שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
18 באוגוסט 2026
English edition https://bit.ly/45A0MLl
*מאז המאה ה-7, תוחלת החיים של הסכמים בין-אסלאמיים/ערביים, והסכמים בין מוסלמיים ל"כופרים", נקבעת ע"י נורמות אסלאמיות, ולא מערביות. תוחלת ימי ההסכמים נקבעת ע"י אריכות ימי משטרים, שאינם עולים לשלטון באמצעות פתק הבוחר אלא באמצעים אלימים, הגורמים לארעיות הסכמים רבים.
*התקדים המכונן של מעמד ותכלית הסכמים בזירה האסלאמית הוא חוזה חֻודייבּיה משנת 628, המהווה דוקטרינה מעצבת עד היום. הנביא מוחמד הגיע להסכם הפוגה של עשר שנים עם שבט קֻוריישׁ ה"כופר" ממכה. אבל, אחרי כשנתיים, לאחר שמוחמד שדרג יכולות צבאיות, הוא ביטל את ההסכם – בטענה ששבט חסות של קֻוריישׁ הפר אותו – כבש את מכה וכפה את האסלאם על קֻוריישׁ. משטרים מוסלמים וערבים רואים בחוזה חֻודַייבּיה אב-טיפוס-עליון של הודנה (הפוגה זמנית), המעניק גושפנקא דתית ומשפטית לביטול/הפרת הסכמים, כאשר מאזן הכוחות משתנה לטובה, בניגוד ל"סֻולח" (שלום מלא וקבוע יותר הנחתם בין "מאמינים").
*חוקת אל-מדינה משנת 622 הייתה הסכם רב-שבטי – ויסוד חוקתי של המדינה האסלאמית הראשונה – שנחתם על ידי מוחמד עם שבטים יריבים, כולל חמולות יהודיות. אבל, ההסכם נכתש בהדרגה ע"י גירוש והשמדת שבטים יריבים למוחמד.
*הפיתנה הראשונה (מלחמות האזרחים של 656–661) הייתה גורלית, והדגישה את יסודות המדיניות האסלאמית. היא התפתחה בעקבות הסכם שנכרת לאחר קרב צִפִּין בסוריה (657 לספירה) בין עלי (הח'ליף הרביעי) לבין מועאויה (שליט סוריה שערער על סמכות עלי). ההסכם קרס באופן מיידי, והוביל לרצח עלי (שלושה מתוך ארבעת הח'ליפים הראשונים נרצחו!). הוא גם הוביל לייסוד שושלת בית אומייה של מועאויה באמצעים אלימים, המקובלים עדין במזרח התיכון, ולקרע ההיסטורי בין הסונים לשיעים. מאבקי שלטון הוכרעו, בדרך כלל, במלחמות אזרחים ולא בהסכמים מחייבים של דו-קיום בשלום: שושלת עבאס נגד שושלת אומייה; המלחמות בין הח'ליפויות הפאטִמית, האומיית קורדובה, והעבאסית; והסכמי חסות עם שליטים שהחזיקו מעמד בהתאם לעמידות המשטר.
*הסכמים עות'ומאנים–ספאווים/איראנים שיעים (למשל אמסיה 1555, זֻוהאבּ 1639) נידונו מחדש בכל דור והביאו לשינויים טריטוריאליים ומדיניים תכופים.
*הדפוס האלים והשביר בלט באמנה הלבנונית הלאומית של 1943, שהייתה בתוקף כל עוד נמשך האיזון הדמוגרפי והצבאי. היא קרסה במהלך מלחמות האזרחים 1975–1989, שעדיין מאיימות על לבנון. הסכם טאיף מ-1989, שנועד לסיים את מלחמת האזרחים, ממשיך להיות מוצג בערוותו.
*הסכמי השלום עם מצרים וירדן מחזיקים מעמד נכון לעכשיו, אך תפישות העולם של שתי האוכלוסיות מעוצבות (בניגוד למתרחש באיחוד האמירויות) ע"י תוכניות לימודים, דרשות במסגדים ותקשורת רשמית המאופיינים ע"י אנטישמיות ואנטי-ישראליות. כמו כן, הפלה אפשרית של משטרי הגנרל א-סיסי והמלך עבדאללה תעלה לשלטון במצרים את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם ומסגרת-העל של חמאס), תהפוך את ירדן לזירה נוספת של טרור אסלאמי, ותעביר את היחסים עם ישראל משלום למלחמה.
*הסכמי אוסלו (1993 ו-1995) בוטלו ע"י אש"פ בטרם יבשה הדיו. כך, ערפאת הקליט לפני החתימה על מדשאת הבית הלבן, מסר ששודר בטלוויזיה הירדנית ביום החתימה ב-13 בספטמבר 1993: ההסכם עולה בקנה אחד עם "תורת השלבים" הקוראת לעקירת ישראל בשלבים. ב-10 במאי 1994 נשא ערפאת נאום במסגד ביוהנסבורג, והכריז שהסכם אוסלו תואם את "חוזה חֻודַייבּיה". כצפוי, הסכמי אוסלו הביאו לגל טרור חסר-תקדים, כפי שנגרם גם ע"י ששת ההסכמים שנחתמו עם חמאס בין 2007 ל-2023.
*משטרים והסכמים ערביים שבירים:
^מאז 1943, בסיס חיל האוויר ווילוס בלוב היה הבסיס הצבאי האמריקאי הגדול ביותר מחוץ לארה"ב. אבל הבסיס פונה ב-1970 לאחר שקדאפי הפרו-סובייטי הדיח את המלך אידריס הפרו-אמריקאי.
^איראן הייתה "השוטר האמריקאי של המפרץ" תחת שלטון השאה הפרו-אמריקאי, אך עם השתלטות משטר האייתולה ב-1979, הפכה למוקד אזורי ועולמי אנטי-אמריקאי של מלחמות, טרור, סחר בסמים והלבנת הון.
^תחת שלטון המלך פייסל השני, הצטרפה עיראק ב-1955 ל"ברית בגדאד" האנטי-סובייטית, יחד עם בריטניה, טורקיה, איראן ופקיסטן, ובתמיכת ארה"ב. אבל, הפיכת יולי 1958, שהגיעה לשיאה בתליית המלך פייסל השני, הפכה את עיראק למדינה פרו-סובייטית.
^הסכם אלג'יר בין איראן לעיראק (1975) בוטל על ידי עיראק בספטמבר 1980 (לאחר עליית משטר האייתוללה לשלטון), והוביל למלחמת עיראק–איראן (1980–1988).
^הסכם מצרים–סוריה משנת 1958 להקמת קע"מ (קהיליה ערבית מאוחדת) התפרק בספטמבר 1961 בעקבות הפיכה צבאית בסוריה.
^משנות ה-60' עד ה-80', צפון תימן הייתה פרו-אמריקנית, בעוד דרום תימן הייתה פרו-סובייטית. במהלך מלחמת המפרץ שלפני ינואר 1991, תימן המאוחדת התנגדה למלחמה נגד סדאם חוסיין. מאז 2014, החות'ים בתימן – שלוחה של משטר האייתולות – הצטרפו למועדון הזועק "מוות לאמריקה", משגרים טילים לערב הסעודית ואיחוד האמירויות, ותוקפים נתיבי שיט בינלאומיים בים סוף.
^התמכרות המערב למציאות חלופית, תוך התנערות ממציאות המזה"ת, בולטת מאז סוף 2010, כאשר צונאמי נוסף התפרץ ב"רחוב הערבי", אבל המערב עדין מתייחס לאלימות וזעזועי המזה"ת כ"אביב ערבי," המהווה קרקע פוריה למו"מ והסכמים המובילים לדו-קיום בשלום…..
^וכו'…
השורה התחתונה
*במזה"ת הלא-דמוקרטי, משטרים אסלאמים/ערבים אינם עולים לשלטון באמצעות קלפי. הם נוטים להיות ארעיים, וכך גם מדיניותם והסכמיהם, שאינם מעוגנים באדנים דמוקרטיים ומשפטיים, אלא בעקרונות ובתקדימים אסלאמיים מכוננים. עמידות ההסכמים משקפת את תוחלת החיים של המשטרים, שהפנאטים ביניהם מונחי-דת, היסטוריה ואידיאולוגיה הרבה יותר מאשר שיקולים פיננסיים ודיפלומטיים.
*ניסיונות ארה"ב לנהל מו"מ עם משטר האייתוללה, חיזבאללה וחמאס מעידים על הקלת-ראש בעובדה שה-DNA בן 1,400 השנה של ישויות אלו – כמתועד בחוקותיהן, בתוכניות הלימודים ובדרשות המסגדים – מחייב אותן להפיל את כל המשטרים הערביים הסונים הפרו-אמריקאים, ולהכניע את המערב ה"כופר", ובמיוחד את "השטן האמריקני הגדול".
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, “במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה״ב”
14 אוגוסט 2026
English edition https://bit.ly/4x20EjU
מ-1948, ללא קשר לישראל, כ־11 מיליון מוסלמים נהרגו במלחמות וטרור בין־מוסלמים מפקיסטן ואפגניסטן, דרך המזרח התיכון ועד קרן אפריקה, צפון ומרכז אפריקה, לעומת 100,000 מוסלמים שנהרגו במהלך מלחמות ערב–ישראל. רפיק טוראן, נשיא לשעבר של "החברה ההיסטורית הטורקית", טען כי 12.5 מיליון מוסלמים נהרגו במלחמות בין־מוסלמיות מאז 1993.
המלחמות הבין-מוסלמיות הביאו גם למיליוני פליטים מוסלמים, כמו 20 מיליון פליטים במלחמות האזרחים בסוריה ועיראק; 10 מיליון פליטים במלחמת פקיסטן–בנגלדש; 8 מיליון פליטים באזור הסאהל באפריקה, ועוד.
מהמאה ה-7, ללא קשר לישראל, היעדר דו־קיום בשלום בין-מוסלמי – דתי, אתני, שבטי, גאוגרפי ורעיוני — הוא מאפיין כרוני ומבני של המזה"ת, המביא לטרור ומלחמות בין “המאמינים” המוסלמים לבין עצמם, נגד “המשומדים” הסונים/שיעים, ונגד “הכופר” המערבי, ובמיוחד “השטן האמריקאי הגדול”.
מלחמות וטרור בין־מוסלמים אינם מונחי-ייאוש, אלא מונחי-אידאולוגיה, דת ושבטיות, החשובים בעיני הלוחמים הרבה יותר משיקולים פיננסים ודיפלומטים.
דוגמאות לשדה הקטל המוסלמי מאז 1948
*מלחמות אזרחים בסודאן, 1955–הווה: 2,600,000–3,000,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים באפגניסטן, 1978–הווה: 1,500,000–2,000,000 הרוגים.
*מלחמת בנגלדש–פקיסטן, 1971: 1,500,000 הרוגים.
*מלחמת אזרחים בבנגלדש לאחר עצמאות 1971: 150,000 הרוגים.
*מלחמת איראן–עיראק, 1980–1988: 1,000,000–1,200,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בסוריה, 2011–2025: 600,000–700,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בתימן, 1962–הווה: 600,000–700,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בסומליה, 1991–הווה: 500,000–850,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בעיראק, 1961–הווה: 500,000–750,000 הרוגים.
*מלחמות דאע"ש בעיראק ובסוריה: 100,000–200,000 הרוגים.
*מלחמת אזרחים באלג׳יריה, 1991–2002: 100,000–200,000 הרוגים.
*מלחמת האזרחים בלבנון, 1975–1990: 100,000–150,000 הרוגים.
*טרור ג׳יהאדיסטי באזור הסאהל, 2009–הווה: 100,000–150,000 הרוגים.
*מתנגדי המשטר שהוצאו להורג באיראן, 1979–הווה: 100,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בצ׳אד, 1966–1990: 40,000–100,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בלוצ׳יסטן-פקיסטן, 1948–הווה: 45,000–80,000 הרוגים.
*קרבות פקיסטן-ג׳יהאדיסטים, 2004–הווה: 70,000 הרוגים.
*מלחמות טורקיה-כורדים, 1984–הווה: 40,000–50,000 הרוגים.
*מלחמות ניגריה–בוקו חאראם, 2009–הווה: 35,000–50,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בלוב, 2011–הווה: 25,000–50,000 הרוגים.
*מלחמות לוב–צ׳אד–ג׳יהאדיסטים, 1978–הווה: 10,000–30,000 הרוגים.
*קרבות איראן-כורדים, 1979–הווה: 30,000 הרוגים.
*קרבות מאלי–ג׳יהאדיסטים, 2012–הווה: 15,000–30,000 הרוגים.
*מלחמת אזרחים בירדן, “ספטמבר השחור”, 1970: 10,000–25,000 הרוגים.
*קרבות מצרים-ג׳יהאדיסטים בסיני, 2011–הווה: 10,000 הרוגים.
*ועוד.
שדה הקטל הבין־מוסלמי הוא בר-משמעות לגבי מדיניות ישראל וארה״ב במזה"ת, שהוא מאז ומתמיד בלתי-צפוי, הפכפך, נטול-סובלנות, אלים, מפוצל, רודני ועתיר משטרים והסכמים שבריריים וזמניים.
היעדר דו־קיום בשלום בין-מוסלמי מודגש ע"י שורה ארוכה של מלחמות בין־מוסלמיות, אין ספור תהליכי מו"מ, והסכמי הפסקת אש ושלום שבריריים. המציאות האלימה וההפכפכה מציגה את המזה"ת כאזור שבו מו"מ מהווה הפוגה טקטית והמשך הלחימה באמצעים אחרים, כשהוא נתמך בתקייה – הסתרה והעמדת פנים, שהיא טקטיקת לוחמה המושרשת באסלאם מאז המאה ה-7.
הסכמים עם אויבים – ובוודאי עם “כופרים” – אינם יציבים יותר מהמשטרים ומדיניותם. ההסכמים מקבלים השראה מהסכם חודייבייה שגיבש הנביא מוחמד ב-628, וקיבע את טקטיקת הניצחון המוסלמי באמצעות הסכמים, שחייבים לבטלם כאשר משיגים עליונות צבאית.
