תפריט
"זרקור למזרח התיכון" הוא עלון שבועי, פרי מחקר בן 14 שנים (1976-1990) של בני קלורי (ז"ל) ויורם אטינגר במסגרת "מחלקת מעקב", מרכז ההסברה בירושלים.
כרך 12 מספר 1 – הסבך הפנימי בסוריה (חלק שני) – 24 מרץ 1983
כרך 12 מספר 2 – הסבך הפנימי בסוריה (חלק שלישי) – 06 אפריל 1983
כרך 12 מספר 3 – הסכמת אשף לפתרון של מדינה ביוש ובעזה – 13 אפריל 1983
כרך 12 מספר 4 – תפקיד אשף לאחר בירות בזירה הבינערבית – 10 מאי 1983
כרך 12 מספר 5 – מהות יחסי ירדן-אשף – 17 מאי 1983
כרך 12 מספר 6 – הסבך הפנימי בסוריה (חלק רביעי) – 08 יוני 1983
כרך 12 מספר 7 – הקשר הסובייטי-סורי (חלק שישי) – 16 יוני 1983
כרך 12 מספר 8 – הקשר ברית המועצות-אשף (חלק שביעי) – 28 יוני 1983
כרך 12 מספר 9 – הקשר הסובייטי-לובי (חלק שני) – 11 יולי 1983
כרך 12 מספר 10 – הקשר הסובייטי-לובי (חלק שלישי) – 18 יולי 1983
כרך 12 מספר 11 – אשף והטענה לייצוג הפלסטינים (חלק רביעי) – 02 אוגוסט 1983
כרך 12 מספר 12 – הקשר דרום תימן-ברית המועצות (חלק שני) – 04 ספטמבר 1983
כרך 12 מספר 13 – הסבך הפנימי בעיראק-הכלכלה – 06 ספטמבר 1983
כרך 12 מספר 14 – המערכת המזרח תיכונית – 12 ספטמבר 1983
כרך 12 מספר 15 – סכסוכי גבול באזור המפרץ הפרסי – 20 ספטמבר 1983
כרך 12 מספר 16 – גורמי אי יציבות פוטנציאליים בסעודיה – 04 אוקטובר 1983
כרך 12 מספר 17 – גורמי אי יציבות פוטנציאליים בסעודיה (המשך למספר 16, כרך 12) – 10 אוקטובר 1983
כרך 12 מספר 18 – המערכת המזרח-תיכונית (המשך למספר 14, כרך 12) – 24 אוקטובר 1983
כרך 12 מספר 19 – המערכת המזרח-תיכונית (המשך למספרים 14-18, כרך 12) – 02 נובמבר 1983
כרך 12 מספר 20 – לבנון ורעיון סוריה הגדולה (המשך למספר 85, כרך 11) – 15 נובמבר 1983
כרך 12 מספר 21 – מדיניות המלך חוסיין ותהליך השלום – 30 נובמבר 1983
כרך 12 מספר 22 – אשף לאחר טריפולי – 27 דצמבר 1983
כרך 12 מספר 23 – תפקיד לבנון באסטרטגיה הלאומית הסורית – 18 ינואר 1984
כרך 12 מספר 24 – אסטרטגיה של גבולות בטוחים – 05 פברואר 1984
כרך 12 מספר 25 – הסבך הפנימי בצפון תימן (חלק ראשון) – 14 פברואר 1984
כרך 12 מספר 26 – הסבך הפנימי בצפון תימן (חלק שני) – 29 פברואר 1984
כרך 12 מספר 27 – הקשר הסובייטי-סורי (חלק שביעי) – 15 מרץ 1984
כרך 12 מספר 28 – הסבך הפנימי בצפון תימן (חלק שלישי) – 27 מרץ 1984
כרך 12 מספר 29 – אשף של ערפאת לאחר טריפולי – 10 אפריל 1984
כרך 12 מספר 30 – גורמי אי יציבות פנימיים בלוב – 26 אפריל 1984
כרך 12 מספר 31 – גורמי אי יציבות פנימית בלוב – 02 מאי 1984
כרך 12 מספר 32 – אשף לאחר טריפולי וטענתו לייצוג פלסטיני – 17 מאי 1984
כרך 12 מספר 33 – בסיס הכוח הצבאי של אסד – 22 מאי 1984
כרך 12 מספר 34 – המערכת המזרח תיכונית (חלק רביעי) – 01 יולי 1984
כרך 12 מספר 35 – הסבך העלאווי בסוריה – 01 אוגוסט 1984
כרך 12 מספר 36 – עוד על הסבך הפנים-עלאווי – 13 אוגוסט 1984
כרך 12 מספר 37 – הטרור הבינלאומי והפוליטיקה המזרח תיכונית – 26 אוגוסט 1984
כרך 12 מספר 38 – קווים מנחים לפוליטיקה המזרח תיכונית – 12 ספטמבר 1984
כרך 12 מספר 40 – יחסי אשף-ירדן לאחר טריפולי – 09 אוקטובר 1984
כרך 12 מספר 41 – יחסי ירדן-אשף בעיני ירדן ואשף – 25 אוקטובר 1984
כרך 12 מספר 42 – תהליך השלום והמערכת המזרח תיכונית – 15 נובמבר 1984
כרך 12 מספר 43 – הסבך הפנימי במצרים – 28 נובמבר 1984
כרך 12 מספר 44 – אשף-האם תפנית לעבר מתינות – 23 דצמבר 1984
כרך 12 מספר 45 – הקשר הסובייטי-לובי (חלק חמישי) – 03 ינואר 1985
כרך 12 מספר 46 – הקשר הסובייטי-לובי (חלק שישי) – 10 ינואר 1985
כרך 12 מספר 47 – אשף נתון למרותו של ערפאת – 24 ינואר 1985
כרך 12 מספר 48 – תפקידה של סעודיה בפוליטיקה המזרח תיכונית – 07 פברואר 1985
כרך 12 מספר 49 – עוד על תפקידה של סעודיה בפוליטיקה המזרח תיכונית – 24 פברואר 1985
כרך 12 מספר 50 – הקשר אשף-ברית המועצות (חלק 8) – 02 אפריל 1985
כרך 12 מספר 51 – הקשר אשף-ברית המועצות (חלק 9) – 08 אפריל 1985
