הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל, והעברת שגרירותה לירושלים, מהווים אבן בוחן לנחישות הנשיא הנכנס דונאלד טראמפ לקרוא תיגר על התקינות-הפוליטית, ועל מחלקת המדינה בוושינגטון ולחצים ואיומים ערביים, אך גם לנכונות ראש הממשלה נתניהו למנף את פוטנציאל הרצון הטוב, חסר-התקדים, הקיים בנשיא הנבחר וסגנו, מייק פאנס.
בדצמבר 1949 הכריז ראש הממשלה דוד בן גוריון על מערב ירושלים כבירת ישראל, למרות לחץ כבד של ארה"ב והעולם – שראו ורואים בכל ירושלים עיר בינלאומית – וחרף התנגדות הנשיא חיים ויצמן ושר החוץ משה שרת שהזהירו מהשלכות חמורות. בתגובה ללחץ ארה"ב להימנע מבנייה במערב ירושלים העביר בן גוריון את משרדי הממשלה והכנסת לירושלים, בנה שכונות מגורים על "הקו הירוק", ולכן האדיר את מעמד ירושלים, את יוקרתו ותדמית ישראל.
באוקטובר 1995 שמעתי מהסנטור הדמוקרטי דניאל אינוייה על תסכולו ממעורבות ראש הממשלה יצחק רבין בסירוס הצעת חוק – שזכתה לתמיכה הגוברת על וטו נשיאותי – להכרה בירושלים המאוחדת כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים. ראש הממשלה סייע לנשיא קלינטון להוסיף סעיף המאפשר לדחות את מימוש החוק עקב שקולים ביטחוניים.
ביולי 1999 דרש ראש הממשלה ברק מידידי ישראל בסנאט להימנע מהגשת מהדורה שנייה של החוק – שזכתה לתמיכת 84 סנטורים – השוללת את האפשרות לדחיית מימושו, ומנכה 100 מיליון דולרים מתקציב מחלקת המדינה אם לא תיישם את החוק. ברק טען שאין להקריב את תהליך השלום על מזבח ירושלים. למעשה, ברק הקריב את ירושלים על מזבח תהליך שלום שלא התקדם, למרות – ובגלל – פעילותו בסנאט והויתורים חסרי-התקדים שהציע לערפאת.
האיום באלימות, טרור, ומלחמה הביאו להפסקה זמנית של הקמת שכונת הר חומה על גבול בית לחם. אך כצפוי, חידוש הבנייה (20,000 היום) לא התסיס את האזור, אלא חיזק את ירושלים. אגב, ב-2011 הזהירה מחלקת המדינה את הנשיא אובמה מהטלת וטו על החלטת מועצת הביטחון שגינתה את ההתנחלויות, פן יביא לשפיכות דמים. הוטו הוטל, דם לא נשפך, שמן החלטת מועצת הביטחון לא נשפך על מדורת הטרור, ולכן נמנעה הקצנה נוספת של ציפיות הפלשתינים.
העברת השגרירות לירושלים תבטא את תפישת העולם של טראמפ, השוללת תקינות-פוליטית, ומסתייגת מהתנהלות מחלקת המדינה והאו"מ. טראמפ מבשר עידן חדש בוושינגטון, החותר לשיקום תדמית ההרתעה שנרמסה בתקופת אובמה. העברת השגרירות תבהיר לאויבי וידידי ארה"ב שטראמפ רואה בכניעה לאיומים מרשם להחרפת תוקפנות וטרור, לעומת הדיפת איומים שהיא תנאי-מוקדם לשיקום ההרתעה ולקידום שלום וביטחון.
העברת השגרירות תממש חוק הקיים מ-1995 – נהנה מתמיכה מסיבית של הקונגרס והבוחר בארה"ב – אך הושעה, בגיבוי ראשי ממשלת ישראל, על ידי נשיאים שנשאו את שם הביטחון לשווא, כנימוק להשעייה.
העברת השגרירות אינה פוגעת בתהליך השלום, מכיוון שמדובר במיקומה במערב ירושלים. לעומת זאת, אי-מימוש החוק מקצין את עמדת הפלשתינים, החייבים להיות קשוחים יותר מארה"ב, ולכן מוסיף מכשול נוסף בתהליך השלום.
העברת השגרירות לירושלים תהיה ברוח האתוס האמריקאי המעניק לירושלים מקום נכבד מתקופת המתיישבים הראשונים והאבות המייסדים. לכן יש בארה"ב 18 ערים הנקראות ירושלים ו-32 הנקראות שלם (שמה המקורי של ירושלים).
האם הנשיא טראמפ ילמד משגיאות קודמיו, יפגין אי-רתיעה ממשטרים פורעי-חוק, וכך יקדם אינטרס, חוק ומורשת אמריקאים? האם ראש הממשלה נתניהו יאמץ את מורשת בן גוריון, המציבה את ירושלים בראש סדר העדיפויות, ומכירה במאבק על ירושלים כאבן-בוחן לנחישות וכוח עמידה, החיוניים להרתעת אויבים ולהגברת ההערכה מצד טראמפ?