עוצמת המלחמות והטרור הבין־מוסלמים, הנמשכים 1,400 שנה, מלמדת כי גורמים רדיקליים במזרח התיכון – כמו משטר האייתוללה, חיזבאללה וחמאס — רואים במו"מ והסכמים הפוגה טקטית, הסדרים פונקציונליים ולא מחייבים לטוח ארוך, כלומר הודנה – הפסקת אש זמנית. מבחינתם, מדובר באמצעי להכנעת האויבים, ולא להגיע לדו־קיום בשלום. אין בהם מחויבות משותפת לעמידה בהסכמים. כמו כן, גורמים חזקים במזה"ת אינם מנהלים מו"מ עם גורמים חלשים מהם, אלא מכניעים ומשעבדים אותם (לדוגמא, אל-ג'ולאני מול הדרוזים והעלאווים). לפיכך, יוזמה למשא ומתן במזרח התיכון נתפסת כחוסר-ביטחון, הססנות וחולשה, ומעודדת גורמי טרור (לדוגמא, ישראל-אש"פ וגל הטרור בעקבות הסכם אוסלו 1993).
מלחמות וטרור בין־מוסלמיים הם גורמים קבועים במזרח התיכון זה 1,400 שנים, ולעומתם מו"מ והסכמים הם גורמים משתנים במזרח התיכון.
מציאות זו מחריפה את האתגר הקיומי של ישראל ואת הצורך לשדרג את כוח ההרתעה, אשר יש להעריכו לפי המציאות האלימה והמתסכלת במזה"ת, ולא לפי המציאות החלופית והנוחה של הלך הרוח המערבי. משקלם המרכזי של מלחמות וטרור בין־מוסלמיים מדגיש את הפשטנות והסכנה בהצעה שישראל תוותר על המרכיב החיוני ביותר לביטחונה הלאומי – רכסי יהודה ושומרון ורמת הגולן, נכסים קבועים החולשים על 80% מהתשתיות והאוכלוסייה בישראל — בתמורה להסכמי נורמליזציה ושלום, שהם נכסים משתנים במזה"ת.
התפיסה האסטרטגית מונחית-המציאות המזה"תית של ישראל הפכה אותה (בניגוד לנאט"ו, יפן, דרום קוריאה, קנדה ואוסטרליה) למכפיל-כוח ומכפיל-דולרי היעיל ביותר עבור ארה״ב. ישראל מרתיעה גורמים אלימים ומהווה “סוכן ביטוח חיים” האמין ביותר של כל המשטרים הערביים המתונים-יחסית, מול האיומים הקיומיים מצד משטר האייתוללה ו"האחים המוסלמים". כוח ההרתעה הישראלי הביא שש מדינות ערביות לחתום על הסכמי שלום עם ישראל, והניע מדינות ערביות נוספות, כמו ערב הסעודית, להרחיב את שיתוף הפעולה עם ישראל בתחומי הביטחון, טכנולוגיה, חקלאות והשקייה. ישראל היא בעלת ברית ייחודית של ארה״ב באזור המאופיין ע"י משטרים לא־דמוקרטיים, בלתי-יציבים, מועדים-לאלימות והפכפכים.
היקפם האכזרי של העימותים הבין־מוסלמיים חושף את פשטנות השקפת העולם המערבית הרואה בסכסוך ערב–ישראל את “הסכסוך המזרח תיכוני”, ובסוגיה הפלסטינית את שורש הסכסוך ערב–ישראל, מקור לזעזועי המזה"ת ובבת-עין של מדינות ערב. המערב מתעלם מהתייחסות הערבים לפלסטינים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בין־ערביים. מכאן גם כישלון של עשרות יוזמות מערביות לפתרון הסכסוך ערב–ישראל, כולל הסוגייה הפלסטינית.
למעשה, היקף הקטל הבין־מוסלמי ומשמעותו מגמדים את המשמעות האזורית והעולמית של הסכסוך ערב–ישראל והסוגייה הפלסטינית.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
9 באוקטובר 2026
English edition https://bit.ly/3VYYvYt
ב-10 באפריל 2006 נשא מועמר קדאפי נאום בטימבוקטו, מאלי: "50 מיליון מוסלמים הנמצאים באירופה יהפכו אותה ליבשת מוסלמית בתוך כמה עשורים… אללה יעניק לאסלאם ניצחון ללא חרבות, ללא רובים…"
משמעויות ההגירה בעיני המערב והאסלאם שונות זו מזו באופן יסודי – אידיאולוגית, דתית, משפטית, חברתית, כלכלית, טקטית ואסטרטגית. תפישת המערב מונחית ע"י עקרונות חילוניים, מוסריים, משפטיים וחברתיים-כלכליים, ומתמקדת בזכויות, גבולות, שווקי עבודה והגנה הומניטרית מכוח המשפט הבינלאומי. לעומת זאת, תפישת האסלאם את מוסד ההגירה (הִיגְ'רָה) היא דוקטרינרית, תיאולוגית, אידיאולוגית ואסטרטגית, ומושרשת במורשת הנביא מוחמד והקוראן בת 1,400 שנים. למעשה, ההיג'רה מציינת את תחילת מנין השנים המוסלמי (היג'רי).
פרופ' קלי מ. גרינהיל, מדעי המדינה ב-MIT ובאוניברסיטת טאפטס, מחברת הספר Weapons of Mass Migration (הוצאת אוניברסיטת קורנל, 2016), תיעדה את השיטה של קדאפי וארדואן להפחיד את מערב אירופה באיום של הגירה אסלאמית מכוונת.
דוקטרינת ההיג'רה
דוקטרינת ההיג'רה מתייחסת להגירת הנביא מוחמד ממכה לחבש ומדינה כהחלטה אלוהית וצעד אסטרטגי שנועדו להתארגן מחדש, להרחיב את בסיס העוצמה של מוחמד והאסלאם למען אללה, ולהכשיר את הקרקע לג'יהאד-מזוין.
הקוראן והחדית' (תיעוד מעשיו ואמירותיו של מוחמד) מציגים את ההיג'רה כאב-טיפוס של ג'יהאד לא-אלים "למען אללה", כשההגירה והלחימה משולבות כמעשי פולחן משלימים במצוות אללה. ההיג'רה הייתה שלב מקדים של הג'יהאד ורכיב מרכזי ומתמשך בו להכנעת אויבים.
מבחינה לשונית ודתית, הקוראן משלב אמונה-הגירה-לחימה. למשל, לפי הקוראן 8:74: "אלה שהאמינו, נדדו [היגרו], ולחמו למען אללה… הם המאמינים האמיתיים". ההיג'רה אינה רק מעבר מקום, אלא מאבק אסטרטגי בעל משמעות רוחנית למען אללה.
ציוני דרך של ההיג'רה
*בשנת 615 היגר הנביא מוחמד לאתיופיה ובשנת 622 למדינה, וכך ביסס את התקדים האסלאמי של היג'רה (הגירה) – מהלך המקדם את ניצחון "בית האסלאם" על "בית הכופרים". ההיג'רה של מוחמד נועדה להיחלץ מתבוסה מול שבט קורייש הלא-מוסלמי במכה,הקמת בסיס אסטרטגי חלופי ושדרוג יכולות לקראת הכנעת שבט קורייש. ההשתלטות על מכה בשנת 630 הכשירה את הקרקע לכיבושים צבאיים נרחבים ולאסלאמיזציה אזורית ועולמית. סורות 4:97-100 ו-8:72-75 בקוראן הן המקור המרכזי בסוגיית ההיג'רה, המכיר בתפקידה היסודי בעיצוב האסטרטגיה והטקטיקה האסלאמיות.
*בשנת 670 היגרו לוחמים מוסלמים ומשפחותיהם/שבטיהם לאמצאר (עיירות/מחנות צבא), כגון בצרה, כופה, פוסטאט וקיירואן, שנועדו לשמש בסיס לערביזציה/אסלאמיזציה רחבת היקף של שטחים כבושים בחצי האי ערב ובמזרח התיכון כולו, במצרים, ובהמשך גם בצפון אפריקה ועד דרום ספרד. במאה ה-11 היגרו שבטים טורקמנים לאנטוליה והפכו בהדרגה את האזור מיווני-נוצרי לטורקי-מוסלמי. במאות ה-14 עד ה-16 הסתייעה ההתפשטות העות'מאנית/אסלאמית בהגירה מבצעית אל הבלקן, ובכלל זה בולגריה, סרביה, יוון, דרום קרואטיה, אלבניה ובוסניה-הרצגובינה. בשנת 1804 הוביל עות'מאן דן פודיו היג'רה במערב אפריקה, לפני שניהל את ג'יהאד סוקוטו בשטחן של ניגריה וקמרון של ימינו.
*במאות ה-20 וה-21 הציגו אנשי רוח אסלאמים את מושג ההיג'רה כמתודולוגיית טרור מהפכנית. למשל סייד קוטב, האידיאולוג הרדיקלי/טרוריסטי המוביל של "האחים המוסלמים" בשנות ה-50' וה-60', ושוכרי מוסטפא, מייסדה ומנהיגה של הקבוצה האסלאמית "תכפיר ואל-היג'רה" בשנות ה-60' וה-70'. כמו כן, אל-קאעידה ודאע"ש השתמשו במושג ההיג'רה כדי למשוך לוחמים זרים לאזורים שמחוץ לשליטת המדינה, כמו אזורי הגבול האפגניים-פקיסטניים בשנות ה-80' וה-90', ומזרח סוריה ומערב עיראק ב-2014.
השורה התחתונה
*בעוד שהפרשנות המערבית להגירה שואפת לשלב מהגרים מוסלמים, הפרשנות האסלאמית להיג'רה שואפת להשתלט על ה"כופר" המערבי.
*הפרשנות המערבית והפרשנות האסלאמית להגירה מהוות דבר והיפוכו.
*מודעות להבדל התהומי בין שתי הפרשנויות חיונית לדמוקרטיות המערביות כדי להימנע מתוצאות קטלניות.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
18 באוגוסט 2026
English edition https://bit.ly/45A0MLl
*מאז המאה ה-7, תוחלת החיים של הסכמים בין-אסלאמיים/ערביים, והסכמים בין מוסלמיים ל"כופרים", נקבעת ע"י נורמות אסלאמיות, ולא מערביות. תוחלת ימי ההסכמים נקבעת ע"י אריכות ימי משטרים, שאינם עולים לשלטון באמצעות פתק הבוחר אלא באמצעים אלימים, הגורמים לארעיות הסכמים רבים.
*התקדים המכונן של מעמד ותכלית הסכמים בזירה האסלאמית הוא חוזה חֻודייבּיה משנת 628, המהווה דוקטרינה מעצבת עד היום. הנביא מוחמד הגיע להסכם הפוגה של עשר שנים עם שבט קֻוריישׁ ה"כופר" ממכה. אבל, אחרי כשנתיים, לאחר שמוחמד שדרג יכולות צבאיות, הוא ביטל את ההסכם – בטענה ששבט חסות של קֻוריישׁ הפר אותו – כבש את מכה וכפה את האסלאם על קֻוריישׁ. משטרים מוסלמים וערבים רואים בחוזה חֻודַייבּיה אב-טיפוס-עליון של הודנה (הפוגה זמנית), המעניק גושפנקא דתית ומשפטית לביטול/הפרת הסכמים, כאשר מאזן הכוחות משתנה לטובה, בניגוד ל"סֻולח" (שלום מלא וקבוע יותר הנחתם בין "מאמינים").
*חוקת אל-מדינה משנת 622 הייתה הסכם רב-שבטי – ויסוד חוקתי של המדינה האסלאמית הראשונה – שנחתם על ידי מוחמד עם שבטים יריבים, כולל חמולות יהודיות. אבל, ההסכם נכתש בהדרגה ע"י גירוש והשמדת שבטים יריבים למוחמד.
*הפיתנה הראשונה (מלחמות האזרחים של 656–661) הייתה גורלית, והדגישה את יסודות המדיניות האסלאמית. היא התפתחה בעקבות הסכם שנכרת לאחר קרב צִפִּין בסוריה (657 לספירה) בין עלי (הח'ליף הרביעי) לבין מועאויה (שליט סוריה שערער על סמכות עלי). ההסכם קרס באופן מיידי, והוביל לרצח עלי (שלושה מתוך ארבעת הח'ליפים הראשונים נרצחו!). הוא גם הוביל לייסוד שושלת בית אומייה של מועאויה באמצעים אלימים, המקובלים עדין במזרח התיכון, ולקרע ההיסטורי בין הסונים לשיעים. מאבקי שלטון הוכרעו, בדרך כלל, במלחמות אזרחים ולא בהסכמים מחייבים של דו-קיום בשלום: שושלת עבאס נגד שושלת אומייה; המלחמות בין הח'ליפויות הפאטִמית, האומיית קורדובה, והעבאסית; והסכמי חסות עם שליטים שהחזיקו מעמד בהתאם לעמידות המשטר.
*הסכמים עות'ומאנים–ספאווים/איראנים שיעים (למשל אמסיה 1555, זֻוהאבּ 1639) נידונו מחדש בכל דור והביאו לשינויים טריטוריאליים ומדיניים תכופים.
*הדפוס האלים והשביר בלט באמנה הלבנונית הלאומית של 1943, שהייתה בתוקף כל עוד נמשך האיזון הדמוגרפי והצבאי. היא קרסה במהלך מלחמות האזרחים 1975–1989, שעדיין מאיימות על לבנון. הסכם טאיף מ-1989, שנועד לסיים את מלחמת האזרחים, ממשיך להיות מוצג בערוותו.