כרך 12 מספר 52 – הסבך הפנימי העיראקי – 28 אפריל 1985
כרך 12 מספר 53 – אשף והתביעה לייצוג הפלסטינים – 03 יוני 1985
כרך 12 מספר 54 – תפקידה של המועצה הלאומית הפלסטינית באשף – 09 יוני 1985
כרך 12 מספר 55 – אישורו מחדש של הקשר האסטרטגי בין ישראל לארהב – 23 יוני 1985
כרך 12 מספר 56 – משטרים ערבים והפוליטיקה המזרח תיכונית – 02 יולי 1985
כרך 12 מספר 57 – סבך היחסים בין השיעים לאשף בלבנון – 14 יולי 1985
כרך 12 מספר 58 – תפקיד אשף בפוליטיקה הבינערבית – 14 יולי 1985
כרך 12 מספר 59 – אשף ואוניברסיטת ביר-זית – 24 יולי 1985
כרך 12 מספר 60 – הסבך השיעי בלבנון – 18 אוגוסט 1985
כרך 12 מספר 61 – אשף והתהליך המדיני – 27 אוגוסט 1985
כרך 12 מספר 62 – עמדתה של סעודיה כלפי השלום – 08 אוקטובר 1985
כרך 12 מספר 63 – מדיניות סעודיה והאינטרסים האמריקניים במזהת – 22 אוקטובר 1985
כרך 12 מספר 64 – השלכות מדיניות של פרשת אקילה לאורו – 11 נובמבר 1985
כרך 12 מספר 65 – הקשר הסעודי וגישת ארהב כלפי המזהת (חלק ראשון) – 11 דצמבר 1985
כרך 12 מספר 66 – הקשר הסעודי וגישת ארהב כלפי המזהת – 30 ינואר 1986
כרך 12 מספר 67 – הסבך הפנימי בדרום תימן (חלק ראשון)– 11 פברואר 1986
כרך 12 מספר 68 – הסבך הפנימי בדרום תימן (חלק שני) – 11 מרץ 1986
כרך 12 מספר 69 – טענת אשף לייצוג הפלסטינים-הדימוי והמציאות – 06 אפריל 1986
כרך 12 מספר 70 – שורשי הטרור הבינלאומי – 08 מאי 1986
כרך 12 מספר 71 – עוד על שורשי הטרור הבינלאומי – 28 מאי 1986
כרך 12 מספר 72 – הסבך הפנימי הלובי וזיקתו לטרור הבינלאומי – 04 יולי 1986
כרך 12 מספר 73 – הסבך הפנימי הלובי – 30 יולי 1986
כרך 12 מספר 74 – הקשר הסובייטי-סורי (חלק שמיני) – 31 אוגוסט 1986
כרך 12 מספר 75 – הקשר אשף-ברית המועצות (חלק 10) – 21 ספטמבר 1986
כרך 12 מספר 76 – הקשר הסובייטי-לובי (חלק 7) – 29 אוקטובר 1986
כרך 12 מספר 77 – מהות היחסים בין ירדן לאשף (חלק 10) – 25 נובמבר 1986
כרך 12 מספר 78 – עוד על יחסי ירדן-אשף (חלק 11) – 31 דצמבר 1986
כרך 12 מספר 79 – מעמדו של אשף בזירה הבינלאומית (חלק 15) – 27 ינואר 1986
כרך 12 מספר 80 – אשף והעולם הערבי (חלק 16) – 26 מרץ 1987
כרך 12 מספר 81 – יחסי ישראל-ארהב – מימדי שתוף הפעולה הבטחוני (חלק 3) – 14 מאי 1987
כרך 12 מספר 82 – יחסי ישראל-ארהב – מימדי שתוף הפעולה הבטחוני (חלק 4) – 18 יוני 1987
כרך 12 מספר 83 – הסבך המזרח תיכוני (חלק עשירי) – 22 יולי 1987
כרך 12 מספר 84 – תפקיד אשף בטרור הבינלאומי (חלק שמיני) – 30 אוגוסט 1987
כרך 12 מספר 85 – עוד על טרור בינלאומי בחסות מדינות (חלק תשיעי) – 11 אוקטובר 1987
כרך 12 מספר 86 – המבוך הפנים-סודאני – 08 נובמבר 1987
כרך 12 מספר 87 – האחדות הערבית-מיתוס ומציאות – 25 נובמבר 1987
כרך 12 מספר 88 – האחדות הערבית-מיתוס ומציאות (חלק שני) – 25 דצמבר 1987
כרך 12 מספר 89 – אירועי יוש וחבל עזה-הממד החסר – פברואר 1988
כרך 12 מספר 90 – שלום ופישרו – מרץ 1988
כרך 12 מספר 91 – כווית מול אתגרי הטרור והסבך הפנימי – מאי 1988
כרך 12 מספר 92 – כלכלת העולם הערבי-פיתוח במשבר – יוני 1988
כרך 12 מספר 93 – יחסי ישראל-ארהב – מימדי שתוף הפעולה הבטחוני (חלק 5) – יולי 1988
כרך 12 מספר 94 – מטרת ההתעצמות הצבאית הסעודית – אוגוסט 1988
כרך 12 מספר 95 – האם שינה אשף את עקרונותיו – ספטמבר 1988
כרך 12 מספר 96 – אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – אוקטובר 1988
כרך 12 מספר 97 – הקשר הסובייטי-סורי (חלק תשיעי) – נובמבר 1988
כרך 12 מספר 98 – אשף בין הכינוס ה-19 באלג_יר למושב העצרת בז_נבה – דצמבר 1988
כרך 12 מספר 99 – אשף והעולם הערבי – פברואר 1989
כרך 12 מספר 100 – שיתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארהב – מרץ 1989
"זרקור למזרח התיכון" הוא עלון שבועי, פרי מחקר בן 14 שנים (1976-1990) של בני קלורי (ז"ל) ויורם אטינגר במסגרת "מחלקת מעקב", מרכז ההסברה בירושלים.
