יו"ר "קדימה", ציפי לבני, מאשימה את ממשלת ישראל בהרעת היחסים עם ארה"ב, מצדיקה את לחץ הנשיא האמריקאי על ראש ממשלת ישראל ומבטאת פשטנות וניתוק מהיבט קריטי של מדיניות החוץ והביטחון.
בראיון שהעניקה לירחון האמריקאי היוקרתי, "אטלנטיק מגזין", נכשלת יו"ר "קדימה", ציפי לבני, בהבנת כושר התמרון הישראלי מול לחץ אמריקאי, משקל העניין הפלסטיני במכלול יחסי ישראל-ארה"ב, תפישת העולם המנחה את הנשיא אובמה, הפער העמוק בין אובמה לבין רוב הציבור והקונגרס בארה"ב ושיטת הממשל בארה"ב.
לבני "מאמינה שלחץ הנשיא אובמה על רה"מ נתניהו משרת את ישראל". לטענתה, "עימות בין רה"מ ישראל ונשיא ארה"ב מחייב את יהודי ארה"ב לבחור בין השניים… זה גיהינום…זה משהו חדש…" האומנם?
לחץ אמריקאי הוא חלק בלתי-נפרד מסדר היום של יחסי ישראל-ארה"ב מאז 1948. ארה"ב הטילה אמברגו צבאי ואיימה להטיל סנקציות
כלכליות כדי לשכנע את רה"מ בן גוריון לדחות את הכרזת העצמאות, להסכים למשטר נאמנות של האו"מ ולבינאום ירושלים, לסגת "משטחים כבושים בנגב" ולקלוט את הפליטים הפלסטינים ולפצותם. ב-1967 הזהיר הנשיא ג'ונסון את רה"מ אשכול ממלחמת-מנע נגד מצרים, מסיפוח מזרח ירושלים ומהקמת רמת אשכול. ב-1981 איים רייגן על בגין באמברגו צבאי ובקרע אם יופצץ הכור הגרעיני בעיראק. בין 1948 ל-1992 הדפו ראשי הממשלה את מרבית הלחצים של נשיאי ארה"ב אך/ולכן שיתוף הפעולה האסטרטגי נסק באופן דרמטי. ארה"ב מעדיפה בעלות-ברית שהן יצרניות – ולא צרכניות – של ביטחון לאומי, גם אם הן מתריסות.
לבני רואה בנושא הפלסטיני ציר מרכזי של יחסי ישראל-ארה"ב. אבל היחסים אינם סבים על הציר הפלסטיני אלא על ציר ערכים, איומים ואינטרסים משותפים. לכן שודרג שתוף הפעולה הביטחוני עקב ההרתעה הישראלית שהסיגה את הפלישה הסורית מירדן ב-1970, למרות המחלוקת על "תכנית רוג'רס" שדגלה בקווי 1949. מזכרי הבנה אסטרטגיים ותחיקות להרחבת שיתוף הפעולה נחתמו בשנות ה-80' וה-90' למרות חילוקי דעות חריפים לגבי מלחמת של"ג, "תכנית רייגן", האינתיפאדה הראשונה ועוינותם של בוש ובייקר, אבל עקב תרומת ישראל לתעשייה הביטחונית בארה"ב, למלחמה בטרור, להגנה נגד טילים ולהרתעת משטרים רדיקלים. בארה"ב קיימת מסה קריטית הסבורה ששיתוף הפעולה עם ישראל הוא דו-סטרי ולתועלת הדדית, גם אם ישראל אינה מקבלת את עמדת הבית הלבן בנושא הפלסטיני.
יו"ר "קדימה" סבורה שקיימת תמימות דעים בינה לבין אובמה לגבי מהות היחסים ההדדיים. אבל, אובמה שואף להתקרב לעולם המוסלמי ולאו"מ, ונחוש לקצץ את כנפי ישראל מוסרית, אסטרטגית וטריטוריאלית. שום ויתור ישראלי לא ישנה את הערכתו שישראל אינה נכס אסטרטגי, שהיא שייכת למערב המנצל והערבים לעולם השלישי המנוצל, שבסיסה המוסרי הוא השואה ולא 4,000 שנות היסטוריה, ושהמרשם לפתרון הסכסוך הוא קווי 1949, חילופי שטחים, חלוקת ירושלים, עקירת כל ההתיישבות היהודית ביו"ש ובגולן ודיון על שיבת פליטים פלסטינים.
בניגוד לתובנת הצמרת הפוליטית בישראל, נשיא אמריקאי אינו כל יכול בנושאי חוץ וביטחון. הוא אינו "הממשל", אלא אחת משלוש זרועות הממשל עצמאיות ושקולות בעוצמתן. הקונגרס הוא "בעל המאה" ויכול ליזום, לבלום ולהשעות מדיניות ולהפוך על פניה את מדיניות הנשיא. משקל הקונגרס – מבצר תמיכה בישראל – עולה בעתות משבר כלכלי וככל שמתקרבת מערכת הבחירות לנשיאות. בבחירות נובמבר 2010 החליט הבוחר האמריקאי – שהוא הציר המרכזי בשיטת הממשל האמריקאית ואוהד שיטתי של ישראל – שאובמה אינו מייצג את תפישת עולמו והנחיל לדמוקרטים תבוסה צורבת. גם בנושא ישראל עמדת אובמה מנותקת מעמדת רוב הבוחרים והנבחרים בארה"ב.
כדי לקדם את יחסי ישראל-ארה"ב, על הצמרת הפוליטית בישראל ללמוד את הזירה הפנים-אמריקאית, להעמיק את הקשר עם הקונגרס – הנציג האותנטי ביותר של הציבור האמריקאי – ולהימנע מהתבטאויות המוסיפות שמן למדורת הלחץ על ישראל.
