שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"חדשות מחלקה ראשונה", 23 דצמבר 2024, bit.ly/4iQL8kk
English edition https://bit.ly/3ZU0Eo0
השתלטות הטרור האסלאמי על דמשק מדירה שינה מעיני מנהיגי ירדן, מצרים, סעודיה, האמירויות ושאר מדינות ערב, החשים על צווארם את מאכלת משטר האייתולות וחרב "האחים המוסלמים". הם חוששים שהפלת משטר אסאד מהווה השראה לטרור האסלאמי במדינותיהם.
בניגוד לממסד המערבי, המנהיגים הערביים אינם מתרשמים מהתבטאויות מתונות של מנהיג המורדים בסוריה. הם ערים לחזון הדתי, הפנאטי המנחה את הטרור האיסלמי, ומכירים את נשק ה"טאקייה" – שימוש בהתבטאויות כדי להוליך שולל את האויב, להרדימו ולהתגבר עליו.
באשר אסאד השתמש ב"טאקייה" עם עלייתו לשלטון ב-2000, ווהוצג כמתון ע"י עיתונאי ה"ניו יורק טיימס" תום פרידמן, מזכירת המדינה מאדליין אולברייט והסנטור ג'והן קארי. כך גם עשה אייתוללה חומייני ב-1978, לפני הפלת השאה הפרסי, כאשר הציף את הנשיא קארטר בהתבטאויות מתונות ששכנעו את הנשיא האמריקאי להעריך ש"חומייני יהיה מהדורה איראנית של גנדי, ויתמקד בטרקטורים ולא בטנקים". החות'ים בתימן שלחו מסר מרגיע לנשיא ביידן, עם כניסתו לבית הלבן ב-2021, והביאו להוצאתם מרשימת ארגוני הטרור, ולהפעלת לחץ אמריקאי על סעודיה, להפסקת מלחמתה בטרור החות'י. וכמובן, ערפאת הרעיף על ישראל וארה"ב מזמורי שלום שהביאו ב-1993 ל"הסכם אוסלו", למאמרים וראיונות מחמיאים של תום פרידמן, ולהענקת פרס נובל לשלום לארכי-טרוריסט.
חזון מנהיג המורדים אינו מוגבל לשטח סוריה, אלא חותר להפלת כל משטר אסלאמי-לאומי, הקמת חברה אסלאמית עולמית, והכנעת התרבות המערבית "הכופרת", בהשראת עקרונות יסוד של "האחים המוסלמים".
שמו של ארגון הטרור המוביל בסוריה – "הארגון לשחרור הלבאנט" – מעיד על היעד הראשון: "שחרור" "סוריה הגדולה", הכוללת את סוריה, לבנון, ירדן, ישראל, קפריסין וחבל הטאיי בדרום תורכיה, ואחר כך כל המזרח התיכון, מרחבי "בית האסלאם" ולבסוף – "בית הכופרים" המערבי.
"האחים המוסלמים" שואבים עידוד מהצלחת הטרור האסלאמי בסוריה, ומכאן הברכות ממוקדי "האחים המוסלמים" במצרים, ירדן, לבנון, המפרץ הפרסי, ועוד.
המורדים הסורים – כמו גם משטר האייתולות באיראן – פועלים להפלת המשטר ההאשמי, ופועלים ע"י חתרנות, טרור והברחת סמים, תוך מינוף 2 מיליון הפליטים הסורים והעיראקים בירדן, התשתית המוצקה של "האחים המוסלמים", ארגוני טרור פלסטינים, והפיצול בחברה הבדווית (שבטי דרום ירדן רואים בהאשמים מהגרים מחצי האי ערב החוטאים באימוץ התרבות המערבית).
המורדים גם מעניקים רוח גבית למאמץ השיטתי של "האחים המוסלמים" להפיל את השלטון אל-סיסי במצרים, שם קמה התנועה האסלאמית ב-1928. לדוגמא, ב-1949, רצחו אנשיה את רה"מ המצרי מחמוד נוקראשי; ב-1954, כשלו בניסיון התנקשות בנשיא נאצר; וב-1981, רצחו יוצאי "האחים המוסלמים" ("הג'יהאד האסלאמי") את הנשיא סאדאת.
פרופ' אלברט חוראני, היסטוריון מוביל של האסלאם באוניברסיטת אוקספורד מציין עקרונות יסוד של "האחים המוסלמים" (A History of the Arab Peoples עמ' 445/6): "שלילה מוחלטת של חברות לא-אסלאמיות…. הקוראן הוא יסוד ומדריך חיי אנוש…. עליונות המערב מתקרבת לקיצה…. יש להיאבק להקמת חברה אסלאמית אוניברסלית… גם באלימות וטרור מתאבדים…."
על מעצבי מדיניות בישראל וארה"ב להכיר במרכזיות החזון הדתי, הפנאטי של "האחים המוסלמים" ו"הארגון לשחרור הלבאנט" – המתועד במערכות חינוך לשנאה והסתה במסגדים – בעיצוב האסטרטגיה של הטרור האסלאמי, ולהימנע מהיסחפות אחר התבטאויות מתונות של מנהיגי הטרור, שנועדו להקהות את חושי "הכופרים" ולהכניעם.
השגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 22 דצמבר 2024
English edition bit.ly/4im5Zf7
ההתפרצות הבלתי צפויה של הר הגעש הסורי – שעלול לפלוט לבה רותחת הרבה מעבר לגבולות סוריה והמזרח התיכון – שופכת אור על מאפיינים שורשיים של המזרח התיכון: הפכפכות אלימה; פיצול אלים חמולתי, אתני, דתי ואידיאולוגי המביא למאזן כוחות זמני והפכפך; עליונות הנאמנות המקומית על פני הלאומית; משטרים עריצים וזמניים, ולכן מדיניות והסכמים זמניים;
אידיאולוגיות פנאטיות השוללות דו-קיום בשלום ומחייבות השמדת אויבים/יריבים, חשובות יותר מהטבות כספיות והסכמים מדיניים; אידיאולוגיות פנאטיות המעוגנות בחוקות, דרשות המסגדים וספרי הלימוד; טרור מונחה-אידיאולוגיה ולא מונחה-ייאוש נגד "משומדים" ו"כופרים"; שאיפה להכנעת המערב "הכופר"; מחוות מערביות נתפסות כחולשה, ומלבות טרור; שימוש מתוחכם במילים ("תאקייה") להטעיית היריב והכנעתו; חתירה להסכמים עם "כופרים" נועדה לקדם אידיאולוגיה פנאטית ולא דו-קיום בשלום; כוח הרתעה הוא תנאי קריטי לקיום במזרח התיכון.
על רקע מאפיינים אלה של המזרח התיכון – בנוסף למותניים הצרות של ישראל – יש לבסס את גבולות הביטחון של ישראל על היכולת לעמוד בפני התפרצויות בלתי-צפויות של לבה רותחת (לדוגמא, מתקפת פתע צבאית או "7 לאוקטובר" בשלוש גזרות במקביל), ולא על מצב של רגיעה או שלום. גבולות הביטחון של ישראל צריכים לעמוד בתרחישים הגרועים – ולא הטובים – ביותר באזור האלים והבלתי-צפוי בעולם.
התפרצות הר הגעש הסורי מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי העולמי ומערערת יציבות כל משטר ערבי פרו-אמריקאי וביטחון הפנים באירופה ובארה"ב. השפעת נפילת משטר אסד עלולה להיות דומה לנפילת המשטרים בעיראק (2003), תימן (2010 ומוקדם יותר) ולוב (2011), שהפכו מדינות אלה לזירה של מלחמות אזרחים וטרור עולמי סוני (כגון אל-קעידה, דאע"ש ו"האחים המוסלמים") ושיעי (כגון משטר האייתוללות).
הפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי בירדן – המוגדרת על ידי סוריה כ"סוריה הדרומית" – מהווה מטרה מיידית של הטרור האסלאמי הסורי (וגם של משטר האייתולות, "האחים המוסלמים" והטרור הפלסטיני), השואף לשחרר לפחות את הלבאנט, הכולל את ירדן, לבנון, ישראל, חבל הטאי בטורקיה וקפריסין. הפלת המשטר ההאשמי תהפוך את ירדן למוקד טרור המאיים מיידית וקיומית על ישראל והמשטרים הפרו-אמריקאים בסעודיה, מצרים, איחוד האמירויות, בחריין, כווית ועומאן, על הסחר בין אסיה ואירופה, ועל 48% מעתודות הנפט בעולם.
מנהיג הטרור האסלאמי הסורי מתבטא במתינות ובכך ממנף את נשק ה"תקייה" שנועד להטעות אויבים, כפי שעשה אסד, שהרטוריקה המתונה שלו, בראשית דרכו, גרמה למחוקקים בוושינגטון לטעון שהוא יתרום לייצוב האזור. גם הטרור החות'י הרעיף על וושינגטון הצהרות מתונות לאחר הבחירות לנשיאות ב-2020, ששכנעו את הנשיא ביידן להוציאם מרשימת ארגוני הטרור. כך גם התנהל אייתוללה חומייני, שהציף את הנשיא קרטר במסרים מתונים מגלותו בפריז, כדי לשכנע את נשיא ארה"ב ללחוץ על צבא איראן (שהיה נאמן לשאה) לשתף פעולה עם חומייני, שאכן השתלט על איראן, הוציא להורג מספר גדול של קצינים פרו-אמריקאים, השתלט על שגרירות ארה"ב, החזיק 50 אמריקאים כבני ערובה במשך 444 ימים, והפך את איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" למוקד מוביל של טרור, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות לחימה מתקדמות לאויבי ויריבי ארה"ב.
זה היה אחד מציוני הדרך שהוכיחו שהטרור אכן נושך את היד המזינה אותו.
תנאי מוקדם לצמצום טרור ומלחמות – שהוא יעד מרכזי של הנשיא טראמפ – הוא חיסול ראש התמנון בטהרן, ולא משא ומתן המעניק לגיטימציה למשטר טרור. כל הסכם שייחתם עם האייתוללות – וכל סנקציות שיוטלו עליהם – הם הפיכים, כפי שהוכיחו הנשיאים טראמפ ב-2018 (פרישה מהסכם הגרעין) וביידן ב-2021 (השעיית הסנקציות), ולא יגרמו לאייתוללות לזנוח את חזונם הפנאטי, המגלומני והאנטי-אמריקאי.
כדי לצמצם טרור ומלחמות על הנשיא טראמפ ללמוד מהמשגים השיטתיים של מחלקת המדינה, להיצמד למציאות המזרח תיכונית – גם אם היא הפכפכה, מתסכלת ומדממת – ולהימנע מהתמכרות למציאות חלופית, גם אם היא נוחה, מעודדת ושלווה יותר.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה השנייה: יוזמת ישראל–ארה"ב”
24 בפברואר 2026
English edition bit.ly/4rw4teh
מערכת החינוך בקטאר – אנטי-"כופרים" ופרו-ג'יהאד
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, “במחשבה השנייה: יוזמת ישראל–ארה"ב”
24 בפברואר 2026, bit.ly/46rEUml
English edition bit.ly/4rw4teh
בניגוד לאיחוד האמירויות הערביות שעקרה את ההסתה האנטי-יהודית והאנטי-ישראלית מתכנית הלימודים, דרשות יום השישי ואמצעי התקשורת הרשמיים – ומשלבת תכנים אוהדים לעם היהודי וישראל – קטאר דבקה בתכנית לימודים המדגישה אנטי-"כופרים", אנטי-נצרות, אנטי-יהדות ואנטי-ישראליות.
האם תפישת העולם של קטאר עקבית עם ערכי הדמוקרטיה המערבית?
האם מדיניות קטאר מתיישבת עם המאמץ לצמצם מלחמות וטרור?
האם קטאר היא מתווך הוגן?