כרך 11 מספר 1 – המימדים הבינערבי, האזורי והבינגושי של הפיצול הפנימי בסוריה – 16 אוגוסט 1980
כרך 11 מספר 2 – פוטנציאל הלבנוניזציה הטמון במשבר הפנימי בסוריה – 02 ספטמבר 1980
כרך 11 מספר 3 – חימוש מערבי לעיראק – אינטרס מערבי – 07 ספטמבר 1980
כרך 11 מספר 4 – מהות אשף-האם עונה על ציפיות המערב – 17 ספטמבר 1980
כרך 11 מספר 5 – הכוחות המעצבים את מדיניות החוב של ירדן – 23 ספטמבר 1980
כרך 11 מספר 6 – האוריינטציה העיראקית-נדבך מרכזי במדיניות החוב של ירדן – 29 ספטמבר 1980
כרך 11 מספר 8 – בחינת גישתו של המערב למיתוס האחדות הערבית – 12 אוקטובר 1980
כרך 11 מספר 9 – מכשלות דיווחי תקשורת המערב על סכסוך ערב-ישראל והמזהת – 27 אוקטובר 1980
כרך 11 מספר 10 – יחסי ירדן-אשף כרמז למעמדו הבינערבי של אשף – 28 אוקטובר 1980
כרך 11 מספר 11 – מעמדו הבינערבי של אשף – 04 נובמבר 1980
כרך 11 מספר 12 – מעמדו הבינערבי של אשף (המשך) – 11 נובמבר 1980
כרך 11 מספר 13 – מהותו של אשף (המשך) – 18 נובמבר 1980
כרך 11 מספר 14 – מדיניות עיראק-תרומה לאינטרס של ברית המועצות או של המערב – 26 נובמבר 1980
כרך 11 מספר 15 – אתגריה הפנימיים של עיראק – 05 דצמבר 1980
כרך 11 מספר 16 – בחינת גישת ההסדר הכולל המיידי לפתרון סכסוך ערב-ישראל – 14 דצמבר 1980
כרך 11 מספר 17 – מהותה של האחדות הערבית – 21 דצמבר 1980
כרך 11 מספר 18 – אשף אינו מתון ואינו קיצוני בענייניו הבסיסיים – 07 ינואר 1980
כרך 11 מספר 19 – מדיניות חוץ וביטחון של קדאפי (חלק ראשון) – 06 ינואר 1981
כרך 11 מספר 20 – מדיניות חוץ וביטחון של קדאפי (חלק שני) – 12 ינואר 1981
כרך 11 מספר 21 – מדיניות חוץ וביטחון של קדאפי (חלק שלישי) – 19 ינואר 1981
כרך 11 מספר 22 – משקלו של אשף בעיצוב המדיניות הערבית – 26 ינואר 1981
כרך 11 מספר 23 – הקשר אשף-ברית המועצות (חלק ראשון) – 01 פברואר 1982
כרך 11 מספר 24 – רכש צרפתי כאמצעי לקידום מדיניותה של עיראק – 06 פברואר 1981
כרך 11 מספר 25 – רכש צבאי מערבי נוסף (מלבד צרפת) של עיראק – 16 פברואר 1981
כרך 11 מספר 26 – הקשר אשף-ברית המועצות (חלק שני) – 22 פברואר 1981
כרך 11 מספר 27 – נפט כלכלה ומהות האחדות הערבית – 09 מרץ 1981
כרך 11 מספר 27ב – נשק מערבי ללוב – 02 מרץ 1981
כרך 11 מספר 28 – חימוש מערבי לסעודיה (חלק ראשון) – 19 מרץ 1981
כרך 11 מספר 29 – חימוש מערבי לסעודיה (חלק שני) – 25 מרץ 1981
כרך 11 מספר 30 – חימוש מערבי לסעודיה (חלק שלישי) – 01 אפריל 1981
כרך 11 מספר 31 – האם משקלו של אשף במדיניות הערבית הופך אותו לשותף חיוני במומ לשלום – 05 אפריל 1981
כרך 11 מספר 32 – ירדן ואשף-בסיס לאינטרס משותף – 12 אפריל 1981
כרך 11 מספר 33 – מהותו של אשף-האם מכשירה את הארגון כשותף במומ לשלום – 26 אפריל 1981
כרך 11 מספר 34 – הקשר הסורי-סובייטי (חלק ראשון) – 06 מאי 1981
כרך 11 מספר 35 – הקשר הסורי-סובייטי (חלק שני) – 14 מאי 1981
כרך 11 מספר 36 – מוקדי מתיחות פנימית בסוריה – 21 מאי 1981
כרך 11 מספר 37 – מוקדי תסיסה בבסיס הכח של אסד – 27 מאי 1981
כרך 11 מספר 38 – הקשר אשף-ברית המועצות (חלק שלישי) – 04 יוני 1981
כרך 11 מספר 39 – היכולה סעודיה לשמש כמתווכת במשבר הטילים הסורי-ישראלי (חלק ראשון) – 17 יוני 1981
כרך 11 מספר 40 – גורמי תסיסה פנימית בסעודיה-עמוד תווך מערבי (חלק שני) – 14 יוני 1981
כרך 11 מספר 41 – מתיחות סוריה ירדן – 29 יוני 1981
כרך 11 מספר 42 – האם קיים ויכוח פנימי באשף על השאלה מהו שטחה של פלסטין – 26 יולי 1981
כרך 11 מספר 43 – מקורות תסיסה פנימית בעיראק – 28 יולי 1981
כרך 11 מספר 44 – יחסי אשף-לבנון – 30 יולי 1981
כרך 11 מספר 45 – תהליך המיליטריזציה של ביירות (חלק שני) – 06 אוגוסט 1981
כרך 11 מספר 46 – מעורבות סובייטית בלבנון – 10 אוגוסט 1981
כרך 11 מספר 47 – מחוייבות מדינות ערב כלפי אשף – 16 אוגוסט 1981
כרך 11 מספר 48 – מהות יחסי ירדן-אשף – 18 אוגוסט 1981
כרך 11 מספר 49 – הבעיה הפלסטינית-שאלה של סדר עדיפויות – 30 אוגוסט 1981
כרך 11 מספר 51 – הקשר הסובייטי-לובי – 24 ספטמבר 1981
כרך 11 מספר 52 – סכסוכי גבול ומקורות נפט-מוקדי תסיסה במפרץ – 11 אוקטובר 1981
