוקליפטית בעיצוב החוקה, אסטרטגיה, מדיניות ומערכת החינוך של המשטר. הסנקציות גם לא יפסיקו את המלחמה בת 47 השנים נגד ארה"ב, המתנהלת – ללא קשר לקיום ישראל – במזרח התיכון, באמריקה הלטינית ועל אדמת ארה"ב.
47 שנות סנקציות כלכליות ומו"מ בהובלת ארה"ב הפכו את איראן מ"שוטר המפרץ האמריקני" למחולל מוביל ואנטי-אמריקני של מלחמות, טרור, סחר סמים והלבנת הון. יתרה מכך, מדיניות ארה"ב מ-1979 קידמה את משטר האייתוללה מכוח גיאו-אסטרטגי משני/שלישוני ב-1979 לכוח גלובלי ב-2026, עם נוכחות אסטרטגית מהמפרץ הפרסי דרך קרן אפריקה, צפון ומרכז אפריקה, אמריקה הלטינית, ועד אדמת ארה"ב.
סנקציות כלכליות ומו"מ מעניקים למשטר האייתוללה את האפשרות למשוך זמן יקר, בציפייה שבחירות אמצע-הכהונה בנובמבר 2026 יחלישו/ישתקו את הנשיא טראמפ, יסיטו את תשומת ליבו מסוגיות בינלאומיות, ירככו את מדיניות ארה"ב כלפי איראן, ויובילו לממשל נוח יותר לאיראן ב-2029.
ההנחה שמשטר האייתוללה מונחה על ידי המוטו המערבי Money Talks, מתעלמת מהעובדה שבטהראן Ideology Walks, והדבקות בפנאטיות אפוקליפטית גוברת על פיתויים פיננסיים ודיפלומטיים.
חמור מכך, הימנעות מפעולה לשינוי משטר באיראן מצטיירת – אזורית וגלובלית – כהססנות וחולשה, המעניקים רוח גבית לסין, רוסיה, צפון קוריאה והטרור האסלאמי, ומעודדת אותם להעמיק נוכחות אסטרטגית ברחבי העולם, כולל באמריקה הלטינית, "הבטן הרכה של ארה"ב". התמקדות הדיון הציבורי בארה"ב ובמערב כולו על מחיר המאמץ לשינוי משטר באיראן מביא להתעלמות-יחסית מהמחיר הקטסטרופלי של אי-שינוי משטר באיראן:
^הופעה צפויה של הכוח הגרעיני האפוקליפטי הראשוןבהיסטוריה האנושית;
^שחיקת כוח ההרתעה של ארה"ב;
^תעוזה גוברת של משטר האייתוללה, סין, רוסיה וטרור אסלאמי אנטי-אמריקני;
^ערעור יציבות משטרים ערביים פרו-אמריקניים, ובמיוחד מדינות נפט;
^התקרבות לסין ורוסיה מצד סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות, בחריין וכווית.
האופי האפוקליפטי של משטר האייתוללה משדרג את כוח עמידתו מול סנקציות כלכליות, ומודגש בחוקת 1979, תוכניות הלימודים (שהן בבואה אותנטית ביותר של תפישת עולמו של המשטר), דרשות המסגדים והתקשורת הרשמית. מכאן, שמשטר האייתוללה מחוייב לג'יהאד, להכנעת המערב ה"כופר", וליצוא המהפכה האסלאמית ברחבי העולם, תוך כדי שפיכות דמים של "הכופרים", ונכונות "המאמינים" לקבל עליהם סבל והקרבת-חיים. אלו הן דוקטרינות מעשיות ומבצעיות שנועדו להביא לכאוס הסולל את הדרך לגאולה – שובו של האימאם ה-12, מוחמד אל-מהדי, שנעלם במאה ה-10, ומיוצג כיום על ידי האייתוללה, ה"מנהיג העליון".
הקריאה להקרבת-חיים מודגשת באסלאם, כאשר לשהידים מובטח מקום בגן עדן, כמתועד בקוראן 3: 169–171 – "אל תחשבו כי מתים הם אלה שנפלו למען אלוהים; הם חיים אצל ריבונם, זוכים לכל מחיה…". לכך נוספה מורשת אייתוללה ח'ומייני, שקידמה הקרבת-חיים רצונית (איסתשהאד), המתמקדת ב"שהיד הגדול אימאם חוסיין בן עלי" שנהרג בקרב כרבלא בשנת 680. למעשה, "משמרות המהפכה האסלאמית" משלבות את האידאולוגיה האפוקליפטית המהדיסטית בתוכנית האימונים, מכשירות את הקרקע לשובו של האימאם ה-12, ומלחמה נחרצת בסונים ה"משומדים" ובמערב ה"כופר".