הצהרות דיפלומטיות מתעתעות של קטאר (מלל) אינן מתיישבות עם תכנית הלימודים הקבועה שלה (מעש), המשקפת נאמנה את תפישת עולמה, ערכיה, חזונה ומדיניותה. תכנית לימודים זאת מעצבת את תודעת המיעוט השליט (10%–15%), ונמצאת בשליטתו המלאה של השליט – האמיר, השייח’ תמים בן חמד א-תאני – המדכא את רוב תושביה (85%–90%) שהם עובדים זרים.
מחקר Impact-seשהתפרסם בפברואר 2026 עוסק בתכנית הלימודים של קטאר בשנת הלימודים 2025–2026 מצאה שמאז שנת הלימודים 2021–2022 קטאר ממשיכה לכלול תכנים אנטישמיים, חוסר סובלנות כלפי "כופרים" והצדקת השימוש בג’יהאד אלים.
דו"ח 2024 של מחלקת המדינה בארה"ב על חופש הדת בעולם מציין שתכנית הלימודים של קטאר “ממשיכה להציג תכנים אנטישמיים,” הכלולים בתכנית הלימודים בשנת 2025–2026.
חוסר ההערכה כלפי לא-מוסלמים בא לידי ביטוי במונחים “כופרים” ו“עובדי אלילים,” בתיאורים מבזים, ובהטפה להעניש "כופרים".
ספרי הלימוד ממשיכים להציג אנטישמיות ומתארים יהודים כחמדנים, יהירים, רמאים, עוינים לאסלאם, שקרנים, חורשי-מזימות, פחדנים ומפירי הסכמים. היהודים מוצגים כמי שמנהלים בציניות את ענייני העולם, תוך שלילת הקשר ההיסטורי של היהודים לארץ ישראל ואת זכותם להגדרה עצמית.
הג’יהאד האלים מוצג כרעיון דתי מרכזי. ספרי הלימוד מחנכים הילדים “לאהוב את הג’יהאד”, ומלמדים שהתמורה שמבטיח אללה ללוחמים ולנהרגים על מזבח האסלאם היא כניסה לגן עדן.
הקמת מדינת ישראל מתוארת ככיבוש, קיומה נמחק מהמפות ונורמליזציה עמה מוקעת. שירים מעודדים תלמידים לשאת חרב, לצאת לג’יהאד ולהקריב את חייהם במאבק נגד “האויב הציוני.”
לדוגמא:
*חינוך אסלאמי, כיתה י"א, כרך 1, 2025–2026, עמ’ 46 – מגנה את הנצרות והיהדות כדתות “מעוותות”, וכי “הוחדרו לתוכן יסודות של עבודת אלילים.”
*חינוך אסלאמי, כיתה ח’, כרך 1, 2025–2026, עמ’ 124, 129 – מציג שתי אפשרויות לאחר המוות: המוסלמים (“מאמינים”) ישכנו בגן עדן; הלא-מוסלמים (“כופרים”) יסבלו בגיהינום.
*חינוך אסלאמי, כיתה י’, כרך 1, 2025–2026, עמ’ 18–19 – מאשים את היהודים באי-קיום התורה שניתנה להם על ידי אללה, ומורה לא להידמות ליהודים.
*חינוך אסלאמי, כיתה ח’, כרך 1, 2025–2026, עמ’ 26–28 – טוען שמשה וישו הם נביאים מוסלמים שנדחו על ידי עמם. נאמר כי היהודים רשעים, כי העם היהודי מקולל על ידי אללה לעד, וכי “אין רע יותר ממי שהוזמן לאסלאם ודחה אותו.”
*חינוך אסלאמי, כיתה ח’, כרך 1, 2025–2026, עמ’ 70–71 – פרק על קרב ח’ייבר, שנערך בין כוחות הנביא מוחמד לשבט היהודי בני נדיר, מציג את היהודים כאויב היסטורי של האסלאם והמוסלמים.
*חינוך אסלאמי, כיתה ו’, כרך 2, 2025–2026, עמ’ 139 –אחת הדרכים למדוד אישה מוסלמית ראויה היא בחינוך הילדים להקרבת חיים למען הג’יהאד.
*חינוך אסלאמי, כיתה ח’, כרך 1, 2025–2026, עמ’ 72–73 – מלמד את קרב ח’ייבר (629 לספירה), וקובע שמטרת הג’יהאד היא לאסלם את ה"כופרים".
השורה התחתונה: תנאי מוקדם לשילוב קטאר בקידום השלום ובמאבק בטרור הוא רפורמה תרבותית מבנית ודרמטית, המבוססת בראש ובראשונה על עקירת תכנית הלימודים לשנאה ולטרור המאפיינת היום את קטאר.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"חדשות מחלקה ראשונה", 23 דצמבר 2024, bit.ly/4iQL8kk
English edition https://bit.ly/3ZU0Eo0
השתלטות הטרור האסלאמי על דמשק מדירה שינה מעיני מנהיגי ירדן, מצרים, סעודיה, האמירויות ושאר מדינות ערב, החשים על צווארם את מאכלת משטר האייתולות וחרב "האחים המוסלמים". הם חוששים שהפלת משטר אסאד מהווה השראה לטרור האסלאמי במדינותיהם.
בניגוד לממסד המערבי, המנהיגים הערביים אינם מתרשמים מהתבטאויות מתונות של מנהיג המורדים בסוריה. הם ערים לחזון הדתי, הפנאטי המנחה את הטרור האיסלמי, ומכירים את נשק ה"טאקייה" – שימוש בהתבטאויות כדי להוליך שולל את האויב, להרדימו ולהתגבר עליו.
באשר אסאד השתמש ב"טאקייה" עם עלייתו לשלטון ב-2000, ווהוצג כמתון ע"י עיתונאי ה"ניו יורק טיימס" תום פרידמן, מזכירת המדינה מאדליין אולברייט והסנטור ג'והן קארי. כך גם עשה אייתוללה חומייני ב-1978, לפני הפלת השאה הפרסי, כאשר הציף את הנשיא קארטר בהתבטאויות מתונות ששכנעו את הנשיא האמריקאי להעריך ש"חומייני יהיה מהדורה איראנית של גנדי, ויתמקד בטרקטורים ולא בטנקים". החות'ים בתימן שלחו מסר מרגיע לנשיא ביידן, עם כניסתו לבית הלבן ב-2021, והביאו להוצאתם מרשימת ארגוני הטרור, ולהפעלת לחץ אמריקאי על סעודיה, להפסקת מלחמתה בטרור החות'י. וכמובן, ערפאת הרעיף על ישראל וארה"ב מזמורי שלום שהביאו ב-1993 ל"הסכם אוסלו", למאמרים וראיונות מחמיאים של תום פרידמן, ולהענקת פרס נובל לשלום לארכי-טרוריסט.
חזון מנהיג המורדים אינו מוגבל לשטח סוריה, אלא חותר להפלת כל משטר אסלאמי-לאומי, הקמת חברה אסלאמית עולמית, והכנעת התרבות המערבית "הכופרת", בהשראת עקרונות יסוד של "האחים המוסלמים".
שמו של ארגון הטרור המוביל בסוריה – "הארגון לשחרור הלבאנט" – מעיד על היעד הראשון: "שחרור" "סוריה הגדולה", הכוללת את סוריה, לבנון, ירדן, ישראל, קפריסין וחבל הטאיי בדרום תורכיה, ואחר כך כל המזרח התיכון, מרחבי "בית האסלאם" ולבסוף – "בית הכופרים" המערבי.
"האחים המוסלמים" שואבים עידוד מהצלחת הטרור האסלאמי בסוריה, ומכאן הברכות ממוקדי "האחים המוסלמים" במצרים, ירדן, לבנון, המפרץ הפרסי, ועוד.
המורדים הסורים – כמו גם משטר האייתולות באיראן – פועלים להפלת המשטר ההאשמי, ופועלים ע"י חתרנות, טרור והברחת סמים, תוך מינוף 2 מיליון הפליטים הסורים והעיראקים בירדן, התשתית המוצקה של "האחים המוסלמים", ארגוני טרור פלסטינים, והפיצול בחברה הבדווית (שבטי דרום ירדן רואים בהאשמים מהגרים מחצי האי ערב החוטאים באימוץ התרבות המערבית).
המורדים גם מעניקים רוח גבית למאמץ השיטתי של "האחים המוסלמים" להפיל את השלטון אל-סיסי במצרים, שם קמה התנועה האסלאמית ב-1928. לדוגמא, ב-1949, רצחו אנשיה את רה"מ המצרי מחמוד נוקראשי; ב-1954, כשלו בניסיון התנקשות בנשיא נאצר; וב-1981, רצחו יוצאי "האחים המוסלמים" ("הג'יהאד האסלאמי") את הנשיא סאדאת.
פרופ' אלברט חוראני, היסטוריון מוביל של האסלאם באוניברסיטת אוקספורד מציין עקרונות יסוד של "האחים המוסלמים" (A History of the Arab Peoples עמ' 445/6): "שלילה מוחלטת של חברות לא-אסלאמיות…. הקוראן הוא יסוד ומדריך חיי אנוש…. עליונות המערב מתקרבת לקיצה…. יש להיאבק להקמת חברה אסלאמית אוניברסלית… גם באלימות וטרור מתאבדים…."
על מעצבי מדיניות בישראל וארה"ב להכיר במרכזיות החזון הדתי, הפנאטי של "האחים המוסלמים" ו"הארגון לשחרור הלבאנט" – המתועד במערכות חינוך לשנאה והסתה במסגדים – בעיצוב האסטרטגיה של הטרור האסלאמי, ולהימנע מהיסחפות אחר התבטאויות מתונות של מנהיגי הטרור, שנועדו להקהות את חושי "הכופרים" ולהכניעם.
השגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 22 דצמבר 2024
English edition bit.ly/4im5Zf7
ההתפרצות הבלתי צפויה של הר הגעש הסורי – שעלול לפלוט לבה רותחת הרבה מעבר לגבולות סוריה והמזרח התיכון – שופכת אור על מאפיינים שורשיים של המזרח התיכון: הפכפכות אלימה; פיצול אלים חמולתי, אתני, דתי ואידיאולוגי המביא למאזן כוחות זמני והפכפך; עליונות הנאמנות המקומית על פני הלאומית; משטרים עריצים וזמניים, ולכן מדיניות והסכמים זמניים;
אידיאולוגיות פנאטיות השוללות דו-קיום בשלום ומחייבות השמדת אויבים/יריבים, חשובות יותר מהטבות כספיות והסכמים מדיניים; אידיאולוגיות פנאטיות המעוגנות בחוקות, דרשות המסגדים וספרי הלימוד; טרור מונחה-אידיאולוגיה ולא מונחה-ייאוש נגד "משומדים" ו"כופרים"; שאיפה להכנעת המערב "הכופר"; מחוות מערביות נתפסות כחולשה, ומלבות טרור; שימוש מתוחכם במילים ("תאקייה") להטעיית היריב והכנעתו; חתירה להסכמים עם "כופרים" נועדה לקדם אידיאולוגיה פנאטית ולא דו-קיום בשלום; כוח הרתעה הוא תנאי קריטי לקיום במזרח התיכון.
על רקע מאפיינים אלה של המזרח התיכון – בנוסף למותניים הצרות של ישראל – יש לבסס את גבולות הביטחון של ישראל על היכולת לעמוד בפני התפרצויות בלתי-צפויות של לבה רותחת (לדוגמא, מתקפת פתע צבאית או "7 לאוקטובר" בשלוש גזרות במקביל), ולא על מצב של רגיעה או שלום. גבולות הביטחון של ישראל צריכים לעמוד בתרחישים הגרועים – ולא הטובים – ביותר באזור האלים והבלתי-צפוי בעולם.
התפרצות הר הגעש הסורי מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי העולמי ומערערת יציבות כל משטר ערבי פרו-אמריקאי וביטחון הפנים באירופה ובארה"ב. השפעת נפילת משטר אסד עלולה להיות דומה לנפילת המשטרים בעיראק (2003), תימן (2010 ומוקדם יותר) ולוב (2011), שהפכו מדינות אלה לזירה של מלחמות אזרחים וטרור עולמי סוני (כגון אל-קעידה, דאע"ש ו"האחים המוסלמים") ושיעי (כגון משטר האייתוללות).
הפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי בירדן – המוגדרת על ידי סוריה כ"סוריה הדרומית" – מהווה מטרה מיידית של הטרור האסלאמי הסורי (וגם של משטר האייתולות, "האחים המוסלמים" והטרור הפלסטיני), השואף לשחרר לפחות את הלבאנט, הכולל את ירדן, לבנון, ישראל, חבל הטאי בטורקיה וקפריסין. הפלת המשטר ההאשמי תהפוך את ירדן למוקד טרור המאיים מיידית וקיומית על ישראל והמשטרים הפרו-אמריקאים בסעודיה, מצרים, איחוד האמירויות, בחריין, כווית ועומאן, על הסחר בין אסיה ואירופה, ועל 48% מעתודות הנפט בעולם.
מנהיג הטרור האסלאמי הסורי מתבטא במתינות ובכך ממנף את נשק ה"תקייה" שנועד להטעות אויבים, כפי שעשה אסד, שהרטוריקה המתונה שלו, בראשית דרכו, גרמה למחוקקים בוושינגטון לטעון שהוא יתרום לייצוב האזור. גם הטרור החות'י הרעיף על וושינגטון הצהרות מתונות לאחר הבחירות לנשיאות ב-2020, ששכנעו את הנשיא ביידן להוציאם מרשימת ארגוני הטרור. כך גם התנהל אייתוללה חומייני, שהציף את הנשיא קרטר במסרים מתונים מגלותו בפריז, כדי לשכנע את נשיא ארה"ב ללחוץ על צבא איראן (שהיה נאמן לשאה) לשתף פעולה עם חומייני, שאכן השתלט על איראן, הוציא להורג מספר גדול של קצינים פרו-אמריקאים, השתלט על שגרירות ארה"ב, החזיק 50 אמריקאים כבני ערובה במשך 444 ימים, והפך את איראן מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" למוקד מוביל של טרור, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות לחימה מתקדמות לאויבי ויריבי ארה"ב.
זה היה אחד מציוני הדרך שהוכיחו שהטרור אכן נושך את היד המזינה אותו.
תנאי מוקדם לצמצום טרור ומלחמות – שהוא יעד מרכזי של הנשיא טראמפ – הוא חיסול ראש התמנון בטהרן, ולא משא ומתן המעניק לגיטימציה למשטר טרור. כל הסכם שייחתם עם האייתוללות – וכל סנקציות שיוטלו עליהם – הם הפיכים, כפי שהוכיחו הנשיאים טראמפ ב-2018 (פרישה מהסכם הגרעין) וביידן ב-2021 (השעיית הסנקציות), ולא יגרמו לאייתוללות לזנוח את חזונם הפנאטי, המגלומני והאנטי-אמריקאי.
כדי לצמצם טרור ומלחמות על הנשיא טראמפ ללמוד מהמשגים השיטתיים של מחלקת המדינה, להיצמד למציאות המזרח תיכונית – גם אם היא הפכפכה, מתסכלת ומדממת – ולהימנע מהתמכרות למציאות חלופית, גם אם היא נוחה, מעודדת ושלווה יותר.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 15 אוגוסט 2023
גיבוש מושכל של הסכם בין ישראל וסעודיה (שדרוג יחסים או שלום) שולל זחיחות דעת, ומחייב תשומת לב למאפייני הזירה הבין-ערבית, לאינטרס הסעודי, להתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים ולתדמית ההרתעה הישראלית.
1. זירת ההסכם היא בין-ערבית, המאופיינת מאז המאה ה-7 על ידי אלימות, אי-סובלנות, פיצול שורשי (שבטי, גיאוגרפי, דתי ורעיוני), נאמנות מקומית עליונה על נאמנות לאומית, היעדר דו-קיום בשלום ודמוקרטיה, ושליטים עריצים המגיעים לשלטון (ונפרדים מהשלטון) בכוח הזרוע. מכאן ארעיות השליטים, מדיניותם והסכמיהם.
ארעיות השליטים מתועדת על ידי "הצונאמי הערבי" (הנקרא בזחיחות "אביב ערבי") המשתולל מ-2010, וחילופי שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים), ועוד.
ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן תרומה קריטית ל"הסכמי אברהם", והוא מפגין אומץ לב ונחישות בהנהגת שינוי תרבותי דרמטי וחיובי (כולל דתי) של ארצו. אבל, איומים מחוץ ומבית ומאבקי כוח בתוך משפחת המלוכה, ובינה לבין הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, חושפים שמאפייני הסכם עם סעודיה הם מזרח תיכוניים ולא מערביים.
2. אינטרס סעודי – ולא פלסטיני – מנחה את התייחסות יורש העצר לישראל, הרואה בה נכס ביטחוני, טכנולוגי ודיפלומטי לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי ועושרה הפיננסי. ליורש העצר אין אשליות לגבי הר הגעש המזרח תיכוני (כולל איראן, למרות חידוש היחסים הדיפלומטים), וישראל נתפסת כבעלת ברית אמינה מול אויבים משותפים (איראן השיעית והטרור הסוני), במיוחד על רקע הכרסום בכוח ההרתעה של ארה"ב ונאט"ו. הטכנולוגיות הביטחוניות והאזרחיות של ישראל נתפסות כמנוף לגיוון כלכלת סעודיה, הקטנת תלותה בנפט וגז טבעי, והרחבת מקורות ההכנסה הלאומית. יורש העצר גם מודע למעמד המיוחד של ישראל בשני בתי הקונגרס (למרות עוינות האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית), השולטים על "הארנק" האמריקאי ובעלי עוצמה שקולה לנשיא, גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות ואישור של חוזה הגנה הדרושים לסעודיה.
3. ההתנהלות הבין-ערבית הפלסטינית – כולל טרור פלסטיני במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית – קובעת את התייחסות יורש העצר לסוגייה הפלסטינית. הוא גם ער לשיתוף הפעולה הפלסטיני עם ארגוני טרור ברחבי העולם, ובמיוחד "האחים המוסלמים", וכן עם משטר האייתולות, צפון קוריאה, וונצואלה, קובה והגוש הסובייטי. לדעתו, מדינה פלסטינית תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון. לכן הוא מגביל את תמיכתו בפלסטינים למלל (ולא למעש), אינו מקריב אינטרסים סעודים על המזבח הפלסטיני, ואינו מעניק לפלסטינים זכות ווטו על תהליך ההשלמה עם ישראל, המקדם את "חזון 2030".
4. תדמית ההרתעה של ישראל היא התמריץ המרכזי לסעודיה להעמקת הקשר עם ישראל. סעודיה מעריכה את נכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכן עם הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה). ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה ולא ישראל-מורתעת.
מ-1967 שידרגה ישראל את כוח ההרתעה עקב השליטה על רכסי יו"ש ורמת הגולן, שהם ערש ההיסטוריה, הדת והתרבות היהודים, וגם המינימום החיוני לביטחון ישראל במזרח התיכון הוולקני וההפכפך, שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.
נסיגה מרכסי יו"ש שהם גורם ביטחון קבוע, תמורת הסכם עם סעודיה שהוא גורם ביטחון משתנה במזרח התיכון, תכרסם בכוח ההרתעה. נסיגה תהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב, למדינה מתמרצת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב, תחריף אי-יציבות אזורית ואיומים על המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ותהווה סכנה קיומית לישראל.
ואכן, גלי טרור התפרצו בעקבות מחוות מרחיקות-לכת של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והשמדת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה.
לסיכום, סעודיה פועלת לפי מציאות המזרח התיכון והאינטרס שלה, ולא לפי האינטרס הפלסטיני. למרות שסעודיה אינה רואה במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", היא מכבדת את כוח ההרתעה של ישראל, את דבקותה בעקרונות היסטוריים וביטחוניים, את נכונותה לעמוד בלחץ אמריקאי, ובמיוחד את תרומתה לקידום "חזון 2030" של יורש העצר, ומכאן הסכמים להרחבת שיתופי הפעולה ואולי אף הסכם שלום.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"חדשות מחלקה ראשונה", 7 אוגוסט 2003
"מפקד הצי האיראני הודיע שספינות מלחמה איראניות יעגנו בתעלת פנמה [המכילה 5% מהסחר הימי העולמי] עד סוף 2023."
לפי "דוקטרינת מונרו", המהווה ציר מרכזי במדיניות הביטחון הלאומי של ארה"ב מ-1823, כל מעורבות של מדינה זרה במערך המדיני של יבשת אמריקה עלולה להיחשב כפעולה עוינת נגד ארה"ב. אבל, בנובמבר 2013 הצהיר ג'ון קארי, מזכיר המדינה של ממשל אובמה-ביידן: "עידן דוקטרינת מונרו חלף לו."
האם העמקת המעורבות של איראן באמריקה הלטינית מהווה איום על ארה"ב, ומה היא מלמדת על האופציה הדיפלומטית?
חזון האייתולות והתבססותם באמריקה הלטינית
*מאז השתלטותם על איראן ב-1 פברואר 1979 ממנפים האייתולות את האופציה הדיפלומטית האמריקאית – הכוללת מחוות בהיקף מיליארדי דולרים – כמנוע מרכזי לקידום אסטרטגיה אנטי-אמריקאית אזורית ועולמית.
*איום האייתולות על אינטרסים אמריקאים אינו מוגבל למזרח התיכון, אפריקה ואירופה, אלא גולש לאמריקה הלטינית מדרום צ'ילי עד גבול ארה"ב-מקסיקו. האייתולות תוקעים אצבע בעין של ארה"ב באזור רגיש המשפיע ישירות על ביטחון הפנים בארה"ב.
*מתחילת שנות ה-80' רואים האייתולות באמריקה הלטינית את הבטן הרכה של ארה"ב ויעד מועדף להתבססות מדינית וצבאית – יחד עם חיזבאללה – לקידום חזון אסטרטגי בן 1,400 שנים: הפלת המשטרים ה"משומדים" הסונים והכנעת "הכופרים" המערביים. כדי לקדם את המגה-יעד, יש להכניע את המגה-משוכה ("השטן הגדול האמריקאי"), לפתח את המגה-יכולת (טילים בליסטים וגרעין) ולאמץ תפישת עולם אפוקליפטית.
*חדירת האייתולות לאמריקה הלטינית ממנפת את סדר היום האנטי-אמריקאי של רוב ממשלות האזור, המאפיל על ההבדלים המהותיים בינן לבין האייתולות בתחומי דת, חברה ודמוקרטיה. השאיפה המשותפת לערעור מעמד ארה"ב במרכז ודרום אמריקה מסייעת לאייתולות להקים תאי-טרור רדומים בארה"ב, כפי שהם עושים באירופה.
*האייתולות מתמקדים במשולש הגבולות הגדול ארגנטינה-פאראגוואי-ברזיל ובמשולש הגבולות הקטן צ'ילי-פרו-בוליביה – המהווים גן עדן לטרוריסטים, מבריחי סמים ונשק ומלביני כספים – כמו גם בוונצואלה, קובה וניקרגואה האנטי-אמריקאיות. הם מעמיקים את שיתוף הפעולה עם ברוני הסמים של מקסיקו, קולומביה, ברזיל ובוליביה, מפעילים מחנות אמונים לטרוריסטים ומפתחים תשתית תקשורתית מתקדמת, מרכזי תרבות והמרה לאיסלאם שיעי. האייתולות משווקים לאזור – ומקיימים ניסויים של – טכנולוגיות בליסטיות, מטוסים זעירים וקטלנים ללא-טייס וציוד לחפירת מנהרות.
