תגובה המתונה – ואף שלילית – של מדינות ערב למצוקה הפלסטינית בעזה מפריכה את ההנחה כאילו הנושא הפלסטיני מככב בצמרת סדר העדיפויות הערבי, וכאילו הוא שורש העוינות הערבית כלפי המערב, ארה"ב וישראל. תגובת מנהיגי ערב משקפת את התייחסותם לעניין הפלסטיני מאז 1948, דרך מלחמת של"ג, האינתיפאדה הראשונה והשנייה, בין אם המנהיג הפלסטיני היה חאג' אמין אל-חוסייני, שוקיירי, יאמודא, ערפאת, אבו-מאזן או האנייה.
מדינות ערב מרעיפות על הפלסטינים – מאז ומתמיד – תמיכה מילולית נדיבה אך נרתעות מתמיכה מעשית. ב-2009 דוחות מדינות ערב את הקריאה לכינוס חרום של מנהיגיהן – למען הפלסטינים – ומסתפקות בוועידה פושרת של שרי החוץ, שהסתיימה בקריאה לדיון באו"ם. סעודיה מתנגדת להפעלת נשק הנפט למען הפלסטינים ואוסרת קיום הפגנות מחאה על המתרחש בעזה. "המועצה לשיתוף פעולה של מדינות המפרץ הפרסי" התכנסה בעומאן ב-30 לדצמבר, התמקדה בדיונים על שיתוף פעולה כלכלי ומוניטרי והעניקה מס-שפתיים למתרחש בעזה. כך היה גם ב-1982. ב-4 ליוני 1982 פרצה מלחמת של"ג. באוגוסט 1982 התכנסו מפיקות הנפט הערביות לדון במחירי הנפט וסרבו להשתמש בנשק הנפט כדי לסייע לאש"פ. כינוס חרום של "הליגה הערבית" להצלת אש"פ התקיים רק בספטמבר, לאחר גירוש אש"פ מבירות.
מדינות ערב ממחישות בשיטתיות עד כמה הנושא הפלסטיני אינו מרכזי בסדר יומן. לדוגמא, הסיוע הפיננסי הערבי לאש"פ היה פחות מ-10% מסך הסיוע הערבי למורדים האנטי-סובייטים באפגניסטן. ב-1988 התכנסו מנהיגי ערב למען האינתיפאדה הראשונה, הודיעו על סיוע מיידי לאש"פ בסך 128 מיליון דולרים, בנוסף ל-43 מיליון דולרים לחודש. עשרות מיליונים בלבד הגיעו לתעודתם, לעומת מיליארד דולרים לשנה שהגיעו לאפגניסטן בין השנים 1978 ו-1988. ב-2002 התחייבה סעודיה לתרום לרשות הפלסטינית 600 מיליון דולרים בגין האינתיפאדה השנייה, אך העבירה עד היום כ-100 מיליון דולרים, שרובם מיועדים לפרויקטים סעודים בירושלים ולא לקופת הרשות. מדינות ערביות נוספות התחייבו להעברה חודשית של 55 מיליון דולרים, וכדרכן בקודש לא עמדו בהתחייבותן לפלסטינים.
מנהיגי ערב רואים בפלסטינים "תיבת פנדורה" חתרנית ובוגדנית העלולה לאיים על משטריהם. לעומת זאת, הפלסטינים מאשימים את מדינות ערב ב"אסון 1948" ובעוינות מתמדת. כבר ב-1948/49 טרחה "הליגה הערבית" למנוע מהפלסטינים כל הישג במלחמה וגרשו את ההנהגה הפלסטינית מיו"ש ומעזה. בשנות ה-50 וב-1966 גורשו ערפאת, אבו מאזן וחבריהם ממצרים ומסוריה בגין חתרנות, ב-1970 ברחו מירדן לאחר שניסו להפיל את המשטר ההאשמי ("ספטמבר השחור"), ב-1975/6 ספגו מהלומה מסוריה עקב חתרנותם בלבנון ("יוני השחור"), ב-1983 גורשו שרידי אש"פ מטריפולי על ידי המיליציה הפרו-סורית בלבנון, ב-1987 הרגו המצרים עשרות פלסטינים במחנה הפליטים ברפיח שהפגינו בעד אש"פ והאינתיפאדה הראשונה, ב-1991 גורשו כ-300,000 פלסטינים מכווית עקב השתתפות פעילה של אש"פ בפלישת צדאם חוסיין לכווית, עשרות אלפי פלסטינים גורשו וברחו מעיראק לאחר נפילת צדאם בגלל הזדהותם עם הרודן מבגדד. השטיח האדום המקבל את פני המנהיגים הפלסטינים באו"ם ובבירות המערב הופך לסחבה עלובה כאשר הם נוחתים בבירות ערב.
מה יודעים מנהיגי ערב על הפלסטינים שהוא כה נשגב מבינת מעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב? קידום העניין הפלסטיני אינו משאת נפשם של מנהיגי ערב. הנושא הפלסטיני אינו נדבך מרכזי בעיצוב המדיניות הערבית. גורמים פנימיים, אזוריים ובינלאומיים משפיעים הרבה יותר מן העניין הפלסטיני על היחסים הבין-ערביים, יחסי ערב-מערב ויחסי ערב-ישראל. לפלסטינים אין כוח וטו על המדיניות הערבית.
מאז אוסלו (1993), בהשראת הנחה יסוד מוטעית כאילו העניין הפלסטיני הוא לב הסכסוך הערבי-ישראלי ויהלום הכתר הערבי, עבר מרכז הכובד של מדיניות ישראל מהנתיב הישראלי-ערבי לנתיב הישראלי-פלסטיני. עשרות יוזמות שלום, ועידות, הסכמים והפסקות אש הביאו לאשליות קצרות-טווח שהתנפצו במהרה. מדיניות הנשענת על הנחת יסוד מוטעית היא מדיניות מוטעית השופכת שמן, ולא מים, על המדורה.
אל לישראל לשעבד את יחסיה עם מדינות ערב – ואת ביטחונה – לנושא הפלסטיני. הסכמי השלום עם מצרים וירדן מוכיחים שהנתיב לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי אינו עובר דרך רמאללה או עזה אלא דרך בירות ערביות, למרות התנגדות פלסטינית ועל אף מלחמות בטרור הפלסטיני.
את יחסינו עם הרשות הפלסטינית יש להשתית על לקחי מאה השנים האחרונות, ובמיוחד חמש עשרה שנות "שטחים-תמורת-שלום" בהקשר הפלסטיני שהניבו חינוך לשנאה, טרור והפרות הסכמים חסרי תקדים. לקחי ההיסטוריה, צרכי הביטחון של ישראל והצורך לצמצם את התמריץ לשפיכות דמים, מחייבים למנוע הקמת מדינה נוספת בין הירדן לבין הים ולבסס את השליטה ישראלית ביו"ש.