*הסכמי השלום עם מצרים וירדן מחזיקים מעמד נכון לעכשיו, אך תפישות העולם של שתי האוכלוסיות מעוצבות (בניגוד למתרחש באיחוד האמירויות) ע"י תוכניות לימודים, דרשות במסגדים ותקשורת רשמית המאופיינים ע"י אנטישמיות ואנטי-ישראליות. כמו כן, הפלה אפשרית של משטרי הגנרל א-סיסי והמלך עבדאללה תעלה לשלטון במצרים את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם ומסגרת-העל של חמאס), תהפוך את ירדן לזירה נוספת של טרור אסלאמי, ותעביר את היחסים עם ישראל משלום למלחמה.
*הסכמי אוסלו (1993 ו-1995) בוטלו ע"י אש"פ בטרם יבשה הדיו. כך, ערפאת הקליט לפני החתימה על מדשאת הבית הלבן, מסר ששודר בטלוויזיה הירדנית ביום החתימה ב-13 בספטמבר 1993: ההסכם עולה בקנה אחד עם "תורת השלבים" הקוראת לעקירת ישראל בשלבים. ב-10 במאי 1994 נשא ערפאת נאום במסגד ביוהנסבורג, והכריז שהסכם אוסלו תואם את "חוזה חֻודַייבּיה". כצפוי, הסכמי אוסלו הביאו לגל טרור חסר-תקדים, כפי שנגרם גם ע"י ששת ההסכמים שנחתמו עם חמאס בין 2007 ל-2023.
*משטרים והסכמים ערביים שבירים:
^מאז 1943, בסיס חיל האוויר ווילוס בלוב היה הבסיס הצבאי האמריקאי הגדול ביותר מחוץ לארה"ב. אבל הבסיס פונה ב-1970 לאחר שקדאפי הפרו-סובייטי הדיח את המלך אידריס הפרו-אמריקאי.
^איראן הייתה "השוטר האמריקאי של המפרץ" תחת שלטון השאה הפרו-אמריקאי, אך עם השתלטות משטר האייתולה ב-1979, הפכה למוקד אזורי ועולמי אנטי-אמריקאי של מלחמות, טרור, סחר בסמים והלבנת הון.
^תחת שלטון המלך פייסל השני, הצטרפה עיראק ב-1955 ל"ברית בגדאד" האנטי-סובייטית, יחד עם בריטניה, טורקיה, איראן ופקיסטן, ובתמיכת ארה"ב. אבל, הפיכת יולי 1958, שהגיעה לשיאה בתליית המלך פייסל השני, הפכה את עיראק למדינה פרו-סובייטית.
^הסכם אלג'יר בין איראן לעיראק (1975) בוטל על ידי עיראק בספטמבר 1980 (לאחר עליית משטר האייתוללה לשלטון), והוביל למלחמת עיראק–איראן (1980–1988).
^הסכם מצרים–סוריה משנת 1958 להקמת קע"מ (קהיליה ערבית מאוחדת) התפרק בספטמבר 1961 בעקבות הפיכה צבאית בסוריה.
^משנות ה-60' עד ה-80', צפון תימן הייתה פרו-אמריקנית, בעוד דרום תימן הייתה פרו-סובייטית. במהלך מלחמת המפרץ שלפני ינואר 1991, תימן המאוחדת התנגדה למלחמה נגד סדאם חוסיין. מאז 2014, החות'ים בתימן – שלוחה של משטר האייתולות – הצטרפו למועדון הזועק "מוות לאמריקה", משגרים טילים לערב הסעודית ואיחוד האמירויות, ותוקפים נתיבי שיט בינלאומיים בים סוף.
^התמכרות המערב למציאות חלופית, תוך התנערות ממציאות המזה"ת, בולטת מאז סוף 2010, כאשר צונאמי נוסף התפרץ ב"רחוב הערבי", אבל המערב עדין מתייחס לאלימות וזעזועי המזה"ת כ"אביב ערבי," המהווה קרקע פוריה למו"מ והסכמים המובילים לדו-קיום בשלום…..
^וכו'…
השורה התחתונה
*במזה"ת הלא-דמוקרטי, משטרים אסלאמים/ערבים אינם עולים לשלטון באמצעות קלפי. הם נוטים להיות ארעיים, וכך גם מדיניותם והסכמיהם, שאינם מעוגנים באדנים דמוקרטיים ומשפטיים, אלא בעקרונות ובתקדימים אסלאמיים מכוננים. עמידות ההסכמים משקפת את תוחלת החיים של המשטרים, שהפנאטים ביניהם מונחי-דת, היסטוריה ואידיאולוגיה הרבה יותר מאשר שיקולים פיננסיים ודיפלומטיים.
*ניסיונות ארה"ב לנהל מו"מ עם משטר האייתוללה, חיזבאללה וחמאס מעידים על הקלת-ראש בעובדה שה-DNA בן 1,400 השנה של ישויות אלו – כמתועד בחוקותיהן, בתוכניות הלימודים ובדרשות המסגדים – מחייב אותן להפיל את כל המשטרים הערביים הסונים הפרו-אמריקאים, ולהכניע את המערב ה"כופר", ובמיוחד את "השטן האמריקני הגדול".
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, “במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה״ב”
14 אוגוסט 2026
English edition https://bit.ly/4x20EjU
מ-1948, ללא קשר לישראל, כ־11 מיליון מוסלמים נהרגו במלחמות וטרור בין־מוסלמים מפקיסטן ואפגניסטן, דרך המזרח התיכון ועד קרן אפריקה, צפון ומרכז אפריקה, לעומת 100,000 מוסלמים שנהרגו במהלך מלחמות ערב–ישראל. רפיק טוראן, נשיא לשעבר של "החברה ההיסטורית הטורקית", טען כי 12.5 מיליון מוסלמים נהרגו במלחמות בין־מוסלמיות מאז 1993.
המלחמות הבין-מוסלמיות הביאו גם למיליוני פליטים מוסלמים, כמו 20 מיליון פליטים במלחמות האזרחים בסוריה ועיראק; 10 מיליון פליטים במלחמת פקיסטן–בנגלדש; 8 מיליון פליטים באזור הסאהל באפריקה, ועוד.
מהמאה ה-7, ללא קשר לישראל, היעדר דו־קיום בשלום בין-מוסלמי – דתי, אתני, שבטי, גאוגרפי ורעיוני — הוא מאפיין כרוני ומבני של המזה"ת, המביא לטרור ומלחמות בין “המאמינים” המוסלמים לבין עצמם, נגד “המשומדים” הסונים/שיעים, ונגד “הכופר” המערבי, ובמיוחד “השטן האמריקאי הגדול”.
מלחמות וטרור בין־מוסלמים אינם מונחי-ייאוש, אלא מונחי-אידאולוגיה, דת ושבטיות, החשובים בעיני הלוחמים הרבה יותר משיקולים פיננסים ודיפלומטים.
דוגמאות לשדה הקטל המוסלמי מאז 1948
*מלחמות אזרחים בסודאן, 1955–הווה: 2,600,000–3,000,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים באפגניסטן, 1978–הווה: 1,500,000–2,000,000 הרוגים.
*מלחמת בנגלדש–פקיסטן, 1971: 1,500,000 הרוגים.
*מלחמת אזרחים בבנגלדש לאחר עצמאות 1971: 150,000 הרוגים.
*מלחמת איראן–עיראק, 1980–1988: 1,000,000–1,200,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בסוריה, 2011–2025: 600,000–700,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בתימן, 1962–הווה: 600,000–700,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בסומליה, 1991–הווה: 500,000–850,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בעיראק, 1961–הווה: 500,000–750,000 הרוגים.
*מלחמות דאע"ש בעיראק ובסוריה: 100,000–200,000 הרוגים.
*מלחמת אזרחים באלג׳יריה, 1991–2002: 100,000–200,000 הרוגים.
*מלחמת האזרחים בלבנון, 1975–1990: 100,000–150,000 הרוגים.
*טרור ג׳יהאדיסטי באזור הסאהל, 2009–הווה: 100,000–150,000 הרוגים.
*מתנגדי המשטר שהוצאו להורג באיראן, 1979–הווה: 100,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בצ׳אד, 1966–1990: 40,000–100,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בלוצ׳יסטן-פקיסטן, 1948–הווה: 45,000–80,000 הרוגים.
*קרבות פקיסטן-ג׳יהאדיסטים, 2004–הווה: 70,000 הרוגים.
*מלחמות טורקיה-כורדים, 1984–הווה: 40,000–50,000 הרוגים.
*מלחמות ניגריה–בוקו חאראם, 2009–הווה: 35,000–50,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בלוב, 2011–הווה: 25,000–50,000 הרוגים.
*מלחמות לוב–צ׳אד–ג׳יהאדיסטים, 1978–הווה: 10,000–30,000 הרוגים.
*קרבות איראן-כורדים, 1979–הווה: 30,000 הרוגים.
*קרבות מאלי–ג׳יהאדיסטים, 2012–הווה: 15,000–30,000 הרוגים.
*מלחמת אזרחים בירדן, “ספטמבר השחור”, 1970: 10,000–25,000 הרוגים.
*קרבות מצרים-ג׳יהאדיסטים בסיני, 2011–הווה: 10,000 הרוגים.
*ועוד.
שדה הקטל הבין־מוסלמי הוא בר-משמעות לגבי מדיניות ישראל וארה״ב במזה"ת, שהוא מאז ומתמיד בלתי-צפוי, הפכפך, נטול-סובלנות, אלים, מפוצל, רודני ועתיר משטרים והסכמים שבריריים וזמניים.
היעדר דו־קיום בשלום בין-מוסלמי מודגש ע"י שורה ארוכה של מלחמות בין־מוסלמיות, אין ספור תהליכי מו"מ, והסכמי הפסקת אש ושלום שבריריים. המציאות האלימה וההפכפכה מציגה את המזה"ת כאזור שבו מו"מ מהווה הפוגה טקטית והמשך הלחימה באמצעים אחרים, כשהוא נתמך בתקייה – הסתרה והעמדת פנים, שהיא טקטיקת לוחמה המושרשת באסלאם מאז המאה ה-7.
הסכמים עם אויבים – ובוודאי עם “כופרים” – אינם יציבים יותר מהמשטרים ומדיניותם. ההסכמים מקבלים השראה מהסכם חודייבייה שגיבש הנביא מוחמד ב-628, וקיבע את טקטיקת הניצחון המוסלמי באמצעות הסכמים, שחייבים לבטלם כאשר משיגים עליונות צבאית.
עוצמת המלחמות והטרור הבין־מוסלמים, הנמשכים 1,400 שנה, מלמדת כי גורמים רדיקליים במזרח התיכון – כמו משטר האייתוללה, חיזבאללה וחמאס — רואים במו"מ והסכמים הפוגה טקטית, הסדרים פונקציונליים ולא מחייבים לטוח ארוך, כלומר הודנה – הפסקת אש זמנית. מבחינתם, מדובר באמצעי להכנעת האויבים, ולא להגיע לדו־קיום בשלום. אין בהם מחויבות משותפת לעמידה בהסכמים. כמו כן, גורמים חזקים במזה"ת אינם מנהלים מו"מ עם גורמים חלשים מהם, אלא מכניעים ומשעבדים אותם (לדוגמא, אל-ג'ולאני מול הדרוזים והעלאווים). לפיכך, יוזמה למשא ומתן במזרח התיכון נתפסת כחוסר-ביטחון, הססנות וחולשה, ומעודדת גורמי טרור (לדוגמא, ישראל-אש"פ וגל הטרור בעקבות הסכם אוסלו 1993).
מלחמות וטרור בין־מוסלמיים הם גורמים קבועים במזרח התיכון זה 1,400 שנים, ולעומתם מו"מ והסכמים הם גורמים משתנים במזרח התיכון.
מציאות זו מחריפה את האתגר הקיומי של ישראל ואת הצורך לשדרג את כוח ההרתעה, אשר יש להעריכו לפי המציאות האלימה והמתסכלת במזה"ת, ולא לפי המציאות החלופית והנוחה של הלך הרוח המערבי. משקלם המרכזי של מלחמות וטרור בין־מוסלמיים מדגיש את הפשטנות והסכנה בהצעה שישראל תוותר על המרכיב החיוני ביותר לביטחונה הלאומי – רכסי יהודה ושומרון ורמת הגולן, נכסים קבועים החולשים על 80% מהתשתיות והאוכלוסייה בישראל — בתמורה להסכמי נורמליזציה ושלום, שהם נכסים משתנים במזה"ת.
התפיסה האסטרטגית מונחית-המציאות המזה"תית של ישראל הפכה אותה (בניגוד לנאט"ו, יפן, דרום קוריאה, קנדה ואוסטרליה) למכפיל-כוח ומכפיל-דולרי היעיל ביותר עבור ארה״ב. ישראל מרתיעה גורמים אלימים ומהווה “סוכן ביטוח חיים” האמין ביותר של כל המשטרים הערביים המתונים-יחסית, מול האיומים הקיומיים מצד משטר האייתוללה ו"האחים המוסלמים". כוח ההרתעה הישראלי הביא שש מדינות ערביות לחתום על הסכמי שלום עם ישראל, והניע מדינות ערביות נוספות, כמו ערב הסעודית, להרחיב את שיתוף הפעולה עם ישראל בתחומי הביטחון, טכנולוגיה, חקלאות והשקייה. ישראל היא בעלת ברית ייחודית של ארה״ב באזור המאופיין ע"י משטרים לא־דמוקרטיים, בלתי-יציבים, מועדים-לאלימות והפכפכים.
היקפם האכזרי של העימותים הבין־מוסלמיים חושף את פשטנות השקפת העולם המערבית הרואה בסכסוך ערב–ישראל את “הסכסוך המזרח תיכוני”, ובסוגיה הפלסטינית את שורש הסכסוך ערב–ישראל, מקור לזעזועי המזה"ת ובבת-עין של מדינות ערב. המערב מתעלם מהתייחסות הערבים לפלסטינים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בין־ערביים. מכאן גם כישלון של עשרות יוזמות מערביות לפתרון הסכסוך ערב–ישראל, כולל הסוגייה הפלסטינית.