שיטות פעולה של האייתולות באמריקה הלטינית
*"פורום המזרח התיכון וצפון אפריקה" בקמברידג' מדווח שספינות מלחמה איראניות קיבלו אישור לעגון בברזיל בדרכן לתעלת פנמה, כביטוי להעמקת השתרשות האייתולות באמריקה הלטינית ב-40 השנים האחרונות.
*לפי "וויקיליקס", מהנדסי גרעין איראנים שוהים בוונצואלה כדי לאתר מרבצי אורניום ולשדרג את יכולות הגרעין של וונצואלה.
*הסכם שיתוף פעולה ל-20 שנים בין איראן לוונצואלה בתחומי צבא, כלכלה ונפט מעניק לאיראן 10,000 קמ"ר בתחומי וונצואלה למטרות שונות, כולל ניסויים בליסטים. הסכמים דומים נחתמו עם קובה, ניקרגואה ובוליביה.
*וונצואלה מנפיקה דרכונים מזוייפים לאישים וטרוריסטים איראנים כדי לעקוף סנקציות אמריקאיות ובינלאומיות.
*"מינהלת אכיפת הסמים" בארה"ב (DEA) מעריכה שפעילות הברחת סמים ונשק של חיזבאללה באמריקה הלטינית מסתכמת ב-2 מיליארד דולרים לשנה, ומשפיעה על הברחת סמים לאירופה, אפריקה והמזרח התיכון, במקביל לפעילות מודיעינית אנטי-אמריקאית ואנטי-ישראלית.
השורה התחתונה
הגברת ההתנהלות פורעת-החוק של האייתולות מיום השתלטותם על איראן, והעמקת פעילותם האנטי-אמריקאית באמריקה הלטינית, ממחישים את כישלון האופציה הדיפלומטית, המהווה מנוע מרכזי להתעצמות האיום האיראני על ארה"ב. התעצמות האייתולות באמריקה הלטינית מלמדת על כישלון ההנחה של מחלקת המדינה שבוננזה פיננסית ודיפלומטית עשוייה להוביל את האייתולות לדו-קיום בשלום עם שכניהם הסונים, לניהול אמין של מו"מ ולזניחת חזונם הדתי-פנאטי-אימפריאליסטי.
"מידה", https://bit.ly/44qUR9M
English edition https://bit.ly/43HJQR1
סעודיה-איראן: חידוש יחסים דיפלומטים
*סעודיה אינה מניחה לחידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן להאפיל על מציאות המזרח התיכון ההפכפך. היא אינה מקילה ראש בהתנהלות השיטתית של משטר האייתולות באיראן, המחנך את עמו לשנאת והדברת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים; מפגין חתרנות, טרור, והפצת טילים ומטוסים זעירים וקטלניים ללא-טייס לגופים פורעי-חוק במזרח התיכון וברחבי העולם; מתסיס מלחמות אזרחים; מקדם חזון שיעי, פנאטי, מגלומני וחסר-פשרות; מייצא את המהפיכה השיעית ברחבי העולם ושואף להפיל כל משטר סוני. בניגוד לתפישת העולם המערבית, סעודיה מכירה בעובדה שמשטר האייתולות אינו מוכן להקריב את חזונו האלים בן 1,400 השנים על מזבח מחוות דיפלומטיות ומענקים פיננסים חסרי-תקדים.
*זה לא המקרה הראשון של חידוש יחסים דיפלומטים בין שתי המדינות. ב-1988 ו-2016 נותקו היחסים הדיפלומטים בין השתיים בעקבות חתרנות איראנית בסעודיה ותגובה חריפה של ריאד.
*חידוש הקשרים הדיפלומטים במרץ 2023 התקיים בתיווך סין, הממנפת את התסכול הסעודי מכרסום האמינות האסטרטגית של ארה"ב, המחייב את סעודיה להתקרב למעצמה אחרת המסוגלת – אולי – להרתיע את משטר האייתולות. חידוש היחסים הדיפלומטים בין סעודיה לאיראן מהווה הישג גיאו-אסטרטגי משמעותי לסין ופגיעה קשה ומתמשכת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב באזור שהיה עד לאחרונה "מגרש בייתי" של ארה"ב.
*תדמית ההרתעה של ארה"ב ספגה סידרת מהלומות – כפי שרואות זאת סעודיה וכל המדינות הערביות, הסוניות והפרו-ארה"ב – עם החתימה על הסכם הגרעין ב-2015; הפינוי/בריחה של צבא ארה"ב מאפגניסטן ב-2021; החיזור השיטתי של ארה"ב אחרי משטר האייתלות באיראן, "האחים המוסלמים" והטרור החות'י בתימן, המהווים איום קטלני, ברור ומיידי על סעודיה וכל המדינות הסוניות-ערביות. כל זאת במקביל ללחץ שיטתי של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, כולל השעיית אספקת מערכות לחימה מתקדמות.
*מדיניות ארה"ב דוחפת את סעודיה, וגם את איחוד האמירויות ומצרים, לזרועות סין ורוסיה, ביטחונית וכלכלית, כולל מו"מ סעודי-סיני על הקמת כור גרעיני למטרות אזרחיות, שיקדם את "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי.
"חזון 2030" של יורש העצר הסעודי ומעורבות ישראל
*שיתוף פעולה יעיל בין סעודיה וישראל מותנה בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות.
*שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים חסרי-תקדים בין סעודיה לבין ישראל, ותפקידה המרכזי של סעודיה בהחלטת איחוד האמירויות , בחריין, מרוקו וסודן לחתום הסכמי שלום עם ישראל, מבוססים על הערכה סעודית שלישראל ערך-מוסף ייחודי בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה.
*יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, מעריך שישראל חיונית לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי בין המזרח הרחוק לבין אירופה ונוכחות בנתיבי-ים קריטיים במפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים הערבי וים סוף.
*"חזון 2030" פועל למודרניזציה דרמטית בתחומי דת, תרבות, חברה, כלכלה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וביטחון לאומי, ורואה ביכולותיה של ישראל תרומה משמעותית לקידומו.
*יורש העצר הסעודי – כמו שליטי איחוד האמירויות ובחריין – פועל לגיוון התשתית הכלכלית הנשענת היום, באופן סוחף, על נפט וגז טבעי המועדים לתזזיתיות מחירים, ומאוימים על ידי מקורות אנרגיה זולה ונקיה יותר. שליטים אלו רואים בפריצת-הדרך הטכנולוגית הביטחונית והאזרחית של ישראל אמצעי ייחודי לשדרוג הכלכלה, להקטנה משמעותית של התלות בנפט וגז טבעי, להרחבת מקורות ההכנסה הלאומית, ולשדרוג הביטחון הלאומי.
*עתיד "חזון 2030" – המנוגד לערכים הפוריטנים של הדת והתרבות בסעודיה – וגם עתיד היחסים עם ישראל תלויים ביציבות הפנימית ומעמדו של מוחמד בן סלמן. יורש העצר נחוש בדעתו להתגבר על – ולכרסם בסמכותיות הדתית של – הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, שנהנה עד לעידן מוחמד בן סלמן מיוקרת-על בתחומי הדת וכבעל-ברית קריטי (מ-1744) של משפחת המלוכה.
*יורש העצר ימשיך לקדם את שיתופי הפעולה עם ישראל כל עוד יתרמו ל"חזון 2030", וכל עוד יצליח לנטרל את השפעת הוואהאבים.
הערך-המוסף של ישראל בהקשר המזרח תיכוני
*קידום היעדים השאפתניים של יורש העצר תלוי ברמת הזעזועים האזוריים, צמצום השפעתם של גורמים אלימים כגון משטר האייתולות באיראן; חתרנות השיעים בעידוד איראן באזור רווי-הנפט במזרח סעודיה; "האחים המוסלמים"; החות'ים בתימן הנהנים מסיוע איראני; חיזבאללה; חמאס והרשות הפלסטינית (הנתפסת בעיני יורש העצר כפוטנציאל התססה אזורית).
*למרות חידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן, סעודיה מודעת למציאות המזרח תיכונית הדומה להר געש המתפרץ מדי פעם באופן בלתי-צפוי, כפי שמעידה ההיסטוריה של 1,400 שנות האסלאם, וכפי שמעיד הצונאמי הערבי (המוגדר כ"אביב ערבי" על ידי תפישת העולם המערבית) שהתפרץ בסוף 2010 וממשיך לזעזע את הרחוב הערבי. יורש העצר גם אינו מתעלם מהקשר ההדוק בין ארדואן לבין קטאר (המקורבת לאייתולות ותומכת ב"אחים המוסלמים") ו"האחים המוסלמים", גם לא מהיריבות הצבאית עם ארדואן במלחמת האזרחים בלוב, וכמובן לא מהחזון המגלומני של ארדואן לחידוש האימפריה העותומנית ששלטה על חלק נרחב מסעודיה.
*על יציבות השלטון של בית סעוד ומימוש "חזון 2030" מעיב הכרסום המהותי בכוח ההרתעה של ארה"ב, המעניק רוח גבית לאיומים על ריאד. יורש העצר מתוסכל מ-43 שנות אופציה דיפלומטית במדיניות ארה"ב כלפי איראן; החיזור האמריקאי אחר "האחים המוסלמים"; והלגיטימציה האמריקאית לחות'ים בתימן. הוא גם מודע לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only), לרפיסות אירופה מול הטרור האסלאמי, ולחולשה השורשית של המשטרים הערביים. כל אלו מקרבים את סעודיה (בלית ברירה) לסין ורוסיה, צבאית וכלכלית.
*על רקע התסכול הסעודי ממדיניות ארה"ב, NATO ואירופה, ישראל בולטת – למרות חילוקי-דעות חריפים בנושאי דת ומדיניות – כ"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר באזור. הסוגייה הפלסטינית מתגמדת בעיני סעודיה בהשוואה לאיומים והאתגרים העומדים בראש סדר העדיפויות של ריאד.
*ישראל גם נתפסת כבעלת ברית אמינה ובעלת קשרים מיוחדים בשני בתי הקונגרס בפרט (שהם השולטים על "הארנק" ובעלי עוצמה השקולה לנשיא גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות) ובוושינגטון וארה"ב בכלל.
*תדמית-ההרתעה של ישראל היא הגורם המרכזי להעמקת הקשר סעודיה-ישראל. היא מתייחסת ליכולות צבאיות, מודיעין וטכנולוגיה, וגם לנכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכך גם מול הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה), הכלת החוק הישראלי ברמת הגולן ובירושלים המאוחדת, והתנגדות פומבית של ישראל למדיניות ארה"ב כלפי איראן, כולל פעילות אינטנסיבית בקונגרס.
*ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה והודפת לחצים. לעומת זאת, ישראל-נרתעת מאבדת מחיוניותה בעיני סעודיה (כמו גם בעיני ארה"ב!).
סעודיה – אינטרסים והסוגייה הפלסטינית
*כפי שמתועד לעיל, האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה חשובים יותר – ועצמאיים מ- הסוגייה הפלסטינית.
*העמקת שיתופי הפעולה ישראל-סעודיה, ותפקידה המרכזי של סעודיה בגיבוש "הסכמי אברהם", מנוגדים לתפישת העולם המערבית הגורסת שהסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, ושהקמת מדינה פלסטינית הוא תנאי-מוקדם לקידום שלום ישראלי-ערבי.
*בניגוד לתפישת העולם המערבית, יורש העצר הסעודי משוכנע שהסוגייה הפלסטינית איננה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא בבת-עין ערבית, ולא גורם מוביל של התפרצויות גועשות ברחוב הערבי.
*לעומת המלל הסעודי והערבי הפרו-פלסטיני, ההתנהלות הסעודית והערבית כלפי הפלסטינים היא אדישה-שלילית. הכלל המזרח תיכוני: "על מילים אין משלמים מכס" ידוע לסעודיה ולערבים. לכן סעודיה והערבים לא פועלים צבאית, פיננסית ומדינית לפי אינטרסים פלסטינים, אלא לפי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלהם.
