"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2FrQe5U
English edition https://bit.ly/2Jee60s
מדינות ערב הפרו-אמריקאיות כגון סעודיה ומדינות המפרץ, ירדן ומצרים נוקטות במדיניות חוץ וביטחון – כולל הרחבת שיתוף הפעולה עם ישראל – הנובעת מהסכנה הקיומית הנשקפת מהצונאמי הערבי המשתולל מאז 2010, האייתולות באיראן והטרור הסוני.
המציאות הגועשת במזרח התיכון מאיימת על כל משטר ערבי, והביאה למפגש שרי החוץ מסעודיה, מצרים, ירדן, כווית, איחוד האמרויות ובחריין ב-31-30 לינואר 2019 ברבת עמון. המפגש התמקד באתגרי הביטחון העיקריים: איום האייתולות מאיראן המתפשט לעיראק, סוריה, לבנון, תימן, בחריין, מזרח סעודיה, ועוד; חתרנות "האחים המוסלמים"; וטרור דאע"ש. הפלסטינים לא הוזמנו למפגש, והנושא הפלסטיני לא היה על סדר היום – ביטוי למיקומו הנמוך בסדר העדיפויות הערבי.
ששת המדינות הערביות, כמו גם עומאן, מוקירות את תדמית ההרתעה הישראלית ורואות בה את "סוכן ביטוח החיים" היעיל במזרח התיכון. הן גם רואות בישראל מקור ייחודי לטכנולוגיות ומוצרים בתחומי ההשקייה, חקלאות, רפואה, בריאות, תקשורת וסייבר, ומכאן שיתוף הפעולה הביטחוני והאזרחי חסר-התקדים עם ישראל, למרות הקיפאון בהקשר הפלסטיני.
ב-2019 משוכנעות מדינות ערב שהרקורד המתועד הפלסטיני – הכולל בוגדנות, חתרנות וטרור בינערביים; שתוף פעולה עם טרור בינלאומי, צדאם חוסיין, הגוש הסובייטי, צפון קוריאה וגרמניה הנאצית – יהפוך מדינה פלסטינית לשמן על מדורת המזרח התיכון, רוח גבית לאייתולות ולטרור הסוני, ובמה לתגבור הנוכחות המודיעינית והצבאית של רוסיה וסין (ואולי אף תורכיה) במזרח התיכון.
החשש מהשפעתה השלילית של מדינה פלסטינית על יציבות משטריהם והאזור כולו, הביא להחלטת הנשיא סאדאת (1979-77) והמלך חוסיין (1994) להדוף לחץ אמריקאי שקרא להתמקד בעניין הפלסטיני בשיחות השלום עם ישראל.
מדיניות מזרח תיכונית בכלל, ויוזמות שלום בפרט, חייבות להתבסס על מציאות המזרח התיכון – אלימה, בלתי-צפויה, מורכבת ומתסכלת מאז המאה השביעית – ולא על הרהורי-לב שהכשילו את כל יוזמות השלום האמריקאיות והבינלאומיות.
המערב מתעלם מהפתגם הערבי: "על מילים אין משלמים מכס", ולכן הוא מפרש את מבול המלל הערבי הפרו-פלסטיני כאילו הוא עדות למרכזיות הבעייה הפלסטינית, שפיתרונה חיוני, כביכול, לצמצום זעזועי המזרח התיכון.
המערב נכשל בבדיקת המלל הערבי מול המציאות המזרח תיכונית, המתעדת היעדר מחויבות צבאית ערבית – ומעט מחויבות פיננסית ערבית (הרבה פחות ממענקי סעודיה למורדים באפגניסטן ב-1989-1979) – לעניין הפלסטיני. התופעה בולטת בהיעדר מעורבות ערבית בשלושת מלחמות ישראל-חמאס בעזה (2009, 2012, 2014), שתי האינתיפאדות (1992-1987) והמלחמה מול אש"פ בלבנון (1982).
מלחמות ערב-ישראל לא פרצו עקב העניין הפלסטיני, ובתום מלחמת השחרור כבשו עיראק, ירדן ומצרים את שומרון, יהודה ועזה, אך לא מסרו אותם לפלסטינים, ואף אסרו על פעילות לאומנית פלסטינית.
ב-2019 הערבים אינם שוכחים את – ולא סולחים על – תקיעת הסכין הפלסטינית בגב כווית ב-1990 (שתוף פעולה עם פלישת צדאם חוסיין), הרס דרום לבנון והצתת מלחמות אזרחים בבירות על ידי אש"פ ב1982-1970, הנסיון הפלסטיני להפיל את המשטר ההאשמי ב-1970 ("ספטמבר השחור") והחתרנות והטרור הפלסטינים בסוריה (1966) ומצרים (1955).
על יוזמות שלום להיצמד למציאות המזרח התיכון, וללמוד מתקדימי העבר על ידי הימנעות מ- ולא חזרה על – שגיאות.
