הכי פופולרים

"מידה", https://bit.ly/44qUR9M

English edition  https://bit.ly/43HJQR1

סעודיה-איראן: חידוש יחסים דיפלומטים

*סעודיה אינה מניחה לחידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן להאפיל על מציאות המזרח התיכון ההפכפך. היא אינה מקילה ראש בהתנהלות השיטתית של משטר האייתולות באיראן, המחנך את עמו לשנאת והדברת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים; מפגין חתרנות, טרור, והפצת טילים ומטוסים זעירים וקטלניים ללא-טייס לגופים פורעי-חוק במזרח התיכון וברחבי העולם; מתסיס מלחמות אזרחים; מקדם חזון שיעי, פנאטי, מגלומני וחסר-פשרות; מייצא את המהפיכה השיעית ברחבי העולם ושואף להפיל כל משטר סוני. בניגוד לתפישת העולם המערבית, סעודיה מכירה בעובדה שמשטר האייתולות אינו מוכן להקריב את חזונו האלים בן 1,400 השנים על מזבח מחוות דיפלומטיות ומענקים פיננסים חסרי-תקדים.

*זה לא המקרה הראשון של חידוש יחסים דיפלומטים בין שתי המדינות. ב-1988 ו-2016 נותקו היחסים הדיפלומטים בין השתיים בעקבות חתרנות איראנית בסעודיה ותגובה חריפה של ריאד.

*חידוש הקשרים הדיפלומטים במרץ 2023 התקיים בתיווך סין, הממנפת את התסכול הסעודי מכרסום האמינות האסטרטגית של ארה"ב, המחייב את סעודיה להתקרב למעצמה אחרת המסוגלת – אולי – להרתיע את משטר האייתולות.  חידוש היחסים הדיפלומטים בין סעודיה לאיראן מהווה הישג גיאו-אסטרטגי משמעותי לסין ופגיעה קשה ומתמשכת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב באזור שהיה עד לאחרונה "מגרש בייתי" של ארה"ב.

*תדמית ההרתעה של ארה"ב ספגה סידרת מהלומות – כפי שרואות זאת סעודיה וכל המדינות הערביות, הסוניות והפרו-ארה"ב – עם החתימה על הסכם הגרעין ב-2015; הפינוי/בריחה של צבא ארה"ב מאפגניסטן ב-2021; החיזור השיטתי של ארה"ב אחרי משטר האייתלות באיראן, "האחים המוסלמים" והטרור החות'י בתימן, המהווים איום קטלני, ברור ומיידי על סעודיה וכל המדינות הסוניות-ערביות. כל זאת במקביל ללחץ שיטתי של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, כולל השעיית אספקת מערכות לחימה מתקדמות.

*מדיניות ארה"ב דוחפת את סעודיה, וגם את איחוד האמירויות ומצרים, לזרועות סין ורוסיה, ביטחונית וכלכלית, כולל מו"מ סעודי-סיני על הקמת כור גרעיני למטרות אזרחיות, שיקדם את "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי.

"חזון 2030" של  יורש העצר הסעודי ומעורבות ישראל

*שיתוף פעולה יעיל בין סעודיה וישראל מותנה בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות.

*שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים חסרי-תקדים בין סעודיה לבין ישראל, ותפקידה המרכזי של סעודיה בהחלטת איחוד האמירויות , בחריין, מרוקו וסודן לחתום הסכמי שלום עם ישראל, מבוססים על הערכה סעודית שלישראל ערך-מוסף ייחודי בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה.

*יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, מעריך שישראל חיונית לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי בין המזרח הרחוק לבין אירופה ונוכחות בנתיבי-ים קריטיים במפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים הערבי וים סוף.

*"חזון 2030" פועל למודרניזציה דרמטית בתחומי דת, תרבות, חברה, כלכלה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וביטחון לאומי, ורואה ביכולותיה של ישראל תרומה משמעותית לקידומו.

*יורש העצר הסעודי – כמו שליטי איחוד האמירויות ובחריין – פועל לגיוון התשתית הכלכלית הנשענת היום, באופן סוחף, על נפט וגז טבעי המועדים לתזזיתיות מחירים, ומאוימים על ידי מקורות אנרגיה זולה ונקיה יותר. שליטים אלו רואים בפריצת-הדרך הטכנולוגית הביטחונית והאזרחית של ישראל אמצעי ייחודי לשדרוג הכלכלה, להקטנה משמעותית של התלות בנפט וגז טבעי, להרחבת מקורות ההכנסה הלאומית, ולשדרוג הביטחון הלאומי.

*עתיד "חזון 2030" – המנוגד לערכים הפוריטנים של הדת והתרבות בסעודיה – וגם עתיד היחסים עם ישראל תלויים ביציבות הפנימית ומעמדו של מוחמד בן סלמן. יורש העצר נחוש בדעתו להתגבר על – ולכרסם בסמכותיות הדתית של – הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, שנהנה עד לעידן מוחמד בן סלמן מיוקרת-על בתחומי הדת וכבעל-ברית קריטי (מ-1744) של משפחת המלוכה.

*יורש העצר ימשיך לקדם את שיתופי הפעולה עם ישראל כל עוד יתרמו ל"חזון 2030", וכל עוד יצליח לנטרל את השפעת הוואהאבים.

הערך-המוסף של ישראל בהקשר המזרח תיכוני

*קידום היעדים השאפתניים של יורש העצר תלוי ברמת הזעזועים האזוריים, צמצום השפעתם של גורמים אלימים כגון משטר האייתולות באיראן; חתרנות השיעים בעידוד איראן באזור רווי-הנפט במזרח סעודיה; "האחים המוסלמים"; החות'ים בתימן הנהנים מסיוע איראני; חיזבאללה; חמאס והרשות הפלסטינית (הנתפסת בעיני יורש העצר כפוטנציאל התססה אזורית).

*למרות חידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן, סעודיה מודעת למציאות המזרח תיכונית הדומה להר געש המתפרץ מדי פעם באופן בלתי-צפוי, כפי שמעידה ההיסטוריה של 1,400 שנות האסלאם, וכפי שמעיד הצונאמי הערבי (המוגדר כ"אביב ערבי" על ידי תפישת העולם המערבית) שהתפרץ בסוף 2010 וממשיך לזעזע את הרחוב הערבי. יורש העצר גם אינו מתעלם מהקשר ההדוק בין ארדואן לבין קטאר (המקורבת לאייתולות ותומכת ב"אחים המוסלמים") ו"האחים המוסלמים", גם לא מהיריבות הצבאית עם ארדואן במלחמת האזרחים בלוב, וכמובן לא מהחזון המגלומני של ארדואן לחידוש האימפריה העותומנית ששלטה על חלק נרחב מסעודיה.

*על יציבות השלטון של בית סעוד ומימוש "חזון 2030" מעיב הכרסום המהותי בכוח ההרתעה של ארה"ב, המעניק רוח גבית לאיומים על ריאד. יורש העצר מתוסכל מ-43 שנות אופציה דיפלומטית במדיניות ארה"ב כלפי איראן; החיזור האמריקאי אחר "האחים המוסלמים"; והלגיטימציה האמריקאית לחות'ים בתימן. הוא גם מודע לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only), לרפיסות אירופה מול הטרור האסלאמי, ולחולשה השורשית של המשטרים הערביים. כל אלו מקרבים את סעודיה (בלית ברירה) לסין ורוסיה, צבאית וכלכלית.

*על רקע התסכול הסעודי ממדיניות ארה"ב, NATO ואירופה, ישראל בולטת – למרות חילוקי-דעות חריפים בנושאי דת ומדיניות – כ"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר באזור. הסוגייה הפלסטינית מתגמדת בעיני סעודיה בהשוואה לאיומים והאתגרים העומדים בראש סדר העדיפויות של ריאד.

*ישראל גם נתפסת כבעלת ברית אמינה ובעלת קשרים מיוחדים בשני בתי הקונגרס בפרט (שהם השולטים על "הארנק" ובעלי עוצמה השקולה לנשיא גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות) ובוושינגטון וארה"ב בכלל.

*תדמית-ההרתעה של ישראל היא הגורם המרכזי להעמקת הקשר סעודיה-ישראל. היא מתייחסת ליכולות צבאיות, מודיעין וטכנולוגיה, וגם לנכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכך גם מול הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה), הכלת החוק הישראלי ברמת הגולן ובירושלים המאוחדת, והתנגדות פומבית של ישראל למדיניות ארה"ב כלפי איראן, כולל פעילות אינטנסיבית בקונגרס.

*ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה והודפת לחצים. לעומת זאת, ישראל-נרתעת מאבדת מחיוניותה בעיני סעודיה (כמו גם בעיני ארה"ב!).

סעודיה – אינטרסים והסוגייה הפלסטינית

*כפי שמתועד לעיל, האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה חשובים יותר – ועצמאיים מ- הסוגייה הפלסטינית.

*העמקת שיתופי הפעולה ישראל-סעודיה, ותפקידה המרכזי של סעודיה בגיבוש "הסכמי אברהם", מנוגדים לתפישת העולם המערבית הגורסת שהסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, ושהקמת מדינה פלסטינית הוא תנאי-מוקדם לקידום שלום ישראלי-ערבי.

*בניגוד לתפישת העולם המערבית, יורש העצר הסעודי משוכנע שהסוגייה הפלסטינית איננה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא בבת-עין ערבית, ולא גורם מוביל של התפרצויות גועשות ברחוב הערבי.

*לעומת המלל הסעודי והערבי הפרו-פלסטיני, ההתנהלות הסעודית והערבית כלפי הפלסטינים היא אדישה-שלילית. הכלל המזרח תיכוני: "על מילים אין משלמים מכס" ידוע לסעודיה ולערבים. לכן סעודיה והערבים לא פועלים צבאית, פיננסית ומדינית לפי אינטרסים פלסטינים, אלא לפי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלהם.

*בעוד המערב ממעיט במשקל התנהלות-העבר של הפלסטינים, יורש העצר הסעודי קובע את יחסו לאופציית המדינה הפלסטינית, במיוחד, לפי ההתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, המאופיינת על ידי חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. סעודיה אינה שוכחת את – ואינה סולחת על – הסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין לכווית, שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; שיתוף הפעולה המבצעי של הפלסטינים עם ארגוני טרור מהמזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית; והקשרים ההדוקים של ההנהגה הפלסטינית עם משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ובעבר עם גרמניה הנאצית והגוש הסובייטי.  סעודיה סבורה שהתנהלות העבר מלמדת על ההתנהלות הצפויה של המדינה פלסטינית.

סעודיה ו"הסכמי אברהם"

*סעודיה אינה רואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי בעיצוב אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, לעומת "הסכמי אברהם" המהווים גורם כבד-משקל בקידום אינטרסים אלה. לכן היא פעלה להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ולקידום הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

*קידום "הסכמי אברהם" מותנה בהפקת לקחים מהכישלון הסידרתי של עשרות הצעות מערביות ובינלאומיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שהתרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתמקדו באינטרסים פלסטינים. "הסכמי אברהם" נחתמו מכיוון שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו באינטרסים ערביים, ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו.

*לכן, תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה באינטרסים ערביים ולא פלסטינים.

*תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה במיוחד ביציבות וזהות השלטון בסעודיה ובשאר המדינות הערביות החתומות על הסכמי השלום. יציבות המשטרים הערביים מאוימת על ידי מאפיינים בני 1,400 שנים של הזירה הבין-ערבית הגועשת כגון: זהות/נאמנות מקומית עליונה על זהות/נאמנות לאומית; פיצול אלים פנימי ואזורי, שבטי, דתי, רעיוני ופוליטי; חוסר-סובלנות אלימה פנימית ואזורית, דתית, שבטית, רעיונית וגיאוגרפית; היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי; משטר מיעוט עריץ העולה לשלטון בכוח הזרוע ומהווה מטרה לניסיונות הפיכה; היעדר דמוקרטיה, בחירות חופשיות וזכויות אדם; הפכפכות וזמניות של משטרים, מדיניותם והסכמיהם.

*זמניות המשטרים, המדיניות וההסכמים הערביים/איסלמיים במזרח התיכון מתועדת על ידי הצונאמי הערבי המשתולל ברחוב הערבי מ-2010, בנוסף לחילופי-שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים מהקמת "לבנון המרונית-דרוזית" בתחילת המאה ה-18, דרך   "לבנון הגדולה" שהוקמה ב-1920, "לבנון העצמאית מ-1943, ועד השתלטות חיזבאללה על לבנון), ועוד.

*ההתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים, מאפייני הזירה המזרח תיכונית, והאיומים הקטלניים על המשטר הסעודי מבהירים ש"הסכמי אברהם", יציבות המזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב יפגעו אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן. מדינה פלסטינית  עלולה להביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר הירדן; להפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שתהייה זירה לטרור אסלאמי אזורי ובינלאומי, שימונף על ידי משטר האייתולות כדי להדק את חגורת החנק סביב סעודיה ולהחריף את האיום על ישראל. המהפך הירדני עלול להביא לתגובת שרשרת שלילית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על יציבות המשטרים במדינות הנפט הסוניות הפרו-אמריקאיות, ובמיוחד סעודיה; תפגע ביצוא הנפט והגז הטבעי מהמפרץ הפרסי; תזניק את מחיר הנפט והגז הטבעי; תשבש את הסחר הבינלאומי; תפגע בכלכלה המערבית; ותעניק רוח-גבית למשטר האייתולות, לטרור האסלאמי, לסין ורוסיה, ורוח-נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות ובראשן סעודיה.

*האם סעודיה ומדינות ערב החתומות על הסכמי שלום עם ישראל רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להמשך הקשר הפורה עם ישראל? העובדה שמאז 1948 מדינות אלו לא פעלו – צבאית, פיננסית ומדינית – להקמת מדינה פלסטינית מהווה תשובה רועמת!