*בעוד המערב ממעיט במשקל התנהלות-העבר של הפלסטינים, יורש העצר הסעודי קובע את יחסו לאופציית המדינה הפלסטינית, במיוחד, לפי ההתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, המאופיינת על ידי חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. סעודיה אינה שוכחת את – ואינה סולחת על – הסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין לכווית, שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; שיתוף הפעולה המבצעי של הפלסטינים עם ארגוני טרור מהמזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית; והקשרים ההדוקים של ההנהגה הפלסטינית עם משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ובעבר עם גרמניה הנאצית והגוש הסובייטי. סעודיה סבורה שהתנהלות העבר מלמדת על ההתנהלות הצפויה של המדינה פלסטינית.
סעודיה ו"הסכמי אברהם"
*סעודיה אינה רואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי בעיצוב אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, לעומת "הסכמי אברהם" המהווים גורם כבד-משקל בקידום אינטרסים אלה. לכן היא פעלה להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ולקידום הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.
*קידום "הסכמי אברהם" מותנה בהפקת לקחים מהכישלון הסידרתי של עשרות הצעות מערביות ובינלאומיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שהתרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתמקדו באינטרסים פלסטינים. "הסכמי אברהם" נחתמו מכיוון שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו באינטרסים ערביים, ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו.
*לכן, תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה באינטרסים ערביים ולא פלסטינים.
*תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה במיוחד ביציבות וזהות השלטון בסעודיה ובשאר המדינות הערביות החתומות על הסכמי השלום. יציבות המשטרים הערביים מאוימת על ידי מאפיינים בני 1,400 שנים של הזירה הבין-ערבית הגועשת כגון: זהות/נאמנות מקומית עליונה על זהות/נאמנות לאומית; פיצול אלים פנימי ואזורי, שבטי, דתי, רעיוני ופוליטי; חוסר-סובלנות אלימה פנימית ואזורית, דתית, שבטית, רעיונית וגיאוגרפית; היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי; משטר מיעוט עריץ העולה לשלטון בכוח הזרוע ומהווה מטרה לניסיונות הפיכה; היעדר דמוקרטיה, בחירות חופשיות וזכויות אדם; הפכפכות וזמניות של משטרים, מדיניותם והסכמיהם.
*זמניות המשטרים, המדיניות וההסכמים הערביים/איסלמיים במזרח התיכון מתועדת על ידי הצונאמי הערבי המשתולל ברחוב הערבי מ-2010, בנוסף לחילופי-שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים מהקמת "לבנון המרונית-דרוזית" בתחילת המאה ה-18, דרך "לבנון הגדולה" שהוקמה ב-1920, "לבנון העצמאית מ-1943, ועד השתלטות חיזבאללה על לבנון), ועוד.
*ההתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים, מאפייני הזירה המזרח תיכונית, והאיומים הקטלניים על המשטר הסעודי מבהירים ש"הסכמי אברהם", יציבות המזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב יפגעו אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן. מדינה פלסטינית עלולה להביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר הירדן; להפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שתהייה זירה לטרור אסלאמי אזורי ובינלאומי, שימונף על ידי משטר האייתולות כדי להדק את חגורת החנק סביב סעודיה ולהחריף את האיום על ישראל. המהפך הירדני עלול להביא לתגובת שרשרת שלילית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על יציבות המשטרים במדינות הנפט הסוניות הפרו-אמריקאיות, ובמיוחד סעודיה; תפגע ביצוא הנפט והגז הטבעי מהמפרץ הפרסי; תזניק את מחיר הנפט והגז הטבעי; תשבש את הסחר הבינלאומי; תפגע בכלכלה המערבית; ותעניק רוח-גבית למשטר האייתולות, לטרור האסלאמי, לסין ורוסיה, ורוח-נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות ובראשן סעודיה.
*האם סעודיה ומדינות ערב החתומות על הסכמי שלום עם ישראל רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להמשך הקשר הפורה עם ישראל? העובדה שמאז 1948 מדינות אלו לא פעלו – צבאית, פיננסית ומדינית – להקמת מדינה פלסטינית מהווה תשובה רועמת!
סעודיה וצרכי הביטחון של ישראל
*הידוק הקשרים עם סעודיה חיוני לביטחונה ושגשוגה של ישראל, אך הוא משני בהשוואה לחיוניות השליטה על רכסי יהודה ושומרון, שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחונה הלאומי של ישראל במזרח התיכון הוולקני, הפכפך ותזזיתי שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.
*אופיו הבלתי-צפוי, הבלתי-דמוקרטי והאלים של המזרח התיכון (במישור הבין-ערבי/אסלאמי) מגדיר מדיניות והסכמים כגורמי ביטחון משתנים, לעומת טופוגרפיה ועומק גיאוגרפי (כגון רכסי יהודה ושומרון שהם "רמת הגולן" של 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל) שהם גורמי ביטחון קבועים במציאות הביטחונית הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. השליטה על הגורמים הקבועים מבטיחים את ביטחונה הלאומי של ישראל, ומשדרגים את כוח ההרתעה באופן שהפך אותה – מאז 1967 – למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב.
*הסכם שלום עם סעודיה יפגע אנושות בביטחון הלאומי אם יותנה בוויתור ישראלי על השליטה ברכסי יהודה ושומרון, מכיוון שיהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב למדינה מושכת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב.
*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן חרף לחץ ברוטלי של ארה"ב, ולמרות אזהרות מבית ("המוסד", אמ"ן, שרי ביטחון לשעבר) ומחוץ שמהלכים אלו יביאו לנטישת מצרים את הסכם השלום מ-1979 ולהתפרצות טרור ומלחמה. אבל, מצרים פעלה בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה, גינתה את צעדי ישראל, אך המשיכה לדבוק בתהליך השלום מכיוון שמשרת את האינטרסים שלה.
*מחלקת המדינה ו"התקשורת העילית" בארה"ב (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948) – וגורמים מובילים בממסד הביטחוני והפוליטי בישראל – מזהירים את ישראל, בשיטתיות, שהתיישבות יהודית מעבר ל"קו הירוק" תמנע הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ותביא לגל טרור ערבי. אבל, למרות עיבוי ההתיישבות, שש מדינות ערביות חתמו על הסכמי שלום כדי לקדם אינטרסים שלהן. לעומת זאת, הטרור הערבי הגיע לממדים חסרי-תקדים – כצפוי – בעקבות מחוות חסרות-תקדים של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.
*סעודיה וכל מדינות ערב פועלות לפי האינטרסים שלהן ולא לפי תפישות עולם מערביות המנותקות ממציאות המזרח התיכון, וגם לא לפי סדר היום הפלסטיני.
סעודיה ומדינות ערב המתונות-יחסית אינן רואות במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", אבל הן מעריכות את יכולותיה הביטחוניות והטכנולוגיות, ובמיוחד את כוח ההרתעה שלה, ומכירות בתרומתה הייחודית לאינטרסים שלהן, ומכאן החתימה על הסכמי שלום והרחבה חסרת-תקדים של שיתופי-פעולה.
"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition https://bit.ly/3KvGjwe
ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור
*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.
*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.
*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".
*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.
*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.
*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.
המלחמה בטרור
*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.
*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.
* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.
*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.
*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.
*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).
*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.
*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.
*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.
*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.
*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.
*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.
השורה התחתונה
*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.
*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.
*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.
https://bit.ly/3Zf0O5Y"מידה", 22 פברואר 2023,
English edition https://bit.ly/3lFI3tZ
מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבאן משוכנעים שמחוות ישראליות דרמטיות לרשות הפלסטינית הן תנאי מוקדם להרחבת הסכמי אברהם, שידרוג יחסי ישראל-סעודיה ואולי אף הסכם שלום עם סעודיה. האם עמדה זאת תואמת את מציאות המזרח התיכון?
אינטרס ערבי
*הסכמי אברהם ותפקידה הקריטי של סעודיה כמנוע מאחורי ההסכמים, היו מונחי אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ודיפלומטים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.
*החלטת המדינות הערביות להגיע להסכם שלום עם ישראל לא נבעה מהשתכנעותן שישראל אכן שואפת לדו-קיום בשלום, ולא מנכונותן להיפרד ממספר תפישות-יסוד של האסלאם, אלא מהערכתן שיכולותיה הביטחוניות, הטכנולוגיות והדיפלומטיות של ישראל הן חיוניות לעמידה מול אויבים משותפים: משטר האייתולות באיראן וטרור "האחים המוסלמים".
*סעודיה ו-6 מדינות ערב (כולל מצרים וירדן) השותפות להסכמי שלום עם ישראל מבינות שהמזרח התיכון דומה להר געש היורק לבה רותחת באופן בלתי-צפוי, כפי שמלמדות 1.400 השנים האחרונות של המציאות הבינערבית הסוערת – פנימית ואזורית – וכפי שמלמד הצונאמי הערבי שפרץ בסוף 2010 ועדין משתולל ברחוב הערבי.
*מדינות ערביות אלו שואפות לצמצם את כוחם של גופים פורעי-חוק, ולכן חוששות מאופיה של מדינה פלסטינית, לאור ההתנהלות הפלסטינית האלימה בזירה הבינערבית והבינלאומית, שהפך את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה בינערביים.
*מדינות אלו מודאגות מהכרסום שחל לאחרונה בכח ההרתעה של ארה"ב, שהוא מרכיב חיוני בביטחונן הלאומי, כמו גם מהתוצאות הרות-האסון של 43 שנות האופציה הדיפלומטית של ארה"ב כלפי משטר האייתולות (הפועל להפלת כל משטר סוני ערבי), המעניקה רוח גבית עזה לטרור, הפצת סמים ויכולות קונבנציונליות ובליסטיות קטלניות של איראן מהמפרץ הפרסי, דרך רחבי המזרח התיכון, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ועד אמריקה הלטינית. מדינות ערב הסוניות הפרו-אמריקאיות חוששות מהשלכות החיבוק שמעניקה ארה"ב ל"אחים המוסלמים", שהם ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם עם אגפים דתיים, חינוכיים, סיעודיים ופוליטים. הן גם ערות לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only?), לרפיסות האירופאית ולחולשת המשטרים הערביים.
תפקידה של ישראל
*סעודיה ו-6 המדינות שחתמו על הסכם שלום עם ישראל חשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן. הן רואות בישראל את "סוכן ביטוח החיים" היעיל ביותר – ואולי היחיד – באזור. הן מעריכות את ישראל כמכפלן-עוצמה היעיל ביותר של ארה"ב במזרח התיכון, ומכירות בכח ההרתעה שפיתחה מאז 1967, כפי שמפגינה בפעילות הצבאיות נגד איראן (בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן) ונגד הטרור הפלסטיני והלבנוני. הן אף מכבדות את יכולות ישראל בתחום המודיעין, האימונים וגיבוש תורות לחימה.
*מדינות אלו רואות בישראל שותף-אמין ב"יום סגריר", ובמיוחד עקב נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקאי כאשר מדובר בעקרונות היסטוריים וביטחוניים כגון ירושלים,יו"ש ואיראן. הן גם שואפות למנף את מעמדה החיובי של ישראל בקרב הציבור האמריקאי ונבחריו בשני בתי הקונגרס לשידרוג קשרים ביטחוניים ואזרחיים עם ארה"ב.
*סעודיה, איחוד האמרויות ובחריין מתמקדות במאמץ לגוון את תשתיתן הכלכלית, מכיוון שהן ערות לסכנות הטמונות בתלות-רבה-מדי בנפט וגז טבעי, החשופים לאי-יציבות מחירים ולאיום הכחדה מצד חידושים טכנולוגים היוצרים אנרגיה נקיה וזולה יותר. הן מכירות בישראל כמעצמה טכנולוגית העשוייה לסייע להן בהשתחררות מהתלות בנפט וגז טבעי, גיוון מקורות ההכנסה ויצירת מקומות עבודה נוספים, במקביל לשיפור מצבן הביטחוני.