ב-2026, השיעה התרייסרית של איראן מקובלת על רוב מוחלט של מוסלמים שיעים: 60% בעיראק, 35% בלבנון ו-12% בערב הסעודית, בעיקר במחוז המזרחי עתיר-הנפט.
משטר האייתוללה הקים את "כלכלת ההתנגדות" שהובילה לשליטת המשטר (במיוחד "משמרות המהפכה") ב-60% מכלכלת איראן, כולל "השוק השחור", סחר יבשתי וימי לא חוקי בנפט, ומנגנוני עקיפה של הסנקציות הבינלאומיות.
"ציר עקיפת הסנקציות" ממנף את האסטרטגיה האנטי-אמריקאית של סין, רוסיה וצפון קוריאה, כולל מערכות סחר חליפין שאינן משתמשות בדולר, יצוא נפט (בעיקר לסין) בנתיבים יבשתיים, דרך נמלי הים הכספי ובאמצעות צד שלישי, "חברות קש", והעברות מספינה-לספינה. כמו כן, רוסיה מספקת לאיראן ציוד צבאי קריטי, מודיעין לווייני וטכנולוגיה גרעינית בתמורה למל"טים ומערכות בליסטיות איראניות. 47 שנים של סנקציות כלכליות פיתחו התמחות איראנית ייחודית בעקיפת סנקציות.
סנקציות כלכליות המוטלות על משטרים רודנים, מושרשי אידאולוגיה – ובוודאי משטר אפוקליפטי –גורמות למצוקה חמורה לאוכלוסייה ולא למשטר, אך אינן מביאות להתמתנות משטר או להתמוטטותו. לדוגמא, הסנקציות הכלכליות של ארה"ב והאו"ם בין 1979–2026 נגד משטר האייתוללה – במקביל לניהול מו"מ – הביאו לשדרוג יכולות מסחריות וצבאיות של המשטר, והחמירו את דיכוי מפגינים ומיעוטים דתיים ואתניים. החרם הכלכלי ואמברגו הנפט של האו"ם בין 1990–2003 נגד עיראק של סדאם חוסיין הביאו להחמרת הדיכוי הפנימי; האמברגו הפיננסי והמסחרי של ארה"ב/האו"ם משנות ה-50 עד 2026 נגד צפון קוריאה הביאו לרעב באוכלוסייה, יכולות גרעיניות ובליסטיות משודרגות, והחרפת העריצות. האמברגו המסחרי והפיננסי של ארה"ב בין 1960–2026 על קובה הביאו לשחיקה כלכלית חמורה ולשלטון מרכזי אכזרי יותר. הסנקציות המערביות המקיפות בין 2022–2026 נגד רוסיה הסיטו את סחר האנרגיה הרוסית לאסיה, העבירו את רוסיה לכלכלת מלחמה בסמכות איתנה של פוטין, אך נכשלו בעצירת או האטת המלחמה באוקראינה.
סנקציות כלכליות אינן יעילות מול משטרים עריצים, מונחי-אידאולוגיה קיצונית, הנחושים להיאחז בשלטון בכל מחיר, שאינם שוקלים להקריב אידאולוגיה על מזבח רווחה כלכלית ונוחיות דיפלומטית. במאבק מול משטר האייתוללה, תפישת Money Talks הובסה באופן מוחץ ע"י Ideology Walks.
סנקציות כלכליות ומו"מ אינם תחליף לשינוי משטר. הם מחזקים את משטר האייתוללה, ומערערים את כוח ההרתעה של ארה"ב, הנחשפת כ"אצנית למרחקים קצרים", שאינה מסוגלת לעמוד בנחישות ובמחיר הנדרשים למרוץ מרתון, שהוא תנאי מוקדם למאבק במשטרי טרור. המשך המדיניות הנוכחית הוא איום קיומי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, שמאז 1979 חש את מאכלת משטר האייתוללה על צווארו.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823
*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;
*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;
*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;
*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.
"מידה" https://bit.ly/3mRILTa
English edition https://bit.ly/3nRXqNv
אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.
לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.
אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.
ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי
הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.
לפי "חוק השגרירות בירושלים":
"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….
"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….
"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….
"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."
ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"
המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).
דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.
על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק; ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).
ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב
הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.
בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.
לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב. לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.
הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים
ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.
ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.
ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.
ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.
ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.
בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן! כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.
"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).
ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.
טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, “מחשבה שנייה: יוזמה אמריקאית–ישראלית”
30 מרץ 2026
bit.ly/414qrJU English edition
מורשת חג הפסח הטביעה חותם עמוק על המתיישבים הראשונים (המאה ה-17) והאבות המייסדים (המאה ה-18) של ארצות הברית – ששלטו בנבכי התנ"ך – ועל עיצוב תרבות וחוקת ארה"ב. הנשיא הראשון ומנהיג המרד נגד המלך הבריטי, ג׳ורג׳ וושינגטון, זכה לכינוי “משה האמריקאי”, והנשיא השני, ג׳ון אדאמס, כונה “יהושע האמריקאי".
המתיישבים הראשונים, שהגיעו מבריטניה והולנד, ראו עצמם כ“העם הנבחר המודרני" שיצא מ“מצרים המודרנית”, השתחרר מעולו של המלך ג'יימס הראשון ("פרעה המודרני"), חווה את “יציאת מצרים המודרנית” ואת “קריעת ים סוף המודרנית” (8 שבועות ההפלגה באוקיינוס האטלנטי), והפליג ל“ישראל החדשה”, “כנען החדשה” ו“הארץ המובטחת המודרנית”.
המתיישבים הראשונים והאבות המייסדים הושפעו ע"י פילוסופים בריטים וצרפתים, אך גם מתפיסת החירות של מורשת משה רבנו וחג הפסח. הדבר בא לידי ביטוי ב"פעמון החירות" – ציון דרך היסטורי בארה"ב – עליו מופיע הפסוק "וקראתם דרור לארץ ולכל יושביה" ומקור הפסוק (ספר ויקרא פרק כ״ה, פסוק 10) שהוא ליבת מוסד היובל, המהווה את אב-טיפוס תנ"כי של רעיון החירות. מורשת משה רבנו השפיעה גם על עיצוב חוקת ארה"ב (1787)וזכויות האדם (10 תיקוני החוקה הראשונים מ-1791). התנ״ך – ובמיוחד ספר דברים – צוטט ע"י האבות המייסדים בתדירות רבה יותר מכל פילוסוף אירופי.
מקור המונח “שיטת הממשל הפדרלית” הוא המילה הלטינית foedus שמשמעותה “ברית ואמנה ייחודיים”. האבות המייסדים ראו עצמם כ“עם הברית המודרני", וראו באמנה שהשתית משה רבנו ב-40 שנות המסע ממצרים לארץ הישראל מקור השראה לשיטה הפוליטית שהונהגה בארה"ב.
האב המייסד החילוני, בנג'מין פרנקלין, התייחס במפורש לספר שמותבדיוניו על מנהיגות אזרחית וסדר ציבורי. במהלך ועידת החוקה הזכיר פרנקלין את עצת יתרו למשה בשמות י״ח, פסוק 21, שעל בסיסה עוצב מבנה שלטון של שלוש רשויות, הפרדת סמכויות וסמכויותיהם של 12 נשיאי/ראשי השבטים. משה שימש השראה לרשות המבצעת, אהרון – לרשות השופטת, 70 הזקנים – לרשות המחוקקת ונשיאי השבטים – למושלי המדינות.
בשנת 1776 הציעו בנג'מין פרנקלין ותומס ג׳פרסון (הנשיא השלישי של ארה"ב) שהחותם הרשמי של ארצות הברית יהיה מבוסס על מורשת פסח: משה אוחז במטה ומרכבות פרעה טובעות בים, ובני ישראל צועדים בעקבות עמוד ענן ועמוד אש. הכתובת המוצעת הייתה: “מרד בעריץ הוא ציות לאלוהים.” החותם שנבחר מבליט את הנשר ומעליו 13 כוכבים של 13 המדינות הראשונות של ארה"ב, המסודרים בצורת מגן דוד.
האב המייסד תומאס פֵיין – שהיה אחראי לגיוס תמיכת הרוב ביוזמת וושינגטון למרוד בשלטון הבריטי – טען בסיפרו בן 47 העמודים “Common Sense” – שכונה “מלט המהפכה” – שהתנ״ך הוא כתב אשמה משכנע נגד המלוכה.