סעודיה וצרכי הביטחון של ישראל

*הידוק הקשרים עם סעודיה חיוני לביטחונה ושגשוגה של ישראל, אך הוא משני בהשוואה לחיוניות השליטה על רכסי יהודה ושומרון, שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחונה הלאומי של ישראל במזרח התיכון הוולקני, הפכפך ותזזיתי שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.

*אופיו הבלתי-צפוי, הבלתי-דמוקרטי והאלים של המזרח התיכון (במישור הבין-ערבי/אסלאמי) מגדיר מדיניות והסכמים כגורמי ביטחון משתנים, לעומת טופוגרפיה ועומק גיאוגרפי (כגון רכסי יהודה ושומרון שהם "רמת הגולן" של 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל) שהם גורמי ביטחון קבועים במציאות הביטחונית הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. השליטה על הגורמים הקבועים מבטיחים את ביטחונה הלאומי של ישראל, ומשדרגים את כוח ההרתעה באופן שהפך אותה – מאז 1967 – למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב.

*הסכם שלום עם סעודיה יפגע אנושות בביטחון הלאומי אם יותנה בוויתור ישראלי על השליטה ברכסי יהודה ושומרון, מכיוון שיהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב למדינה מושכת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב.

*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן חרף לחץ ברוטלי של ארה"ב, ולמרות אזהרות מבית ("המוסד", אמ"ן, שרי ביטחון לשעבר) ומחוץ שמהלכים אלו יביאו לנטישת מצרים את הסכם השלום מ-1979 ולהתפרצות טרור ומלחמה. אבל, מצרים פעלה בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה, גינתה את צעדי ישראל, אך המשיכה לדבוק בתהליך השלום מכיוון שמשרת את האינטרסים שלה.

*מחלקת המדינה ו"התקשורת העילית" בארה"ב (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948) – וגורמים מובילים בממסד הביטחוני והפוליטי בישראל – מזהירים את ישראל, בשיטתיות, שהתיישבות יהודית מעבר ל"קו הירוק" תמנע הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ותביא לגל טרור ערבי. אבל, למרות עיבוי ההתיישבות, שש מדינות ערביות חתמו על הסכמי שלום כדי לקדם אינטרסים שלהן. לעומת זאת, הטרור הערבי הגיע לממדים חסרי-תקדים – כצפוי – בעקבות מחוות חסרות-תקדים של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

*סעודיה וכל מדינות ערב פועלות לפי האינטרסים שלהן ולא לפי תפישות עולם מערביות המנותקות ממציאות המזרח התיכון, וגם לא לפי סדר היום הפלסטיני.

סעודיה ומדינות ערב המתונות-יחסית אינן רואות במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", אבל הן מעריכות את יכולותיה הביטחוניות והטכנולוגיות, ובמיוחד את כוח ההרתעה שלה, ומכירות בתרומתה הייחודית לאינטרסים שלהן, ומכאן החתימה על הסכמי שלום והרחבה חסרת-תקדים של שיתופי-פעולה.

                                                                             

"מידה", 28 פברואר, 2023, https://bit.ly/3yhfJBz

English edition  https://bit.ly/3lVqpCM

*הצטרפות ארה"ב לגינוי ישראל במועצת הביטחון של האו"מ מייצגת את החזרת תפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה למרכז הבמה של מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב. זו הפעם הראשונה בשש השנים האחרונות שארה"ב מאפשרת למועצת הביטחון לגנות את ישראל.

*תפישת עולם זאת אינה רק עוינת לישראל, כפי שמאפיין את מחלקת המדינה מאז שהובילה את ההתנגדות להקמת מדינה יהודית ב-1948 ול"כיבושי 1948".

*תפישת העולם של מחלקת המדינה פוגעת באינטרס ארה"ב, כאשר היא משעבדת מדיניות חוץ וביטחון לאומי חד-לאומית ועצמאית – כלפי משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", הסוגייה הפלסטינית, וכו' – למדיניות רב-לאומית משותפת עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ועם אירופה הרופסת והפייסנית כלפי משטרי טרור.

*תפישת עולם זאת מקריבה את מציאות המזרח התיכון על מזבח הרהורי-לב, כפי שמתעדת ההנחה שמדינה פלסטינית ביו"ש תגשים את החזון הפלסטיני, תקדם את השלום, תצמצם את הטרור ואת זעזועי האזור ותשדרג את האינטרס האמריקאי.

*אבל, מציאות המזה"ת בכלל, ושל ירדן בפרט, יחד עם ההתנהלות פורעת-החוק הפלסטינית במישור הבינערבי והעולמי, מלמדים שמדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תגרום להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי והמתון-יחסית מזרחית לנהר, ותביא לתופעות לוואי הרסניות כגון:

^החלפת המשטר ההאשמי ע"י משטר טרור פלסטיני, משטר טרור "האחים המוסלמים", או משטר טרור אחר;

^הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק או תימן, שתמונף ע"י משטר האייתולות כדי להדק את החגורה סביב סעודיה וישראל;

^הפיכת ירדן לזירת טרור איסלאמי אזורית ועולמית;

^תופעת-דומינו הרסנית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על קיום כל משטרי המדינות הפרו-אמריקאיות, המתונות-יחסית ומפיקות הנפט;

^הפיכת אספקת נפט סדירה מהמפרץ הפרסי לבן-ערובה בידי משטרי טרור אנטי-אמריקאים ועלייה חדה במחיר הנפט;

^עליית רמת-הסיכון של נתיבי השיט של הסחר בין אסיה לאירופה באוקינוס ההודי, ים סוף ותעלת סואץ;

^החרפת השפעתם של מוקדי הפצת-טרור, סמים ומערכות נשק מתוחכמות למשטרים רדיקלים ברחבי העולם, כולל אמריקה הלטינית;

^רוח גבית ליריבי ואויבי ארה"ב ורוח נגדית לכלכלת וביטחון ארה"ב ובעלות-בריתה.

*ממסד מחלקת המדינה – העומד מאחורי התמיכה בהחלטות אנטי-ישראליות באו"מ – משוכנע שהטרור הפלסטיני, האסלאמי והאיראני הוא מונחה-יאוש ולא מונחה-חזון פנאטי וחיסולי. הוא מתעלם מ-100 שנות טרור פלסטיני המונחה ע"י חזון עקירת הישות היהודית "הכופרת" מ"בית האסלאם", כפי שמתועד באמנה של הפתח' (1959) ואש"פ (1964), 8 ו-3 שנים לפני מלחמת ששת הימים.

*טענת מחלקת המדינה כאילו מדינה פלסטינית מערבית לירדן תקדם שלום ויציבות, ואילו שלטון ישראל ביו"ש מהווה מכשול לשלום וליציבות, מתעלמת מהרקורד הפלסטיני הגורם להתייחסות מדינות ערב לפלסטינים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור, שחיתות ובוגדנות בינערביים.

*עמדת מחלקת המדינה כאילו הסוגייה הפלסטינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי ובבת-עין ערבית נחשפת במערומיה ע"י שתוף הפעולה חסר-התקדים בין ישראל לסעודיה והסכמי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, שהתעלמו ממחלקת המדינה, עקפו את הסוגייה הפלסטינית – כפי שעשו מצרים וירדן – ולכן התממשו (אם כי תוחלת חייהם תלויה ביציבות האזור וששת המשטרים הערביים).

*מחלקת המדינה מקלה-ראש במרכזיות מערכת החינוך-לשנאה של הרשות הפלסטינית, שהפכה לקו-ייצור היעיל ביותר של טרוריסטים (שאינם "בודדים"!) ולביטוי אותנטי ביותר של תפישת העולם והחזון של ההנהגה הפלסטינית.

*מחלקת המדינה גם מתעלמת מהמשקל הרב של ההסתה המתקיימת במסגדי הרשות הפלסטינית, האדרת טרוריסטים בכיכרות ומבני ציבור של הרשות הפלסטינית והמענקים החודשיים למשפחות של טרוריסטים. כל אלה מצביעים על כישלון צפוי של מדיניות (של מחלקת המדינה) המתבססת על מלל דיפלומטי פלסטיני מתון-יחסית, למרות שהוא מנוגד לחלוטין למעש הטרוריסטי ופורע החוק של הרשות הפלסטינית.

*השתוקקות מחלקת המדינה לפרוש "שטיח אדום" בפני אישים פלסטינים – בניגוד ל"מרבד המעופש" המקבל את פניהם במדינות ערב – החתירה להקמת מדינה פלסטינית, והחיזור (הקטלני?) אחרי משטר האייתולות ו"האחים המוסלמים", מתפרשים כסממני חולשה ע"י יריבי ואויבי ארה"ב.

*הנסיון מלמד שחולשה מהווה הזמנה ל"זאבים", כולל "זאבים" השואפים להכניע את "השטן האמריקאי הגדול" במזרח התיכון, אפריקה, אמריקה הלטינית וגם על אדמת ארה"ב (כפי שלמדנו מהמתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק). במציאות זאת על מחלקת המדינה לשדרג את יכולות בעלת בריתה היעילה ביותר – המהווה מכפלן עוצמה ייחודי עבור ארה"ב – ולא לפעול לסירוס כח ההרתעה שלה ע"י הסגתה מרכסי יו"ש חזרה ל"קווי אושוויץ" (כפי שהגדיר אבא אבן ה"יונה הצחורה" את "הקו הירוק").

 

פוסטים אחרונים

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 15 אוגוסט 2023

English edition

גיבוש מושכל של הסכם בין ישראל וסעודיה (שדרוג יחסים או שלום) שולל זחיחות דעת, ומחייב תשומת לב למאפייני הזירה הבין-ערבית, לאינטרס הסעודי, להתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים ולתדמית ההרתעה הישראלית.   

1. זירת ההסכם היא בין-ערבית, המאופיינת מאז המאה ה-7 על ידי אלימות, אי-סובלנות, פיצול שורשי (שבטי, גיאוגרפי, דתי ורעיוני), נאמנות מקומית עליונה על נאמנות לאומית, היעדר דו-קיום בשלום ודמוקרטיה, ושליטים עריצים המגיעים לשלטון (ונפרדים מהשלטון) בכוח הזרוע. מכאן ארעיות השליטים, מדיניותם והסכמיהם.

ארעיות השליטים מתועדת על ידי "הצונאמי הערבי" (הנקרא בזחיחות "אביב ערבי") המשתולל מ-2010, וחילופי שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים), ועוד.   

ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן תרומה קריטית ל"הסכמי אברהם", והוא מפגין אומץ לב ונחישות בהנהגת שינוי תרבותי דרמטי וחיובי (כולל דתי) של ארצו. אבל, איומים מחוץ ומבית ומאבקי כוח בתוך משפחת המלוכה, ובינה לבין הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, חושפים שמאפייני הסכם עם סעודיה הם מזרח תיכוניים ולא מערביים.  

2. אינטרס סעודי – ולא פלסטיני – מנחה את התייחסות יורש העצר לישראל, הרואה בה נכס ביטחוני, טכנולוגי ודיפלומטי לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי ועושרה הפיננסי.  ליורש העצר אין אשליות לגבי הר הגעש המזרח תיכוני (כולל איראן, למרות חידוש היחסים הדיפלומטים), וישראל נתפסת כבעלת ברית אמינה מול אויבים משותפים (איראן השיעית והטרור הסוני), במיוחד על רקע הכרסום בכוח ההרתעה של ארה"ב ונאט"ו. הטכנולוגיות הביטחוניות והאזרחיות של ישראל נתפסות כמנוף לגיוון כלכלת סעודיה, הקטנת תלותה בנפט וגז טבעי, והרחבת מקורות ההכנסה הלאומית. יורש העצר גם מודע למעמד המיוחד של ישראל בשני בתי הקונגרס (למרות עוינות האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית), השולטים על "הארנק" האמריקאי ובעלי עוצמה שקולה לנשיא, גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות ואישור של חוזה הגנה הדרושים לסעודיה.

3. ההתנהלות הבין-ערבית הפלסטינית – כולל טרור פלסטיני במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית – קובעת את התייחסות יורש העצר לסוגייה הפלסטינית. הוא גם ער לשיתוף הפעולה הפלסטיני עם ארגוני טרור ברחבי העולם, ובמיוחד "האחים המוסלמים", וכן עם משטר האייתולות, צפון קוריאה, וונצואלה, קובה והגוש הסובייטי. לדעתו, מדינה פלסטינית תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון. לכן הוא מגביל את תמיכתו בפלסטינים למלל (ולא למעש), אינו מקריב אינטרסים סעודים על המזבח הפלסטיני, ואינו מעניק לפלסטינים זכות ווטו על תהליך ההשלמה עם ישראל, המקדם את "חזון 2030".

4. תדמית ההרתעה של ישראל היא התמריץ המרכזי לסעודיה להעמקת הקשר עם ישראל. סעודיה מעריכה את נכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכן עם הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה).  ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה ולא ישראל-מורתעת.

מ-1967 שידרגה ישראל את כוח ההרתעה עקב השליטה על רכסי יו"ש ורמת הגולן, שהם ערש ההיסטוריה, הדת והתרבות היהודים, וגם המינימום החיוני לביטחון ישראל במזרח התיכון הוולקני וההפכפך, שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.

נסיגה מרכסי יו"ש שהם גורם ביטחון קבוע, תמורת הסכם עם סעודיה שהוא גורם ביטחון משתנה במזרח התיכון, תכרסם בכוח ההרתעה. נסיגה תהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב, למדינה מתמרצת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב, תחריף אי-יציבות אזורית ואיומים על המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ותהווה סכנה קיומית לישראל.

ואכן, גלי טרור התפרצו בעקבות מחוות מרחיקות-לכת של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והשמדת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה.

