שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, “במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה״ב”
14 אוגוסט 2026
English edition https://bit.ly/4x20EjU
מ-1948, ללא קשר לישראל, כ־11 מיליון מוסלמים נהרגו במלחמות וטרור בין־מוסלמים מפקיסטן ואפגניסטן, דרך המזרח התיכון ועד קרן אפריקה, צפון ומרכז אפריקה, לעומת 100,000 מוסלמים שנהרגו במהלך מלחמות ערב–ישראל. רפיק טוראן, נשיא לשעבר של "החברה ההיסטורית הטורקית", טען כי 12.5 מיליון מוסלמים נהרגו במלחמות בין־מוסלמיות מאז 1993.
המלחמות הבין-מוסלמיות הביאו גם למיליוני פליטים מוסלמים, כמו 20 מיליון פליטים במלחמות האזרחים בסוריה ועיראק; 10 מיליון פליטים במלחמת פקיסטן–בנגלדש; 8 מיליון פליטים באזור הסאהל באפריקה, ועוד.
מהמאה ה-7, ללא קשר לישראל, היעדר דו־קיום בשלום בין-מוסלמי – דתי, אתני, שבטי, גאוגרפי ורעיוני — הוא מאפיין כרוני ומבני של המזה"ת, המביא לטרור ומלחמות בין “המאמינים” המוסלמים לבין עצמם, נגד “המשומדים” הסונים/שיעים, ונגד “הכופר” המערבי, ובמיוחד “השטן האמריקאי הגדול”.
מלחמות וטרור בין־מוסלמים אינם מונחי-ייאוש, אלא מונחי-אידאולוגיה, דת ושבטיות, החשובים בעיני הלוחמים הרבה יותר משיקולים פיננסים ודיפלומטים.
דוגמאות לשדה הקטל המוסלמי מאז 1948
*מלחמות אזרחים בסודאן, 1955–הווה: 2,600,000–3,000,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים באפגניסטן, 1978–הווה: 1,500,000–2,000,000 הרוגים.
*מלחמת בנגלדש–פקיסטן, 1971: 1,500,000 הרוגים.
*מלחמת אזרחים בבנגלדש לאחר עצמאות 1971: 150,000 הרוגים.
*מלחמת איראן–עיראק, 1980–1988: 1,000,000–1,200,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בסוריה, 2011–2025: 600,000–700,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בתימן, 1962–הווה: 600,000–700,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בסומליה, 1991–הווה: 500,000–850,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בעיראק, 1961–הווה: 500,000–750,000 הרוגים.
*מלחמות דאע"ש בעיראק ובסוריה: 100,000–200,000 הרוגים.
*מלחמת אזרחים באלג׳יריה, 1991–2002: 100,000–200,000 הרוגים.
*מלחמת האזרחים בלבנון, 1975–1990: 100,000–150,000 הרוגים.
*טרור ג׳יהאדיסטי באזור הסאהל, 2009–הווה: 100,000–150,000 הרוגים.
*מתנגדי המשטר שהוצאו להורג באיראן, 1979–הווה: 100,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בצ׳אד, 1966–1990: 40,000–100,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בלוצ׳יסטן-פקיסטן, 1948–הווה: 45,000–80,000 הרוגים.
*קרבות פקיסטן-ג׳יהאדיסטים, 2004–הווה: 70,000 הרוגים.
*מלחמות טורקיה-כורדים, 1984–הווה: 40,000–50,000 הרוגים.
*מלחמות ניגריה–בוקו חאראם, 2009–הווה: 35,000–50,000 הרוגים.
*מלחמות אזרחים בלוב, 2011–הווה: 25,000–50,000 הרוגים.
*מלחמות לוב–צ׳אד–ג׳יהאדיסטים, 1978–הווה: 10,000–30,000 הרוגים.
*קרבות איראן-כורדים, 1979–הווה: 30,000 הרוגים.
*קרבות מאלי–ג׳יהאדיסטים, 2012–הווה: 15,000–30,000 הרוגים.
*מלחמת אזרחים בירדן, “ספטמבר השחור”, 1970: 10,000–25,000 הרוגים.
*קרבות מצרים-ג׳יהאדיסטים בסיני, 2011–הווה: 10,000 הרוגים.
*ועוד.
שדה הקטל הבין־מוסלמי הוא בר-משמעות לגבי מדיניות ישראל וארה״ב במזה"ת, שהוא מאז ומתמיד בלתי-צפוי, הפכפך, נטול-סובלנות, אלים, מפוצל, רודני ועתיר משטרים והסכמים שבריריים וזמניים.