כרך 11 מספר 53 – מוקדי אי יציבות במפרץ הפרסי (חלק ראשון) – 15 אוקטובר 1981
כרך 11 מספר 54– מוקדי אי יציבות במפרץ הפרסי (חלק שני) – 26 אוקטובר 1981
כרך 11 מספר 55 – המחוייבות הערבית לערך העצמאות הפלסטינית – 05 נובמבר 1981
כרך 11 מספר 56 – האם אשף מתמתן – 05 נובמבר 1981
כרך 11 מספר 57 – תכנית פאהד-האם סטייה ממדיניותה המסורתית של סעודיה – 10 נובמבר 1981
כרך 11 מספר 58 – הקשר הכוויתי-סובייטי – 26 נובמבר 1981
כרך 11 מספר 59 – הקשר הסורי-סובייטי (חלק שלישי) – 10 דצמבר 1981
כרך 11 מספר 60 – אי יציבות במפרץ-איחוד האמירויות – 13 דצמבר 1981
כרך 11 מספר 61 – הקשר הצפון תימני-סובייטי-סעודי – 22 דצמבר 1981
כרך 11 מספר 62 – הקשר אשף-ברית המועצות – 31 דצמבר 1981
כרך 11 מספר 63 – הקשר דרום תימן-ברית המועצות – 07 ינואר 1982
כרך 11 מספר 64 – מהות בסיס הכח של הנשיא אסד (חלק שלישי) – 29 ינואר 1982
כרך 11 מספר 65 – ערבים כעובדים מהגרים בארץ ישראל שלפני 1948 – 04 פברואר 1982
כרך 11 מספר 66 – מידת ההכרה ממנה נהנה אשף במזהת – 18 פברואר 1982
כרך 11 מספר 67 – הגדרה עצמית נוסח אשף – עניין של גיאוגרפיה – 17 מרץ 1982
כרך 11 מספר 68 – שותפיו של אשף ותפקידו בטרור הבינלאומי – 29 מרץ 1982
כרך 11 מספר 69 – המבוך הפנימי של צפון תימן – 13 אפריל 1982
כרך 11 מספר 70 – המבוך הפנימי של עיראק ( חלק ראשון) – 20 אפריל 1982
כרך 11 מספר 71 – המבוך הפנימי של עיראק (חלק שני) – 27 אפריל 1982
כרך 11 מספר 72 – הקשר הסורי-סובייטי (חלק רביעי) – 12 מאי 1982
כרך 11 מספר 73 – מהות הקשר ירדן-ברית המועצות – 17 מאי 1982
כרך 11 מספר 74 – המוקד הפנימי בסוריה – פרשת אלחמה – 20 מאי 1982
כרך 11 מספר 75 – התייחסותה הנוכחית של ירדן לישראל – 03 יוני 1982
כרך 11 מספר 76 – האם אפשרי הסדר מדיני בין ישראל לאשף – 10 יוני 1982
כרך 11 מספר 77 – תהליך המיליטריזציה של ערי לבנון (חלק שני) – 14 יוני 1982
כרך 11 מספר 78 – אשף והשיעים העקורים בלבנון (חלק שלישי) – 21 יוני 1982
כרך 11 מספר 79 – מחויבות העולם הערבי כלפי אשף לאור המלחמה בלבנון – 28 יוני 1982
כרך 11 מספר 80 – הפיצול הפנימי והנוכחות הצבאית בלבנון – 06 יולי 1982
כרך 11 מספר 81 – הקשר אשף-ברית המועצות (חלק שישי) – 13 יולי 1982
כרך 11 מספר 82 – אשף ותושבי יהודה ושומרון – שאלת הייצוג – 20 יולי 1982
כרך 11 מספר 83 – הפלסטינים, ירדן ואשף – שאלה של ייצוג (חלק שני) – 23 אוגוסט 1982
כרך 11 מספר 84 – שאלת פלסטין – עניין של עדיפויות – 30 אוגוסט 1982
כרך 11 מספר 85 – רעיון סוריה הגדולה נוסח סוריה – מעורבותה הצבאית של סוריה בלבנון – 05 ספטמבר 1982
כרך 11 מספר 86 – ישראל והאינטרסים האסטרטגיים של המערב – 09 ספטמבר 1982
כרך 11 מספר 87 – הסבך הפנימי בעיראק (חלק שלישי) – 21 ספטמבר 1982
כרך 11 מספר 88 – האסטרטגיה של גבולות בטוחים – ניתוח ביקורתי – 29 ספטמבר 1982
כרך 11 מספר 89 – פוליטיקה ואלימות בלבנון – 11 אוקטובר 1982
כרך 11 מספר 90 – הקשר העיראקי-סובייטי – 18 אוקטובר 1982
כרך 11 מספר 91 – מהות המושגים מולדת והגדרה עצמית על פי אשף – 16 נובמבר 1982
כרך 11 מספר 92 – מוקדי סכסוך בין מדינות במפרץ הפרסי (חלק ראשון) – 23 נובמבר 1982
כרך 11 מספר 93 – מוקדי סכסוך בין מדינות במפרץ הפרסי (חלק שני) – 05 דצמבר 1982
כרך 11 מספר 94 – מוקדי סכסוך בין מדינות במפרץ הפרסי (חלק שלישי) – 14 דצמבר 1982
כרך 11 מספר 95 – מרוץ החימוש המצרי (חלק ראשון) – 28 דצמבר 1982
כרך 11 מספר 96 – מרוץ החימוש המצרי (חלק שני) – 04 ינואר 1983
כרך 11 מספר 97 – מרוץ החימוש המצרי (נספח לחלקים 1 ו-2) – 11 ינואר 1983
כרך 11 מספר 98 – הקשר הסורי-סובייטי (חלק חמישי) 02 פברואר 1983
כרך 11 מספר 99 – אשף והטענה לייצוג הפלסטינאים (המשך ל-82 ו-65) – 24 פברואר 1983
כרך 11 מספר 100 – הסכמת אשף לפתרון של מדינה ביוש ובעזה (חלק ראשון) – 28 פברואר 1983
כרך 11 מספר 101 – הסבך הפנימי בסוריה (חלק ראשון) – 15 מרץ 1983
"זרקור למזרח התיכון" הוא עלון שבועי, פרי מחקר בן 14 שנים (1976-1990) של בני קלורי (ז"ל) ויורם אטינגר במסגרת "מחלקת מעקב", מרכז ההסברה בירושלים.