לסיכום, סעודיה פועלת לפי מציאות המזרח התיכון והאינטרס שלה, ולא לפי האינטרס הפלסטיני.  למרות שסעודיה אינה רואה במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", היא מכבדת את כוח ההרתעה של ישראל, את דבקותה בעקרונות היסטוריים וביטחוניים, את נכונותה לעמוד בלחץ אמריקאי, ובמיוחד את תרומתה לקידום "חזון 2030" של יורש העצר, ומכאן הסכמים להרחבת שיתופי הפעולה ואולי אף הסכם שלום.

"מידה", https://bit.ly/44qUR9M

English edition  https://bit.ly/43HJQR1

סעודיה-איראן: חידוש יחסים דיפלומטים

*סעודיה אינה מניחה לחידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן להאפיל על מציאות המזרח התיכון ההפכפך. היא אינה מקילה ראש בהתנהלות השיטתית של משטר האייתולות באיראן, המחנך את עמו לשנאת והדברת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים; מפגין חתרנות, טרור, והפצת טילים ומטוסים זעירים וקטלניים ללא-טייס לגופים פורעי-חוק במזרח התיכון וברחבי העולם; מתסיס מלחמות אזרחים; מקדם חזון שיעי, פנאטי, מגלומני וחסר-פשרות; מייצא את המהפיכה השיעית ברחבי העולם ושואף להפיל כל משטר סוני. בניגוד לתפישת העולם המערבית, סעודיה מכירה בעובדה שמשטר האייתולות אינו מוכן להקריב את חזונו האלים בן 1,400 השנים על מזבח מחוות דיפלומטיות ומענקים פיננסים חסרי-תקדים.

*זה לא המקרה הראשון של חידוש יחסים דיפלומטים בין שתי המדינות. ב-1988 ו-2016 נותקו היחסים הדיפלומטים בין השתיים בעקבות חתרנות איראנית בסעודיה ותגובה חריפה של ריאד.

*חידוש הקשרים הדיפלומטים במרץ 2023 התקיים בתיווך סין, הממנפת את התסכול הסעודי מכרסום האמינות האסטרטגית של ארה"ב, המחייב את סעודיה להתקרב למעצמה אחרת המסוגלת – אולי – להרתיע את משטר האייתולות.  חידוש היחסים הדיפלומטים בין סעודיה לאיראן מהווה הישג גיאו-אסטרטגי משמעותי לסין ופגיעה קשה ומתמשכת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב באזור שהיה עד לאחרונה "מגרש בייתי" של ארה"ב.

*תדמית ההרתעה של ארה"ב ספגה סידרת מהלומות – כפי שרואות זאת סעודיה וכל המדינות הערביות, הסוניות והפרו-ארה"ב – עם החתימה על הסכם הגרעין ב-2015; הפינוי/בריחה של צבא ארה"ב מאפגניסטן ב-2021; החיזור השיטתי של ארה"ב אחרי משטר האייתלות באיראן, "האחים המוסלמים" והטרור החות'י בתימן, המהווים איום קטלני, ברור ומיידי על סעודיה וכל המדינות הסוניות-ערביות. כל זאת במקביל ללחץ שיטתי של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, כולל השעיית אספקת מערכות לחימה מתקדמות.

*מדיניות ארה"ב דוחפת את סעודיה, וגם את איחוד האמירויות ומצרים, לזרועות סין ורוסיה, ביטחונית וכלכלית, כולל מו"מ סעודי-סיני על הקמת כור גרעיני למטרות אזרחיות, שיקדם את "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי.

"חזון 2030" של  יורש העצר הסעודי ומעורבות ישראל

*שיתוף פעולה יעיל בין סעודיה וישראל מותנה בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות.

*שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים חסרי-תקדים בין סעודיה לבין ישראל, ותפקידה המרכזי של סעודיה בהחלטת איחוד האמירויות , בחריין, מרוקו וסודן לחתום הסכמי שלום עם ישראל, מבוססים על הערכה סעודית שלישראל ערך-מוסף ייחודי בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה.

*יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, מעריך שישראל חיונית לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי בין המזרח הרחוק לבין אירופה ונוכחות בנתיבי-ים קריטיים במפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים הערבי וים סוף.

*"חזון 2030" פועל למודרניזציה דרמטית בתחומי דת, תרבות, חברה, כלכלה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וביטחון לאומי, ורואה ביכולותיה של ישראל תרומה משמעותית לקידומו.

*יורש העצר הסעודי – כמו שליטי איחוד האמירויות ובחריין – פועל לגיוון התשתית הכלכלית הנשענת היום, באופן סוחף, על נפט וגז טבעי המועדים לתזזיתיות מחירים, ומאוימים על ידי מקורות אנרגיה זולה ונקיה יותר. שליטים אלו רואים בפריצת-הדרך הטכנולוגית הביטחונית והאזרחית של ישראל אמצעי ייחודי לשדרוג הכלכלה, להקטנה משמעותית של התלות בנפט וגז טבעי, להרחבת מקורות ההכנסה הלאומית, ולשדרוג הביטחון הלאומי.

*עתיד "חזון 2030" – המנוגד לערכים הפוריטנים של הדת והתרבות בסעודיה – וגם עתיד היחסים עם ישראל תלויים ביציבות הפנימית ומעמדו של מוחמד בן סלמן. יורש העצר נחוש בדעתו להתגבר על – ולכרסם בסמכותיות הדתית של – הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, שנהנה עד לעידן מוחמד בן סלמן מיוקרת-על בתחומי הדת וכבעל-ברית קריטי (מ-1744) של משפחת המלוכה.

*יורש העצר ימשיך לקדם את שיתופי הפעולה עם ישראל כל עוד יתרמו ל"חזון 2030", וכל עוד יצליח לנטרל את השפעת הוואהאבים.

הערך-המוסף של ישראל בהקשר המזרח תיכוני

*קידום היעדים השאפתניים של יורש העצר תלוי ברמת הזעזועים האזוריים, צמצום השפעתם של גורמים אלימים כגון משטר האייתולות באיראן; חתרנות השיעים בעידוד איראן באזור רווי-הנפט במזרח סעודיה; "האחים המוסלמים"; החות'ים בתימן הנהנים מסיוע איראני; חיזבאללה; חמאס והרשות הפלסטינית (הנתפסת בעיני יורש העצר כפוטנציאל התססה אזורית).

*למרות חידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן, סעודיה מודעת למציאות המזרח תיכונית הדומה להר געש המתפרץ מדי פעם באופן בלתי-צפוי, כפי שמעידה ההיסטוריה של 1,400 שנות האסלאם, וכפי שמעיד הצונאמי הערבי (המוגדר כ"אביב ערבי" על ידי תפישת העולם המערבית) שהתפרץ בסוף 2010 וממשיך לזעזע את הרחוב הערבי. יורש העצר גם אינו מתעלם מהקשר ההדוק בין ארדואן לבין קטאר (המקורבת לאייתולות ותומכת ב"אחים המוסלמים") ו"האחים המוסלמים", גם לא מהיריבות הצבאית עם ארדואן במלחמת האזרחים בלוב, וכמובן לא מהחזון המגלומני של ארדואן לחידוש האימפריה העותומנית ששלטה על חלק נרחב מסעודיה.

*על יציבות השלטון של בית סעוד ומימוש "חזון 2030" מעיב הכרסום המהותי בכוח ההרתעה של ארה"ב, המעניק רוח גבית לאיומים על ריאד. יורש העצר מתוסכל מ-43 שנות אופציה דיפלומטית במדיניות ארה"ב כלפי איראן; החיזור האמריקאי אחר "האחים המוסלמים"; והלגיטימציה האמריקאית לחות'ים בתימן. הוא גם מודע לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only), לרפיסות אירופה מול הטרור האסלאמי, ולחולשה השורשית של המשטרים הערביים. כל אלו מקרבים את סעודיה (בלית ברירה) לסין ורוסיה, צבאית וכלכלית.

*על רקע התסכול הסעודי ממדיניות ארה"ב, NATO ואירופה, ישראל בולטת – למרות חילוקי-דעות חריפים בנושאי דת ומדיניות – כ"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר באזור. הסוגייה הפלסטינית מתגמדת בעיני סעודיה בהשוואה לאיומים והאתגרים העומדים בראש סדר העדיפויות של ריאד.

*ישראל גם נתפסת כבעלת ברית אמינה ובעלת קשרים מיוחדים בשני בתי הקונגרס בפרט (שהם השולטים על "הארנק" ובעלי עוצמה השקולה לנשיא גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות) ובוושינגטון וארה"ב בכלל.

*תדמית-ההרתעה של ישראל היא הגורם המרכזי להעמקת הקשר סעודיה-ישראל. היא מתייחסת ליכולות צבאיות, מודיעין וטכנולוגיה, וגם לנכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכך גם מול הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה), הכלת החוק הישראלי ברמת הגולן ובירושלים המאוחדת, והתנגדות פומבית של ישראל למדיניות ארה"ב כלפי איראן, כולל פעילות אינטנסיבית בקונגרס.

*ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה והודפת לחצים. לעומת זאת, ישראל-נרתעת מאבדת מחיוניותה בעיני סעודיה (כמו גם בעיני ארה"ב!).

סעודיה – אינטרסים והסוגייה הפלסטינית

*כפי שמתועד לעיל, האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה חשובים יותר – ועצמאיים מ- הסוגייה הפלסטינית.

*העמקת שיתופי הפעולה ישראל-סעודיה, ותפקידה המרכזי של סעודיה בגיבוש "הסכמי אברהם", מנוגדים לתפישת העולם המערבית הגורסת שהסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, ושהקמת מדינה פלסטינית הוא תנאי-מוקדם לקידום שלום ישראלי-ערבי.

*בניגוד לתפישת העולם המערבית, יורש העצר הסעודי משוכנע שהסוגייה הפלסטינית איננה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא בבת-עין ערבית, ולא גורם מוביל של התפרצויות גועשות ברחוב הערבי.

*לעומת המלל הסעודי והערבי הפרו-פלסטיני, ההתנהלות הסעודית והערבית כלפי הפלסטינים היא אדישה-שלילית. הכלל המזרח תיכוני: "על מילים אין משלמים מכס" ידוע לסעודיה ולערבים. לכן סעודיה והערבים לא פועלים צבאית, פיננסית ומדינית לפי אינטרסים פלסטינים, אלא לפי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלהם.

*בעוד המערב ממעיט במשקל התנהלות-העבר של הפלסטינים, יורש העצר הסעודי קובע את יחסו לאופציית המדינה הפלסטינית, במיוחד, לפי ההתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, המאופיינת על ידי חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. סעודיה אינה שוכחת את – ואינה סולחת על – הסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין לכווית, שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; שיתוף הפעולה המבצעי של הפלסטינים עם ארגוני טרור מהמזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית; והקשרים ההדוקים של ההנהגה הפלסטינית עם משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ובעבר עם גרמניה הנאצית והגוש הסובייטי.  סעודיה סבורה שהתנהלות העבר מלמדת על ההתנהלות הצפויה של המדינה פלסטינית.

סעודיה ו"הסכמי אברהם"

*סעודיה אינה רואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי בעיצוב אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, לעומת "הסכמי אברהם" המהווים גורם כבד-משקל בקידום אינטרסים אלה. לכן היא פעלה להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ולקידום הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

*קידום "הסכמי אברהם" מותנה בהפקת לקחים מהכישלון הסידרתי של עשרות הצעות מערביות ובינלאומיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שהתרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתמקדו באינטרסים פלסטינים. "הסכמי אברהם" נחתמו מכיוון שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו באינטרסים ערביים, ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו.

*לכן, תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה באינטרסים ערביים ולא פלסטינים.

*תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה במיוחד ביציבות וזהות השלטון בסעודיה ובשאר המדינות הערביות החתומות על הסכמי השלום. יציבות המשטרים הערביים מאוימת על ידי מאפיינים בני 1,400 שנים של הזירה הבין-ערבית הגועשת כגון: זהות/נאמנות מקומית עליונה על זהות/נאמנות לאומית; פיצול אלים פנימי ואזורי, שבטי, דתי, רעיוני ופוליטי; חוסר-סובלנות אלימה פנימית ואזורית, דתית, שבטית, רעיונית וגיאוגרפית; היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי; משטר מיעוט עריץ העולה לשלטון בכוח הזרוע ומהווה מטרה לניסיונות הפיכה; היעדר דמוקרטיה, בחירות חופשיות וזכויות אדם; הפכפכות וזמניות של משטרים, מדיניותם והסכמיהם.

*זמניות המשטרים, המדיניות וההסכמים הערביים/איסלמיים במזרח התיכון מתועדת על ידי הצונאמי הערבי המשתולל ברחוב הערבי מ-2010, בנוסף לחילופי-שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים מהקמת "לבנון המרונית-דרוזית" בתחילת המאה ה-18, דרך   "לבנון הגדולה" שהוקמה ב-1920, "לבנון העצמאית מ-1943, ועד השתלטות חיזבאללה על לבנון), ועוד.

*ההתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים, מאפייני הזירה המזרח תיכונית, והאיומים הקטלניים על המשטר הסעודי מבהירים ש"הסכמי אברהם", יציבות המזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב יפגעו אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן. מדינה פלסטינית  עלולה להביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר הירדן; להפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שתהייה זירה לטרור אסלאמי אזורי ובינלאומי, שימונף על ידי משטר האייתולות כדי להדק את חגורת החנק סביב סעודיה ולהחריף את האיום על ישראל. המהפך הירדני עלול להביא לתגובת שרשרת שלילית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על יציבות המשטרים במדינות הנפט הסוניות הפרו-אמריקאיות, ובמיוחד סעודיה; תפגע ביצוא הנפט והגז הטבעי מהמפרץ הפרסי; תזניק את מחיר הנפט והגז הטבעי; תשבש את הסחר הבינלאומי; תפגע בכלכלה המערבית; ותעניק רוח-גבית למשטר האייתולות, לטרור האסלאמי, לסין ורוסיה, ורוח-נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות ובראשן סעודיה.

