שמעון דובנוב, הסטוריון ודמוגרף מוביל ובר פלוגתא של תיאודור הרצל
מרץ 1898
אותר ותורגם ע"י יעקב פיטלסון, דמוגרף פורץ-דרך
האוטופי והריאלי בציונות
עמוד 161 – "…בואו ונראה מה יצא במציאות מהחלומות החדשים והמנותקים מן הקרקע בנושא יצירת קרקע פוליטית עבור העם היהודי. קריאות נלהבות לתחייה פוליטית של העם המפוזר הצטמצמו בפועל לעידוד ההתנחלות החקלאית בפלשתינה… אבל כמה רחוקה הקמת מספר ישובים צנועים בפלשתינה ממימוש הרעיון להקמת המרכז האוטונומי
עמוד 162 – בארץ זו! היו שחשבו כי להרחבת הביצוע הפריע העדר ארגון משפטי. והנה גם המכשול הזה הוסר…. נושא ההתיישבות התעורר לחיים, – ומה הייתה התוצאה? התווספו עוד מספר מושבות, עוד מאה או מאתיים משפחות התבססו חומרית – וזהו…. ההתיישבות התקדמה באטיות, בממדים רחוקים מלהיות תואמים את החלומות המקוריים. מול עינינו צמחו בתקופה בת 15 שנים כ-15 מושבות. האוכלוסייה היהודית של פלשתינה במושבות וערים גדלה בערך בעוד חמש עשרה אלף בני אדם. כל זה מאוד משמח כשלעצמו. כולנו, ציונים ולא ציונים, עוקבים באהבה אחר הצמיחה של המושבות הזעירות הללו על האדמה הקדושה לנו, היקרה לנו בזיכרונותינו ההיסטוריים. אבל מה משותף בין ההתיישבות בפלשתינה, בתור נתיני-טורקיה, אפילו של מספר עשרות אלפי יהודים ולשאלת ההתחדשות הפוליטית של כל העם בן 10 מיליון, אשר נשאר בגלות? כמה רחוק התרחקו כאן זה מזה החלום והמציאות?!…
עמוד 165 – …אילו הקונגרס בבאזל היה לא-מפלגתי אלא כלל-יהודי, אז… נציגי כל המפלגות (למעט כמובן המתבוללים) יכלו לקבל החלטה כי היהדות היא לאום. ולכן, היא צריכה לעמוד על זכויותיה הלאומיות בכל מקום, כי לצורך זה היא מתכוונת לפנות לא לניסיונות משיחיים במטרה לחדש את ציון, אלא לשיטות הרבה יותר אמינות של עזרה הדדית, למאבק בעד אינטרסים ריאליים בגלות, להסדרת תנועת הגירה אמיתית ולא דמיונית.
עמוד 167 – …הציונים מקווים להחזיר את הבן האבוד [היהודי המשכיל – י.פ.] אל חיקו של העם היהודי בדרך חזרתו למדינה היהודית. אבל זה אומר להתנות דבר שניתן להשגה בדבר שלא-ניתן להשגה. הקמת ZUKUNFTSTAAT – חלום יפה, אוטופיה משיחית…
עמוד 169 – …חידוש המדינה היהודית בפלסטינה עם אוכלוסייה יהודית משמעותית הוא מעשה בלתי-אפשרי מכוח הנסיבות הפוליטיות, סוציאליות וכלכליות…
עמוד 171 – במשך 17 שנה של עבודה מאומצת, תוך הגירה מוגברת, הוצאת משאבים אדירים ובעזרת מיליונים של רוטשילד, הצלחנו לישב על כל אדמת פלסטינה כ-3,600 מתיישבים. כלומר, כ-211 איש בשנה. נניח שוועדי הציונים המערביים יעבדו עם הון ומרץ מוגברים בהרבה, וכל שנה יעבירו לפלסטינה לא מאתיים אלא אלף מתיישבים (זה ידרוש הוצאה שנתית של כמה מיליוני רובלים) – אז בעוד מאה שנים האוכלוסייה החקלאית של פלסטינה תגיע למאה אלף נפש. אם נכפיל מספר זה פי 5, על ידי הוספת הריבוי הטבעי וזרימת האוכלוסייה התעשייתית לערים, אז נקבל כי בעוד מאה שנים [בשנת 1998] יהיו בפלסטינה חצי מיליון יהודים. כלומר, אוכלוסייה גדולה יותר במקצת מאוכלוסיית קייב (428,000 נפש על פי מרשם האוכלוסין החדש ביותר)….
עמוד 172 – לכולנו מאוד יקרה התקווה לראות בראשית המאה ה-21 חצי מיליון מאחינו במולדתנו העתיקה. אבל, האם בכך תיפתר שאלת עשרת מיליוני יהודים הפזורים בגלות? הרי על פי הדוקטרינה הציונית המיליונים הללו בגלות נגזר גורלם להיכחד, על ידי התבוללות ועל ידי ניוון סוציו-אקונומי. נו, מה תגידו על פתרון מקורי שכזה של השאלה היהודית, הגוזר גזר דין מוות לאומי על כל העם חוץ מחלק השווה לאחד חלקי עשרים ממנו? …
…לכן, הציונות הפוליטית הינה אוטופיה בחזקת שלוש: חלום על אפשרות להקים מדינה יהודית מובטחת על ידי החוק הבינלאומי, חלום על הגירתו לשם של חלק משמעותי של העם היהודי, וחלום על פתרון בדרך זו של גורל העם היהודי כולו.
עמוד 180 – … שחרור "עצמי פוליטי" על אדמת פלשתינה מהווה חלום משיחי יפיפה…"