*הסכמי אברהם – בנוסף להסכמי השלום עם מצרים וירדן – וההרחבה חסרת-התקדים של שתופי הפעולה בין ישראל לסעודיה, מבהירים שמשקל אינטרס ערבי חיוני עשוי לעלות על משקלם של עקרונות מרכזיים באסלאם, כגון ההתנגדות בת 1,400 שנים לריבונות "כופרים" ב"בית האסלאם". אינטרסים חיוניים עשויים אף להוביל להתמתנות דרמטית של מערכת החינוך (המהווה בבואה נאמנה של מדיניות וחזון השלטון). ואכן, בניגוד לרשות הפלסטינית הדבקה ב- ומקצינה את – החינוך לשנאה, איחוד האמירויות עקרה את החינוך לשנאת ישראל ויהודים ושתלה חינוך לאהדת ישראל ויהודים.
תוחלת החיים של הסכמי אברהם
*הסכמי אברהם באו לעולם עקב הנחישות להימנע מהשגיאה השיטתית של מחלקת המדינה, שניכשלה בכל אחת מהצעותיה לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, בגלל התמקדותן בסוגייה הפלסטינית כאילו הייתה נושא מרכזי בסכסוך ובהוויה המדינית הערבית. הסכמי אברהם התמקדו בסדר העדיפויות ואינטרסים ערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית שאיננה מככבת בסדר היום הערבי, שללו מהפלסטינים את כח הוטו, ולכן באו לאוויר העולם.
*תוחלת החיים של הסכמי אברהם תלוייה ביציבות המשטרים השותפים להסכמים.
*הסכמי אברהם הביאו לצעדים ראשונים של התמתנות מדינית ודתית ונכונות לדו-קיום בשלום, המשוועים לתמיכת ארה"ב במדינות המעורבות, ולא ללחץ על מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות.
*אבל, אין להתעלם מהאיומים ברורים, מיידיים וקטלניים על הסכמי שלום במזרח התיכון, הדומה להר געש הפולט לבה באופן בלתי-צפוי, ומאופיין ע"י פיצול, אי-יציבות, אי-סובלנות, אלימות, עריצות והיעדר דמוקרטיה, המביאים למשטרים זמניים (המגיעים לשלטון באלימות ולא בבחירות חופשיות), ולכן למדיניות והסכמים זמניים; וכל זאת במישור הבינערבי! תמיכה נחושה של ארה"ב בהסכמי אברהם – בניגוד לקרירות שמפגינה מחלקת המדינה – תצמצם את הסכנה לעתיד ההסכמים.
*על זמניות המשטרים הערביים – ולכן זמניות מדיניותם והסכמיהם – וההשלכות הפנימיות, אזוריות ועולמיות, אפשר ללמוד מהצונאמי הערבי (הנקרא בטעות "אביב ערבי") המשתולל ברחוב הערבי מסוף 2010. כך גם שינויי משטר במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, 1963 – פעמיים, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים משנות ה-90', 1990, 1962), ועוד.
*יציבות המשטרים השותפים להסכמי אברהם תעורער ע"י מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן (בהתחשב ברקורד הפלסטיני הבינערבי והעולמי), שתביא להפלת המשטר ההאשמי המתון-יחסית מזרחית לנהר; תהפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת דוגמת לוב, סוריה, עיראק ותימן, ולזירת טרור אסלאמי אזורי ועולמי; תגרום לתרחיש דומינו העלול להפיל את המשטרים מפיקי הנפט והמתונים-יחסית בחצי האי ערב; ולהעניק רוח גבית עזה למשטר האייתולות, סין ורוסיה ורוח נגדית הרסנית לארה"ב ובעלות-בריתה.
*מדיניות והסכמי שלום הם מרכיבים משתנים במכלול הביטחון הלאומי במזרח התיכון הבלתי-צפוי, בלתי-יציב ואלים, שאין בו דו-קיום בשלום בינערבי מאז המאה ה-7. לעומת זאת, טופוגרפיה וגיאוגרפיה כמו רכסי יו"ש והגולן הם מרכיבים קבועים במסגרת גבולות הביטחון המינימליים של ישראל במציאות הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. מרכיבים קבועים אלו משדרגים באופן דרמטי את כח ההרתעה של ישראל והופכים אותה למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם.
*ככל שמתעצם כח ההרתעה הישראלי, משתדרגת יציבות מדינות הסכמי אברהם, וכן נחלשים משטרים וארגונים האחראים להפצת טרור וסמים ומאיימים על יציבות המזרח התיכון והעולם, ובמיוחד על הביטחון הלאומי וביטחון הפנים של מדינות הסכמי אברהם וארה"ב.
*האם המשטרים הערביים הקשורים להסכמי אברהם לא ישדרגו את קשריהם עם ישראל – אותה הם רואים כמרכיב חשוב לביטחונם וכלכלתם – אלא אם כן ישראל תבצע מחוות משמעותיות לפלסטינים, אותם הם מגדירים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בינערביים?! האם משטרים אלו יקריבו את יציבותם/קיומם על מזבח הסוגייה הפלסטינית?!
העובדה שהם חתמו על הסכמי שלום עם ישראל מבלי להתנותם במחוות לפלסטינים, ומגבילים את הסיוע לפלסטינים בעיקר למישור המילולי ולא המעשי, מספקים תשובה נחרצת לשתי השאלות.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3K97DSu
English edition https://bit.ly/3YCCElH
"אי אפשר להבין ההיסטוריה היהודית, מלחמת קיומו של העם היהודי, עמידתו של העם בכל התקופות והארצות… אם לא נראה הייחוד האידאי של האומה היהודית…." (דוד בן גוריון, יחוד ויעוד, 1951).
*אתגר מרכזי לביטחון הלאומי הוא העצמת החינוך על 4,000 שנות השורשים היהודים/ציונים בארץ ישראל, תוך הדגשת הזהות היהודית/ציונית (הגדרה עצמית), חזון (ריבונות העם היהודי במולדתו) ויעוד (קיבוץ גלויות).
*ערכים אלו מאויימים ע"י תפישת עולם פוסט-ציונית, קוסמופוליטית – בנוסף לתפישת עולם אנטי ציונית החותרת לחיסול הישות הציונית – הפועלת לכרסום משקל וסילוף מהותם של השורשים והערכים היהודים/ציונים, ולהמירם בערכים אוניברסלים ורב-תרבותיים.
*הפוסט-ציונות רואה בזהות, חזון ויעוד הציונות מכשול בדרך להשתלבות בקהיליה האינטלקטואלית העולמית.
*הפוסט-ציונות גם משקפת עייפות מהמאבק היהודי/ציוני שהוא מרתון רב-דורות (ובמעלה הר תלול), ומשלה עצמה שהתנהלות שונה תהפוך את המרתון לספרינט.
*הפוסט-ציונות כמהה להיפטר מהאחריות הכרוכה בהיותנו המדינה היהודית היחידה בעולם, הכוללת בין היתר את המערכה הבלתי-נגמרת באיומים הפיזים והרוחנים על היהדות והיהודים בישראל וברחבי העולם.
*הפוסט-ציונות חוברת לחוגים ציונים נרחבים המתמכרים לאשליית ההתנתקות מהמציאות הקשה והמתסכלת של המזרח התיכון הבלתי-צפוי, הפכפך, אלים ועריץ במישור הבינערבי, והבלתי-סובלני כלפי "הכופרים". היא שואפת להמיר מציאות בלתי-נוחה במזרח התיכון בהרהורי-לב נוחים של "מזרח תיכון חדש", המטיפים לשכתוב המציאות, ההיסטוריה, הזהות, החזון והיעוד היהודים/ציונים, כמו גם לנסיגה דרמטית מחבלי ארץ הקריטים לזהות ולבטחון הלאומי של ישראל.
*זהות, חזון ויעוד יהודיים – המשקפים את היהדות כישות היסטורית, דתית, תרבותית וגיאוגרפית – אינם רק ערכים רוחניים. הם מהווים את תשתית הביטחון הלאומי וכח העמידה הרוחני והפיזי של ישראל. ככל שהם מושרשים יותר, כן נחוש יותר כח העמידה (וההרתעה) בפני אתגרים ואיומים צבאיים, כלכליים, מדיניים, דיפלומטים ואינטלקטואלים העומדים בפני המדינה היהודית והעם היהודי.
*זהות, חזון ויעוד הם גורמים מונחי-היסטוריה וקבועים בתשתית הביטחון הלאומי. לעומתם, הסכמי ביטחון, כלכלה, מדע ושלום הם גורמים משתנים, שתוחלת חייהם תלויה בזמניות השורשית של משטרים, מדיניות והסכמים אזוריים ובינלאומים.
*ככל שמשודרגת תודעת הזהות, חזון ויעוד, כן משודרג כח העמידה (וההרתעה) של ישראל, וכן משודרגת תרומתה הייחודית – כמכפלן עוצמה – לכלכלת וביטחון ארה"ב, שתשתיתה התרבותית והאזרחית מבוססת במידה רבה על שורשים תנ"כיים.
*כדי לחזק את הזהות, חזון ויעוד היהודים/ציונים, על הנהגת המדינה לשנן את ספרו של דוד בן גוריון, יחוד ויעוד, 1951, המדגיש את:
"…. רק עיוור לא יראה שמקורות הסכסוך [עם שכנינו ועם רוב העולם] אינם אך ורק פוליטים, כלכליים או צבאיים, אלא גם אידאים…. האומה היהודית אינה יחידה לאומית ופוליטית בלבד, היא מגלמת בתוכה רצון מוסרי, ונושאת חזון היסטורי מאז הופיעה על הבמה ההיסטורית…. אי אפשר להבין ההיסטוריה היהודית, מלחמת קיומו של העם היהודי, עמידתו של העם בכל התקופות והארצות…אם לא נראה הייחוד האידאי של האומה היהודית והמאבק קשה-העורף. לא רק מאבק פיסי, כלכלי, מדיני וצבאי, אלא גם מאבק רוחני, מוסרי ורעיוני, שבו עמד ועומד העם היהודי כל הימים, ויעמוד בו עד עת קץ….
"העם היהודי…דרך לראשונה על במת ההיסטוריה לפני כארבעת אלפים שנה. כל הסביבה האתנית, המדינית והתרבותית השתנתה תכלית שנוי…ורק עם ישראל, אם כי נעקר מאדמת מכורתו קרוב לאלפיים שנה, הוא העם האחד הממשיך מסורת קדומים בלשונו ותרבותו…. תהפוכות הזמן לא שמו לאל ייחודו הלאומי….
"…. עם הקמת מדינת ישראל, כאילו הוכתר המאבק הממושך של העם העברי בניצחון סופי. אולם אין זאת אלא אשלייה מטעה ומסוכנת. לא נגמרה מלאכת הבניין וקיבוץ גלויות הוא רק בראשיתו….
"באומתנו הקטנה ישנם תמיד חוגים הנמשכים אחרי הברק והקסם של כוחות אדירים…. לתכונה זאת של התבטלות והתרפסות בפני הפריץ קראו בהיסטוריה החדשה שלנו בשם "מה יפית"…. העם היהודי…לא יוותר על חזונו ההיסטורי ומורשתו הרוחנית הגדולה…לא ירוקן עצמאותו הלאומית…ולא ישתעבד לזרים בקביעת עתידו ודרכו…. במדינת ישראל אין כל מחיצה בין היהודי ובין האדם שבתוכנו…. עצמאות אינה ניתנת לחלוקה. אין עצמאות בעניינים יהודיים ותלות בעניינים אנושיים עולמיים…. נקיים זיקתנו לעולם הגדול; זיקה אך לא קבלת מרות חיצונית…. רק מתוך עצמאות פנימית מגיעים לעצמאות חיצונית….
"שלילת הכח הפיסי היא שלילת החיים…. אין נפש בלי גוף…. אין יעוד אוניברסלי בלי קיום ממלכתי לאומי….