*האם סעודיה ומדינות ערב החתומות על הסכמי שלום עם ישראל רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להמשך הקשר הפורה עם ישראל? העובדה שמאז 1948 מדינות אלו לא פעלו – צבאית, פיננסית ומדינית – להקמת מדינה פלסטינית מהווה תשובה רועמת!

סעודיה וצרכי הביטחון של ישראל

*הידוק הקשרים עם סעודיה חיוני לביטחונה ושגשוגה של ישראל, אך הוא משני בהשוואה לחיוניות השליטה על רכסי יהודה ושומרון, שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחונה הלאומי של ישראל במזרח התיכון הוולקני, הפכפך ותזזיתי שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.

*אופיו הבלתי-צפוי, הבלתי-דמוקרטי והאלים של המזרח התיכון (במישור הבין-ערבי/אסלאמי) מגדיר מדיניות והסכמים כגורמי ביטחון משתנים, לעומת טופוגרפיה ועומק גיאוגרפי (כגון רכסי יהודה ושומרון שהם "רמת הגולן" של 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל) שהם גורמי ביטחון קבועים במציאות הביטחונית הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. השליטה על הגורמים הקבועים מבטיחים את ביטחונה הלאומי של ישראל, ומשדרגים את כוח ההרתעה באופן שהפך אותה – מאז 1967 – למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב.

*הסכם שלום עם סעודיה יפגע אנושות בביטחון הלאומי אם יותנה בוויתור ישראלי על השליטה ברכסי יהודה ושומרון, מכיוון שיהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב למדינה מושכת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב.

*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן חרף לחץ ברוטלי של ארה"ב, ולמרות אזהרות מבית ("המוסד", אמ"ן, שרי ביטחון לשעבר) ומחוץ שמהלכים אלו יביאו לנטישת מצרים את הסכם השלום מ-1979 ולהתפרצות טרור ומלחמה. אבל, מצרים פעלה בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה, גינתה את צעדי ישראל, אך המשיכה לדבוק בתהליך השלום מכיוון שמשרת את האינטרסים שלה.

*מחלקת המדינה ו"התקשורת העילית" בארה"ב (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948) – וגורמים מובילים בממסד הביטחוני והפוליטי בישראל – מזהירים את ישראל, בשיטתיות, שהתיישבות יהודית מעבר ל"קו הירוק" תמנע הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ותביא לגל טרור ערבי. אבל, למרות עיבוי ההתיישבות, שש מדינות ערביות חתמו על הסכמי שלום כדי לקדם אינטרסים שלהן. לעומת זאת, הטרור הערבי הגיע לממדים חסרי-תקדים – כצפוי – בעקבות מחוות חסרות-תקדים של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

*סעודיה וכל מדינות ערב פועלות לפי האינטרסים שלהן ולא לפי תפישות עולם מערביות המנותקות ממציאות המזרח התיכון, וגם לא לפי סדר היום הפלסטיני.

סעודיה ומדינות ערב המתונות-יחסית אינן רואות במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", אבל הן מעריכות את יכולותיה הביטחוניות והטכנולוגיות, ובמיוחד את כוח ההרתעה שלה, ומכירות בתרומתה הייחודית לאינטרסים שלהן, ומכאן החתימה על הסכמי שלום והרחבה חסרת-תקדים של שיתופי-פעולה.

                                                                             

"מידה", 28 פברואר, 2023, https://bit.ly/3yhfJBz

English edition  https://bit.ly/3lVqpCM

*הצטרפות ארה"ב לגינוי ישראל במועצת הביטחון של האו"מ מייצגת את החזרת תפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה למרכז הבמה של מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב. זו הפעם הראשונה בשש השנים האחרונות שארה"ב מאפשרת למועצת הביטחון לגנות את ישראל.

*תפישת עולם זאת אינה רק עוינת לישראל, כפי שמאפיין את מחלקת המדינה מאז שהובילה את ההתנגדות להקמת מדינה יהודית ב-1948 ול"כיבושי 1948".

*תפישת העולם של מחלקת המדינה פוגעת באינטרס ארה"ב, כאשר היא משעבדת מדיניות חוץ וביטחון לאומי חד-לאומית ועצמאית – כלפי משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", הסוגייה הפלסטינית, וכו' – למדיניות רב-לאומית משותפת עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ועם אירופה הרופסת והפייסנית כלפי משטרי טרור.

*תפישת עולם זאת מקריבה את מציאות המזרח התיכון על מזבח הרהורי-לב, כפי שמתעדת ההנחה שמדינה פלסטינית ביו"ש תגשים את החזון הפלסטיני, תקדם את השלום, תצמצם את הטרור ואת זעזועי האזור ותשדרג את האינטרס האמריקאי.

*אבל, מציאות המזה"ת בכלל, ושל ירדן בפרט, יחד עם ההתנהלות פורעת-החוק הפלסטינית במישור הבינערבי והעולמי, מלמדים שמדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תגרום להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי והמתון-יחסית מזרחית לנהר, ותביא לתופעות לוואי הרסניות כגון:

^החלפת המשטר ההאשמי ע"י משטר טרור פלסטיני, משטר טרור "האחים המוסלמים", או משטר טרור אחר;

^הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק או תימן, שתמונף ע"י משטר האייתולות כדי להדק את החגורה סביב סעודיה וישראל;

^הפיכת ירדן לזירת טרור איסלאמי אזורית ועולמית;

^תופעת-דומינו הרסנית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על קיום כל משטרי המדינות הפרו-אמריקאיות, המתונות-יחסית ומפיקות הנפט;

^הפיכת אספקת נפט סדירה מהמפרץ הפרסי לבן-ערובה בידי משטרי טרור אנטי-אמריקאים ועלייה חדה במחיר הנפט;

^עליית רמת-הסיכון של נתיבי השיט של הסחר בין אסיה לאירופה באוקינוס ההודי, ים סוף ותעלת סואץ;

^החרפת השפעתם של מוקדי הפצת-טרור, סמים ומערכות נשק מתוחכמות למשטרים רדיקלים ברחבי העולם, כולל אמריקה הלטינית;

^רוח גבית ליריבי ואויבי ארה"ב ורוח נגדית לכלכלת וביטחון ארה"ב ובעלות-בריתה.

*ממסד מחלקת המדינה – העומד מאחורי התמיכה בהחלטות אנטי-ישראליות באו"מ – משוכנע שהטרור הפלסטיני, האסלאמי והאיראני הוא מונחה-יאוש ולא מונחה-חזון פנאטי וחיסולי. הוא מתעלם מ-100 שנות טרור פלסטיני המונחה ע"י חזון עקירת הישות היהודית "הכופרת" מ"בית האסלאם", כפי שמתועד באמנה של הפתח' (1959) ואש"פ (1964), 8 ו-3 שנים לפני מלחמת ששת הימים.

*טענת מחלקת המדינה כאילו מדינה פלסטינית מערבית לירדן תקדם שלום ויציבות, ואילו שלטון ישראל ביו"ש מהווה מכשול לשלום וליציבות, מתעלמת מהרקורד הפלסטיני הגורם להתייחסות מדינות ערב לפלסטינים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור, שחיתות ובוגדנות בינערביים.

*עמדת מחלקת המדינה כאילו הסוגייה הפלסטינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי ובבת-עין ערבית נחשפת במערומיה ע"י שתוף הפעולה חסר-התקדים בין ישראל לסעודיה והסכמי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, שהתעלמו ממחלקת המדינה, עקפו את הסוגייה הפלסטינית – כפי שעשו מצרים וירדן – ולכן התממשו (אם כי תוחלת חייהם תלויה ביציבות האזור וששת המשטרים הערביים).

*מחלקת המדינה מקלה-ראש במרכזיות מערכת החינוך-לשנאה של הרשות הפלסטינית, שהפכה לקו-ייצור היעיל ביותר של טרוריסטים (שאינם "בודדים"!) ולביטוי אותנטי ביותר של תפישת העולם והחזון של ההנהגה הפלסטינית.

*מחלקת המדינה גם מתעלמת מהמשקל הרב של ההסתה המתקיימת במסגדי הרשות הפלסטינית, האדרת טרוריסטים בכיכרות ומבני ציבור של הרשות הפלסטינית והמענקים החודשיים למשפחות של טרוריסטים. כל אלה מצביעים על כישלון צפוי של מדיניות (של מחלקת המדינה) המתבססת על מלל דיפלומטי פלסטיני מתון-יחסית, למרות שהוא מנוגד לחלוטין למעש הטרוריסטי ופורע החוק של הרשות הפלסטינית.

*השתוקקות מחלקת המדינה לפרוש "שטיח אדום" בפני אישים פלסטינים – בניגוד ל"מרבד המעופש" המקבל את פניהם במדינות ערב – החתירה להקמת מדינה פלסטינית, והחיזור (הקטלני?) אחרי משטר האייתולות ו"האחים המוסלמים", מתפרשים כסממני חולשה ע"י יריבי ואויבי ארה"ב.

*הנסיון מלמד שחולשה מהווה הזמנה ל"זאבים", כולל "זאבים" השואפים להכניע את "השטן האמריקאי הגדול" במזרח התיכון, אפריקה, אמריקה הלטינית וגם על אדמת ארה"ב (כפי שלמדנו מהמתקפה על מגדלי התאומים בניו יורק). במציאות זאת על מחלקת המדינה לשדרג את יכולות בעלת בריתה היעילה ביותר – המהווה מכפלן עוצמה ייחודי עבור ארה"ב – ולא לפעול לסירוס כח ההרתעה שלה ע"י הסגתה מרכסי יו"ש חזרה ל"קווי אושוויץ" (כפי שהגדיר אבא אבן ה"יונה הצחורה" את "הקו הירוק").

 

https://bit.ly/3Zf0O5Y"מידה", 22 פברואר 2023,

English edition  https://bit.ly/3lFI3tZ

מזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבאן משוכנעים שמחוות ישראליות דרמטיות לרשות הפלסטינית הן תנאי מוקדם להרחבת הסכמי אברהם, שידרוג יחסי ישראל-סעודיה ואולי אף הסכם שלום עם סעודיה.  האם עמדה זאת תואמת את מציאות המזרח התיכון?

אינטרס ערבי

*הסכמי אברהם ותפקידה הקריטי של סעודיה כמנוע מאחורי ההסכמים, היו מונחי אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ודיפלומטים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

*החלטת המדינות הערביות להגיע להסכם שלום עם ישראל לא נבעה מהשתכנעותן שישראל אכן שואפת לדו-קיום בשלום, ולא מנכונותן להיפרד ממספר תפישות-יסוד של האסלאם, אלא מהערכתן שיכולותיה הביטחוניות, הטכנולוגיות והדיפלומטיות של ישראל הן חיוניות לעמידה מול אויבים משותפים: משטר האייתולות באיראן וטרור "האחים המוסלמים".

*סעודיה ו-6 מדינות ערב (כולל מצרים וירדן) השותפות להסכמי שלום עם ישראל מבינות שהמזרח התיכון דומה להר געש היורק לבה רותחת באופן בלתי-צפוי, כפי שמלמדות 1.400 השנים האחרונות של המציאות הבינערבית הסוערת – פנימית ואזורית – וכפי שמלמד הצונאמי הערבי שפרץ בסוף 2010 ועדין משתולל ברחוב הערבי.

*מדינות ערביות אלו שואפות לצמצם את כוחם של גופים פורעי-חוק, ולכן חוששות מאופיה של מדינה פלסטינית, לאור ההתנהלות הפלסטינית האלימה בזירה הבינערבית והבינלאומית, שהפך את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה בינערביים.

*מדינות אלו מודאגות מהכרסום שחל לאחרונה בכח ההרתעה של ארה"ב, שהוא מרכיב חיוני בביטחונן הלאומי, כמו גם מהתוצאות הרות-האסון של 43 שנות האופציה הדיפלומטית של ארה"ב כלפי משטר האייתולות (הפועל להפלת כל משטר סוני ערבי), המעניקה רוח גבית עזה לטרור, הפצת סמים ויכולות קונבנציונליות ובליסטיות קטלניות של איראן מהמפרץ הפרסי, דרך רחבי המזרח התיכון, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ועד אמריקה הלטינית. מדינות ערב הסוניות הפרו-אמריקאיות חוששות מהשלכות החיבוק שמעניקה ארה"ב ל"אחים המוסלמים", שהם ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם עם אגפים דתיים, חינוכיים, סיעודיים ופוליטים. הן גם ערות לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only?), לרפיסות האירופאית ולחולשת המשטרים הערביים.

תפקידה של ישראל

*סעודיה ו-6 המדינות שחתמו על הסכם שלום עם ישראל חשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן. הן רואות בישראל את "סוכן ביטוח החיים" היעיל ביותר – ואולי היחיד – באזור. הן מעריכות את ישראל כמכפלן-עוצמה היעיל ביותר של ארה"ב במזרח התיכון, ומכירות בכח ההרתעה שפיתחה מאז 1967, כפי שמפגינה בפעילות הצבאיות נגד איראן (בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן) ונגד הטרור הפלסטיני והלבנוני. הן אף מכבדות את יכולות ישראל בתחום המודיעין, האימונים וגיבוש תורות לחימה.

*מדינות אלו רואות בישראל שותף-אמין ב"יום סגריר", ובמיוחד עקב נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקאי כאשר מדובר בעקרונות היסטוריים וביטחוניים כגון ירושלים,יו"ש ואיראן. הן גם שואפות למנף את מעמדה החיובי של ישראל בקרב הציבור האמריקאי ונבחריו בשני בתי הקונגרס לשידרוג קשרים ביטחוניים ואזרחיים עם ארה"ב.