זכות השיבה של הפלסטינים בהתאם לחוק הבינלאומי 26 אוקטובר 1978
למה הם מתכוונים כאשר הם אומרים הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני 09 נובמבר 1978
היבטים כלכליים – ערעור מיתוס הנפט הסעודי 28 ינואר 1979
היחס בין תקשורת ומדיניות ארהב במזהת 20 יוני 1979
מדיניות חוץ וביטחון של סוריה 13 יולי 1979
נשק מערבי למדינות ערב – שמן למדורת אי היציבות במזהת 05 אוגוסט 1979
תפישת ארהב לגבי שטח ביטחון 10 אוגוסט 1979
ולמרות מאמץ ארהב – אותה גברת (אשף) בשינוי האדרת 15 אוגוסט 1979
המפרץ – אינטרסים ראשונים שאינם קשורים לסכסוך ערב-ישראל 16 אוגוסט 1979
מה מריץ את ארהב לכיוון אשף 20 אוגוסט 1979
Contacts with PLO are (illegal _) an obstacle to peace – אוגוסט 23 1979
המערב ואתגרי חוץ ופנים של עיראק 26 אוגוסט 1979
אמינות ארהב במומ לשלום 29 אוגוסט 1979
חימוש ערבי – שמן למדורת אי היציבות השורשית במזהת 31 אוגוסט 1979
כרך 10 מספר 28 – פרופסורים פלשתינים בארהב – דביקות במטרות אשף – 2 ספטמבר 1979
כרך 10 מספר 30 – הלובי הערבי בארהב – 07 ספטמבר 1979
כרך 10 מספר 31 – תפישת הסדר כולל מיידי – ניתוק מהמציאות ומכשול לשלום
כרך 10 מספר 32 – לוב – מוקד התססה ואי יציבות
כרך 10 מספר 33 – מדיניות חוץ וביטחון של סוריה
כרך 10 מספר 34 – מדיניות אופק – עניין כלכלי ולא פלסטיני – 20 ספטמבר 1979
כרך 10 מספר 35 – אי יציבות שורשית במפרץ הפרסי – הסכנה לאספקת הנפט
כרך 10 מספר 36 – הזכויות הלאומיות שתובע אשף
כרך 10 מספר 37 – משבר לבנון – בעיות יסוד לבנוניות ובינערביות
כרך 10 מספר 38 – מדיניות הנפט הסעודית – אינטרסים קיומיים סעודים ולא פלשתינים
כרך 10 מספר 39 – א-סימטריה בין תדמיתו של אשף במערב לבין מהותו – 19 אוקטובר 1979
כרך 10 מספר 40 – חימוש מערבי וסובייטי למפרץ הפרסי ולחצי האי ערב
כרך 10 מספר 41 – חימוש מערבי וסובייטי למדינות ערב – 24 אוקטובר 1979
כרך 10 מספר 42 – הפרכת הקשר נפט-עניין פלסטיני – 26 אוקטובר 1979
כרך 10 מספר 43 – לובי ערבי בארהב – 28 אוקטובר 1979
כרך 10 מספר 44 – מצרים מול מדינות ערב – 04 נובמבר 1979
כרך 10 מספר 45 – עיראק-אתגרים פנימיים קיומיים ואי יציבות שורשית – 07 נובמבר 1979
כרך 10 מספר 47 – המערב ומהות אשף – 11 נובמבר 1979
כרך 10 מספר 48 – מדיניות החוץ של עיראק – פאן ערביות ולא עניין פלסטיני 14 נובמבר 1979
כרך 10 מספר 49 – תימן כזירת אי יציבות בינערבית שורשית – 16 נובמבר 1979
כרך 10 מספר 50 – אשף ומעמדו הבינערבי – 18 נובמבר 1979
כרך 10 מספר 51 – ועידת הפסגה הערבית בתוניס והאחדות הערבית – 23 ספטמבר 1979
כרך 10 מספר 52 – שיקולים בינערביים יסוד למדיניות החוב של ירדן – 28 נובמבר 1979
כרך 10 מספר 54 – אזור המפרץ הפרסי כמקור סכנה עיקרי לאינטרסים המערביים במזהת – 10 דצמבר 1979
כרך 10 מספר 55 – אזור המפרץ הפרסי כמקור סכנה עיקרי לאינטרסים המערביים במזהת (המשך) – 11 דצמבר 1979
כרך 10 מספר 56 – אשף – טקטיקת הטרור והדיפלומטיה להשגת המטרה הסופית – 12 דצמבר 1979
כרך 10 מספר 57 – מדיניות החוב של סודן – 24 דצמבר 1979
כרך 10 מספר 58 – אשף ומעמדו הבינערבי (המשך) – 28 דצמבר 1979
כרך 10 מספר 60 – ירושלים – מציאות ומיתוס – 08 ינואר 1980
כרך 10 מספר 62 – האמנה הפלסטינית – מהותו ולא רק מדיניותו של אשף – 15 ינואר 1980
כרך 10 מספר 63 – מדיניות החוב של סעודיה – אינטרסים סעודים ולא פלסטינים – 18 ינואר 1980
כרך 10 מספר 64 – לובי ערבי בארהב – 23 ינואר 1980
כרך 10 מספר 65 – מדיניות ברית המועצמות במזהת – 27 ינואר 1980
כרך 10 מספר 66 – מעמדם הבינערבי של אשף והעניין הפלסטיני – 29 ינואר 1980
כרך 10 מספר 67 – פיצול דתי ורעיוני פנימי ובינערבי – הגורם המרכזי למשבר לבנון – 03 פברואר 1980
כרך 10 מספר 68 – אשף – דבקות באמנה – 05 פברואר 1980
כרך 10 מספר 69 – נשק מתוחכם מערבי למנהיגי ערב – 07 פברואר 1980
כרך 10 מספר 70 – חימוש מערבי לסעודיה – 15 פברואר 1980
כרך 10 מספר 71 – צעדי סוריה בלבנון – ביטוי לאינטרסים סורים יסודיים – 17 פברואר 1980
כרך 10 מספר 72 – חימוש מערבי לעירק – 21 פברואר 1980
כרך 10 מספר 75 – התנחלויות – חיוניות במסגרת אסטרטגיה של גבולות בטוחים – 05 מרץ 1980
כרך 10 מספר 76 – הפרכת הקשר אפגניסטן-עניין פלסטיני – 11 מרץ 1980
כרך 10 מספר 77 – מדיניות החוב של עיראק (אינטרסים עיראקים ולא פלסטינים) – 18 מרץ 1980
כרך 10 מספר 78 – מעמדו הבינערבי של אשף – 25 מרץ 1980
כרך 10 מספר 79 – דבקות אשף במהותו – חיסול ישראל – 28 מרץ 1980
כרך 10 מספר 80 – מעמדו הבינערבי של סאדאת – 10 אפריל 1980
כרך 10 מספר 82 – מיתוס האחדות הערבית – 24 אפריל 1980
כרך 10 מספר 83 – הפרכת מיתוס מרכזיות הסכסוך ערב ישראל במזהת – 25 אפריל 1980
כרך 10 מספר 84 – התעצמותה הצבאית של לוב – 01 מאי 1980
כרך 10 מספר 85 – תהליך החימוש של סוריה – 02 מאי 1980
כרך 10 מספר 86 – למה מתכוון אשף כאשר תובע זכויות לגיטימיות לאומיות – 15 מאי 1980
כרך 10 מספר 87 – התעצמותה הצבאית של מצרים – 23 מאי 1980
כרך 10 מספר 88 – מה מסתתר מאחורי הצהרות התמיכה של מנהיגי ערב בעניין הפלסטיני ובאשף – 30 מאי 1980
כרך 10 מספר 89 – החלטות פסגת ה-9 בונציה – האם תרומה לשלום – 17 יוני 1980
