הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית (למס"פ) הכריזה בדצמבר 2010 כי ב-2014 ישתווה מספר היהודים והערבים מערבית לירדן ויחל עידן הרוב הערבי. דמוגרפים ופוליטיקאים ישראלים מהדהדים את התחזית וטוענים שנסיגה גיאוגרפית (מיו"ש) תמנע שואה דמוגרפית. הם אינם מפקפקים בנתונים הפלסטינים "מכיוון שהלמס"פ מקצוענית ואמינה והנורווגים והאו"מ בדקו את הנתונים". האמנם?
במקום לקיים דיון ציבורי על עתיד רכסי יו"ש המתמקד בנושאי ביטחון, היסטוריה, דמוקרטיה ומוסר, מתקיים מסע הפחדה דמוגראפי המטפח פטליזם, מכרסם בעמדת המיקוח ובכושר העמידה של ישראל, ומתריע שהיהודים נידונו להפוך למיעוט בין נהר הירדן לבין הים התיכון. האמנם?
המציאות חושפת את נביאי הזעם הדמוגראפי בערוותם, לפחות, מאז סוף המאה ה-19. במרץ 1898 טען ההיסטוריון והדמוגרף היהודי המוביל, שמעון דובנוב, שבשנת 2000 יהיה בארץ ישראל מיעוט של 500,000 יהודים ושאין בסיס דמוגראפי לציונות. בשנות ה-40 צפה פרופסור רוברטו בקי – מייסד הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והגורו של הממסד הדמוגראפי והסטטיסטיקאי בישראל – שהיהודים יהפכו למיעוט גם בגבולות החלוקה. הוא לחץ על בן גוריון לדחות את הקמת המדינה וטען שמספר היהודים לא יעלה על 2.3 מיליון ב-2001, מיעוט של 34% בארץ ישראל. מ-1967 מנסים תלמידי פרופסור בקי לשכנע את כל ראשי הממשלה לשעבד את שיקולי הביטחון הלאומי ל"שד הדמוגראפי" ולהקריב גיאוגרפיה וטופוגרפיה חסרי-תחליף מבחינה ביטחונית והיסטורית על מזבח הדמוגרפיה. ב-2010 הם מתמידים במורשת פרופסור בקי: המעטה בהערכת הפריון היהודי (2.9 לידות לאישה ובמגמת גידול), למרות שהוא גבוה ממרבית מדינות ערב (סוריה – 2.9, ירדן – 2.8, מצרים – 2.5, כווית – 2.5, וכו'); האדרת הפריון הערבי למרות מגמת הצניחה המהירה; התעלמות ממאזן ההגירה השלילי הערבי מיו"ש ועזה הנמשך מאז 1950, להוציא שש שנים; וזלזול בפוטנציאל העלייה – בסוף שנות ה-80 (כמו היום!) הם טעו ב-50% בהערכת מספר יהודי ברה"מ וטענו ואין סיכוי לעלייה מסיבית מברה"מ גם אם יפתחו השערים.
ב-1997 התקיים מפקד האוכלוסין הראשון של הרשות הפלסטינית. בראיון ל"ניו יורק טיימס" (11.12.1997( טען ראש הלמס"פ, חסן אבו-ליבדה: "מפקד האוכלוסין הוא האינתיפאדה האזרחית". ואכן, המפקד "ניפח" את מספר ערביי יו"ש ועזה ב-650,000 (30%) על ידי ספירת תושבים השוהים בחו"ל למעלה משנה, "ספירה כפולה" של ערביי ירושלים, ועוד. המפקד יצר גל של טרור פסיכולוגי בדמות תחזיות "מנופחות" שהיכו את מעצבי המדיניות בישראל בדמוגרפוביה – פחד בלתי הגיוני מדמוגרפיה – והגדילו את היקף התרומות לרש"פ מהקהיליה הבינלאומית ואת אספקת המים מישראל.
בדצמבר 2010 פרסמה הלמס"פ אומדן אוכלוסין "המנפח" את מספר ערביי יו"ש ב-66% (1.6 מיליון ולא 2.5 מיליון) ואת מספר ערביי עזה ב-23% (1.3 מיליון ולא 1.6 מיליון). האומדן כולל למעלה מ-400,000 תושבים השוהים בחו"ל למעלה משנה, "ספירה כפולה" של 240,000 ערביי ירושלים, מתעלם ממאזן הגירה שלילי ערבי מאז 1997 (למעלה מ-10,000 ממוצע שנתי) ו"מנפח" את מספר הלידות בכ-30,000 לשנה.
הדמוגרפוביה הפכה לגורם השפעה מרכזי על הלך הרוח של מעצבי מדיניות ודעת קהל בפרט, והציבור בכלל, בסוגיית גבולותיה העתידיים של המדינה למרות זינוק של 50% במספר השנתי של לידות יהודיות מ-1995 לעומת 0% במספר השנתי של הלידות הערביות (כתוצאה ממודרניזציה מואצת), חרף מחקר "הבנק העולמי" מ-2006 המתעד "ניפוח" של 32% במספר הלידות הפלסטיניות, על אף הרוב היהודי של 66% מערבית לירדן ללא עזה (58% כולל עזה) הנהנה מרוח גבית דמוגרפית, ותוך התעלמות מפוטנציאל עלייה מסיבית עקב הקריסה הכלכלית בעולם והקצנת האנטישמיות. קיימת בעיה דמוגרפית, אך אין מאכלת דמוגרפית על צוארנו!
דר' דוד פסיג, עתידן וראש המגמה לטכנולוגיות תקשורתיות באוניברסיטת בר אילן, מנתח בספרו, "2048", את קריסת התחזיות הדמוגרפיות הגלובליות והאזוריות ואת פריחת הדמוגרפיה היהודית בישראל. לדבריו, קצב הידלדלות שיעור הפריון המוסלמי הוא המהיר בעולם, לעומת הגידול בשיעור הפריון היהודי בישראל. ב-2010 ירד שיעור הפריון הערבי-ישראלי לרמה הנמוכה ביותר מאז הקמת המדינה, עקב זינוק חסר-תקדים בהשתלבות מוצלחת של הערבים בתשתיות התברואה, החינוך, התעסוקה, המשפט, המימון, התרבות והספורט. "אצל הפלסטינים, הריבוי הטבעי ושיעורי הפריון דומים לאלה של אחיהם הקרובים ביותר, הירדנים (2.8 לידות לאישה)."
האם יש מקום לפסימיות דמוגרפית ב-2011 כאשר הרצל ובן גוריון היו עתירי אופטימיות ב-1900 (8% מיעוט יהודי) וב-1947 (33% מיעוט יהודי) בהתאמה?! האם נכון לשעבד חזון וביטחון לאומי לקשיים דמוגרפים ב-2011, כאשר בן גוריון וממשיכיו שידרגו את הדמוגרפיה כדי לקדם חזון וביטחון לאומי מ-1948 עד 1992?!