התנועה לביטול העבדות (Abolitionist Movement), ובמיוחד הנשיא אברהם לינקולן ולוחם החירות פרדריק דאגלאס, הושפעו עמוקות ממורשת יציאת מצרים ומדמותו של משה. הארייט טאבמן, ממנהיגי הברחת עבדים ממדינות הדרום למדינות הצפון, כונתה Mama Moses, וכותרת המאבק של מרטין לותר קינג הייתה “שלח את עמי”, אותו הידהדו לפניו הזמרים פול רובסון ולואי ארמסטרונג.
משה רבנו הפך (גם היום) לסמל החוק והחירות בשיח הפוליטי האמריקאי – דמות מופת המשלבת חוק מוסרי, נחישות והתנגדות לעריצות.
אולם מליאת בית הנבחרים, אולמות בית המשפט העליון ואולם הקריאה המרכזי בספריית הקונגרס מציגים פסלים ותבליטים של משה ועשרת הדיברות. למעלה מ-200 אנדרטאות של לוחות הברית מוצבות באתרים מרכזיים בארה"ב.
ב-28 ביוני 2005 קבע נשיא בית המשפט העליון, ויליאם רנקוויסט, שייצג את דעת הרוב, כי לעשרת הדיברות יש משמעות היסטורית ייחודית בתרבות ובמשפט האמריקאי, ולכן מותר להציבם באתרים רשמיים (כגון מדשאת בניין הקפיטול בטקסס). הוא הדגיש כי לעשרת הדיברות “משמעות היסטורית בלתי ניתנת להכחשה” החורגת מהמימד הדתי. הוא הוסיף: “מאז 1935 ניצב משה, אוחז בשני לוחות שעליהם חקוקים קטעים מן הדיברות, כתובים בעברית, לצד מחוקקים היסטוריים נוספים בבית המשפט העליון…. פסל גדול של משה עם עשרת הדיברות בבניין ג׳פרסון של ספריית הקונגרס. מדליון לוחות ועשרת הדיברות מעטר את רצפת ארכיון המדינה…. במשרד המשפטים פסל שכותרתו ‘רוח החוק’ מציג את שני לוחות הברית. מול בניין רונלד רייגן בוושינגטון ניצב פסל הכולל את תבליט עשרת הדיברות, ובחזית בית המשפט הפדרלי פסל בגובה 24 רגל המציג את עשרת הדיברות. פניו של משה מתנוססים גם באולם מליאת בית הנבחרים… משה היה מחוקק ומנהיג דתי, ועשרת הדיברות נושאים משמעות היסטורית שאין עליה עוררין…”
חג חירות עתיר אחדות ומצומצם אבדות
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS
English edition https://bit.ly/3hNd0Y6
ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.
הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.
לדוגמא:
*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".
*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.
*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.
*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."
כפי שהיא מוצאת לנכון….
*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.
*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.
*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).
*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.
*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.
*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.
המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.
בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.
על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
9 באוקטובר 2026
English edition https://bit.ly/3VYYvYt
ב-10 באפריל 2006 נשא מועמר קדאפי נאום בטימבוקטו, מאלי: "50 מיליון מוסלמים הנמצאים באירופה יהפכו אותה ליבשת מוסלמית בתוך כמה עשורים… אללה יעניק לאסלאם ניצחון ללא חרבות, ללא רובים…"
משמעויות ההגירה בעיני המערב והאסלאם שונות זו מזו באופן יסודי – אידיאולוגית, דתית, משפטית, חברתית, כלכלית, טקטית ואסטרטגית. תפישת המערב מונחית ע"י עקרונות חילוניים, מוסריים, משפטיים וחברתיים-כלכליים, ומתמקדת בזכויות, גבולות, שווקי עבודה והגנה הומניטרית מכוח המשפט הבינלאומי. לעומת זאת, תפישת האסלאם את מוסד ההגירה (הִיגְ'רָה) היא דוקטרינרית, תיאולוגית, אידיאולוגית ואסטרטגית, ומושרשת במורשת הנביא מוחמד והקוראן בת 1,400 שנים. למעשה, ההיג'רה מציינת את תחילת מנין השנים המוסלמי (היג'רי).
פרופ' קלי מ. גרינהיל, מדעי המדינה ב-MIT ובאוניברסיטת טאפטס, מחברת הספר Weapons of Mass Migration (הוצאת אוניברסיטת קורנל, 2016), תיעדה את השיטה של קדאפי וארדואן להפחיד את מערב אירופה באיום של הגירה אסלאמית מכוונת.