כרך 10 מספר 90 – מדיניות החוץ והביטחון של עירק – 06 יוני 1980
כרך 10 מספר 91 – מדיניות החוץ והביטחון של לוב – 24 יוני 1985
כרך 10 מספר 92 – אתגרי פנים קיומיים של קדאפי – 01 יולי 1980
כרך 10 מספר 93 – קיצונים ומתונים באשף – הבחנה טקטית או אסטרטגית – 14 יולי 1980
כרך 10 מספר 94 – פיצול פנים איסלאמי כמוקד תסיסה מרכזי במזהת – 15 יולי 1980
כרך 10 מספר 95 – סיוע מערבי להתעצמותה הגרעינית של עירק – 22 יולי 1980
כרך 10 מספר 96 – התמקדות בעניין הפלסטיני – האם תרומה לשלום ולאינטרס המערבי – 29 יולי 1980
כרך 10 מספר 97 – עובדים זרים ערבים – מוקד תסיסה מרכזי במפרץ – 05 אוגוסט 1980
כרך 10 מספר 98 – גבולות ביטחון – האם חיוניים בזמן שלום – 17 אוגוסט 1980
The Ettinger Report 2023 © All Rights Reserved
"מידה", https://bit.ly/44qUR9M
English edition https://bit.ly/43HJQR1
סעודיה-איראן: חידוש יחסים דיפלומטים
*סעודיה אינה מניחה לחידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן להאפיל על מציאות המזרח התיכון ההפכפך. היא אינה מקילה ראש בהתנהלות השיטתית של משטר האייתולות באיראן, המחנך את עמו לשנאת והדברת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים; מפגין חתרנות, טרור, והפצת טילים ומטוסים זעירים וקטלניים ללא-טייס לגופים פורעי-חוק במזרח התיכון וברחבי העולם; מתסיס מלחמות אזרחים; מקדם חזון שיעי, פנאטי, מגלומני וחסר-פשרות; מייצא את המהפיכה השיעית ברחבי העולם ושואף להפיל כל משטר סוני. בניגוד לתפישת העולם המערבית, סעודיה מכירה בעובדה שמשטר האייתולות אינו מוכן להקריב את חזונו האלים בן 1,400 השנים על מזבח מחוות דיפלומטיות ומענקים פיננסים חסרי-תקדים.
*זה לא המקרה הראשון של חידוש יחסים דיפלומטים בין שתי המדינות. ב-1988 ו-2016 נותקו היחסים הדיפלומטים בין השתיים בעקבות חתרנות איראנית בסעודיה ותגובה חריפה של ריאד.
*חידוש הקשרים הדיפלומטים במרץ 2023 התקיים בתיווך סין, הממנפת את התסכול הסעודי מכרסום האמינות האסטרטגית של ארה"ב, המחייב את סעודיה להתקרב למעצמה אחרת המסוגלת – אולי – להרתיע את משטר האייתולות. חידוש היחסים הדיפלומטים בין סעודיה לאיראן מהווה הישג גיאו-אסטרטגי משמעותי לסין ופגיעה קשה ומתמשכת בתדמית-ההרתעה של ארה"ב באזור שהיה עד לאחרונה "מגרש בייתי" של ארה"ב.
*תדמית ההרתעה של ארה"ב ספגה סידרת מהלומות – כפי שרואות זאת סעודיה וכל המדינות הערביות, הסוניות והפרו-ארה"ב – עם החתימה על הסכם הגרעין ב-2015; הפינוי/בריחה של צבא ארה"ב מאפגניסטן ב-2021; החיזור השיטתי של ארה"ב אחרי משטר האייתלות באיראן, "האחים המוסלמים" והטרור החות'י בתימן, המהווים איום קטלני, ברור ומיידי על סעודיה וכל המדינות הסוניות-ערביות. כל זאת במקביל ללחץ שיטתי של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, כולל השעיית אספקת מערכות לחימה מתקדמות.
*מדיניות ארה"ב דוחפת את סעודיה, וגם את איחוד האמירויות ומצרים, לזרועות סין ורוסיה, ביטחונית וכלכלית, כולל מו"מ סעודי-סיני על הקמת כור גרעיני למטרות אזרחיות, שיקדם את "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי.
"חזון 2030" של יורש העצר הסעודי ומעורבות ישראל
*שיתוף פעולה יעיל בין סעודיה וישראל מותנה בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות.
*שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים חסרי-תקדים בין סעודיה לבין ישראל, ותפקידה המרכזי של סעודיה בהחלטת איחוד האמירויות , בחריין, מרוקו וסודן לחתום הסכמי שלום עם ישראל, מבוססים על הערכה סעודית שלישראל ערך-מוסף ייחודי בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה.
*יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, מעריך שישראל חיונית לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי בין המזרח הרחוק לבין אירופה ונוכחות בנתיבי-ים קריטיים במפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים הערבי וים סוף.
*"חזון 2030" פועל למודרניזציה דרמטית בתחומי דת, תרבות, חברה, כלכלה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וביטחון לאומי, ורואה ביכולותיה של ישראל תרומה משמעותית לקידומו.
*יורש העצר הסעודי – כמו שליטי איחוד האמירויות ובחריין – פועל לגיוון התשתית הכלכלית הנשענת היום, באופן סוחף, על נפט וגז טבעי המועדים לתזזיתיות מחירים, ומאוימים על ידי מקורות אנרגיה זולה ונקיה יותר. שליטים אלו רואים בפריצת-הדרך הטכנולוגית הביטחונית והאזרחית של ישראל אמצעי ייחודי לשדרוג הכלכלה, להקטנה משמעותית של התלות בנפט וגז טבעי, להרחבת מקורות ההכנסה הלאומית, ולשדרוג הביטחון הלאומי.
*עתיד "חזון 2030" – המנוגד לערכים הפוריטנים של הדת והתרבות בסעודיה – וגם עתיד היחסים עם ישראל תלויים ביציבות הפנימית ומעמדו של מוחמד בן סלמן. יורש העצר נחוש בדעתו להתגבר על – ולכרסם בסמכותיות הדתית של – הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, שנהנה עד לעידן מוחמד בן סלמן מיוקרת-על בתחומי הדת וכבעל-ברית קריטי (מ-1744) של משפחת המלוכה.
*יורש העצר ימשיך לקדם את שיתופי הפעולה עם ישראל כל עוד יתרמו ל"חזון 2030", וכל עוד יצליח לנטרל את השפעת הוואהאבים.