*סעודיה, איחוד האמרויות ובחריין מתמקדות במאמץ לגוון  את תשתיתן הכלכלית, מכיוון שהן ערות לסכנות הטמונות בתלות-רבה-מדי בנפט וגז טבעי, החשופים לאי-יציבות מחירים ולאיום הכחדה מצד חידושים טכנולוגים היוצרים אנרגיה נקיה וזולה יותר. הן מכירות בישראל כמעצמה טכנולוגית העשוייה לסייע להן בהשתחררות מהתלות בנפט וגז טבעי, גיוון מקורות ההכנסה ויצירת מקומות עבודה נוספים, במקביל לשיפור מצבן הביטחוני.

*הסכמי אברהם – בנוסף להסכמי השלום עם מצרים וירדן – וההרחבה חסרת-התקדים של שתופי הפעולה בין ישראל לסעודיה, מבהירים שמשקל אינטרס ערבי חיוני עשוי לעלות על משקלם של עקרונות מרכזיים באסלאם, כגון ההתנגדות בת 1,400 שנים לריבונות "כופרים" ב"בית האסלאם".  אינטרסים חיוניים עשויים אף להוביל להתמתנות דרמטית של  מערכת החינוך (המהווה בבואה נאמנה של מדיניות וחזון השלטון). ואכן, בניגוד לרשות הפלסטינית הדבקה ב- ומקצינה את – החינוך לשנאה, איחוד האמירויות עקרה את החינוך לשנאת ישראל ויהודים ושתלה חינוך לאהדת ישראל ויהודים.

תוחלת החיים של הסכמי אברהם

*הסכמי אברהם באו לעולם עקב הנחישות להימנע מהשגיאה השיטתית של מחלקת המדינה, שניכשלה בכל אחת מהצעותיה לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, בגלל התמקדותן בסוגייה הפלסטינית כאילו הייתה נושא מרכזי בסכסוך ובהוויה המדינית הערבית. הסכמי אברהם התמקדו בסדר העדיפויות ואינטרסים ערביים, עקפו את הסוגייה הפלסטינית שאיננה מככבת בסדר היום הערבי, שללו מהפלסטינים את כח הוטו, ולכן באו לאוויר העולם.

*תוחלת החיים של הסכמי אברהם תלוייה ביציבות המשטרים השותפים להסכמים.

*הסכמי אברהם הביאו לצעדים ראשונים של התמתנות מדינית ודתית ונכונות לדו-קיום בשלום, המשוועים לתמיכת ארה"ב במדינות המעורבות, ולא ללחץ על מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות.

*אבל, אין להתעלם מהאיומים ברורים, מיידיים וקטלניים על הסכמי שלום במזרח התיכון, הדומה להר געש הפולט לבה באופן בלתי-צפוי, ומאופיין ע"י פיצול, אי-יציבות, אי-סובלנות, אלימות, עריצות והיעדר דמוקרטיה, המביאים למשטרים זמניים (המגיעים לשלטון באלימות ולא בבחירות חופשיות), ולכן למדיניות והסכמים זמניים; וכל זאת במישור הבינערבי! תמיכה נחושה של ארה"ב בהסכמי אברהם – בניגוד לקרירות שמפגינה מחלקת המדינה – תצמצם את הסכנה לעתיד ההסכמים.

*על זמניות המשטרים הערביים – ולכן זמניות מדיניותם והסכמיהם – וההשלכות הפנימיות, אזוריות ועולמיות, אפשר ללמוד מהצונאמי הערבי (הנקרא בטעות "אביב ערבי") המשתולל ברחוב הערבי מסוף 2010.  כך גם שינויי משטר במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, 1963 – פעמיים, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים משנות ה-90', 1990, 1962), ועוד.

*יציבות המשטרים השותפים להסכמי אברהם תעורער ע"י מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן (בהתחשב ברקורד הפלסטיני הבינערבי והעולמי), שתביא להפלת המשטר ההאשמי המתון-יחסית מזרחית לנהר; תהפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת דוגמת לוב, סוריה, עיראק ותימן, ולזירת טרור אסלאמי אזורי ועולמי; תגרום לתרחיש דומינו העלול להפיל את המשטרים מפיקי הנפט והמתונים-יחסית בחצי האי ערב; ולהעניק רוח גבית עזה למשטר האייתולות, סין ורוסיה ורוח נגדית הרסנית לארה"ב ובעלות-בריתה.

*מדיניות והסכמי שלום הם מרכיבים משתנים במכלול הביטחון הלאומי במזרח התיכון הבלתי-צפוי, בלתי-יציב ואלים, שאין בו דו-קיום בשלום בינערבי מאז המאה ה-7. לעומת זאת, טופוגרפיה וגיאוגרפיה כמו רכסי יו"ש והגולן הם מרכיבים קבועים במסגרת גבולות הביטחון המינימליים של ישראל במציאות הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. מרכיבים קבועים אלו משדרגים באופן דרמטי את כח ההרתעה של ישראל והופכים אותה למכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם.

*ככל שמתעצם כח ההרתעה הישראלי, משתדרגת יציבות מדינות הסכמי אברהם, וכן נחלשים משטרים וארגונים האחראים להפצת טרור וסמים ומאיימים על יציבות המזרח התיכון והעולם, ובמיוחד על הביטחון הלאומי וביטחון הפנים של מדינות הסכמי אברהם וארה"ב.

*האם המשטרים הערביים הקשורים להסכמי אברהם לא ישדרגו את קשריהם עם ישראל – אותה הם רואים כמרכיב חשוב לביטחונם וכלכלתם – אלא אם כן ישראל תבצע מחוות משמעותיות לפלסטינים, אותם הם מגדירים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בינערביים?! האם משטרים אלו יקריבו את יציבותם/קיומם על מזבח הסוגייה הפלסטינית?!

העובדה שהם חתמו על הסכמי שלום עם ישראל מבלי להתנותם במחוות לפלסטינים, ומגבילים את הסיוע לפלסטינים בעיקר למישור המילולי ולא המעשי, מספקים תשובה נחרצת לשתי השאלות.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3DAlJZ0

English edition  https://bit.ly/3Ye0qUX

ביקור מזכיר המדינה אנתוני בלינקן במצרים, ישראל והרש"פ (31-29 ינואר 2023) היה ציון דרך נוסף במורשתו עתירת-השגיאות במזה"ת, הפוגעת באינטרס ארה"ב, ביציבות האזור ובחתירה לשלום.

בלינקן במצרים

*במפגש עם בלינקן הדגיש הנשיא סיסי את השלכות הארועים הוולקנים בלוב, המתדלקים את מדורת המזה"ת מאז התפרצותם ב-2011, ומחריפים את הטרור האיסלאמי באפריקה ואירופה ואת טרור "האחים המוסלמים" במצרים.

*ההתפרצות באה בעקבות המתקפה הצבאית של נאט"ו, בהנהגת ארה"ב, על משטר קדאפי, שהייתה ביוזמת אישים מרכזיים בנשיאות אובמה-ביידן, שכללו את אנתוני בלינקן (שהיה היועץ לביטחון לאומי של סגן הנשיא ביידן), והונהגו על ידי מזכירת המדינה הילארי קלינטון ולצידה ג'ייק סאליבן יועצה הבכיר וראש האגף לתכנון מדיני (המכהן היום כיועץ לביטחון לאומי של הנשיא ביידן), סוזן רייס השגרירה לאו"מ וסמנטה פאואר היועצת הבכירה של הנשיא אובמה.

*המתקפה על קדאפי הייתה מונחית-זכויות אדם, אבל נכשלה קשות עקב אי-הבנת הזירה המזה"תית, המתרחש בלוב והשינוי המהותי בהתנהלות קדאפי. הרודן הלובי (שהעביר את תשתית הנשק הגרעיני לארה"ב!) לא טבח באנשים חפים מפשע אלא בטרוריסטים אסלאמים אנטי-אמריקאים, שמיהרו לרצוח את שגריר ארה"ב בלוב, כריסטופר סטיבנס, מייד לאחר שארה"ב סייעה בידם לחסל את קדאפי.

*מטרת המתקפה הייתה למנוע טבח איום ונורא של תושבי לוב על ידי קדאפי, אבל למעשה דירדרה את לוב לתוהו ובוהו של עשרות שנים, ולשפיכות דמים המגמדת את התחזיות הנוראיות ביותר של קלינטון ובלינקן.

*הפלת משטר קדאפי הפכה את לוב – שהיא הבטן הרכה של אירופה – לאחת הזירות הגדולות בעולם של טרור אסלאמי אנטי-מערבי, גן עדן למבריחי סמים ונשק, מאיץ להחרפת הטרור האסלאמי הגלובלי, מגרש בייתי של עשרות מיליציות טרור, ובמה למלחמות אזרחים עם מעורבות של תורכיה, קטאר. איטליה, מצרים, איחוד האמירויות, סעודיה וצרפת.

*מדיניותו מונחית-זכויות האדם של בלינקן התעלמה (ועדין מתעלמת) מהעובדה שבמזה"ת אין בפני ארה"ב בחירה בין מדינות ערביות המכבדות או מפירות זכויות אדם, אלא בחירה בין מדינות ערביות פרו-אמריקאיות ומדינות ערביות אנטי-אמריקאיות שכולן מפירות זכויות אדם.

*הסירוב להכיר במציאות זאת מביאה גם ללחץ צבאי, כלכלי ודיפלומטי על הנשיא סיסי הפרו-אמריקאי, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן הפרו-אמריקאי ויורש העצר האמירתי מוחמד בן זייאד הפרו-אמריקאי לריכוך מלחמתם בטרור "האחים המוסלמים" (המוגדרים על ידי מחלקת המדינה כגוף דתי, חברתי ופוליטי לגיטימי) והטרור החות'י בתימן הנתמך על ידי איראן.

*מדיניות זאת של בלינקן – בנוסף להשתוקקות להגיע להסכם נוסף עם משטר האייתולות באיראן – דוחפת את מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות לזרועות סין ורוסיה.

בלינקן בישראל וברש"פ

למרות אכזבתו של בלינקן מההתנהלות פורעת-החוק של איראן, ועל אף הרחבת התרגילים הצבאיים המשותפים בין ארה"ב לישראל, בלינקן ממשיך לכפור בעובדה שהאופציה הדיפלומטית כלפי איראן – המיושמת מפברואר 1979 – נכשלה כישלון חרוץ, ומעניקה רוח גבית עזה לאסטרטגיה האנטי-אמריקאית של האייתולות במפרץ הפרסי, המזה"ת, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ואמריקה הלטינית (עד גבול ארה"ב-מכסיקו).

*בלינקן דוחה את טענת ישראל וכל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות שרק איום אמין באופציה צבאית לשינוי-משטר יכול להסיר את האיום האזורי והגלובלי,  הטרוריסטי, קונבנציונלי, בליסטי וגרעיני של משטר האייתולות. בלינקן עדין משוכנע שחבילה נדיבה פיננסית ודיפלומטית עשויה לשכנע את המשטר האפוקליפטי בטהרן לדבוק בדו-קיום בשלום, לנהל מו"מ אמין ולזנוח חזון דתי, פנאטי וגלובלי בן 1,400 שנים.

*מדיניות בלינקן כלפי איראן מכרסמת קשות בכח ההרתעה של ארה"ב ובאמינותה האסטרטגית בעיני בעלות בריתה הערביות, החשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן.

*לפי דובר מחלקת המדינה: "יש צורך דחוף שכל הצדדים [ישראל והרש"פ] יורידו את הלהבות… וישימו קץ למעגל האלימות הגורם לקטל רב מדי של חפים מפשע…."

*בלינקן משתמש שוב בסימטריה מוסרית – הבלתי מוסרית – שאינה מבחינה בין טרוריסטים פלסטינים המתמקדים בשיטתיות ובכוונה ברצח אזרחים (ולעתים פוגעים בחיילים), לבין חיילי צה"ל המתמקדים בשיטתיות ובכוונה בהרג טרוריסטים (ולעתים פוגעים באזרחים). הסימטריה המוסרית מדרבנת (לא בכוונה תחילה) את הטרור הפלסטיני, ונועדה לצמצם את מלחמת ישראל בטרור הפלסטיני.

*ביקור בלינקן ברמאללה מאדיר את הלגיטימיות של הרש"פ המקיימת – מאז 1993 – מערכת חינוך לשנאה השוטפת את מח הנוער הפלסטיני בשנאת ישראל והיהודים ובהתמכרות לחיסול "הישות הציונית". מערכת החינוך לשנאה מהווה בבואה אותנטית של תפישת העולם והחזון הפלסטינים, ומהדהדת את המסרים של אמנות הפתח' ואש"פ מ-1959 ו-1964, הקוראות ל"שחרור פלסטין" של טרום-1967.  מערכת החינוך הפלסטינית הפכה לחממה וקו-יצור היעילים ביותר של טרוריסטים ומתאבדים פלסטינים (שאינם "טרוריסטים בודדים" אלא טרוריסטים ממסדיים).

*בלינקן מעניק חשיבות רבה יותר למלל הדיפלומטי הפלסטיני מאשר להתנהלות החינוכית מלבת-הטרור הפלסטינית. הוא מתעלם מהעובדה  שתנאי-מוקדם למו"מ אמיתי לשלום הוא עקירת החינוך לשנאה, ההסתה במסגדים, המענקים הנדיבים למשפחות טרוריסטים והאדרת טרוריסטים על ידי אנדרטאות והנצחת שמותיהם על מוסדות ציבוריים, כולל בתי ספר.

* בלינקן משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית היא תנאי לשדרוג יציבות המזה"ת ולחתימת הסכם שלום עם ערב הסעודית. את הגישה הזאת אפשר להעריך על רקע הכישלון הסדרתי של כל הצעות השלום של מחלקת המדינה שנכשלו עקב התעלמותן מהרקורד הפלסטיני פורע-החוק במישור הבינערבי והישראלי ומסדר העדיפויות הערבי (שאינו רואה בסוגייה הפלסטינית נושא רב-חשיבות), ובמקביל העניקו לפלסטינים כח-וטו על תהליך השלום.