דוקטרינת ההיג'רה
דוקטרינת ההיג'רה מתייחסת להגירת הנביא מוחמד ממכה לחבש ומדינה כהחלטה אלוהית וצעד אסטרטגי שנועדו להתארגן מחדש, להרחיב את בסיס העוצמה של מוחמד והאסלאם למען אללה, ולהכשיר את הקרקע לג'יהאד-מזוין.
הקוראן והחדית' (תיעוד מעשיו ואמירותיו של מוחמד) מציגים את ההיג'רה כאב-טיפוס של ג'יהאד לא-אלים "למען אללה", כשההגירה והלחימה משולבות כמעשי פולחן משלימים במצוות אללה. ההיג'רה הייתה שלב מקדים של הג'יהאד ורכיב מרכזי ומתמשך בו להכנעת אויבים.
מבחינה לשונית ודתית, הקוראן משלב אמונה-הגירה-לחימה. למשל, לפי הקוראן 8:74: "אלה שהאמינו, נדדו [היגרו], ולחמו למען אללה… הם המאמינים האמיתיים". ההיג'רה אינה רק מעבר מקום, אלא מאבק אסטרטגי בעל משמעות רוחנית למען אללה.
ציוני דרך של ההיג'רה
*בשנת 615 היגר הנביא מוחמד לאתיופיה ובשנת 622 למדינה, וכך ביסס את התקדים האסלאמי של היג'רה (הגירה) – מהלך המקדם את ניצחון "בית האסלאם" על "בית הכופרים". ההיג'רה של מוחמד נועדה להיחלץ מתבוסה מול שבט קורייש הלא-מוסלמי במכה,הקמת בסיס אסטרטגי חלופי ושדרוג יכולות לקראת הכנעת שבט קורייש. ההשתלטות על מכה בשנת 630 הכשירה את הקרקע לכיבושים צבאיים נרחבים ולאסלאמיזציה אזורית ועולמית. סורות 4:97-100 ו-8:72-75 בקוראן הן המקור המרכזי בסוגיית ההיג'רה, המכיר בתפקידה היסודי בעיצוב האסטרטגיה והטקטיקה האסלאמיות.
*בשנת 670 היגרו לוחמים מוסלמים ומשפחותיהם/שבטיהם לאמצאר (עיירות/מחנות צבא), כגון בצרה, כופה, פוסטאט וקיירואן, שנועדו לשמש בסיס לערביזציה/אסלאמיזציה רחבת היקף של שטחים כבושים בחצי האי ערב ובמזרח התיכון כולו, במצרים, ובהמשך גם בצפון אפריקה ועד דרום ספרד. במאה ה-11 היגרו שבטים טורקמנים לאנטוליה והפכו בהדרגה את האזור מיווני-נוצרי לטורקי-מוסלמי. במאות ה-14 עד ה-16 הסתייעה ההתפשטות העות'מאנית/אסלאמית בהגירה מבצעית אל הבלקן, ובכלל זה בולגריה, סרביה, יוון, דרום קרואטיה, אלבניה ובוסניה-הרצגובינה. בשנת 1804 הוביל עות'מאן דן פודיו היג'רה במערב אפריקה, לפני שניהל את ג'יהאד סוקוטו בשטחן של ניגריה וקמרון של ימינו.
*במאות ה-20 וה-21 הציגו אנשי רוח אסלאמים את מושג ההיג'רה כמתודולוגיית טרור מהפכנית. למשל סייד קוטב, האידיאולוג הרדיקלי/טרוריסטי המוביל של "האחים המוסלמים" בשנות ה-50' וה-60', ושוכרי מוסטפא, מייסדה ומנהיגה של הקבוצה האסלאמית "תכפיר ואל-היג'רה" בשנות ה-60' וה-70'. כמו כן, אל-קאעידה ודאע"ש השתמשו במושג ההיג'רה כדי למשוך לוחמים זרים לאזורים שמחוץ לשליטת המדינה, כמו אזורי הגבול האפגניים-פקיסטניים בשנות ה-80' וה-90', ומזרח סוריה ומערב עיראק ב-2014.
השורה התחתונה
*בעוד שהפרשנות המערבית להגירה שואפת לשלב מהגרים מוסלמים, הפרשנות האסלאמית להיג'רה שואפת להשתלט על ה"כופר" המערבי.
*הפרשנות המערבית והפרשנות האסלאמית להגירה מהוות דבר והיפוכו.
*מודעות להבדל התהומי בין שתי הפרשנויות חיונית לדמוקרטיות המערביות כדי להימנע מתוצאות קטלניות.