הערך-המוסף של ישראל בהקשר המזרח תיכוני
*קידום היעדים השאפתניים של יורש העצר תלוי ברמת הזעזועים האזוריים, צמצום השפעתם של גורמים אלימים כגון משטר האייתולות באיראן; חתרנות השיעים בעידוד איראן באזור רווי-הנפט במזרח סעודיה; "האחים המוסלמים"; החות'ים בתימן הנהנים מסיוע איראני; חיזבאללה; חמאס והרשות הפלסטינית (הנתפסת בעיני יורש העצר כפוטנציאל התססה אזורית).
*למרות חידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן, סעודיה מודעת למציאות המזרח תיכונית הדומה להר געש המתפרץ מדי פעם באופן בלתי-צפוי, כפי שמעידה ההיסטוריה של 1,400 שנות האסלאם, וכפי שמעיד הצונאמי הערבי (המוגדר כ"אביב ערבי" על ידי תפישת העולם המערבית) שהתפרץ בסוף 2010 וממשיך לזעזע את הרחוב הערבי. יורש העצר גם אינו מתעלם מהקשר ההדוק בין ארדואן לבין קטאר (המקורבת לאייתולות ותומכת ב"אחים המוסלמים") ו"האחים המוסלמים", גם לא מהיריבות הצבאית עם ארדואן במלחמת האזרחים בלוב, וכמובן לא מהחזון המגלומני של ארדואן לחידוש האימפריה העותומנית ששלטה על חלק נרחב מסעודיה.
*על יציבות השלטון של בית סעוד ומימוש "חזון 2030" מעיב הכרסום המהותי בכוח ההרתעה של ארה"ב, המעניק רוח גבית לאיומים על ריאד. יורש העצר מתוסכל מ-43 שנות אופציה דיפלומטית במדיניות ארה"ב כלפי איראן; החיזור האמריקאי אחר "האחים המוסלמים"; והלגיטימציה האמריקאית לחות'ים בתימן. הוא גם מודע לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only), לרפיסות אירופה מול הטרור האסלאמי, ולחולשה השורשית של המשטרים הערביים. כל אלו מקרבים את סעודיה (בלית ברירה) לסין ורוסיה, צבאית וכלכלית.
*על רקע התסכול הסעודי ממדיניות ארה"ב, NATO ואירופה, ישראל בולטת – למרות חילוקי-דעות חריפים בנושאי דת ומדיניות – כ"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר באזור. הסוגייה הפלסטינית מתגמדת בעיני סעודיה בהשוואה לאיומים והאתגרים העומדים בראש סדר העדיפויות של ריאד.
*ישראל גם נתפסת כבעלת ברית אמינה ובעלת קשרים מיוחדים בשני בתי הקונגרס בפרט (שהם השולטים על "הארנק" ובעלי עוצמה השקולה לנשיא גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות) ובוושינגטון וארה"ב בכלל.
*תדמית-ההרתעה של ישראל היא הגורם המרכזי להעמקת הקשר סעודיה-ישראל. היא מתייחסת ליכולות צבאיות, מודיעין וטכנולוגיה, וגם לנכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכך גם מול הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה), הכלת החוק הישראלי ברמת הגולן ובירושלים המאוחדת, והתנגדות פומבית של ישראל למדיניות ארה"ב כלפי איראן, כולל פעילות אינטנסיבית בקונגרס.
*ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה והודפת לחצים. לעומת זאת, ישראל-נרתעת מאבדת מחיוניותה בעיני סעודיה (כמו גם בעיני ארה"ב!).
סעודיה – אינטרסים והסוגייה הפלסטינית
*כפי שמתועד לעיל, האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה חשובים יותר – ועצמאיים מ- הסוגייה הפלסטינית.
*העמקת שיתופי הפעולה ישראל-סעודיה, ותפקידה המרכזי של סעודיה בגיבוש "הסכמי אברהם", מנוגדים לתפישת העולם המערבית הגורסת שהסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, ושהקמת מדינה פלסטינית הוא תנאי-מוקדם לקידום שלום ישראלי-ערבי.
*בניגוד לתפישת העולם המערבית, יורש העצר הסעודי משוכנע שהסוגייה הפלסטינית איננה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא בבת-עין ערבית, ולא גורם מוביל של התפרצויות גועשות ברחוב הערבי.
*לעומת המלל הסעודי והערבי הפרו-פלסטיני, ההתנהלות הסעודית והערבית כלפי הפלסטינים היא אדישה-שלילית. הכלל המזרח תיכוני: "על מילים אין משלמים מכס" ידוע לסעודיה ולערבים. לכן סעודיה והערבים לא פועלים צבאית, פיננסית ומדינית לפי אינטרסים פלסטינים, אלא לפי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלהם.
*בעוד המערב ממעיט במשקל התנהלות-העבר של הפלסטינים, יורש העצר הסעודי קובע את יחסו לאופציית המדינה הפלסטינית, במיוחד, לפי ההתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, המאופיינת על ידי חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-תודה. סעודיה אינה שוכחת את – ואינה סולחת על – הסיוע הפלסטיני לפלישת צדאם חוסיין לכווית, שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; שיתוף הפעולה המבצעי של הפלסטינים עם ארגוני טרור מהמזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית; והקשרים ההדוקים של ההנהגה הפלסטינית עם משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ובעבר עם גרמניה הנאצית והגוש הסובייטי. סעודיה סבורה שהתנהלות העבר מלמדת על ההתנהלות הצפויה של המדינה פלסטינית.
סעודיה ו"הסכמי אברהם"
*סעודיה אינה רואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי בעיצוב אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, לעומת "הסכמי אברהם" המהווים גורם כבד-משקל בקידום אינטרסים אלה. לכן היא פעלה להרחבה חסרת-תקדים של שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ולקידום הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.
*קידום "הסכמי אברהם" מותנה בהפקת לקחים מהכישלון הסידרתי של עשרות הצעות מערביות ובינלאומיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, שהתרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתמקדו באינטרסים פלסטינים. "הסכמי אברהם" נחתמו מכיוון שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו באינטרסים ערביים, ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו.
*לכן, תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה באינטרסים ערביים ולא פלסטינים.
*תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה במיוחד ביציבות וזהות השלטון בסעודיה ובשאר המדינות הערביות החתומות על הסכמי השלום. יציבות המשטרים הערביים מאוימת על ידי מאפיינים בני 1,400 שנים של הזירה הבין-ערבית הגועשת כגון: זהות/נאמנות מקומית עליונה על זהות/נאמנות לאומית; פיצול אלים פנימי ואזורי, שבטי, דתי, רעיוני ופוליטי; חוסר-סובלנות אלימה פנימית ואזורית, דתית, שבטית, רעיונית וגיאוגרפית; היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי; משטר מיעוט עריץ העולה לשלטון בכוח הזרוע ומהווה מטרה לניסיונות הפיכה; היעדר דמוקרטיה, בחירות חופשיות וזכויות אדם; הפכפכות וזמניות של משטרים, מדיניותם והסכמיהם.