"הקו המנחה בחינוך הצבא, הנוער והעם הוא ייחודנו הלאומי…. הייחוד הלאומי הוא מטרה ואמצעי כאחד. הייחוד הוא זכות טבעית והיסטורית, ואמצעי באשר הוא חובה למילוי הייעוד…. הייעוד של העם היהודי…הוא קיבוץ גלויות…המשימה המרכזית של ימינו…. אין תקנה לשבות העם בלי תקנה לשבות הארץ [התיישבות]….
"אין השלום בעולם ובמזרח התיכון תלויים ברצונה של ישראל, אלא בכוחות שאין לישראל שליטה עליהם…. השכנים [שלנו] אינם מתכוונים רק להצר גבולותינו…אלא למחות מדינת ישראל מעל מפת העולם ולעקור הישוב היהודי מן השורש…לכלותנו ולהשמידנו….
"מאחורינו ארבעת אלפים שנה של מאבק ויצירה שהטביעו חותמן על תולדות האנושות ועיצבו את רוחנו, גורלנו ויעודנו…. מעטות האומות שיש להן היסטוריה רצופה במשך תקופה כה ארוכה ועבר כה עשיר…. החינוך במדינה יחטיא אם לא יפתח אוצרות גנוזים אלה לנוער כולו…. לא יתואר חינוך בישראל שאינו מושתת על התנ"ך…. אבל לא מספיקה הזיקה לארץ ישראל של מעלה….
"מדינת ישראל לא נועדה לתושביה בלבד, אלא לעם [היהודי] כולו…. גורל המדינה וגורל העם בתפוצות קשורים זה בזה…."
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
4 ספטמבר 2026,
https://bit.ly/3UPm5X5 English edition
ההנחה שסנקציות כלכליות מרחיקות-לכת עשויות למוטט – או למתן – את משטר האייתוללה, מתעלמת ממרכזיות הפנאטיות האפוקליפטית בעיצוב החוקה, אסטרטגיה, מדיניות ומערכת החינוך של המשטר. הסנקציות גם לא יפסיקו את המלחמה בת 47 השנים נגד ארה"ב, המתנהלת – ללא קשר לקיום ישראל – במזרח התיכון, באמריקה הלטינית ועל אדמת ארה"ב.
47 שנות סנקציות כלכליות ומו"מ בהובלת ארה"ב הפכו את איראן מ"שוטר המפרץ האמריקני" למחולל מוביל ואנטי-אמריקני של מלחמות, טרור, סחר סמים והלבנת הון. יתרה מכך, מדיניות ארה"ב מ-1979 קידמה את משטר האייתוללה מכוח גיאו-אסטרטגי משני/שלישוני ב-1979 לכוח גלובלי ב-2026, עם נוכחות אסטרטגית מהמפרץ הפרסי דרך קרן אפריקה, צפון ומרכז אפריקה, אמריקה הלטינית, ועד אדמת ארה"ב.
סנקציות כלכליות ומו"מ מעניקים למשטר האייתוללה את האפשרות למשוך זמן יקר, בציפייה שבחירות אמצע-הכהונה בנובמבר 2026 יחלישו/ישתקו את הנשיא טראמפ, יסיטו את תשומת ליבו מסוגיות בינלאומיות, ירככו את מדיניות ארה"ב כלפי איראן, ויובילו לממשל נוח יותר לאיראן ב-2029.
ההנחה שמשטר האייתוללה מונחה על ידי המוטו המערבי Money Talks, מתעלמת מהעובדה שבטהראן Ideology Walks, והדבקות בפנאטיות אפוקליפטית גוברת על פיתויים פיננסיים ודיפלומטיים.
חמור מכך, הימנעות מפעולה לשינוי משטר באיראן מצטיירת – אזורית וגלובלית – כהססנות וחולשה, המעניקים רוח גבית לסין, רוסיה, צפון קוריאה והטרור האסלאמי, ומעודדת אותם להעמיק נוכחות אסטרטגית ברחבי העולם, כולל באמריקה הלטינית, "הבטן הרכה של ארה"ב". התמקדות הדיון הציבורי בארה"ב ובמערב כולו על מחיר המאמץ לשינוי משטר באיראן מביא להתעלמות-יחסית מהמחיר הקטסטרופלי של אי-שינוי משטר באיראן:
^הופעה צפויה של הכוח הגרעיני האפוקליפטי הראשוןבהיסטוריה האנושית;
^שחיקת כוח ההרתעה של ארה"ב;
^תעוזה גוברת של משטר האייתוללה, סין, רוסיה וטרור אסלאמי אנטי-אמריקני;
^ערעור יציבות משטרים ערביים פרו-אמריקניים, ובמיוחד מדינות נפט;
^התקרבות לסין ורוסיה מצד סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות, בחריין וכווית.
האופי האפוקליפטי של משטר האייתוללה משדרג את כוח עמידתו מול סנקציות כלכליות, ומודגש בחוקת 1979, תוכניות הלימודים (שהן בבואה אותנטית ביותר של תפישת עולמו של המשטר), דרשות המסגדים והתקשורת הרשמית. מכאן, שמשטר האייתוללה מחוייב לג'יהאד, להכנעת המערב ה"כופר", וליצוא המהפכה האסלאמית ברחבי העולם, תוך כדי שפיכות דמים של "הכופרים", ונכונות "המאמינים" לקבל עליהם סבל והקרבת-חיים. אלו הן דוקטרינות מעשיות ומבצעיות שנועדו להביא לכאוס הסולל את הדרך לגאולה – שובו של האימאם ה-12, מוחמד אל-מהדי, שנעלם במאה ה-10, ומיוצג כיום על ידי האייתוללה, ה"מנהיג העליון".
הקריאה להקרבת-חיים מודגשת באסלאם, כאשר לשהידים מובטח מקום בגן עדן, כמתועד בקוראן 3: 169–171 – "אל תחשבו כי מתים הם אלה שנפלו למען אלוהים; הם חיים אצל ריבונם, זוכים לכל מחיה…". לכך נוספה מורשת אייתוללה ח'ומייני, שקידמה הקרבת-חיים רצונית (איסתשהאד), המתמקדת ב"שהיד הגדול אימאם חוסיין בן עלי" שנהרג בקרב כרבלא בשנת 680. למעשה, "משמרות המהפכה האסלאמית" משלבות את האידאולוגיה האפוקליפטית המהדיסטית בתוכנית האימונים, מכשירות את הקרקע לשובו של האימאם ה-12, ומלחמה נחרצת בסונים ה"משומדים" ובמערב ה"כופר".
ב-2026, השיעה התרייסרית של איראן מקובלת על רוב מוחלט של מוסלמים שיעים: 60% בעיראק, 35% בלבנון ו-12% בערב הסעודית, בעיקר במחוז המזרחי עתיר-הנפט.
משטר האייתוללה הקים את "כלכלת ההתנגדות" שהובילה לשליטת המשטר (במיוחד "משמרות המהפכה") ב-60% מכלכלת איראן, כולל "השוק השחור", סחר יבשתי וימי לא חוקי בנפט, ומנגנוני עקיפה של הסנקציות הבינלאומיות.
"ציר עקיפת הסנקציות" ממנף את האסטרטגיה האנטי-אמריקאית של סין, רוסיה וצפון קוריאה, כולל מערכות סחר חליפין שאינן משתמשות בדולר, יצוא נפט (בעיקר לסין) בנתיבים יבשתיים, דרך נמלי הים הכספי ובאמצעות צד שלישי, "חברות קש", והעברות מספינה-לספינה. כמו כן, רוסיה מספקת לאיראן ציוד צבאי קריטי, מודיעין לווייני וטכנולוגיה גרעינית בתמורה למל"טים ומערכות בליסטיות איראניות. 47 שנים של סנקציות כלכליות פיתחו התמחות איראנית ייחודית בעקיפת סנקציות.
סנקציות כלכליות המוטלות על משטרים רודנים, מושרשי אידאולוגיה – ובוודאי משטר אפוקליפטי –גורמות למצוקה חמורה לאוכלוסייה ולא למשטר, אך אינן מביאות להתמתנות משטר או להתמוטטותו. לדוגמא, הסנקציות הכלכליות של ארה"ב והאו"ם בין 1979–2026 נגד משטר האייתוללה – במקביל לניהול מו"מ – הביאו לשדרוג יכולות מסחריות וצבאיות של המשטר, והחמירו את דיכוי מפגינים ומיעוטים דתיים ואתניים. החרם הכלכלי ואמברגו הנפט של האו"ם בין 1990–2003 נגד עיראק של סדאם חוסיין הביאו להחמרת הדיכוי הפנימי; האמברגו הפיננסי והמסחרי של ארה"ב/האו"ם משנות ה-50 עד 2026 נגד צפון קוריאה הביאו לרעב באוכלוסייה, יכולות גרעיניות ובליסטיות משודרגות, והחרפת העריצות. האמברגו המסחרי והפיננסי של ארה"ב בין 1960–2026 על קובה הביאו לשחיקה כלכלית חמורה ולשלטון מרכזי אכזרי יותר. הסנקציות המערביות המקיפות בין 2022–2026 נגד רוסיה הסיטו את סחר האנרגיה הרוסית לאסיה, העבירו את רוסיה לכלכלת מלחמה בסמכות איתנה של פוטין, אך נכשלו בעצירת או האטת המלחמה באוקראינה.
סנקציות כלכליות אינן יעילות מול משטרים עריצים, מונחי-אידאולוגיה קיצונית, הנחושים להיאחז בשלטון בכל מחיר, שאינם שוקלים להקריב אידאולוגיה על מזבח רווחה כלכלית ונוחיות דיפלומטית. במאבק מול משטר האייתוללה, תפישת Money Talks הובסה באופן מוחץ ע"י Ideology Walks.
סנקציות כלכליות ומו"מ אינם תחליף לשינוי משטר. הם מחזקים את משטר האייתוללה, ומערערים את כוח ההרתעה של ארה"ב, הנחשפת כ"אצנית למרחקים קצרים", שאינה מסוגלת לעמוד בנחישות ובמחיר הנדרשים למרוץ מרתון, שהוא תנאי מוקדם למאבק במשטרי טרור. המשך המדיניות הנוכחית הוא איום קיומי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, שמאז 1979 חש את מאכלת משטר האייתוללה על צווארו.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823
*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;
*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;
*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;
*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.
"מידה" https://bit.ly/3mRILTa
English edition https://bit.ly/3nRXqNv
אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.
לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.
אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.
ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי
הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.
לפי "חוק השגרירות בירושלים":
"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….
"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….
"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….
"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."
ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"
המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).
דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.
על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק; ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).
ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב
הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.
בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.
לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב. לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.
הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים
ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.
ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.
ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.
ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.
ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.
בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן! כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.
"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).
ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.
טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, “מחשבה שנייה: יוזמה אמריקאית–ישראלית”
30 מרץ 2026
bit.ly/414qrJU English edition
מורשת חג הפסח הטביעה חותם עמוק על המתיישבים הראשונים (המאה ה-17) והאבות המייסדים (המאה ה-18) של ארצות הברית – ששלטו בנבכי התנ"ך – ועל עיצוב תרבות וחוקת ארה"ב. הנשיא הראשון ומנהיג המרד נגד המלך הבריטי, ג׳ורג׳ וושינגטון, זכה לכינוי “משה האמריקאי”, והנשיא השני, ג׳ון אדאמס, כונה “יהושע האמריקאי".
המתיישבים הראשונים, שהגיעו מבריטניה והולנד, ראו עצמם כ“העם הנבחר המודרני" שיצא מ“מצרים המודרנית”, השתחרר מעולו של המלך ג'יימס הראשון ("פרעה המודרני"), חווה את “יציאת מצרים המודרנית” ואת “קריעת ים סוף המודרנית” (8 שבועות ההפלגה באוקיינוס האטלנטי), והפליג ל“ישראל החדשה”, “כנען החדשה” ו“הארץ המובטחת המודרנית”.