היעדר דו־קיום בשלום בין-מוסלמי מודגש ע"י שורה ארוכה של מלחמות בין־מוסלמיות, אין ספור תהליכי מו"מ, והסכמי הפסקת אש ושלום שבריריים. המציאות האלימה וההפכפכה מציגה את המזה"ת כאזור שבו מו"מ מהווה הפוגה טקטית והמשך הלחימה באמצעים אחרים, כשהוא נתמך בתקייה – הסתרה והעמדת פנים, שהיא טקטיקת לוחמה המושרשת באסלאם מאז המאה ה-7.
הסכמים עם אויבים – ובוודאי עם “כופרים” – אינם יציבים יותר מהמשטרים ומדיניותם. ההסכמים מקבלים השראה מהסכם חודייבייה שגיבש הנביא מוחמד ב-628, וקיבע את טקטיקת הניצחון המוסלמי באמצעות הסכמים, שחייבים לבטלם כאשר משיגים עליונות צבאית.
עוצמת המלחמות והטרור הבין־מוסלמים, הנמשכים 1,400 שנה, מלמדת כי גורמים רדיקליים במזרח התיכון – כמו משטר האייתוללה, חיזבאללה וחמאס — רואים במו"מ והסכמים הפוגה טקטית, הסדרים פונקציונליים ולא מחייבים לטוח ארוך, כלומר הודנה – הפסקת אש זמנית. מבחינתם, מדובר באמצעי להכנעת האויבים, ולא להגיע לדו־קיום בשלום. אין בהם מחויבות משותפת לעמידה בהסכמים. כמו כן, גורמים חזקים במזה"ת אינם מנהלים מו"מ עם גורמים חלשים מהם, אלא מכניעים ומשעבדים אותם (לדוגמא, אל-ג'ולאני מול הדרוזים והעלאווים). לפיכך, יוזמה למשא ומתן במזרח התיכון נתפסת כחוסר-ביטחון, הססנות וחולשה, ומעודדת גורמי טרור (לדוגמא, ישראל-אש"פ וגל הטרור בעקבות הסכם אוסלו 1993).
מלחמות וטרור בין־מוסלמיים הם גורמים קבועים במזרח התיכון זה 1,400 שנים, ולעומתם מו"מ והסכמים הם גורמים משתנים במזרח התיכון.
מציאות זו מחריפה את האתגר הקיומי של ישראל ואת הצורך לשדרג את כוח ההרתעה, אשר יש להעריכו לפי המציאות האלימה והמתסכלת במזה"ת, ולא לפי המציאות החלופית והנוחה של הלך הרוח המערבי. משקלם המרכזי של מלחמות וטרור בין־מוסלמיים מדגיש את הפשטנות והסכנה בהצעה שישראל תוותר על המרכיב החיוני ביותר לביטחונה הלאומי – רכסי יהודה ושומרון ורמת הגולן, נכסים קבועים החולשים על 80% מהתשתיות והאוכלוסייה בישראל — בתמורה להסכמי נורמליזציה ושלום, שהם נכסים משתנים במזה"ת.
התפיסה האסטרטגית מונחית-המציאות המזה"תית של ישראל הפכה אותה (בניגוד לנאט"ו, יפן, דרום קוריאה, קנדה ואוסטרליה) למכפיל-כוח ומכפיל-דולרי היעיל ביותר עבור ארה״ב. ישראל מרתיעה גורמים אלימים ומהווה “סוכן ביטוח חיים” האמין ביותר של כל המשטרים הערביים המתונים-יחסית, מול האיומים הקיומיים מצד משטר האייתוללה ו"האחים המוסלמים". כוח ההרתעה הישראלי הביא שש מדינות ערביות לחתום על הסכמי שלום עם ישראל, והניע מדינות ערביות נוספות, כמו ערב הסעודית, להרחיב את שיתוף הפעולה עם ישראל בתחומי הביטחון, טכנולוגיה, חקלאות והשקייה. ישראל היא בעלת ברית ייחודית של ארה״ב באזור המאופיין ע"י משטרים לא־דמוקרטיים, בלתי-יציבים, מועדים-לאלימות והפכפכים.
היקפם האכזרי של העימותים הבין־מוסלמיים חושף את פשטנות השקפת העולם המערבית הרואה בסכסוך ערב–ישראל את “הסכסוך המזרח תיכוני”, ובסוגיה הפלסטינית את שורש הסכסוך ערב–ישראל, מקור לזעזועי המזה"ת ובבת-עין של מדינות ערב. המערב מתעלם מהתייחסות הערבים לפלסטינים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בין־ערביים. מכאן גם כישלון של עשרות יוזמות מערביות לפתרון הסכסוך ערב–ישראל, כולל הסוגייה הפלסטינית.
למעשה, היקף הקטל הבין־מוסלמי ומשמעותו מגמדים את המשמעות האזורית והעולמית של הסכסוך ערב–ישראל והסוגייה הפלסטינית.