*למעשה, הסכמי השלום עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, ושיפור היחסים הדרמטי עם סעודיה (שהיא מנוע מרכזי ל"הסכמי אברהם"), הושגו על ידי עקיפת הסוגייה הפלסטינית, והתמקדות באינטרסים הערביים (המקודמים על ידי שתוף פעולה בטחוני וטכנולוגי עם ישראל) ולא באינטרסים הפלסטינים.

*בניגוד לדעת בלינקן, מדינות ערב אינן מקריבות את האינטרסים שלהן על המזבח הפלסטיני.

*בלינקן מתעלם מהמציאות המזה"תית המדגישה את אי-מרכזיות הסוגייה הפלסטינית (אף מלחמה ערב-ישראל לא פרצה עקב הסוגייה הפלסטינית) ומסדר העדיפויות הערבי (אף מדינה ערבית לא הפעילה שריר צבאי – ובקושי שריר פיננסי – למען הפלסטינים), אלא אם כן סבורים שהמלל הערבי הפרו-פלסטיני משמעותי יותר מההתנהלות הערבית האדישה/שלילית כלפי הפלסטינים.

*בניגוד לבלינקן, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות רואות בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-טובה בינערביים, ומכירות באופי העריץ, מושחת וטרוריסטי של הרש"פ. הן ניכוו מנטיית הפלסטינים לפגוע ביד המסייעת להם ומארחת אותם, כפי שהיה במצרים בתחילת שנות ה-50', סוריה – 1966, ירדן – 1970-1968, לבנון – 1982-1970 וכווית – 1990.

*מדינות אלו גם ערות לעובדה שהפלסטינים נוטים לשתף פעולה עם משטרים פורעי חוק: גרמניה הנאצית, ברה"מ והגוש הסובייטי, אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, קובה, וונצואלה וצפון קוריאה, ואימון ארגוני טרור מאמריקה הלטינית, אסיה, אפריקה ואירופה.

*השורה התחתונה היא שבניגוד סוחף להערכת בלינקן מדינה פלסטינית מערבית לירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לירדן; תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי דוגמת לוב, לבנון, סוריה ותימן; ותגרום לתגובת שרשרת שלילית ברחבי חצי האי ערב, העלולה להפיל את המשטרים במדינות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות; לזעזע את המזה"ת (לפחות); תפגע קשות באינטרסים ביטחוניים וכלכליים של ארה"ב, ותקדם אינטרסים של משטר האייתולות, רוסיה וסין.

 

"חדשות מחלקה ראשונה", 17 ינואר 2023, https://bit.ly/3HDwVGx

English edition   https://bit.ly/3HDgGJC

סעודיה – סדר עדיפויות

*מחלקת המדינה (מחמ"ד) וממסד מדיניות החוץ המערבי טוענים שהסוגייה הפלסטינית מככבת בסדר העדיפויות הסעודי, ולכן מסיקים ששדרוג שיתוף הפעולה ישראל-סעודיה – וכמובן השגת הסכם שלום – מחייב מחוות ישראליות  משמעותיות לפלסטינים, כולל הקמת מדינה פלסטינית.

*אבל, בניגוד למחמ"ד, האיש החזק בסעודיה, יורש העצר מוחמד בן סלמן (MBS) אינו כולל את הסוגייה הפלסטינית בצמרת סדר העדיפויות שלו.

*שלא כמו מחמ"ד, MBS מכיר בעובדה שהסוגייה הפלסטינית אינה שורש הסכסוך ערב-ישראל, לא בבת-עין ערבית, וודאי שלא גורם מרכזי בהתפרצויות הוולקניות במזרח התיכון.

*לעומת מחמ"ד, MBS מעניק משקל רב להתנהלות הפלסטינים במישור הבינערבי, הכוללת מידה גדושה של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה, ובמיוחד כפי שהפגינה המעורבות הפלסטינית בפלישת צדאם חוסיין לכווית (שהייתה המארחת הערבייה הנדיבה ביותר של הפלסטינים). MBS גם מודע לשיתוף הפעולה הפלסטיני ארוך-השנים עם ארגוני טרור בינלאומיים, טרור "האחים המוסלמים" ומשטר האייתולות (המהווים איום ברור ומיידי על קיום המשטר בסעודיה), צפון קוריאה, קובה וונצואלה.

*במקביל, MBS מתמקד ביעד אסטרטגי משנה-משחק להפיכת סעודיה  למעצמה מודרנית אזורית ובינלאומית על ידי הגברת היציבות במפרץ הפרסי ובמזרח התיכון הרחב, צמצום מרחב התמרון של ישויות פורעות-חוק (כגון משטר האייתולות ו"האחים המוסלמים"), מניעת הופעת גורמים פורעי-חוק נוספים (כמו החתרנות השיעית במחוז הסעודי המזרחי העשיר בנפט, השבטים החות'ים בתימן הנתמכים על ידי האייתולות, חיזבאללה ומדינה פלסטינית פורעת-חוק), והרחבה דרמטית של השקעות בתשתיות, בתעשייה שאיננה מבוססת-נפט וגז טבעי, ובהשתחררות מהתלות במקורות האנרגיה על ידי חדשנות טכנולוגית.

*למרות אמונתו המוסלמית האדוקה, ועל אף הברית בת 280 השנים בין משפחת סעוד לבין הממסד הוואהאבי הפנדמנטליסטי במרכז ודרום מערב סעודיה, MBS מכיר בחיוניות הצבאית והטכנולוגית של ישראל – ובמעמדה המיוחד בקרב רוב המצביעים והמחוקקים בארה"ב – לקידום יעדיו השאפתניים.

*מאז הפך לאיש החזק בסעודיה, פעל MBS להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים בין סעודיה לישראל, והיה מאיץ חיוני להסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן. הוא עשה זאת בהתאם לסדר העדיפויות הסעודי, וללא-קשר לסוגייה הפלסטינית.

*שלא כמו מחמ"ד וממסד מדיניות החוץ המערבי, מדינות ערביות אלו – כמו גם מצרים וירדן שחתמו על הסכמי שלום לפניהן – אינן מקריבות את מציאות המזרח התיכון ואת האינטרסים שלהן על מזבח הרהורי-הלב והסוגייה הפלסטינית.

ישראל-סעודיה: הסכם שלום?

*הסכם שלום אמיתי בין ישראל לבין סעודיה חייב להיות פועל-יוצא של האינטרסים שלהן.

*אינטרס סעודיה להרחבת הקשרים עם ישראל – ואולי אף להגיע להסכם שלום – אינו פועל-יוצא של כמיהת ישראל לשלום וגם לא של מחוות ישראל לפלסטינים, אלא פועל-יוצא של הערכה סעודית את כח-ההרתעה הישראלי הצבאי והטכנולוגי, ושל הפעלת שריר צבאי יעיל על ידי ישראל נגד משטר האייתולות, נגד הטרור הפלסטיני והאסלאמי, וגם של נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקאי בהקשר האיראני והפלסטיני.

*ביום סגריר, MBS מעדיף ישראל-מרתיעה ודווקאית על פני ישראל-נסוגה.

*ישראל-מרתיעה היא נכס צאן ברזל עבור MBS, ואילו ישראל-נסוגה מאבדת את חיוניותה עבור סעודיה.

*הסכם שלום ישראל-סעודיה יהיה בלתי-מעשי אם יכלול נסיגה מהטופוגרפיה הדומיננטית של רכסי יהודה ושומרון – שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים – והקמת מדינה פלסטינית. הסכם כזה יהפוך את ישראל  ממרתיעת-טרור ומכפלן-עוצמה ייחודי עבור ארה"ב וסעודיה למתמרצת-טרור ונטל על ארה"ב.

*נסיגה ישראלית לרצועת חוף צרה (24-14 ק"מ), הנשלטת על ידי מדינה פלסטינית ברכסי יו"ש, תביא למחמאות גורפות אך קצרות-טווח ממחמ"ד (עד גל הלחצים הבא), אבל תפגע אנושות בכח ההרתעה ארוך-הטווח, תמחוק את חיוניותה הביטחונית של ישראל עבור ארה"ב וסעודיה, ותשמוט את הקרקע מתחת לביטחונה הלאומי של ישראל.

*לעומת מחמ"ד הרואה בהסכם שלום מסד מרכזי של ביטחון לאומי, המציאות בת 1,400 שנים של המזרח התיכון האלים, הבלתי-צפוי והבלתי-דמוקרטי מאופיינת על ידי משטרים העולים לשלטון בכח-הזרוע ולא בכח-הקלפי, ולכן הם זמניים, כמו מדיניותם והסכמיהם. לכן, למרות החשיבות הרבה של הסכמי שלום במזרח התיכון, אין להקריב למענם נכסי צאן ברזל ביטחוניים קבועים כמו רכסי יהודה ושומרון השולטים על 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל, כולל ירושלים, תל אביב ושפלת החוף, נתב"ג וכביש 6.

*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן, למרות לחץ כבד אמריקאי ואזהרות שפעולות אלו יביאו להסתלקות מצרים מהסכם השלום ולהתפרצות וולקניות אנטי-ישראליות במזרח התיכון.  אבל, סעודיה נשמה לרווחה וברכה – בחשאי – את ישראל, ואילו  מצרים גינתה את הפעולות, אך פעלה לפי האינטרס הלאומי, ולכן לא זנחה את הסכם השלום. למרות זאת – תוך הפניית עורף לסדר העדיפויות הערבי – מחמ"ד מתמידה בלחץ ואזהרות שבנייה מעבר ל"קו הירוק" (גם בירושלים), ואי-הכרה במרכזיות (כביכול) של הסוגייה הפלסטינית, יביאו לשפיכות דמים ולקבורת תהליך השלום ישראל-ערב.

*חרף תפישת העולם של מחמ"ד המתבטאת בכישלון שיטתי במזרח התיכון, ולמרות המלל הערבי הפרו-פלסטיני, המעש הערבי כלפי הפלסטינים הוא אדיש-עד-שלילי. הערבים לא פועלים צבאית (ובקושי פועלים פיננסית ודיפלומטית) למען הפלסטינים, אלא למען האינטרסים המדינתיים שלהם, המושפעים לטובה מישראל עוצמתית והודפת לחצים.

*יורש העצר, מוחמד בן סלמן יביא להסכם שלום עם ישראל, אם הדבר ישרת את יעדיו האסטרטגים השאפתניים, ואם יוכל להתגבר על התנגדות הוואהבים הפנדמנטליסטים, וללא קשר לסוגייה הפלסטינית.

Facebook, YouTube

תקציר:

*הפיקוד הצבאי הירדני מזהיר שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי, ותהפוך את ירדן לגן עדן לטרור, שיאיים על ישראל והמשטרים הפרו-אמריקאים בחצי האי ערב.

*שליטת ישראל ביו"ש משדרגת את כח ההרתעה ומנטרלת את איום הטרור הפלסטיני (מיו"ש) על המשטר ההאשמי.

*כח ההרתעה הישראלי מעניק רוח גבית לפעילות המשטר ההאשמי נגד איומים מבית ומחוץ (כולל איראן), וחוסך מארה"ב את הצורך להפעיל צבא אמריקאי להצלת המשטר ההאשמי, כדי למנוע מארה"ב מכה כלכלית וביטחונית.

*נסיגה ישראלית מיו"ש תהפוך את הגבול המערבי של ירדן ל"קש הפלסטיני שישבור את גב המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי".

*ההתנהלות הפלסטינית במאה השנים האחרונות מלמדת שמדינה פלסטינית ביו"ש תהייה פורעת-חוק, תחריף את אי-יציבות המזרח התיכון ותפגע באינטרסים אמריקאים.

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3VLDSuy

English edition  https://bit.ly/3TafFML                        

מעצבי הסכם שטחי הים והגז – כולל ערבויות ארה"ב – מייצגים את מדיניות מחלקת המדינה, המתנפצת בשיטתיות על צוקי המזרח התיכון. לטענתם, ההסכם ימנע עימות צבאי מיידי עם חיזבאללה, יקדם את היציבות בלבנון, ישחררה ממלתעות חיזבאללה (איראן), יעניק רוח גבית למתינות, יצמצם את מימדי הטרור ויקרב את השלום עם לבנון. האמנם?

חיזבאללה ולבנון

*ארגון הטרור חיזבאללה, שהוקם ומופעל על ידי משטר האייתולות באיראן, הוא הגורם הדומיננטי – פוליטית, צבאית, דתית, חברתית, חינוכית ותקשורתית – בלבנון המתפוררת והבלתי-נשלטת. כמו כל אזור בלתי-נשלט (כגון תימן, עיראק, סוריה, לוב, אפגניסטן ומשולש הגבולות ארגנטינה-פרגוואי-ברזיל), לבנון מהווה קרקע פוריה לטרור והברחת נשק וסמים, שהם היתרון היחסי של חיזבאללה.

*חיזבאללה התעצם באופן דרמטי מאז הקמתו ב-1982 על ידי אנשי דת שיעים מנג'אף, שהיו ממקורבי אייתוללה חומייני.  הארגון פועל להפצת המהפיכה השיעית-אסלאמית, להרחבת השליטה האיראנית מהמפרץ הפרסי דרך עיראק, סוריה ולבנון עד לים התיכון, ולכרסום מעמד ארה"ב במזרח התיכון. תדמית הארגון השתדרגה מאז תרומתו הגדולה להישרדות שלטון אסד בסוריה.

*חיזבאללה מהווה ציר מרכזי בפעילות האנטי-אמריקאית של משטר האייתולות במזרח התיכון, במערב וצפון אפריקה ובאמריקה הלטינית (עד גבול ארה"ב-מכסיקו), ונהנה מסיוע פיננסי ואספקת טילים וכלי-טיס-בלתי-מאויישים קטלניים מאיראן.