המתיישבים הראשונים והאבות המייסדים הושפעו ע"י פילוסופים בריטים וצרפתים, אך גם מתפיסת החירות של מורשת משה רבנו וחג הפסח. הדבר בא לידי ביטוי ב"פעמון החירות" – ציון דרך היסטורי בארה"ב – עליו מופיע הפסוק "וקראתם דרור לארץ ולכל יושביה" ומקור הפסוק (ספר ויקרא פרק כ״ה, פסוק 10) שהוא ליבת מוסד היובל, המהווה את אב-טיפוס תנ"כי של רעיון החירות. מורשת משה רבנו השפיעה גם על עיצוב חוקת ארה"ב (1787)וזכויות האדם (10 תיקוני החוקה הראשונים מ-1791). התנ״ך – ובמיוחד ספר דברים – צוטט ע"י האבות המייסדים בתדירות רבה יותר מכל פילוסוף אירופי.
מקור המונח “שיטת הממשל הפדרלית” הוא המילה הלטינית foedus שמשמעותה “ברית ואמנה ייחודיים”. האבות המייסדים ראו עצמם כ“עם הברית המודרני", וראו באמנה שהשתית משה רבנו ב-40 שנות המסע ממצרים לארץ הישראל מקור השראה לשיטה הפוליטית שהונהגה בארה"ב.
האב המייסד החילוני, בנג'מין פרנקלין, התייחס במפורש לספר שמותבדיוניו על מנהיגות אזרחית וסדר ציבורי. במהלך ועידת החוקה הזכיר פרנקלין את עצת יתרו למשה בשמות י״ח, פסוק 21, שעל בסיסה עוצב מבנה שלטון של שלוש רשויות, הפרדת סמכויות וסמכויותיהם של 12 נשיאי/ראשי השבטים. משה שימש השראה לרשות המבצעת, אהרון – לרשות השופטת, 70 הזקנים – לרשות המחוקקת ונשיאי השבטים – למושלי המדינות.
בשנת 1776 הציעו בנג'מין פרנקלין ותומס ג׳פרסון (הנשיא השלישי של ארה"ב) שהחותם הרשמי של ארצות הברית יהיה מבוסס על מורשת פסח: משה אוחז במטה ומרכבות פרעה טובעות בים, ובני ישראל צועדים בעקבות עמוד ענן ועמוד אש. הכתובת המוצעת הייתה: “מרד בעריץ הוא ציות לאלוהים.” החותם שנבחר מבליט את הנשר ומעליו 13 כוכבים של 13 המדינות הראשונות של ארה"ב, המסודרים בצורת מגן דוד.
האב המייסד תומאס פֵיין – שהיה אחראי לגיוס תמיכת הרוב ביוזמת וושינגטון למרוד בשלטון הבריטי – טען בסיפרו בן 47 העמודים “Common Sense” – שכונה “מלט המהפכה” – שהתנ״ך הוא כתב אשמה משכנע נגד המלוכה.
התנועה לביטול העבדות (Abolitionist Movement), ובמיוחד הנשיא אברהם לינקולן ולוחם החירות פרדריק דאגלאס, הושפעו עמוקות ממורשת יציאת מצרים ומדמותו של משה. הארייט טאבמן, ממנהיגי הברחת עבדים ממדינות הדרום למדינות הצפון, כונתה Mama Moses, וכותרת המאבק של מרטין לותר קינג הייתה “שלח את עמי”, אותו הידהדו לפניו הזמרים פול רובסון ולואי ארמסטרונג.
משה רבנו הפך (גם היום) לסמל החוק והחירות בשיח הפוליטי האמריקאי – דמות מופת המשלבת חוק מוסרי, נחישות והתנגדות לעריצות.
אולם מליאת בית הנבחרים, אולמות בית המשפט העליון ואולם הקריאה המרכזי בספריית הקונגרס מציגים פסלים ותבליטים של משה ועשרת הדיברות. למעלה מ-200 אנדרטאות של לוחות הברית מוצבות באתרים מרכזיים בארה"ב.
ב-28 ביוני 2005 קבע נשיא בית המשפט העליון, ויליאם רנקוויסט, שייצג את דעת הרוב, כי לעשרת הדיברות יש משמעות היסטורית ייחודית בתרבות ובמשפט האמריקאי, ולכן מותר להציבם באתרים רשמיים (כגון מדשאת בניין הקפיטול בטקסס). הוא הדגיש כי לעשרת הדיברות “משמעות היסטורית בלתי ניתנת להכחשה” החורגת מהמימד הדתי. הוא הוסיף: “מאז 1935 ניצב משה, אוחז בשני לוחות שעליהם חקוקים קטעים מן הדיברות, כתובים בעברית, לצד מחוקקים היסטוריים נוספים בבית המשפט העליון…. פסל גדול של משה עם עשרת הדיברות בבניין ג׳פרסון של ספריית הקונגרס. מדליון לוחות ועשרת הדיברות מעטר את רצפת ארכיון המדינה…. במשרד המשפטים פסל שכותרתו ‘רוח החוק’ מציג את שני לוחות הברית. מול בניין רונלד רייגן בוושינגטון ניצב פסל הכולל את תבליט עשרת הדיברות, ובחזית בית המשפט הפדרלי פסל בגובה 24 רגל המציג את עשרת הדיברות. פניו של משה מתנוססים גם באולם מליאת בית הנבחרים… משה היה מחוקק ומנהיג דתי, ועשרת הדיברות נושאים משמעות היסטורית שאין עליה עוררין…”
חג חירות עתיר אחדות ומצומצם אבדות
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS
English edition https://bit.ly/3hNd0Y6
ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.
הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.
לדוגמא:
*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".
*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.
*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.
*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."
כפי שהיא מוצאת לנכון….
*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.
*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.
*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).
*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.
*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.
*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.
המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.
בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.
על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
9 באוקטובר 2026
English edition https://bit.ly/3VYYvYt
ב-10 באפריל 2006 נשא מועמר קדאפי נאום בטימבוקטו, מאלי: "50 מיליון מוסלמים הנמצאים באירופה יהפכו אותה ליבשת מוסלמית בתוך כמה עשורים… אללה יעניק לאסלאם ניצחון ללא חרבות, ללא רובים…"
משמעויות ההגירה בעיני המערב והאסלאם שונות זו מזו באופן יסודי – אידיאולוגית, דתית, משפטית, חברתית, כלכלית, טקטית ואסטרטגית. תפישת המערב מונחית ע"י עקרונות חילוניים, מוסריים, משפטיים וחברתיים-כלכליים, ומתמקדת בזכויות, גבולות, שווקי עבודה והגנה הומניטרית מכוח המשפט הבינלאומי. לעומת זאת, תפישת האסלאם את מוסד ההגירה (הִיגְ'רָה) היא דוקטרינרית, תיאולוגית, אידיאולוגית ואסטרטגית, ומושרשת במורשת הנביא מוחמד והקוראן בת 1,400 שנים. למעשה, ההיג'רה מציינת את תחילת מנין השנים המוסלמי (היג'רי).
פרופ' קלי מ. גרינהיל, מדעי המדינה ב-MIT ובאוניברסיטת טאפטס, מחברת הספר Weapons of Mass Migration (הוצאת אוניברסיטת קורנל, 2016), תיעדה את השיטה של קדאפי וארדואן להפחיד את מערב אירופה באיום של הגירה אסלאמית מכוונת.
דוקטרינת ההיג'רה
דוקטרינת ההיג'רה מתייחסת להגירת הנביא מוחמד ממכה לחבש ומדינה כהחלטה אלוהית וצעד אסטרטגי שנועדו להתארגן מחדש, להרחיב את בסיס העוצמה של מוחמד והאסלאם למען אללה, ולהכשיר את הקרקע לג'יהאד-מזוין.
הקוראן והחדית' (תיעוד מעשיו ואמירותיו של מוחמד) מציגים את ההיג'רה כאב-טיפוס של ג'יהאד לא-אלים "למען אללה", כשההגירה והלחימה משולבות כמעשי פולחן משלימים במצוות אללה. ההיג'רה הייתה שלב מקדים של הג'יהאד ורכיב מרכזי ומתמשך בו להכנעת אויבים.
מבחינה לשונית ודתית, הקוראן משלב אמונה-הגירה-לחימה. למשל, לפי הקוראן 8:74: "אלה שהאמינו, נדדו [היגרו], ולחמו למען אללה… הם המאמינים האמיתיים". ההיג'רה אינה רק מעבר מקום, אלא מאבק אסטרטגי בעל משמעות רוחנית למען אללה.
ציוני דרך של ההיג'רה
*בשנת 615 היגר הנביא מוחמד לאתיופיה ובשנת 622 למדינה, וכך ביסס את התקדים האסלאמי של היג'רה (הגירה) – מהלך המקדם את ניצחון "בית האסלאם" על "בית הכופרים". ההיג'רה של מוחמד נועדה להיחלץ מתבוסה מול שבט קורייש הלא-מוסלמי במכה,הקמת בסיס אסטרטגי חלופי ושדרוג יכולות לקראת הכנעת שבט קורייש. ההשתלטות על מכה בשנת 630 הכשירה את הקרקע לכיבושים צבאיים נרחבים ולאסלאמיזציה אזורית ועולמית. סורות 4:97-100 ו-8:72-75 בקוראן הן המקור המרכזי בסוגיית ההיג'רה, המכיר בתפקידה היסודי בעיצוב האסטרטגיה והטקטיקה האסלאמיות.
*בשנת 670 היגרו לוחמים מוסלמים ומשפחותיהם/שבטיהם לאמצאר (עיירות/מחנות צבא), כגון בצרה, כופה, פוסטאט וקיירואן, שנועדו לשמש בסיס לערביזציה/אסלאמיזציה רחבת היקף של שטחים כבושים בחצי האי ערב ובמזרח התיכון כולו, במצרים, ובהמשך גם בצפון אפריקה ועד דרום ספרד. במאה ה-11 היגרו שבטים טורקמנים לאנטוליה והפכו בהדרגה את האזור מיווני-נוצרי לטורקי-מוסלמי. במאות ה-14 עד ה-16 הסתייעה ההתפשטות העות'מאנית/אסלאמית בהגירה מבצעית אל הבלקן, ובכלל זה בולגריה, סרביה, יוון, דרום קרואטיה, אלבניה ובוסניה-הרצגובינה. בשנת 1804 הוביל עות'מאן דן פודיו היג'רה במערב אפריקה, לפני שניהל את ג'יהאד סוקוטו בשטחן של ניגריה וקמרון של ימינו.
*במאות ה-20 וה-21 הציגו אנשי רוח אסלאמים את מושג ההיג'רה כמתודולוגיית טרור מהפכנית. למשל סייד קוטב, האידיאולוג הרדיקלי/טרוריסטי המוביל של "האחים המוסלמים" בשנות ה-50' וה-60', ושוכרי מוסטפא, מייסדה ומנהיגה של הקבוצה האסלאמית "תכפיר ואל-היג'רה" בשנות ה-60' וה-70'. כמו כן, אל-קאעידה ודאע"ש השתמשו במושג ההיג'רה כדי למשוך לוחמים זרים לאזורים שמחוץ לשליטת המדינה, כמו אזורי הגבול האפגניים-פקיסטניים בשנות ה-80' וה-90', ומזרח סוריה ומערב עיראק ב-2014.
השורה התחתונה
*בעוד שהפרשנות המערבית להגירה שואפת לשלב מהגרים מוסלמים, הפרשנות האסלאמית להיג'רה שואפת להשתלט על ה"כופר" המערבי.
*הפרשנות המערבית והפרשנות האסלאמית להגירה מהוות דבר והיפוכו.
*מודעות להבדל התהומי בין שתי הפרשנויות חיונית לדמוקרטיות המערביות כדי להימנע מתוצאות קטלניות.