למעשה, היקף הקטל הבין־מוסלמי ומשמעותו מגמדים את המשמעות האזורית והעולמית של הסכסוך ערב–ישראל והסוגייה הפלסטינית.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3DAlJZ0
English edition https://bit.ly/3Ye0qUX
ביקור מזכיר המדינה אנתוני בלינקן במצרים, ישראל והרש"פ (31-29 ינואר 2023) היה ציון דרך נוסף במורשתו עתירת-השגיאות במזה"ת, הפוגעת באינטרס ארה"ב, ביציבות האזור ובחתירה לשלום.
בלינקן במצרים
*במפגש עם בלינקן הדגיש הנשיא סיסי את השלכות הארועים הוולקנים בלוב, המתדלקים את מדורת המזה"ת מאז התפרצותם ב-2011, ומחריפים את הטרור האיסלאמי באפריקה ואירופה ואת טרור "האחים המוסלמים" במצרים.
*ההתפרצות באה בעקבות המתקפה הצבאית של נאט"ו, בהנהגת ארה"ב, על משטר קדאפי, שהייתה ביוזמת אישים מרכזיים בנשיאות אובמה-ביידן, שכללו את אנתוני בלינקן (שהיה היועץ לביטחון לאומי של סגן הנשיא ביידן), והונהגו על ידי מזכירת המדינה הילארי קלינטון ולצידה ג'ייק סאליבן יועצה הבכיר וראש האגף לתכנון מדיני (המכהן היום כיועץ לביטחון לאומי של הנשיא ביידן), סוזן רייס השגרירה לאו"מ וסמנטה פאואר היועצת הבכירה של הנשיא אובמה.
*המתקפה על קדאפי הייתה מונחית-זכויות אדם, אבל נכשלה קשות עקב אי-הבנת הזירה המזה"תית, המתרחש בלוב והשינוי המהותי בהתנהלות קדאפי. הרודן הלובי (שהעביר את תשתית הנשק הגרעיני לארה"ב!) לא טבח באנשים חפים מפשע אלא בטרוריסטים אסלאמים אנטי-אמריקאים, שמיהרו לרצוח את שגריר ארה"ב בלוב, כריסטופר סטיבנס, מייד לאחר שארה"ב סייעה בידם לחסל את קדאפי.
*מטרת המתקפה הייתה למנוע טבח איום ונורא של תושבי לוב על ידי קדאפי, אבל למעשה דירדרה את לוב לתוהו ובוהו של עשרות שנים, ולשפיכות דמים המגמדת את התחזיות הנוראיות ביותר של קלינטון ובלינקן.
*הפלת משטר קדאפי הפכה את לוב – שהיא הבטן הרכה של אירופה – לאחת הזירות הגדולות בעולם של טרור אסלאמי אנטי-מערבי, גן עדן למבריחי סמים ונשק, מאיץ להחרפת הטרור האסלאמי הגלובלי, מגרש בייתי של עשרות מיליציות טרור, ובמה למלחמות אזרחים עם מעורבות של תורכיה, קטאר. איטליה, מצרים, איחוד האמירויות, סעודיה וצרפת.
*מדיניותו מונחית-זכויות האדם של בלינקן התעלמה (ועדין מתעלמת) מהעובדה שבמזה"ת אין בפני ארה"ב בחירה בין מדינות ערביות המכבדות או מפירות זכויות אדם, אלא בחירה בין מדינות ערביות פרו-אמריקאיות ומדינות ערביות אנטי-אמריקאיות שכולן מפירות זכויות אדם.
*הסירוב להכיר במציאות זאת מביאה גם ללחץ צבאי, כלכלי ודיפלומטי על הנשיא סיסי הפרו-אמריקאי, יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן הפרו-אמריקאי ויורש העצר האמירתי מוחמד בן זייאד הפרו-אמריקאי לריכוך מלחמתם בטרור "האחים המוסלמים" (המוגדרים על ידי מחלקת המדינה כגוף דתי, חברתי ופוליטי לגיטימי) והטרור החות'י בתימן הנתמך על ידי איראן.
*מדיניות זאת של בלינקן – בנוסף להשתוקקות להגיע להסכם נוסף עם משטר האייתולות באיראן – דוחפת את מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות לזרועות סין ורוסיה.
בלינקן בישראל וברש"פ
למרות אכזבתו של בלינקן מההתנהלות פורעת-החוק של איראן, ועל אף הרחבת התרגילים הצבאיים המשותפים בין ארה"ב לישראל, בלינקן ממשיך לכפור בעובדה שהאופציה הדיפלומטית כלפי איראן – המיושמת מפברואר 1979 – נכשלה כישלון חרוץ, ומעניקה רוח גבית עזה לאסטרטגיה האנטי-אמריקאית של האייתולות במפרץ הפרסי, המזה"ת, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ואמריקה הלטינית (עד גבול ארה"ב-מכסיקו).
*בלינקן דוחה את טענת ישראל וכל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות שרק איום אמין באופציה צבאית לשינוי-משטר יכול להסיר את האיום האזורי והגלובלי, הטרוריסטי, קונבנציונלי, בליסטי וגרעיני של משטר האייתולות. בלינקן עדין משוכנע שחבילה נדיבה פיננסית ודיפלומטית עשויה לשכנע את המשטר האפוקליפטי בטהרן לדבוק בדו-קיום בשלום, לנהל מו"מ אמין ולזנוח חזון דתי, פנאטי וגלובלי בן 1,400 שנים.
*מדיניות בלינקן כלפי איראן מכרסמת קשות בכח ההרתעה של ארה"ב ובאמינותה האסטרטגית בעיני בעלות בריתה הערביות, החשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן.
*לפי דובר מחלקת המדינה: "יש צורך דחוף שכל הצדדים [ישראל והרש"פ] יורידו את הלהבות… וישימו קץ למעגל האלימות הגורם לקטל רב מדי של חפים מפשע…."
*בלינקן משתמש שוב בסימטריה מוסרית – הבלתי מוסרית – שאינה מבחינה בין טרוריסטים פלסטינים המתמקדים בשיטתיות ובכוונה ברצח אזרחים (ולעתים פוגעים בחיילים), לבין חיילי צה"ל המתמקדים בשיטתיות ובכוונה בהרג טרוריסטים (ולעתים פוגעים באזרחים). הסימטריה המוסרית מדרבנת (לא בכוונה תחילה) את הטרור הפלסטיני, ונועדה לצמצם את מלחמת ישראל בטרור הפלסטיני.
*ביקור בלינקן ברמאללה מאדיר את הלגיטימיות של הרש"פ המקיימת – מאז 1993 – מערכת חינוך לשנאה השוטפת את מח הנוער הפלסטיני בשנאת ישראל והיהודים ובהתמכרות לחיסול "הישות הציונית". מערכת החינוך לשנאה מהווה בבואה אותנטית של תפישת העולם והחזון הפלסטינים, ומהדהדת את המסרים של אמנות הפתח' ואש"פ מ-1959 ו-1964, הקוראות ל"שחרור פלסטין" של טרום-1967. מערכת החינוך הפלסטינית הפכה לחממה וקו-יצור היעילים ביותר של טרוריסטים ומתאבדים פלסטינים (שאינם "טרוריסטים בודדים" אלא טרוריסטים ממסדיים).
*בלינקן מעניק חשיבות רבה יותר למלל הדיפלומטי הפלסטיני מאשר להתנהלות החינוכית מלבת-הטרור הפלסטינית. הוא מתעלם מהעובדה שתנאי-מוקדם למו"מ אמיתי לשלום הוא עקירת החינוך לשנאה, ההסתה במסגדים, המענקים הנדיבים למשפחות טרוריסטים והאדרת טרוריסטים על ידי אנדרטאות והנצחת שמותיהם על מוסדות ציבוריים, כולל בתי ספר.
* בלינקן משוכנע שהקמת מדינה פלסטינית היא תנאי לשדרוג יציבות המזה"ת ולחתימת הסכם שלום עם ערב הסעודית. את הגישה הזאת אפשר להעריך על רקע הכישלון הסדרתי של כל הצעות השלום של מחלקת המדינה שנכשלו עקב התעלמותן מהרקורד הפלסטיני פורע-החוק במישור הבינערבי והישראלי ומסדר העדיפויות הערבי (שאינו רואה בסוגייה הפלסטינית נושא רב-חשיבות), ובמקביל העניקו לפלסטינים כח-וטו על תהליך השלום.
*למעשה, הסכמי השלום עם מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, ושיפור היחסים הדרמטי עם סעודיה (שהיא מנוע מרכזי ל"הסכמי אברהם"), הושגו על ידי עקיפת הסוגייה הפלסטינית, והתמקדות באינטרסים הערביים (המקודמים על ידי שתוף פעולה בטחוני וטכנולוגי עם ישראל) ולא באינטרסים הפלסטינים.
*בניגוד לדעת בלינקן, מדינות ערב אינן מקריבות את האינטרסים שלהן על המזבח הפלסטיני.
*בלינקן מתעלם מהמציאות המזה"תית המדגישה את אי-מרכזיות הסוגייה הפלסטינית (אף מלחמה ערב-ישראל לא פרצה עקב הסוגייה הפלסטינית) ומסדר העדיפויות הערבי (אף מדינה ערבית לא הפעילה שריר צבאי – ובקושי שריר פיננסי – למען הפלסטינים), אלא אם כן סבורים שהמלל הערבי הפרו-פלסטיני משמעותי יותר מההתנהלות הערבית האדישה/שלילית כלפי הפלסטינים.
*בניגוד לבלינקן, מדינות ערב הפרו-אמריקאיות רואות בפלסטינים אב-טיפוס לחתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-טובה בינערביים, ומכירות באופי העריץ, מושחת וטרוריסטי של הרש"פ. הן ניכוו מנטיית הפלסטינים לפגוע ביד המסייעת להם ומארחת אותם, כפי שהיה במצרים בתחילת שנות ה-50', סוריה – 1966, ירדן – 1970-1968, לבנון – 1982-1970 וכווית – 1990.
*מדינות אלו גם ערות לעובדה שהפלסטינים נוטים לשתף פעולה עם משטרים פורעי חוק: גרמניה הנאצית, ברה"מ והגוש הסובייטי, אייתוללה חומייני, צדאם חוסיין, קובה, וונצואלה וצפון קוריאה, ואימון ארגוני טרור מאמריקה הלטינית, אסיה, אפריקה ואירופה.
*השורה התחתונה היא שבניגוד סוחף להערכת בלינקן מדינה פלסטינית מערבית לירדן תביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לירדן; תהפוך את ירדן לזירת טרור אסלאמי דוגמת לוב, לבנון, סוריה ותימן; ותגרום לתגובת שרשרת שלילית ברחבי חצי האי ערב, העלולה להפיל את המשטרים במדינות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות; לזעזע את המזה"ת (לפחות); תפגע קשות באינטרסים ביטחוניים וכלכליים של ארה"ב, ותקדם אינטרסים של משטר האייתולות, רוסיה וסין.
(חומר נוסף על איראן כאן)
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3L13D4j
English edition https://bit.ly/3o2RVMV
משטר אלים מבית הוא דלק למדיניות חוץ אלימה
לפי Iran human rights review הבריטי: "…. השילוב בין הפרת זכויות אדם, פיתוח והפצת מערכות נשק, היעדר דמוקרטיה, ותמיכה בגופי טרור ברחבי העולם הם תופעה ייחודית ההופכת את איראן ליישות מסוכנת. הפרת זכויות אדם באיראן מאיימת על השלום והביטחון ברחבי העולם. יש היאבק בתופעה זאת, לא רק למען הצדק, אלא גם למען השלום, היציבות ושלומן של הדמוקרטיות המערביות…."
דיכוי מיעוטים דתיים ועדתיים באיראן, בנוסף לחינוך לשנאה אנטי-מערבי, הם הביטוי האמין ביותר של תפישת-העולם וחזון משטר האייתולות. אבל, תופעה זאת אינה מקבלת תשומת לב ראוייה של מעצבי מדיניות החוץ והביטחון בארה"ב.
מדיניות הפנים פורעת-החוק של משטר האייתולות מהווה קו-ייצור פורה של כח-אדם להפצת המהפיכה האיסלאמית ברחבי העולם.
התעלמות ארה"ב והמערב מהשפעתו המשמעותית של משטר הדיכוי האיראני על התנהלות איראן בזירה הבינלאומית, מעניקה רוח-גבית למשטר האייתולות ורוח-נגדית למאבק בטרור האיסלאמי.
למעשה, התמקדות במדיניות הדיכוי של איראן תעמיד את המו"מ בין איראן לארה"ב על בסיס מוצק של מציאות, ולא על בסיס רעוע של הרהורי-לב .
התמקדות במדיניות הדיכוי (עם דגש על מערכת החינוך לשנאה) תמחיש למשטר האייתולות שאינו יכול להתיימר להיות שותף-אמין למו"מ, כל עוד הוא פועל כמוקד הפצה של טרור אנטי-סוני ואנטי-מערבי המונחה על ידי חזון פנאטי שיעי בן 1,400 שנים.
התמקדות זאת תפעיל לחץ על משטר האייתולות למתן התנהלות מבית, או לשחק לידי גלאי-שקר שיחשוף את זהותו האמיתית.
הענקת לגיטימציה בינלאומית ל- והכרה במעמד בכורה אזורי ועולמי של – משטר האייתולות, כולל חבילה נדיבה פיננסית ודיפלומטית, מהווים לגיטימציה למשטר השיעי האלים ביותר מאז המהפיכה האיסלאמית ב-1978/79.
הענקת לגיטימציה בינלאומית למשטר האייתולות, שחרת על דגלו מלחמת חורמה במשטרים ה"משומדים" הסונים (כגון ערב הסעודית, איחוד האמירויות ובחריין) ובמערב "הכופר", ובראשו "השטן הגדול האמריקאי", מנחיתים מהלומה עזה לחוגים איסלאמים המנסים להחדיר מתינות איסלאמית באיחוד האמירויות, מצרים, ערב הסעודית ומרוקו.