*זמניות המשטרים, המדיניות וההסכמים הערביים/איסלמיים במזרח התיכון מתועדת על ידי הצונאמי הערבי המשתולל ברחוב הערבי מ-2010, בנוסף לחילופי-שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים מהקמת "לבנון המרונית-דרוזית" בתחילת המאה ה-18, דרך "לבנון הגדולה" שהוקמה ב-1920, "לבנון העצמאית מ-1943, ועד השתלטות חיזבאללה על לבנון), ועוד.
*ההתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים, מאפייני הזירה המזרח תיכונית, והאיומים הקטלניים על המשטר הסעודי מבהירים ש"הסכמי אברהם", יציבות המזרח התיכון ואינטרסים של ארה"ב יפגעו אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן. מדינה פלסטינית עלולה להביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי מזרחית לנהר הירדן; להפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שתהייה זירה לטרור אסלאמי אזורי ובינלאומי, שימונף על ידי משטר האייתולות כדי להדק את חגורת החנק סביב סעודיה ולהחריף את האיום על ישראל. המהפך הירדני עלול להביא לתגובת שרשרת שלילית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על יציבות המשטרים במדינות הנפט הסוניות הפרו-אמריקאיות, ובמיוחד סעודיה; תפגע ביצוא הנפט והגז הטבעי מהמפרץ הפרסי; תזניק את מחיר הנפט והגז הטבעי; תשבש את הסחר הבינלאומי; תפגע בכלכלה המערבית; ותעניק רוח-גבית למשטר האייתולות, לטרור האסלאמי, לסין ורוסיה, ורוח-נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות ובראשן סעודיה.
*האם סעודיה ומדינות ערב החתומות על הסכמי שלום עם ישראל רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להמשך הקשר הפורה עם ישראל? העובדה שמאז 1948 מדינות אלו לא פעלו – צבאית, פיננסית ומדינית – להקמת מדינה פלסטינית מהווה תשובה רועמת!
סעודיה וצרכי הביטחון של ישראל
*הידוק הקשרים עם סעודיה חיוני לביטחונה ושגשוגה של ישראל, אך הוא משני בהשוואה לחיוניות השליטה על רכסי יהודה ושומרון, שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחונה הלאומי של ישראל במזרח התיכון הוולקני, הפכפך ותזזיתי שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.
*אופיו הבלתי-צפוי, הבלתי-דמוקרטי והאלים של המזרח התיכון (במישור הבין-ערבי/אסלאמי) מגדיר מדיניות והסכמים כגורמי ביטחון משתנים, לעומת טופוגרפיה ועומק גיאוגרפי (כגון רכסי יהודה ושומרון שהם "רמת הגולן" של 80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל) שהם גורמי ביטחון קבועים במציאות הביטחונית הבלתי-מערבית של המזרח התיכון. השליטה על הגורמים הקבועים מבטיחים את ביטחונה הלאומי של ישראל, ומשדרגים את כוח ההרתעה באופן שהפך אותה – מאז 1967 – למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב.
*הסכם שלום עם סעודיה יפגע אנושות בביטחון הלאומי אם יותנה בוויתור ישראלי על השליטה ברכסי יהודה ושומרון, מכיוון שיהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב למדינה מושכת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב.
*ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן חרף לחץ ברוטלי של ארה"ב, ולמרות אזהרות מבית ("המוסד", אמ"ן, שרי ביטחון לשעבר) ומחוץ שמהלכים אלו יביאו לנטישת מצרים את הסכם השלום מ-1979 ולהתפרצות טרור ומלחמה. אבל, מצרים פעלה בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה, גינתה את צעדי ישראל, אך המשיכה לדבוק בתהליך השלום מכיוון שמשרת את האינטרסים שלה.
*מחלקת המדינה ו"התקשורת העילית" בארה"ב (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948) – וגורמים מובילים בממסד הביטחוני והפוליטי בישראל – מזהירים את ישראל, בשיטתיות, שהתיישבות יהודית מעבר ל"קו הירוק" תמנע הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ותביא לגל טרור ערבי. אבל, למרות עיבוי ההתיישבות, שש מדינות ערביות חתמו על הסכמי שלום כדי לקדם אינטרסים שלהן. לעומת זאת, הטרור הערבי הגיע לממדים חסרי-תקדים – כצפוי – בעקבות מחוות חסרות-תקדים של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.
*סעודיה וכל מדינות ערב פועלות לפי האינטרסים שלהן ולא לפי תפישות עולם מערביות המנותקות ממציאות המזרח התיכון, וגם לא לפי סדר היום הפלסטיני.
סעודיה ומדינות ערב המתונות-יחסית אינן רואות במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", אבל הן מעריכות את יכולותיה הביטחוניות והטכנולוגיות, ובמיוחד את כוח ההרתעה שלה, ומכירות בתרומתה הייחודית לאינטרסים שלהן, ומכאן החתימה על הסכמי שלום והרחבה חסרת-תקדים של שיתופי-פעולה.
"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition https://bit.ly/3KvGjwe
ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור
*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.
*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.
*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".
*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.
*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.
*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.
*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.
המלחמה בטרור
*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.
*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.
* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.
*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.
*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.
*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).
*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.
*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.
*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.
*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.
*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.
*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.
השורה התחתונה
*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.
*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.
*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.
"מידה" https://bit.ly/3mRILTa
English edition https://bit.ly/3nRXqNv
אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.
לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.
אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.
ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי
הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.
לפי "חוק השגרירות בירושלים":
"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….
"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….
"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….
"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….
"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."
ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"
המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).
דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.
על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק; ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).
ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב
הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.
בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.
לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב. לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.
הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים
ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.
ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.
ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.
ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.
ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.
בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן! כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.
"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).
ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.
טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.
"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9
English edition https://bit.ly/2SbCQ9B
מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.
ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.
ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."
ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו. אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."
בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה. תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!" העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.
המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.
הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.
ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.
שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.
"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS
English edition https://bit.ly/3hNd0Y6
ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.
הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.
לדוגמא:
*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".
*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.
*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.
*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."
כפי שהיא מוצאת לנכון….
*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.
*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.
*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).
*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.
*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.
*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.
המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.
בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.
על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).