*מעמדו הדומיננטי של חיזבאללה בלבנון גרם לסעודיה, איחוד האמירויות ובחריין להפנות עורף ללבנון, ולהשעות את הסיוע הפיננסי למדינה המרוסקת, פן ישרת את יעדי חיזבאללה.

הסכם שטחי הים והגז לעומת הסכמי אברהם

*הסכמי אברהם, כמו גם העמקת הקשרים עם סעודיה והסכמי השלום עם מצרים וירדן, גובשו עם משטרים יציבים (יחסית למזרח התיכון המאופיין על ידי משטרים ארעיים), פרו-אמריקאים, אנטי-איראנים ואנטי-טרור אסלאמי. מדיניות משטרים אלו אינה חורגת מביצור מעמדם בגבולות מדינותיהם.

לעומת זאת, הסכם שטחי המים והגז נחתם עם מדינה חסרת-שליטה ועתירת פיצולים דתיים, אתנים, גיאוגרפים ופוליטים, הממונפים ומתודלקים על ידי חיזבאללה האנטי-אמריקאי ופרו-איראני, המהווה זרוע מובילה של הטרור האסלאמי במזרח התיכון וברחבי העולם. חיזבאללה פועל להפצת חזון האייתולות להקמת חברה שיעית עולמית, להפיכת הרפובליקה הלבנונית לענף של "הרפובליקה האסלאמית", להפלת המשטרים הסונים ("המשומדים") ולניצחון המהפיכה השיעית אסלאמית על המערב "הכופר", ובראש וראשונה "השטן הגדול האמריקאי".

*הסכמי השלום של ישראל עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו – כמו גם שדרוג היחסים המסחריים והביטחוניים עם סעודיה – נחתמו עם משטרים הרואים בדו-קיום בשלום עם ישראל אינטרס מוביל בתחומי ביטחון פנים וחוץ. משטרים אלו אינם רואים בעקירת "הישות היהודית הכופרת" מ"בית האסלאם" (המזרח התיכון) מטרה חשובה יותר מקידום יציבותם הפנימית והאזורית, וחלקם (במיוחד איחוד האמירויות) אף עושה שינוי מהפכני וחיובי כלפי המדינה היהודית במערכת החינוך (בניגוד להקצנה של מערכת החינוך הפלסטינית).

לעומת זאת, הסכם שטחי המים והגז נחתם עם מדינה הנמצאת תחת מגף החיזבאללה, הרואה בדו-קיום בשלום עם המדינה היהודית תועבה וטומאה, ומבהיר באופן שיטתי – כמו משטר האייתולות – שדבקות בחזון השיעי אסלאמי (כולל עקירת הישות היהודית "הכופרת") עולה בחשיבותה על בוננזה כלכלית ודיפלומטית המוצעת על ידי ארה"ב והמערב.

חיזבאללה ופטרונו האיראני רואים בישראל את המוצב הקדמי היעיל ביותר של "השטן האמריקאי הגדול" ושל המשטרים הערבים הסונים.

*ההנחה שחיזבאללה יתמתן כתוצאה מהטבות כלכליות מפליגות מתעלמת מהתנהלות החיזבאללה מאז הקמתו, כמו גם התנהלות פטרון החיזבאללה – משטר האייתולות –  מאז עלייתו לשלטון בפברואר ,1979. שניהם מפגינים דבקות בחתרנות, טרור, הפצת מערכות נשק מתקדמות למשטרים אנטי-אמריקאים, הברחת סמים והלבנת הון במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית, למרות המיליארדים שהורעפו ומובטחים על ידי ארה"ב והמערב. העדפת חזון פנטי, חינוך לשנאה, הסתה וטרור מאפיינים גם את התנהלות הרשות הפלסטינית וחמאס, למרות המחוות חסרות-התקדים של ישראל ב-1993 (תהליך אוסלו) ו-2005 (היתנתקות), והסיוע הפיננסי הנדיב של ארה"ב והמערב.

*הסכמי השלום של ישראל עם מדינות ערב הם פועל יוצא של יכולות צבאיות, טכנולוגיות ודיפלומטיות של ישראל, כולל פעילותה הביטחונית והשיטתית נגד איראן וחיזבאללה, יכולתה לעמוד בלחצים של ארה"ב, ונכונותה להתעמת עם נשיאי ארה"ב, שהביאה למתיחויות קצרות-טווח אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח.

מדינות ערב המתונות והפרו-אמריקאיות רואות בכח ההרתעה של ישראל נכס חשוב לביטחונן הפנימי והחיצוני.

לעומת זאת, הסכם שטחי המים והגז נחתם בהשראת איום חיזבאללה במתקפת טילים וכלי-טיס-בלתי-מאוישים. ההסכם מדגיש ויתור של 100% על 860 קמ"ר של מים כלכליים השנויים במחלוקת (וכוללים כ-10 קמ"ר של מים בריבונות ישראל), בהנחה – המנותקת ממציאות המזרח התיכון והתנהלות חיזבאללה – שימנע את מתקפת החיזבאללה. כלומר, כניעה לאיומי חיזבאללה ולחץ נשיא ארה"ב, במקום מכת-מנע צבאית להסרת האיום והרתעת הטרור.

*הסכם שטחי המים והגז משקף את תפישת העולם של מחלקת המדינה ומכרסם בתדמית ההרתעה של ישראל, שהפכה את ישראל (מ-1967) למכפלן-עוצמה מוביל של ארה"ב ובעלת-ברית נחשקת עבור המשטרים הערביים המתונים.

השורה התחתונה

*מעצבי הסכם שטחי המים והגז מתעלמים מתקדימי המזרח התיכון המבהירים שטרוריסטים (כגון משטר האייתולות, מוג'אהידין, חיזבאללה, פלסטינים) נושכים – ולא מכבדים – את היד המזינה אותם.

*מעצבי הסכם שטחי המים והגז גם מתעלמים מתקדימים הממחישים שפייסנות, מחוות, ויתורים ל- ונסיגה נוכח – טרור מעוררים ומקצינים את תיאבון הטרוריסטים.

*הסכם שטחי המים והגז מהווה ניצחון של תפישת עולם מערבית על מציאות המזרח התיכון, תוך הקרבת ביטחון לאומי ארוך-טווח על מזבח נוחיות ביטחונית קצרת-טווח.

*כאשר חלק משמעותי של הציבור האיראני – ובמיוחד נשים – מתקומם נגד משטר הדיכוי באיראן ודורש את שינוי המשטר, יוזמת ארה"ב את הסכם שטחי המים והגז, המשחק לידי חיזבאללה ופטרונם האיראני, וחוזרת על המשגה הטראגי של 2009, כאשר הנשיא אובמה הפנה עורף להתקוממות העממית באיראן, והניח לאייתולות לטבוח באזרחים בלתי-חמושים.

*הסכם שטחי המים והגז מעניק רוח-גבית לחיזבאללה ולאייתולות, ובמקביל משתוקקת ארה"ב לחתום על הסכם גרעין חדש, מתנגדת לאופציית שינוי-משטר בטהרן, שוללת את האופצייה הצבאית (שרק היא יכולה לבחון את כוונות האייתולות), מתמידה באופצייה הדיפלומטית המשדרגת בהתמדה את מעמד משטר האייתולות, וסבורה שמחוות נדיבות ישכנעו את האייתולות לזנוח את חזונם הפנטי, לבחור בדו-קיום בשלום ולדבוק בהסכמים.

*על רקע המציאות הנ"ל אפשר להעריך שהסכם שטחי הים והגז ימנע – אולי – עימות מיידי עם חיזבאללה, אך יביא לעימות חריף יותר בטווח הבינוני; לא יקדם את היציבות בלבנון; לא ישחררה ממלתעות חיזבאללה (איראן); יעניק רוח גבית ליעדי חיזבאללה; יקצין את הטרור וירחיק את השלום בין ישראל ולבנון.

 

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3ezfHhU

ערבויות ביטחון של נשיא ארה"ב אינן חרותות בסלע, ובדרך כלל אינן מחייבות את הנשיאים הבאים. האמנם?

לפי סעיף 4 בהסכם הגז: "הצדדים מבינים שארה"ב מתכוונת… לסייע בביסוס ובקיום של אווירה חיובית ובונה לניהול דיונים וליישוב מוצלח של חילוקי דעות כלשהם במהירות האפשרית."

סעיף 4 הוא דוגמא קלסית למאפייני ערבויות הביטחון שמעניקה ארה"ב למדינות שונות מאז הקמתה ב-1776: היעדר-ספציפיות, עירפול מכוון, היעדר מימוש אוטומטי, פתח לפרשנויות שונות ומנוגדות, דרכי מילוט ממימוש בשעת מבחן, אם המימוש אינו משרת את טובתה של ארה"ב (ולא של ישראל).

לדוגמא, ברית נאט"ו הנחשבת להתחייבות הביטחונית המוצקה ביותר של ארה"ב לבעלות בריתה, מציינת בסעיף 5 שכל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."   כפי שהיא מוצאת לנכון….

זרעי ההרס הנוכחי באוקראינה נזרעו ב"מזכר בודפשט" מ-5 דצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקות אוקראינה ממאגר הנשק הגרעיני שהיה השלישי בגודלו בעולם. ב-2014 (כיבוש חצי האי קרים על ידי רוסיה) ו-2022 (פלישת רוסיה לאוקראינה) נחשפו ההבטחות הביטחוניות בערוותן. אז הבטיחו….

על ישראל להיות ערה למציאות זאת, ולא לשגות באשליות לגבי תוקף הערבויות של ארה"ב, שנועדו – בראש ובראשונה – לקדם את אינטרס ארה"ב, ולא להיגרר אחר אינטרסים של מדינות זרות. לכן, נוסח הערבויות מאפשר לארה"ב, תמיד, להפעיל שיקול דעת האם להתחמק ממימושן.

כמו כן, חוקת ארה"ב אינה רואה בחתימה נשיאותית על התחייבות בינלאומית סוף פסוק, אלא מחייבת אשרור על ידי 2/3 הסנאט (67 מ-100 הסנטורים). הסכם בינלאומי שאינו מאושרר אינו מחייב את ארה"ב, ולכן יכולה הייתה ארה"ב לפרוש ב-2018 מהסכם הגרעין שנחתם אך לא אושרר ב-2015. אשרור הסנאט אינו מובן-מאליו, מכיוון שחוקת ארה"ב שואפת למנוע מצב של נשיא-מלכותי, אינה מעניקה לנשיא סמכות בלעדית, ולכן שומרת על איזון בין הרשות המחוקקת והמבצעת בנושאי פנים וחוץ.

לדוגמא, ב-1999 ו-2000 חתם הנשיא קלינטון על הסכמים בינלאומיים לאיסור ניסויים גרעיניים והקמת בית-הדין הבינלאומי. אבל, ההסכם הראשון לא זכה אפילו לרוב רגיל בסנאט (51:48), והשני לא הובא להצבעה נוכח ההתנגדות הגורפת בסנאט.

טיוואן, דרום ויטנאם (ז"ל) וניו-זילנד חשו על בשרן את האמינות המוגבלת של ערבויות ארה"ב, כאשר זו ביטלה חד-צדדית ב-1979, 1975 ו-1986 את הסכמי ההגנה שנחתמו עימן ב-1955, 1973 ו-1951.

הצגת הערבויות של ארה"ב בהסכם הגז כהישג מלמדת על אי-הכרת סוגיית הערבויות האמריקאיות ואי-הפקת לקחים משגיאות העבר.  לדוגמא:

*ב-2000 לא מומשה התחייבות הנשיא קלינטון להעניק 800 מיליון דולרים למימון נסיגת צה"ל מלבנון, עקב הסתייגות שני בתי הקונגרס שהם בעלי "כח הארנק" בארה"ב.

*ב-1979 – לקראת סיום המו"מ לשלום בין ישראל למצרים – ניסה הנשיא קארטר להשחיל התייחסות למו"מ עתידי על רמת הגולן. בתגובה, הציג רה"מ בגין בפני קארטר את התחייבות הנשיא פורד מ-1975 (בתמורה לנסיגת ישראל ממפרץ סואץ למעבר המיתלה בחצי האי סיני): "ארה"ב תעניק משקל רב לעמדת ישראל שכל הסכם עם סוריה יתבסס על נוכחות ישראל בגולן". קארטר הזכיר לבגין שהוא אינו כפוף להתחייבויות בלתי-מאושררות של קודמיו בבית הלבן.

*ב-1967 דרש רה"מ אשכול מהנשיא ג'ונסון לממש את התחייבות הנשיא אייזנהאואר מ-1957 – שניתנה תמורת נסיגת ישראל מסיני – לפעול נגד הפרת פירוז חצי האי סיני על ידי מצרים, נוכח היערכות מצרים למלחמה. בתגובה הבהיר ג'ונסון שלפי חוקת ארה"ב התחייבות נשיאותית בלתי-מאושררת אינה מחייבת אותו. הוא הוסיף שהוא אמנם טקסני גבוה, אבל נשיא נמוך מול קונגרס המתנגד למעורבות צבאית מעבר לים.

לסיכום, הסכמים מדיניים עם ארה"ב חייבים להרחיב – ולא לצמצם – את כח ההרתעה של ישראל ואת עצמאות פעולתה הביטחונית והמדינית. הם חייבים לקדם – ולא להסיג – את מעמד ישראל כיצרן-ביטחון לאומי ולא כצרכן-ביטחון לאומי, כמכפלן-עוצמה עבור ארה"ב, כנכס ולא נטל אסטרטגי.

שילוב ערבויות בהסכם הגז מלמד שישראל נחושה ללמוד מתקדימים על ידי חזרה על – ולא הימנעות מ- שגיאות העבר.