הענקת לגיטימציה למשטר האייתולות – מבלי להתנותה בעקירת החינוך לשנאה והדיכוי – שומטת את הקרקע מתחת לרגלי המיעוטים הדתיים והעדתיים ופעילי זכויות האדם באיראן.
דיכוי זכויות האדם באיראן
Iran human rights review מוסיף: "חוקת איראן [אושררה ב-24 אוקטובר 1979 ותוקנה ב-28 יולי 1989] לא מכירה בזכויות אדם כפי שמוגדרות במגילות זכויות האדם…. זכויות הלא-מוסלמים נחותות מהמוסלמים, וזכויות האישה נחותות מהגברים…. מאז הקמת הרפובליקה האיסלאמית של איראן ב-1979 נחקק מספר רב של חוקים המפלים לרעה את האישה האיראנית….
"באיראן אין ריבונות של העם, אלא כפיפות מלאה של 'אומת האלוהים' לאלוהים ולנציגו עלי אדמות, שהוא 'המנהיג העליון' [אייתולה חמנאי שירש את מקום אייתולה חומייני] בעל סמכויות חוקתיות מקיפות ובלעדיות….
"המנהיג העליון [המכהן לכל החיים] קובע את זכויות העם האיראני, שולט על כל זרועות השלטון, ומפרש את החוקים והתקנות לפי הפרשנות השיעית המחמירה ביותר…. מכאן עונשים אכזריים שגרתיים כמו סקילה באבנים, כריתת אברים, הלקאה והוצאות להורג….
"סעיף 12 בחוקה קובע שהשיעה היא הדת הרשמית באיראן. דתות אחרות יכולות לפעול באופן חופשי במסגרת החוק [הנתון לפרשנות השליט השיעי העליון]…. לשלוש דתות [זורואסטריות, יהדות ונצרות] יש חופש-דת [לפי פרשנות השליט העליון], אבל לא להפיץ את הדת. נסיון להמיר דתו של מוסלמי גורר גזר דין מוות…."
לפי הפרופסורים וואהאבודין ראיס ועבדול באני קאמאל מהאוניברסיטה האיסלאמית הבינלאומית במאלזיה ואוניברסיטת אידירים בייאזיט בתורכיה: "יש פגיעה שיטתית בזכויות האדם של המיעוטים העדתיים והדתיים באיראן…. זכויותיהם של מי שאינם שיעים – כגון סונים [10 מיליון באוכלוסייה של 85 מיליון], באהאים [850,000 ונטולי-זכויות], זורואסטרים [35,000], יהודים [8,500] ונוצרים [7,000] – נתונות לפרשנות שיעית של החוקה….
"הפלייה ממוסדת קיימת נגד מיעוטים דתיים [המהווים אוכלוסייה מוגנת אך נחותה – ד'ימי]…. המיעוטים חייבים לפעול רק במסגרת מגבלות של השיעה….
"האוכלוסייה המוסלמית באיראן מחולקת לשיעים וסונים… אך במקרים הנדירים שסוני נבחר לתפקיד ציבורי, הוא מושבע לקדם את ערכי השיעה…."
לפי דיווח "מכון המזרח התיכון" הוושינגטוני, "יש באיראן 3.5 מיליון סופים מוסלמים. בניגוד לאייתולות, הסופים מתנגדים לאיסלאם כפייתי, נטול-סובלנות ואלים, אלא פועלים לרוחניות, מיסטיקה וקדושת החיים והחירות. המנהיג הסופי בן ה-90, דר' נור עלי טאבאנדה מת (נרצח?) כאשר היה שנתיים במעצר-בית. במקומו מונה איש-דת סופי המהווה בא-כח של האייתולות…."
Arab News הסעודי דיווח ב-22 דצמבר 2021: "מיעוטים שאינם-פרסים מהווים כ-50% מאוכלוסיית איראן, אך מופלים לרעה באופן משמעותי…. מאז מהפיכת 1979 סובלים הכורדים, הערבים והבלוצ'ים מנחת-זרוע כוחות הביטחון… דיכוי דומה הוא גם גורל ערביי חוזיסטאן שרובם שיעים [2% מהאוכלוסייה]… כמו גם המיעוט האזארי המהווה 16% מהאיראנים, המהווה יעד ביטחוני עבור משמרות המהפיכה באיראן, עקב הקשר התרבותי לתורכיה, ועקב הזיקה ההיסטורית-עדתית לאזארבייג'אן השכנה מצפון…. הכורדים הם מיעוט של 10% שרובו סוני… וכמו שאר המיעוטים הם מנועים מללמד את שפתם בבתי ספר. כורדים החשודים בהשתייכות לארגוני אופוזיציה כורדית מוצאים להורג…."
השורה התחתונה
האם ארה"ב והמערב יכולים להמשיך להתעלם מהמשמעות האסטרטגית הגלובלית של ההתנהלות פורעת-החוק של משטר האייתולות – מאז 1979 – כולל חינוך לשנאה, למרות שהיא פס-יצור יעיל של כח אדם ליצוא המהפיכה האיסלאמית האלימה ברחבי העולם?!
האם ארה"ב והמערב יכולים להמשיך ולהתעלם מהעובדה שההתנהלות פורעת-החוק של משטר האייתולות מבטאת את החזון האסטרטגי של משטר זה בזירה הבינלאומית?!
האם ארה"ב והמערב יכולים לקיים מאבק יעיל במעורבות משטר האייתולות בחתרנות, טרור ומלחמות, כאשר הן מתעלמות מהתפקיד המרכזי של האידיאולוגיה השיעית, הדיכוי והחינוך לשנאה בליבוי אלימות איראנית מתאיילנד, דרך המזרח התיכון ואפריקה ועד לאמריקה הלטינית וגבול ארה"ב-מכסיקו?!
הענקת לגיטימציה למשטר האייתולות, והכרה במעמד בכיר של המשטר בזירה האזורית והעולמית, מהווים בגידה במיעוטים הדתיים ועדתיים באיראן, שומטים את הקרקע מתחת לרגלי המשטרים הסונים הערביים הפרו-אמריקאים, מנחיתים מהלומה למאבק הדמוקרטיות המערביות בטרור האיסלאמי, ופוגעים בנסיונות לקדם איסלאם מתון במדינות האיסלאם.
"מידה", https://bit.ly/3F2k5yd
English edition https://bit.ly/32WalHj
מאז עלייתו לשלטון באיראן ב-1978/79, משטר האייתולות דבק ביעד-על של שלטון שיעי עולמי, המחייב פיתוח יכולות-על (גרעין, טרור, כלי טיס בלתי מאויישים וטילים בליסטים בפרט וטכנולוגיות ביטחוניות בכלל) והתגברות על מכשול-על (ארה"ב).
ב-1970-1962 מצרים – שהייתה בעלת-ברית של ברה"מ – השתתפה באופן פעיל במלחמת האזרחים בתימן כמקפצה להפלת המשטרים הפרו-אמריקאים בסעודיה ושאר מדינות חצי האי ערב, שהוא אזור קריטי לסחר, אספקת נפט, מלחמה בטרור האסלאמי ויציבות העולם.
מאז 2011 משתתף משטר האייתולות האנטי-אמריקאי במלחמת האזרחים בתימן (בנוסף למלחמות האזרחים בעיראק, סוריה ולבנון), ומסייע לחות'ים השיעים ("חיילי אללה") האנטי-אמריקאים – באמצעות כח אדם איראני וחיזבאללה, אמצעי לחימה, הדרכה ומודיעין – כמקפצה להפלת המשטרים הסונים הפרו-אמריקאים בסעודיה ושאר מדינות חצי האי ערב.
בפברואר 2021 הוציאה ארה"ב את החות'ים מרשימת ארגוני הטרור במסגרת החיזור אחר האייתולות באיראן, הפסיקה את הסיוע למלחמת סעודיה והאמירויות הפרו-אמריקאיות בחות'ים האנטי-אמריקאים, והפעילה לחץ על סעודיה בגין הפרת זכויות אדם. אבל, בנובמבר 2021 השתלטו החות'ים על שגרירות ארה"ב בצנעא, לקחו מספר עובדים מקומיים כבני-ערובה, והבהירו – שוב – שהטרור האסלמי/ערבי מכה במסייעים לו.
חשיבותה הגיאו-אסטרטגית של תימן
זרועות התמנון האיראני מגיעות מהמפרץ הפרסי ומרכז אסיה, למזה"ת, אירופה, אפריקה, ועד אמריקה הלטינית וארה"ב, כולל תימן שם איראן עוקפת את המפרץ הפרסי, הים הערבי, האוקינוס ההודי ומפרץ עדן, ומוסיפה שמן רותח למדורת מלחמת האזרחים בתימן, המשמשת כמאכלת המכוונת לגרונו של בית המלוכה הסעודי.
משטר האייתולות ער לחשיבותה הגיאו-אסטרטגית של תימן – אזורית ועולמית – והשפעתה על הביטחון הלאומי, ביטחון הפנים והכלכלה של ארה"ב ("השטן הגדול") שהיא המשוכה הגבוהה ביותר בדרך להגשמת חזון-העל המגלומני של האייתולות.
למרות שתימן ענייה, מפוצלת ועתירת מלחמות אזרחים, יש לה תפקיד מרכזי בביצור/ערעור יציבות השלטון הסעודי החשוף לזעזועי פנים וחוץ, כמו גם לביצור/ערעור יציבות איחוד האמירויות, בחריין, עומאן, ואפילו מצרים הפרו-אמריקאיות.
לתימן גבולות באורך 1,458 ק"מ ו-288 ק"מ עם ערב הסעודית ועומאן, והיא יכולה להעניק בסיסי קרקע, ים ואוויר יקרי-ערך למשטר האייתולות ו/או ליריביו.
תימן מהווה מרכז-הפצה של טרור אסלאמי אזורי ועולמי וזירת עימותים בני 1,400 שנים בין הסונים לשיעים, בין הסונים לבין עצמם ועימותים ערביים בין-שבטיים.
לתימן גבול ימי משותף עם אריתריאה, ג'יבוטי, סומלילנד וסומליה הבלתי-יציבות, בלתי-צפויות ובלתי-דמוקרטיות בקרן אפריקה. תימן וקרן אפריקה שולטות על מיצר באב-אל מנדב, המחבר בין ים סוף לבין מפרץ עדן והאוקינוס ההודי, ומהווה חוליה קריטית בסחר בין אירופה ואסיה. באב אל מנדב הוא נתיב ימי האחראי ליציבות אספקת הנפט לאירופה, לתפקוד נמל ג'דה הסעודי ותעלת סואץ, וליציבות הכלכלית של מצרים.
על חיוניות תימן בזירה הימית, והאפשרות שתהווה בסיס ימי ומודיעיני של איחוד האמירויות, או סעודיה, איראן, או רוסיה, אפשר ללמוד גם מרצועת החוף שאורכה 1,900 ק"מ, נמלי הים האסטרטגים בעדן, מוקאלה, מוח'א ואל-חודיידה, והאיים סוקוטרה (ארכיפלג בים הערבי), פרים (מיצר באב אל-מנדב), חאניש (ארכיפלג בדרום ים סוף) וקמראן (דרום ים סוף).
אמנם ארה"ב היא מפיקת הנפט והגז הטבעי הגדולה בעולם, והיא קרובה לעצמאות בתחום האנרגיה, אך שוק ומחירי הנפט/דלק תלויים במידה רבה במזה"ת המפיק 27% מהנפט העולמי, ומכאן חשיבות מיצר באב אל-מנדב ליציבות שוק האנרגיה העולמי.
מעורבות צבאית של איראן במלחמת האזרחים תימן
משטר האייתולות מעורב במלחמת האזרחים בתימן לצד המיעוט החות'י-שיעי, אנטי-סעודי ואנטי-אמריקאי, ונגד הרוב הסוני המפוצל הנתמך על ידי סעודיה ואיחוד האמירויות. מעורבות האייתולות מתעצמת מ-2011 עם התפרצות הצונאמי הערבי (הנקרא בטעות – "אביב ערבי") הממשיך לזעזע את המזרח התיכון.
על משקל מעורבות האייתולות (בסיוע חיזבאללה) אפשר ללמוד מהצלחת המיעוט החות'י בשדה הקרב, שידרוג השתלטותו על עיר הבירה צנעא, השלמת שליטתו בצפון ומערב תימן, והתקדמותו – לפי שעה – בקרב על אזור מאריב, שהוא אזור הנפט והגז הטבעי המוביל בתימן.
הישגי החות'ים התאפשרו בעזרת סיוע האייתולות הכולל מימון, כח אדם, אימונים, מודיעין, ואספקת רקטות, טילים-מונחים קרקע-אוויר, מטולי-רימונים, תחמושת, חומרי נפץ, וכלי טיס בלתי-מאוישים (כטב"מ).
קבלת הכטב"מ והטילים-המונחים מאפשרים לחות'ים לשדרג את הפגיעות בריאד, ערים נוספות, מתקני נפט, נמלי תעופה ומטרות אזרחיות נוספות בסעודיה.
השורה התחתונה
מעורבות האייתולות במלחמת האזרחים בתימן מלמדת על חזונם ומדיניותם אשר – בניגוד להערכת ממסד החוץ והביטחון במערב – אינם מונחי-יאוש או הפלייה, אינם ממוקדים בסכסוכי-גבול נקודתיים, אינם ניתנים לפשרה ולקיום הסכמים עם "כופרים", אינם שותפים פוטנציאלים לדו-קיום בשלום עם השכנות הערביות הסוניות, אינם מאמצים דמוקרטיה וזכויות אדם, ואינם מגבילים את שאפתנותם למפרץ הפרסי והמזה"ת, אלא חותרים להגמוניה עולמית, כולל יבשת אמריקה.
משטר האייתולות – כמו "האחים המוסלמים" ועוד יריבים ואויבים של ארה"ב – מקבלים רוח גבית מנחישות הנשיא ביידן ויועציו לדחוק לקרן זווית את האופציה הצבאית לטובת דיפלומטיה, להוריד מסדר היום את האופציה של חילופי-ממשל בטהרן, ולהעדיף מחוות ופייסנות על פני נחישות והדברה (כלפי טהרן).
הסיכוי לשנות את תפישת העולם והמדיניות של מזכיר המדינה טוני בלינקן (שהוא המעצב המוביל את מדיניות הנשיא ביידן), היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, ראש ה-CIA וויליאם ברנס, השליח המיוחד לסוגייה האיראנית רוב מאלי וחבריהם שואף לאפס. היה להם תפקיד מרכזי בעיצוב הסכם הגרעין מ-2015 המבטא את התנהלותם בעשרות השנים האחרונות, הם נחושים להתמיד בדרכם, ולמחוק את מורשתו של הנשיא טראמפ.
לכן, בר-השיח המוביל בנסיון להביא לשינוי מדיניות ארה"ב כלפי משטר האייתולות הוא הקונגרס – על שני בתיו – שהוא בעל עוצמה שקולה לרשות המבצעת בנושאי פנים וחוץ, ונוטה להעניק משקל רב-יותר לעמדות הבוחרים (ב-435 אזורי הבחירה וב-50 המדינות) מאשר לעמדת מנהיגי המפלגות, כולל הנשיא (במיוחד בתקופת השפל הנוכחית בפופולריות של ביידן).
הימנעות הצמרת הישראלית מדו-שיח שיטתי ומעמיק בסוגייה האיראנית עם הנהגות בית הנבחרים והסנאט, ומחוקקים מרכזיים בוועדות ההקצבות והכוחות המזוינים בשני בתי המחוקקים, מהווה סטירת לחי לדמוקרטיה האמריקאית, הפגנת חולשה מול לחץ של נשיא ארה"ב (המזמינה לחץ נוסף), ופגיעה חמורה בביטחון הלאומי של ישראל.
"חדשות מחלקה ראשונה", 2021, https://bit.ly/3yca7pn
English edition https://bit.ly/2W5MrGq
ב-2021 מביאה נסיגת ארה"ב מאפגניסטן לקידום – אך לא למימוש – היעד האסטרטגי של הטאליבן ואל-קעידה, ולכן אינה מסיימת – אלא מלבה – את מלחמת הטרור האסלאמי בארה"ב.
ב-1975 היה היעד האסטרטגי של הוויאטקונג מוגבל לשטחה של וויטנאם, ולכן איפשר דו-קיום בשלום ושתוף-פעולה עתידי עם ארה"ב לשדרוג המצב בוויטנאם.
ב-2021 היעד האסטרטגי בן 1,400 השנים של הטרור האסלאמי אינו מוגבל לשטחה של אפגניסטן, אלא מונחה על ידי פנטיות מגלומנית, השואפת להכניע את המערב "הכופר" – ובמיוחד את "השטן הגדול האמריקאי" המהווה את המכשול הקשה ביותר בדרך לניצחון "המאמינים" על "הכופרים" – כדי להקים ישות אסלאמית עולמית, המבוססת על הקוראן והשריעה. יעד זה מנוגד לדו-קיום בשלום עם ארה"ב, ומחייב את המשך המלחמה במערב, כולל טרור על אדמת ארה"ב.
ב-1975 הייתה ארה"ב מעורבת במלחמת אזרחים בוויטנאם, והיה עליה לבחור בין מלחמה בשוחות בוויטנאם לבין סיום המלחמה.
ב-2021 ארה"ב נמצאת בעיצומה של מלחמה מול הטרור האסלאמי, ועליה לבחור בין מלחמה בשוחות בבסיסי הטרור (התובעת מחיר גבוה) לבין נסיגה שתביא למלחמה בשוחות בארה"ב (התובעת מחיר איום ונורא דוגמת "מגדלי התאומים" מספטמבר 2001).
הנסיגה מאפגניסטן, יחד עם כמיהת ארה"ב לחזור להסכם הגרעין עם איראן, שיקום היחסים בין ארה"ב לבין "האחים המוסלמים" במזה"ת ובארה"ב, והלחץ האמריקאי על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, עלולים לקרב מדינות אלו לזרועות רוסיה וסין, הממנפות את הנסיגה לשיפור מעמדן האזורי והעולמי.
לדוגמא, ב-1948 התנגדה מחמ"ד להכרה בישראל בטענה שלא תעמוד בפני מתקפה צבאית ערבית, שתהיה פרו-סובייטית, ושתפגע ביחסי ארה"ב-ערב ובאספקת נפט מהמפרץ הפרסי. בשנות ה-50' חיזרה ארה"ב בלהט אחרי הנשיא המצרי נאצר שהיפנה לה עורף והפך לבעל-ברית מרכזי של ברה"מ. ב-1978/79 תקעה ארה"ב סכין בגב השאה הפרסי ("השוטר האמריקאי במפרץ הפרסי"), אימצה לחיקה את אייתולה חומייני, וראתה בו מנהיג מתון, מונחה-חופש ופרו-אמריקאי. בשנות ה-80' ראתה ארה"ב בצדאם חוסיין את "אויבו של אויבי (איראן) הוא ידידי", והעניקה לו "אור ירוק" לפלישה לכווית באוגוסט 1990. מ-1993 עד 2000 ראתה ארה"ב בערפאת – בהשראת ממשלות ישראל – מנהיג הראוי לפרס נובל לשלום ולסיוע חוץ שנתי מארה"ב. ב-2012-2009 תקעה ארה"ב סכין בגבו של הנשיא מובארק ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים", המאיימים על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי. עד פריצת מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 התייחסה ארה"ב לבשאר אסאד כמבשר קידמה. ב-2011 הובילה ארה"ב את המתקפה הצבאית לחיסול משטר קדאפי, ובכך הפכה את לוב לזירת מלחמת אזרחים וטרור אסלאמי אזורי ועולמי. ב-2015 הובילה ארה"ב את הסכם הגרעין עם איראן, בהנחה שמשטר האייתולות מהווה שותף אמין למו"מ, ונכון לזנוח חזון פנאטי ומגלומני, חתרנות, טרור עולמי (מתאילנד ועד דרום אמריקה), מלחמות ודיכוי אכזר של העם האיראני.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3CTgtxQ
English edition https://bit.ly/3AsVdwy
להלן מספר דוגמאות עדכניות של הטרור האסלאמי נגד ארה"ב: 3 מלחים של צי ארה"ב נרצחו בדצמבר 2019 בפנסקולה, פלורידה; 8 אנשים נרצחו באוקטובר 2017 במנהטן, ניו יורק; 49 אנשים נרצחו ביוני 2016 באורלנדו, פלורידה; 14 אנשים נרצחו בדצמבר 2015 בסן ברנרדינו, קליפורניה; 13 חיילי צבא ארה"ב נרצחו בנובמבר 2009 בפורט הוד, טקסס.
כלומר, הטרור האסלאמי רודף את ארה"ב ללא קשר למדיניות ארה"ב וליחסי ארה"ב-ישראל: בתקופת הנשיאים אובמה וטראמפ; בזמן שהנשיא קלינטון לחץ על ישראל לוותר לפלסטינים (300 הרוגים בפיצוצים בשגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה באוגוסט 1998); שבעה ימים לאחר הכרת הנשיא רייגן באש"פ (257 נוסעים נהרגו בפיצוץ מטוס PanAm-103 בדצמבר 1988); למרות הסיוע החריג שהנשיא קארטר העניק לעליית האייתולות לשלטון באיראן (63 אמריקאים הוחזקו כבני ערובה במשך 444 ימים, מנובמבר 1979 עד ינואר 1981, בשגרירות ארה"ב בטהראן שנתפסה ע"י משטר האייתולות); ועוד.
למרות שתכניות לימודים משקפות את החזון ותפישת העולם של השלטון, מעצבי-מדיניות במערב ובישראל – שלא ילחצו ידיהם של מחנכים לשנאה בארצותיהם – מגלים סובלנות ופייסנות כלפי האייתולות והרשות הפלסטינית המטפחים דורות של טרוריסטים.
רוב המשטרים המוסלמים/ערבים עולים לשלטון – ומודחים משלטון – באמצעים אלימים, כפי שמתרחש לאחרונה במלחמות האזרחים בלוב, סוריה, עיראק ותימן.
האסלאם עושה שימוש באלימות במלחמתו ב"כופרים" אך גם, ובמיוחד, ב"מאמינים" אחרים ו"משומדים" (לדוגמא, הוואהאבים הסעודים בעיני השלטון השיעי באיראן).
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2VGSFMJ
English edition https://bit.ly/3xnO4f1
ארה"ב מתנתקת מהמזה"ת?
הנשיא ביידן שואף לצמצם את מעורבות ארה"ב במזה"ת, אבל המזה"ת אינו מתכוון לצמצם את העימות עם ארה"ב.
גופים פורעי חוק במזה"ת – כגון שלטון האייתולות באיראן ו"האחים המוסלמים" – רואים בארה"ב מגה-משוכה בדרכם להשיג מגה-מטרה, ששורשיה במאה ה-7: להביא את האסלאם לבכורה-עולמית תוך כדי הכנעת המערב (ובמיוחד ארה"ב) צבאית, תרבותית ודתית.
בדלנות אינה אופציה בכפר הגלובלי, הכולל מדינות וארגונים במזה"ת המהווים מוקד הפצה אזורי ובינלאומי של טרור, סמים וטכנולוגיות צבאיות בלתי-קונבנציונליות. תחום פעילותם משתרע ממזרח אסיה, דרך אפריקה ואירופה ועד ליבשת אמריקה, כולל ארה"ב.
האם ארה"ב תנהיג ותיזום – או תיגרר ותגיב – בכל הקשור למערכת יחסי-הגומלין עם המזה"ת?
האם העימות עם גורמים פורעי-חוק במזה"ת יתנהל בעיקר במזה"ת או על אדמת ארה"ב? ככל שארה"ב תצמצם את נוכחותה הצבאית במזה"ת, כן יתקרב העימות עם גופי טרור לאדמת ארה"ב.
הרקורד של צוות ביידן
מדיניות הנשיא ביידן במזרח התיכון משקפת את תפישת העולם של יועציו הבכירים לביטחון לאומי ומדיניות חוץ, ובמיוחד מזכיר המדינה, אנתוני בלינקן, המייעץ לביידן מאז 2008-2002, כאשר היה ראש צוות העוזרים של חברי וועדת החוץ הדמוקרטים בסנאט. השפעתו על ביידן דומה לזו של מזכיר המדינה, ג'ים בייקר, שעיצב את מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא בוש.
בכירים נוספים בצוות ביידן הם היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן, ראש סוכנות הביון המרכזית (CIA) וויליאם ברנס ומנהלת זרועות המודיעין, אבריל היינס. לחברי הצוות היה תפקיד מרכזי בעיצוב מדיניות הנשיא אובמה.
לדוגמא, ב-2015 הם היו מעורבים ברקיחת הסכם הגרעין עם איראן, שבא בעקבות חיזור-שיטתי אחרי משטר האייתולות (טרור שיעי) והפניית עורף למשטרים פרו-אמריקאים בסעודיה, איחוד האמירויות ובחריין. מדיניות זאת החריפה את האיום הקיומי על המשטרים הערבים הפרו-אמריקאים, עירערה את אמינות ארה"ב בעיניהם, וקרבה אותם לזרועות רוסיה וסין.
ב-2012-2009 הם תרמו לתמיכת ארה"ב ב"אחים המוסלמים" האנטי-מערביים במצרים (טרור סוני) והפניית העורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי.
הם אמצו לחיקם את הרשות הפלסטינית, ולחצו על ישראל להקמת מדינה פלסטינית ביו"ש, תוך התעלמות מהתנהלות הפלסטינים (לפחות מאז שנות ה-50') שהפכה אותם לאב-טיפוס לחתרנות, טרור וכפיות-תודה בינערביים.
ב-2011 דחפו מזכיר המדינה בלינקן וחבריו למתקפה הצבאית, בהובלת ארה"ב, על קדאפי עקב הפרה אכזרית של זכויות אדם במלחמתו במתנגדיו (שהשתייכו לטרור האסלאמי). המתקפה הפילה אמנם את קדאפי, אך הפכה את לוב לזירה מרכזית של הטרור האסלאמי האזורי והעולמי, תוך כדי הפרה אכזרית של זכויות אדם והצתת מלחמת אזרחים בלוב בהשתתפות צבאית של רוסיה, תורכיה, קטאר, איחוד האמירויות, מצרים, סעודיה, צרפת, איטליה ויוון.
מדיניות הנשיא ביידן
צוות הנשיא ביידן גורס שהטרור האסלאמי מונחה-יאוש (לדוגמא, האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", החות'ים בתימן, חיזבאללה, חמאס, אש"פ), ולכן יש להתמקד בטיפול במקור-היאוש כדי להסיר/למתן את איום הטרור.
צוות-ביידן מתעלם מהעובדה שהטרור האסלאמי מונחה – מהמאה השביעית – לא על ידי יאוש, אלא על ידי חזון דתי, פנטי, מגלומני ואנטי-מערבי שאינו תלוי במדיניות ארה"ב או ישראל.
בניגוד לתפישת העולם של צוות-ביידן, מערכת החינוך הפלסטינית וההתנהלות הפלסטינית מבהירים שהטרור הפלסטיני האנטי-ישראלי קדם ל-1967, ומוקד היעד הפלסטיני אינו גודלה – אלא חיסולה – של ישראל.
צוות ביידן מבקש לבסס את מדיניותו במזה"ת על זכויות אדם ודמוקרטיה, אך ערכים נשגבים אלו נדחים בשיטתיות ובאלימות על ידי המזה"ת הערבי. למעשה, מציאות המזה"ת אינה מעניקה לארה"ב את הברירה בין משטרים ערביים ידידותיים או עוינים המכבדים את זכויות האדם, אלא בין משטרים ערביים ידידותיים או עוינים המפירים בשיטתיות ואכזריות את זכויות האדם.