סרטונים אחרונים

Play Video

יורם אטינגר: האינטרס האמריקאי בישראל – מעבדה בתנאי קרב במזרח התיכון | הפודקאסט של דניאל דושי 83#

ישראל תורמת לכלכלת והגנת ארה"ב יותר מהיקף סיוע החוץ האמריקאי לישראל
Play Video

The Abolitionist Movement inspired by Passover

Passover, in general, and the Biblical Exodus, in particular inspired the Abolitionist anti-slavery movement.
Play Video

Welcome to the rebranded EttingerReport website

Play Video

The US diplomatic option toward Iran is self-destructive

The US diplomatic option induced the transformation of Iran from "the American policeman of the Gulf" to “the largest anti-American venomous octopus in the world.”

ניוזלטר

הזמינו הרצאות וראיונות

דמוגרפיה

איראן

ראש ה-FBI מערער על מדיניות מזכיר המדינה כלפי איראן וחמאס

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 24 יוני 2024, bit.ly/3VAFIij

English edition  bit.ly/3KM3rXS

ראש ה-FBI (שילוב של שב"כ ומשטרה למניעת טרור בארה"ב), כריס ריי, העיד בוועדות הסנאט ובית הנבחרים ב-4 ליוני ו-11 לאפריל, וחזר על אזהרתו שטרור ה-7 לאוקטובר מהווה מקור השראה לטרור אסלאמי דומה על אדמת ארה"ב:

"איום הטרור על ארה"ב הסלים משמעותית מאז ה-7 לאוקטובר…. אנו חוששים ממתקפת טרור דומה לזו שדאע"ש ביצע באולם קונצרטים ברוסיה במרץ 2024 [137 קורבנות ו-180 פצועים]…. סין, רוסיה ואיראן העלו את סף האלימות נגד ארה"ב…. בשנים האחרונות היו מקרי טרור בארה"ב שהתרחשו בהשראת טרור חמאס…. ה-FBI עצר טרוריסטים של חיזבאללה הפועלים בארה"ב בשיתוף פעולה עם משטר האייתולות…. אנו נלחמים בברוני הסמים של אמריקה הלטינית [המשתפים פעולה עם האייתולות וחיזבאללה] כדי לבלום את הפצת הסמים האחראים לפטירת צעירים רבים בארה"ב [למעלה מ-100,000 ב-2023!]…. מאז ה-7 לאוקטובר עולה מספר התראות טרור אסלאמי נגד ארה"ב ברחבי העולם ועל אדמת ארה"ב ונגד בעלות בריתנו בעולם…."

ראש ה-FBI השמיע אזהרות דומות בעדויות בשני בתי הקונגרס ב-31 לאוקטובר ו-15 לנובמבר.

בניגוד למזכיר המדינה, טוני בלינקן, ראש ה-FBI מבין שטרור ה-7 לאוקטובר רלבנטי לביטחון פנים בארה"ב, ומלחמת ישראל בחמאס מסייעת להגנת ארה"ב מהטרור האסלאמי. לעומת זאת, מזכיר המדינה רואה עצמו כ"מתווך הוגן", ומתעלם ממעמד ישראל כבעלת-ברית לעומת חמאס שהוא זרוע של האייתולות ושל "האחים המוסלמים", הנחושים להשתלט על "הכופר" המערבי, ובמיוחד על "השטן הגדול האמריקאי".

בניגוד לבלינקן, ראש ה-FBI רואה במשטר האייתולות, חיזבאללה וחמאס סכנה מוחשית ומיידית לביטחון פנים בארה"ב, ומכיר בשיתוף הפעולה שלהם עם מדינות אנטי-אמריקאיות, ארגוני טרור וברוני הסמים באמריקה הלטינית, אותה הם מגדירים כ"בטן הרכה" של ארה"ב. לעומת זאת, בלינקן  – הנאמן לתפישת עולמו הקוסמופוליטנית והאו"מניקית – רואה במשטר האייתולות אתגר דיפלומטי, מתנגד ליוזמות לשינוי המשטר באיראן וגם לגיבוש איום צבאי יעיל על האייתולות.

בניגוד לבלינקן, ראש ה-FBI מודע למעמד האייתולות כמנוע מוביל של טרור אסלאמי, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות נשק מתקדמות נגד ארה"ב. לעומת זאת, ולמרות ההתנהלות השיטתית האנטי-אמריקאית של האייתולות, בלינקן אינו מגדיר את משטר האייתולות כישות טרור, אלא רואה בהם שותפים למו"מ אמין.

בניגוד לבלינקן, ראש ה-FBI מאמין שהאייתולות בפרט, והטרור האסלאמי בכלל, מונחים ע"י אידיאולוגיה פנאטית ומגלומנית בת 1,400 שנים, ורואים באסלאם את הדת הלגיטימית היחידה, ונחושים להשליט את האסלאם על "הכופרים" המערביים, ובראשם ארה"ב. הוא מבין שמול הטרור האסלאמי יש להפעיל את מערכות הביטחון, ולא ליזום מחוות וויתורים, הנתפסים כחולשה בעיני טרוריסטים, ומתמרצים אלימות. לעומתו, בלינקן מאמין שהטרור מונחה-ייאוש, ולכן יש לפעול מולו באמצעים דיפלומטים ופיננסים משמעותיים, למרות שהטרור תמיד נושך את הידיים המסייעות לו, כפי שארה"ב למדה על בשרה אחרי שסייעה לאייתולות ולמוג'אהידין להשתלט על איראן ולסלק את צבא ברה"מ מאפגניסטן.

עמדת ראש ה-FBI מייצגת נאמנה את רוב הציבור בארה"ב, ואת רוב צירי בית הנבחרים והסנטורים בקונגרס, שהוא שקול עוצמה לנשיא בנושאי פנים, חוץ וביטחון.

האם האיום המחריף של הטרור האסלאמי על אדמת ארה"ב, וההתפתחויות הוולקניות במזה"ת, יבהירו למזכיר המדינה בלינקן שעליו להעריך מחדש את מדיניותו כלפי איראן, חמאס, הרש"פ וחיזבאללה, כדי הימנע מחזרה על שגיאות קריטיות הפוגעות באינטרס ארה"ב?! 

יהודה ושומרון

ישראל-סעודיה ושליטה ישראלית על רכסי יו"ש (סרטון)

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823

*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;

*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;

*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;

*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.

ירושלים

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

חגים יהודיים

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

גולן

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

טרור איסלמי

תובנות מערביות מופרכות ע"י מציאות המזה"ת

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב" bit.ly/45nBv6a"מעריב", 13 יוני 2024

English edition bit.ly/45b1huq

תובנות מערביות חיבקו את משטר האייתולות ב-1979, תקעו סכין בגב השאה הפרסי – "השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" – והזניקו את האייתולות מישות פורעת חוק אזורית למוקד עולמי מוביל של טרור, הברחת סמים, הלבנת הון והפצת מערכות לחימה, המאיים על הביטחון הלאומי במערב.

תובנות מערביות השתלטו גם על מדיניות ישראל כלפי הטרור הפלסטיני, הזניקו את חמאס מארגון טרור קטן ב-2005 למדינת טרור מבוצרת, וסללו את הדרך למחדל וטבח ה-7 באוקטובר. תובנות מערביות היכו שורש בישראל ב-1993, הביאו למו"מ עם ארגוני טרור – פת"ח ואש"פ – המונחים מאז היווסדם ב- 1959 ו-1964 (לפני 1967!) ע"י חזון "שחרור פלסטין מהנהר עד הים" ועקירת הישות הציונית. הן הביאו ליבוא 100,000 טרוריסטים מטוניס, תימן, סודן, עיראק ולבנון לירושלים, יו"ש ועזה.

מדיניות מזרח תיכונית חייבת להיות מונחית ע"י מציאות המזה"ת, ההפכפכה, אלימה ומתסכלת, ולא ע"י מציאות חלופית, המבוססת על תרחישי עתיד ספקולטיביים, צפויים ונוחים. מדיניות חייבת להימנע מ- ולא לחזור על – שגיאות גורליות.

תובנות מערביות מתעלמות ממרכזיות אידיאולוגיה פנאטית ודתית בעיצוב חזון, אסטרטגיה ומדיניות של האייתולות, "האחים המוסלמים", חמאס, חיזבאללה, החות'ים והרש"פ. בעוד המערב דבק בהפרדת דת ומדינה ו-Money Talks, האסלאם דבק בעליונות הדת בעיצוב מדיניות, ובמיוחד שלום ומלחמה, כולל מעמד האסלאם כדת הלגיטימית היחידה, המחויבת לשעבד את "הכופר" המערבי, ובמיוחד את ארה"ב. למעשה, הטרור האסלאמי רודף את ארה"ב מאז תחילת המאה ה-18, ללא קשר למדיניותה ולזהות נשיאיה.

מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון סאליבן משוכנעים שהטרור האיראני, הפלסטיני, הלבנוני והתימני מונחה-ייאוש, ולכן יש להתמודד מולו במחוות דיפלומטיות וכספיות, שלכאורה יביאו לדו-קיום בשלום, עמידה בהסכמים והיפרדות מאידיאולוגיה פנאטית. אבל, הטרור רואה במחוות, ויתורים ונסיגות ביטוי לחולשה המעודדת אלימות. 

מזכיר המדינה בלינקן והיועץ לביטחון סאליבן לוחצים על ישראל לעבור מאופציה צבאית לדיפלומטית, במלחמתה בטרור, חרף העובדה ש-17 שנות מו"מ עם חמאס סללו את הדרך להתעצמות חמאס ול-7 באוקטובר, ולמרות שהאסלאם רואה במו"מ והסכמים עם "כופרים" אמצעי זמני להבסת אויבים. הם מקלים ראש במשקל האידיאולוגיה של חמאס ואש"פ, התובעת את חיסול ישראל, ומעצבת את מערכת החינוך, ההסתה במסגדים, האדרת טרוריסטים, ומענקים קבועים למשפחות טרוריסטים ביו"ש ובעזה.

תובנות מערביות מתעלמות מהפער העמוק בין מו"מ עקר עם טרור פלסטיני המונחה על ידי חזון שמימושו מותנה בחיסול ישראל, לבין מו"מ אפקטיבי בין ישראל למדינות ערב שמימוש חזונן הלאומי אינו מותנה בחיסול ישראל. לכן, 6 הסכמי שלום עם מדינות ערב, לעומת כישלון כל מו"מ לשלום עם ההנהגה הפלסטינית.

בלינקן וסאליבן מתמקדים במלל פלסטיני מתון, ומסיקים שמדינה פלסטינית תהייה מתוקנת ותקיים דו-קיום בשלום.  אבל, מנהיגי ערב מתמקדים במעש הפלסטיני שהפך את הפלסטינים לאב-טיפוס של חתרנות, טרור ובוגדנות בין-ערביים (מצרים בשנות ה-50', סוריה בשנות ה-60', ירדן ב-1970, לבנון ב-1982-1970 וכווית 1990), המשתף פעולה עם ישויות פורעות חוק כמו גרמניה הנאצית, הגוש הסובייטי, "האחים המוסלמים", ארגוני טרור בינלאומיים, צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, רוסיה וסין. הערבים מסיקים שמדינה פלסטינית תוסיף דלק – ולא מים – למדורת המזה"ת, תביא להפלת המשטר ההאשמי, תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי, שתגלוש לחצי האי ערב, תאיים על כל המשטרים במדינות הנפט ומצרים, תהווה בוננזה לאייתולות, "האחים המוסלמים", רוסיה וסין, ומכה קשה ליציבות האזור והעולם. לכן, הערבים מסתפקים במלל, ולא במעש, להקמת מדינה פלסטינית.

בלינקן וסאליבן לוחצים לנסיגת ישראל מרכסי יו"ש – שהם רמת הגולן של ירושלים, תל אביב, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל – למותניים הצרות של 7 ק"מ מקלקיליה לכפר סבא ו-19 ק"מ מטול כרם לנתניה, במזה"ת הוולקני, אלים, הפכפך ונטול דו-קיום בשלום בין-אסלאמי. במזה"ת הנפיץ, עתיר משטרים (מדיניות והסכמים) זמניים, כוח ההרתעה הוא המרכיב החשוב ביותר של הביטחון הלאומי. עם כל החשיבות של הסכמי שלום, במזה"ת הם ארעיים, לעומת רכסי יו"ש שהם קבועים ומרתיעים.

דוגמאות נוספות לנתק בין התובנות המערביות לבין מציאות המזה"ת הן: כישלון עשרות יוזמות שלום שהתמקדו באינטרס הפלסטיני ולא הערבי; הרוח הגבית להשתלטות האייתולות על איראן ב-1979; ההתייחסות לצדאם חוסיין כבעל ברית עד יום פלישתו לכווית ב-1990, והענשת ישראל על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981; הענקת פרס נובל לשלום לערפאת ב-1994, והכתרת מחמוד עבאס – מייסד החינוך לשנאה, ההסתה והאדרת טרוריסטים – כמנהיג מתון; קבלת פניו של בשאר אסאד ב-2000 כבשורה מתונה; הגדרת ההתפרצות הטקטונית ברחוב הערבי מ-2011 ועד היום כ"אביב ערבי" ו"מהפיכת פייסבוק והצעירים"; המתקפה הצבאית על קדאפי ב-2011 שהפכה את לוב להר געש של מלחמות אזרחים וטרור עולמי אנטי-מערבי; וכו'.  

התובנות המערביות מתמידות בניסיון לשעבד את מציאות המזה"ת למציאות חלופית מערבית, ולכן חוזרות על – ולא נמנעות מ- שגיאות קריטיות. לכן, על ישראל לבחון בספקנות מירבית כל הצעה/דרישה  מערבית כגון הקמת מדינה פלסטינית, הימנעות מהשמדת התשתית הצבאית של חמאס, והתמכרות לתגובה, הגנה והכלה במלחמה על הקיום.