צוות ביידן גם שואף להעתיק משאבים מהצבא לדיפלומטיה, ולהדגיש רב-לאומיות על פני מדיניות חד-צדדית של ארה"ב, תוך כדי שתוף פעולה עם אירופה (המעדיפה פייסנות על פני מלחמה במשטרים פורעי-חוק), האו"מ וארגונים בינלאומיים (הנוקטים במדיניות אנטי-אמריקאית).
אבל, דגש מוגזם (המנותק מהמציאות) על רב-לאומיות ודיפלומטיה פוגע לעתים במאבק בטרור, כפי שקרה בהסכם הגרעין הרב-לאומי עם איראן, שהניב פירות עסיסיים למשטר האייתולות באיראן בדמות 150 מיליארד דולרים והסרת סנקציות כלכליות. פירות אלו העניקו רוח גבית עזה למשטר דכוי אכזר באיראן, למעורבות גוברת של איראן במלחמות אזרחים באפגניסטן, תימן, עיראק, סוריה ולבנון, כמו גם להפצה אזורית ועולמית של טכנולוגיות צבאיות בלתי-קונבנציונליות ושל טרור מתאיילנד במזרח אסיה, דרך אירופה, אפריקה ועד דרום ומרכז אמריקה.
כמו כן, חידוש הסיוע הכספי השנתי לרשות הפלסטינית (אחרי שהושעה על ידי הנשיא טראמפ) אינו מותנה בעצירת התשלומים החודשיים למשפחות טרור, עקירת החינוך לשנאה והפסקת האדרה פומבית של טרוריסטים. גם חידוש הסיוע הכספי השנתי לאונר"א (שהושעה על ידי הנשיא טראמפ) אינו מותנה בהפסקת מימון החינוך לשנאה ובשינוי מדיניות אונר"א מהנצחת מעמד-הפליטים לחילוצם ממעמד זה (כפי שנוהגת "נציבות האו"מ לפליטים" ברחבי העולם!).
מדיניות ביידן כלפי איראן
נחישות ביידן לחזור להסכם הגרעין מ-2015 נחשפת על ידי מינוי רוב מאלי לשליחו המיוחד לענייני איראן. מאלי היה בורג מרכזי בעיצוב הסכם הגרעין, יש לו ערוצי תקשורת פעילים עם משטר האייתולות, חיזבאללה, חמאס והרשות הפלסטינית, והוא חבר אישי ותיק של מזכיר המדינה בלינקן.
בלינקן, מאלי וחבריהם ממעיטים במשקל התנהלות העבר וההווה המתועדת של איראן, ושקועים בהערכות לגבי התנהלותה העתידית המשוערת. הם מקלים ראש במעורבות הצבאית של איראן במלחמת האזרחים בתימן לצד החות'ים-שיעים, ובכוונת איראן למנף את מלחמת האזרחים להשתלטות על מיצרי באב אל-מנדב ולהפלת השלטון בסעודיה. צוות ביידן גם מפעיל לחץ על סעודיה להפסקת מעורבותה במלחמת האזרחים בתימן ורדיפת "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם), ומוציא את החות'ים מרשימת ארגוני הטרור. בתגובה לכך, מגבירים החות'ים את הפצצת מטרות אזרחיות בסעודיה.
צוות ביידן סבור שחבילה פיננסית ודיפלומטית מפתה תשכנע את האייתולות לזנוח את זהותם וחזונם הפנאטים, המנחים אותם מעלייתם לשלטון ב-1978/79, ולהסכים לדו-קיום בשלום עם מדינות המפרץ הסוניות.
הצוות אף מסיר את האופציה הצבאית משולחן המו"מ, בניגוד למתבקש ממו"מ עם משטר פורע-חוק, הרואה בכך חולשה ואף כניעה.
השפעת המחנה "הפרוגרסיבי" במפלגה הדמוקרטית
מדיניות הנשיא ביידן – גם כלפי המזה"ת – מושפעת על ידי התחזקות המחנה "הפרוגרסיבי" (רדיקלי) במפלגה הדמוקרטית בבחירות 2020. "הפרוגרסיבים" נחושים להעביר משאבים מהזירה העולמית לזירה הפנימית, מצדדים במדינות העולם השלישי (שמרביתן ביקורתיות כלפי ארה"ב וישראל), ועוינים את המערב וישראל הניתפסת כחלק מ"המערב הקולוניאליסטי". "הפרוגרסיבים" אינם מכירים את המאפיינים האלימים, הפכפכים, עריצים ונטולי דו-קיום בשלום של המזה"ת במישור הבינערבי והפלסטיני, ולא את היקף התרומה של ישראל לארה"ב, העולה על היקף סיוע החוץ.
במקביל, "הפרוגרסיבים" מאמצים לחיקם משטרים פורעי חוק וזכויות אדם כגון האייתולות, "האחים המוסלמים", חמאס והרשות הפלסטינית. הם גם רואים בצונאמי הערבי (הנקרא בפשטנות "אביב ערבי"), המסעיר את הרחוב הערבי מ-2010, ומלבה טרור אזורי ובינלאומי ומלחמות אזרחים בלוב, סוריה, עיראק ותימן, מאבק להגדרה-עצמית, שחרור לאומי וזכויות אדם.
לסיכום
האם הנשיא ביידן יחזור על – או ימנע מ- שגיאות גורליות בעבר?
האם הנשיא ביידן יכנע ל- או יהדוף את – לחץ "הפרוגרסיבים"?
האם הנשיא ביידן יתעמת עם גופים פורעי חוק בזירה המזה"תית או על אדמת ארה"ב?
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
4 ספטמבר 2026,
https://bit.ly/3UPm5X5 English edition
ההנחה שסנקציות כלכליות מרחיקות-לכת עשויות למוטט – או למתן – את משטר האייתוללה, מתעלמת ממרכזיות הפנאטיות האפוקליפטית בעיצוב החוקה, אסטרטגיה, מדיניות ומערכת החינוך של המשטר. הסנקציות גם לא יפסיקו את המלחמה בת 47 השנים נגד ארה"ב, המתנהלת – ללא קשר לקיום ישראל – במזרח התיכון, באמריקה הלטינית ועל אדמת ארה"ב.
47 שנות סנקציות כלכליות ומו"מ בהובלת ארה"ב הפכו את איראן מ"שוטר המפרץ האמריקני" למחולל מוביל ואנטי-אמריקני של מלחמות, טרור, סחר סמים והלבנת הון. יתרה מכך, מדיניות ארה"ב מ-1979 קידמה את משטר האייתוללה מכוח גיאו-אסטרטגי משני/שלישוני ב-1979 לכוח גלובלי ב-2026, עם נוכחות אסטרטגית מהמפרץ הפרסי דרך קרן אפריקה, צפון ומרכז אפריקה, אמריקה הלטינית, ועד אדמת ארה"ב.
סנקציות כלכליות ומו"מ מעניקים למשטר האייתוללה את האפשרות למשוך זמן יקר, בציפייה שבחירות אמצע-הכהונה בנובמבר 2026 יחלישו/ישתקו את הנשיא טראמפ, יסיטו את תשומת ליבו מסוגיות בינלאומיות, ירככו את מדיניות ארה"ב כלפי איראן, ויובילו לממשל נוח יותר לאיראן ב-2029.
ההנחה שמשטר האייתוללה מונחה על ידי המוטו המערבי Money Talks, מתעלמת מהעובדה שבטהראן Ideology Walks, והדבקות בפנאטיות אפוקליפטית גוברת על פיתויים פיננסיים ודיפלומטיים.
חמור מכך, הימנעות מפעולה לשינוי משטר באיראן מצטיירת – אזורית וגלובלית – כהססנות וחולשה, המעניקים רוח גבית לסין, רוסיה, צפון קוריאה והטרור האסלאמי, ומעודדת אותם להעמיק נוכחות אסטרטגית ברחבי העולם, כולל באמריקה הלטינית, "הבטן הרכה של ארה"ב". התמקדות הדיון הציבורי בארה"ב ובמערב כולו על מחיר המאמץ לשינוי משטר באיראן מביא להתעלמות-יחסית מהמחיר הקטסטרופלי של אי-שינוי משטר באיראן:
^הופעה צפויה של הכוח הגרעיני האפוקליפטי הראשוןבהיסטוריה האנושית;
^שחיקת כוח ההרתעה של ארה"ב;
^תעוזה גוברת של משטר האייתוללה, סין, רוסיה וטרור אסלאמי אנטי-אמריקני;
^ערעור יציבות משטרים ערביים פרו-אמריקניים, ובמיוחד מדינות נפט;
^התקרבות לסין ורוסיה מצד סעודיה, מצרים, איחוד האמירויות, בחריין וכווית.
האופי האפוקליפטי של משטר האייתוללה משדרג את כוח עמידתו מול סנקציות כלכליות, ומודגש בחוקת 1979, תוכניות הלימודים (שהן בבואה אותנטית ביותר של תפישת עולמו של המשטר), דרשות המסגדים והתקשורת הרשמית. מכאן, שמשטר האייתוללה מחוייב לג'יהאד, להכנעת המערב ה"כופר", וליצוא המהפכה האסלאמית ברחבי העולם, תוך כדי שפיכות דמים של "הכופרים", ונכונות "המאמינים" לקבל עליהם סבל והקרבת-חיים. אלו הן דוקטרינות מעשיות ומבצעיות שנועדו להביא לכאוס הסולל את הדרך לגאולה – שובו של האימאם ה-12, מוחמד אל-מהדי, שנעלם במאה ה-10, ומיוצג כיום על ידי האייתוללה, ה"מנהיג העליון".
הקריאה להקרבת-חיים מודגשת באסלאם, כאשר לשהידים מובטח מקום בגן עדן, כמתועד בקוראן 3: 169–171 – "אל תחשבו כי מתים הם אלה שנפלו למען אלוהים; הם חיים אצל ריבונם, זוכים לכל מחיה…". לכך נוספה מורשת אייתוללה ח'ומייני, שקידמה הקרבת-חיים רצונית (איסתשהאד), המתמקדת ב"שהיד הגדול אימאם חוסיין בן עלי" שנהרג בקרב כרבלא בשנת 680. למעשה, "משמרות המהפכה האסלאמית" משלבות את האידאולוגיה האפוקליפטית המהדיסטית בתוכנית האימונים, מכשירות את הקרקע לשובו של האימאם ה-12, ומלחמה נחרצת בסונים ה"משומדים" ובמערב ה"כופר".
ב-2026, השיעה התרייסרית של איראן מקובלת על רוב מוחלט של מוסלמים שיעים: 60% בעיראק, 35% בלבנון ו-12% בערב הסעודית, בעיקר במחוז המזרחי עתיר-הנפט.
משטר האייתוללה הקים את "כלכלת ההתנגדות" שהובילה לשליטת המשטר (במיוחד "משמרות המהפכה") ב-60% מכלכלת איראן, כולל "השוק השחור", סחר יבשתי וימי לא חוקי בנפט, ומנגנוני עקיפה של הסנקציות הבינלאומיות.
"ציר עקיפת הסנקציות" ממנף את האסטרטגיה האנטי-אמריקאית של סין, רוסיה וצפון קוריאה, כולל מערכות סחר חליפין שאינן משתמשות בדולר, יצוא נפט (בעיקר לסין) בנתיבים יבשתיים, דרך נמלי הים הכספי ובאמצעות צד שלישי, "חברות קש", והעברות מספינה-לספינה. כמו כן, רוסיה מספקת לאיראן ציוד צבאי קריטי, מודיעין לווייני וטכנולוגיה גרעינית בתמורה למל"טים ומערכות בליסטיות איראניות. 47 שנים של סנקציות כלכליות פיתחו התמחות איראנית ייחודית בעקיפת סנקציות.
סנקציות כלכליות המוטלות על משטרים רודנים, מושרשי אידאולוגיה – ובוודאי משטר אפוקליפטי –גורמות למצוקה חמורה לאוכלוסייה ולא למשטר, אך אינן מביאות להתמתנות משטר או להתמוטטותו. לדוגמא, הסנקציות הכלכליות של ארה"ב והאו"ם בין 1979–2026 נגד משטר האייתוללה – במקביל לניהול מו"מ – הביאו לשדרוג יכולות מסחריות וצבאיות של המשטר, והחמירו את דיכוי מפגינים ומיעוטים דתיים ואתניים. החרם הכלכלי ואמברגו הנפט של האו"ם בין 1990–2003 נגד עיראק של סדאם חוסיין הביאו להחמרת הדיכוי הפנימי; האמברגו הפיננסי והמסחרי של ארה"ב/האו"ם משנות ה-50 עד 2026 נגד צפון קוריאה הביאו לרעב באוכלוסייה, יכולות גרעיניות ובליסטיות משודרגות, והחרפת העריצות. האמברגו המסחרי והפיננסי של ארה"ב בין 1960–2026 על קובה הביאו לשחיקה כלכלית חמורה ולשלטון מרכזי אכזרי יותר. הסנקציות המערביות המקיפות בין 2022–2026 נגד רוסיה הסיטו את סחר האנרגיה הרוסית לאסיה, העבירו את רוסיה לכלכלת מלחמה בסמכות איתנה של פוטין, אך נכשלו בעצירת או האטת המלחמה באוקראינה.
סנקציות כלכליות אינן יעילות מול משטרים עריצים, מונחי-אידאולוגיה קיצונית, הנחושים להיאחז בשלטון בכל מחיר, שאינם שוקלים להקריב אידאולוגיה על מזבח רווחה כלכלית ונוחיות דיפלומטית. במאבק מול משטר האייתוללה, תפישת Money Talks הובסה באופן מוחץ ע"י Ideology Walks.
סנקציות כלכליות ומו"מ אינם תחליף לשינוי משטר. הם מחזקים את משטר האייתוללה, ומערערים את כוח ההרתעה של ארה"ב, הנחשפת כ"אצנית למרחקים קצרים", שאינה מסוגלת לעמוד בנחישות ובמחיר הנדרשים למרוץ מרתון, שהוא תנאי מוקדם למאבק במשטרי טרור. המשך המדיניות הנוכחית הוא איום קיומי על כל משטר ערבי פרו-אמריקאי, שמאז 1979 חש את מאכלת משטר האייתוללה על צווארו.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823
*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;
*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;
*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;
*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.
"מידה" https://bit.ly/3mRILTa
English edition https://bit.ly/3nRXqNv
אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.
לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.
אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.
ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי
הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.
לפי "חוק השגרירות בירושלים":
"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….
"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….
"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….
"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."
ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"
המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).
דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.
על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק; ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).
ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב
הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.
בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.
לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב. לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.
הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים
ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.
ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.
ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.
ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.
ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.
בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן! כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.
"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).
ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.
טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, “מחשבה שנייה: יוזמה אמריקאית–ישראלית”
30 מרץ 2026
bit.ly/414qrJU English edition
מורשת חג הפסח הטביעה חותם עמוק על המתיישבים הראשונים (המאה ה-17) והאבות המייסדים (המאה ה-18) של ארצות הברית – ששלטו בנבכי התנ"ך – ועל עיצוב תרבות וחוקת ארה"ב. הנשיא הראשון ומנהיג המרד נגד המלך הבריטי, ג׳ורג׳ וושינגטון, זכה לכינוי “משה האמריקאי”, והנשיא השני, ג׳ון אדאמס, כונה “יהושע האמריקאי".
המתיישבים הראשונים, שהגיעו מבריטניה והולנד, ראו עצמם כ“העם הנבחר המודרני" שיצא מ“מצרים המודרנית”, השתחרר מעולו של המלך ג'יימס הראשון ("פרעה המודרני"), חווה את “יציאת מצרים המודרנית” ואת “קריעת ים סוף המודרנית” (8 שבועות ההפלגה באוקיינוס האטלנטי), והפליג ל“ישראל החדשה”, “כנען החדשה” ו“הארץ המובטחת המודרנית”.
המתיישבים הראשונים והאבות המייסדים הושפעו ע"י פילוסופים בריטים וצרפתים, אך גם מתפיסת החירות של מורשת משה רבנו וחג הפסח. הדבר בא לידי ביטוי ב"פעמון החירות" – ציון דרך היסטורי בארה"ב – עליו מופיע הפסוק "וקראתם דרור לארץ ולכל יושביה" ומקור הפסוק (ספר ויקרא פרק כ״ה, פסוק 10) שהוא ליבת מוסד היובל, המהווה את אב-טיפוס תנ"כי של רעיון החירות. מורשת משה רבנו השפיעה גם על עיצוב חוקת ארה"ב (1787)וזכויות האדם (10 תיקוני החוקה הראשונים מ-1791). התנ״ך – ובמיוחד ספר דברים – צוטט ע"י האבות המייסדים בתדירות רבה יותר מכל פילוסוף אירופי.
מקור המונח “שיטת הממשל הפדרלית” הוא המילה הלטינית foedus שמשמעותה “ברית ואמנה ייחודיים”. האבות המייסדים ראו עצמם כ“עם הברית המודרני", וראו באמנה שהשתית משה רבנו ב-40 שנות המסע ממצרים לארץ הישראל מקור השראה לשיטה הפוליטית שהונהגה בארה"ב.
האב המייסד החילוני, בנג'מין פרנקלין, התייחס במפורש לספר שמותבדיוניו על מנהיגות אזרחית וסדר ציבורי. במהלך ועידת החוקה הזכיר פרנקלין את עצת יתרו למשה בשמות י״ח, פסוק 21, שעל בסיסה עוצב מבנה שלטון של שלוש רשויות, הפרדת סמכויות וסמכויותיהם של 12 נשיאי/ראשי השבטים. משה שימש השראה לרשות המבצעת, אהרון – לרשות השופטת, 70 הזקנים – לרשות המחוקקת ונשיאי השבטים – למושלי המדינות.
בשנת 1776 הציעו בנג'מין פרנקלין ותומס ג׳פרסון (הנשיא השלישי של ארה"ב) שהחותם הרשמי של ארצות הברית יהיה מבוסס על מורשת פסח: משה אוחז במטה ומרכבות פרעה טובעות בים, ובני ישראל צועדים בעקבות עמוד ענן ועמוד אש. הכתובת המוצעת הייתה: “מרד בעריץ הוא ציות לאלוהים.” החותם שנבחר מבליט את הנשר ומעליו 13 כוכבים של 13 המדינות הראשונות של ארה"ב, המסודרים בצורת מגן דוד.
האב המייסד תומאס פֵיין – שהיה אחראי לגיוס תמיכת הרוב ביוזמת וושינגטון למרוד בשלטון הבריטי – טען בסיפרו בן 47 העמודים “Common Sense” – שכונה “מלט המהפכה” – שהתנ״ך הוא כתב אשמה משכנע נגד המלוכה.
התנועה לביטול העבדות (Abolitionist Movement), ובמיוחד הנשיא אברהם לינקולן ולוחם החירות פרדריק דאגלאס, הושפעו עמוקות ממורשת יציאת מצרים ומדמותו של משה. הארייט טאבמן, ממנהיגי הברחת עבדים ממדינות הדרום למדינות הצפון, כונתה Mama Moses, וכותרת המאבק של מרטין לותר קינג הייתה “שלח את עמי”, אותו הידהדו לפניו הזמרים פול רובסון ולואי ארמסטרונג.
משה רבנו הפך (גם היום) לסמל החוק והחירות בשיח הפוליטי האמריקאי – דמות מופת המשלבת חוק מוסרי, נחישות והתנגדות לעריצות.
אולם מליאת בית הנבחרים, אולמות בית המשפט העליון ואולם הקריאה המרכזי בספריית הקונגרס מציגים פסלים ותבליטים של משה ועשרת הדיברות. למעלה מ-200 אנדרטאות של לוחות הברית מוצבות באתרים מרכזיים בארה"ב.
ב-28 ביוני 2005 קבע נשיא בית המשפט העליון, ויליאם רנקוויסט, שייצג את דעת הרוב, כי לעשרת הדיברות יש משמעות היסטורית ייחודית בתרבות ובמשפט האמריקאי, ולכן מותר להציבם באתרים רשמיים (כגון מדשאת בניין הקפיטול בטקסס). הוא הדגיש כי לעשרת הדיברות “משמעות היסטורית בלתי ניתנת להכחשה” החורגת מהמימד הדתי. הוא הוסיף: “מאז 1935 ניצב משה, אוחז בשני לוחות שעליהם חקוקים קטעים מן הדיברות, כתובים בעברית, לצד מחוקקים היסטוריים נוספים בבית המשפט העליון…. פסל גדול של משה עם עשרת הדיברות בבניין ג׳פרסון של ספריית הקונגרס. מדליון לוחות ועשרת הדיברות מעטר את רצפת ארכיון המדינה…. במשרד המשפטים פסל שכותרתו ‘רוח החוק’ מציג את שני לוחות הברית. מול בניין רונלד רייגן בוושינגטון ניצב פסל הכולל את תבליט עשרת הדיברות, ובחזית בית המשפט הפדרלי פסל בגובה 24 רגל המציג את עשרת הדיברות. פניו של משה מתנוססים גם באולם מליאת בית הנבחרים… משה היה מחוקק ומנהיג דתי, ועשרת הדיברות נושאים משמעות היסטורית שאין עליה עוררין…”
חג חירות עתיר אחדות ומצומצם אבדות
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS
English edition https://bit.ly/3hNd0Y6
ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.
הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.
לדוגמא:
*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".
*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.
*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.
*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."
כפי שהיא מוצאת לנכון….
*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.
*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.
*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).
*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.
*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.
*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.
המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.
בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.
על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
9 באוקטובר 2026
English edition https://bit.ly/3VYYvYt
ב-10 באפריל 2006 נשא מועמר קדאפי נאום בטימבוקטו, מאלי: "50 מיליון מוסלמים הנמצאים באירופה יהפכו אותה ליבשת מוסלמית בתוך כמה עשורים… אללה יעניק לאסלאם ניצחון ללא חרבות, ללא רובים…"
משמעויות ההגירה בעיני המערב והאסלאם שונות זו מזו באופן יסודי – אידיאולוגית, דתית, משפטית, חברתית, כלכלית, טקטית ואסטרטגית. תפישת המערב מונחית ע"י עקרונות חילוניים, מוסריים, משפטיים וחברתיים-כלכליים, ומתמקדת בזכויות, גבולות, שווקי עבודה והגנה הומניטרית מכוח המשפט הבינלאומי. לעומת זאת, תפישת האסלאם את מוסד ההגירה (הִיגְ'רָה) היא דוקטרינרית, תיאולוגית, אידיאולוגית ואסטרטגית, ומושרשת במורשת הנביא מוחמד והקוראן בת 1,400 שנים. למעשה, ההיג'רה מציינת את תחילת מנין השנים המוסלמי (היג'רי).
פרופ' קלי מ. גרינהיל, מדעי המדינה ב-MIT ובאוניברסיטת טאפטס, מחברת הספר Weapons of Mass Migration (הוצאת אוניברסיטת קורנל, 2016), תיעדה את השיטה של קדאפי וארדואן להפחיד את מערב אירופה באיום של הגירה אסלאמית מכוונת.
דוקטרינת ההיג'רה
דוקטרינת ההיג'רה מתייחסת להגירת הנביא מוחמד ממכה לחבש ומדינה כהחלטה אלוהית וצעד אסטרטגי שנועדו להתארגן מחדש, להרחיב את בסיס העוצמה של מוחמד והאסלאם למען אללה, ולהכשיר את הקרקע לג'יהאד-מזוין.
הקוראן והחדית' (תיעוד מעשיו ואמירותיו של מוחמד) מציגים את ההיג'רה כאב-טיפוס של ג'יהאד לא-אלים "למען אללה", כשההגירה והלחימה משולבות כמעשי פולחן משלימים במצוות אללה. ההיג'רה הייתה שלב מקדים של הג'יהאד ורכיב מרכזי ומתמשך בו להכנעת אויבים.
מבחינה לשונית ודתית, הקוראן משלב אמונה-הגירה-לחימה. למשל, לפי הקוראן 8:74: "אלה שהאמינו, נדדו [היגרו], ולחמו למען אללה… הם המאמינים האמיתיים". ההיג'רה אינה רק מעבר מקום, אלא מאבק אסטרטגי בעל משמעות רוחנית למען אללה.
ציוני דרך של ההיג'רה
*בשנת 615 היגר הנביא מוחמד לאתיופיה ובשנת 622 למדינה, וכך ביסס את התקדים האסלאמי של היג'רה (הגירה) – מהלך המקדם את ניצחון "בית האסלאם" על "בית הכופרים". ההיג'רה של מוחמד נועדה להיחלץ מתבוסה מול שבט קורייש הלא-מוסלמי במכה,הקמת בסיס אסטרטגי חלופי ושדרוג יכולות לקראת הכנעת שבט קורייש. ההשתלטות על מכה בשנת 630 הכשירה את הקרקע לכיבושים צבאיים נרחבים ולאסלאמיזציה אזורית ועולמית. סורות 4:97-100 ו-8:72-75 בקוראן הן המקור המרכזי בסוגיית ההיג'רה, המכיר בתפקידה היסודי בעיצוב האסטרטגיה והטקטיקה האסלאמיות.
*בשנת 670 היגרו לוחמים מוסלמים ומשפחותיהם/שבטיהם לאמצאר (עיירות/מחנות צבא), כגון בצרה, כופה, פוסטאט וקיירואן, שנועדו לשמש בסיס לערביזציה/אסלאמיזציה רחבת היקף של שטחים כבושים בחצי האי ערב ובמזרח התיכון כולו, במצרים, ובהמשך גם בצפון אפריקה ועד דרום ספרד. במאה ה-11 היגרו שבטים טורקמנים לאנטוליה והפכו בהדרגה את האזור מיווני-נוצרי לטורקי-מוסלמי. במאות ה-14 עד ה-16 הסתייעה ההתפשטות העות'מאנית/אסלאמית בהגירה מבצעית אל הבלקן, ובכלל זה בולגריה, סרביה, יוון, דרום קרואטיה, אלבניה ובוסניה-הרצגובינה. בשנת 1804 הוביל עות'מאן דן פודיו היג'רה במערב אפריקה, לפני שניהל את ג'יהאד סוקוטו בשטחן של ניגריה וקמרון של ימינו.
*במאות ה-20 וה-21 הציגו אנשי רוח אסלאמים את מושג ההיג'רה כמתודולוגיית טרור מהפכנית. למשל סייד קוטב, האידיאולוג הרדיקלי/טרוריסטי המוביל של "האחים המוסלמים" בשנות ה-50' וה-60', ושוכרי מוסטפא, מייסדה ומנהיגה של הקבוצה האסלאמית "תכפיר ואל-היג'רה" בשנות ה-60' וה-70'. כמו כן, אל-קאעידה ודאע"ש השתמשו במושג ההיג'רה כדי למשוך לוחמים זרים לאזורים שמחוץ לשליטת המדינה, כמו אזורי הגבול האפגניים-פקיסטניים בשנות ה-80' וה-90', ומזרח סוריה ומערב עיראק ב-2014.
השורה התחתונה
*בעוד שהפרשנות המערבית להגירה שואפת לשלב מהגרים מוסלמים, הפרשנות האסלאמית להיג'רה שואפת להשתלט על ה"כופר" המערבי.
*הפרשנות המערבית והפרשנות האסלאמית להגירה מהוות דבר והיפוכו.
*מודעות להבדל התהומי בין שתי הפרשנויות חיונית לדמוקרטיות המערביות כדי להימנע מתוצאות קטלניות.
