הסנטור ג'ון מקקיין ניצב בפני המשוכות הגבוהות ביותר שעמדו אי-פעם בפני מועמד לנשיאות בארה"ב.
מקקיין מתמודד מול נטיית הבוחר האמריקאי להחליף את מפלגת הנשיאות לאחר שתי כהונות רצופות (עקב מסורת של שערוריות ו/או כישלונות בכהונה השנייה). כך היה לאחר כהונות טרומן הדמוקרטי שהוחלף על ידי אייזנהאואר הרפובליקני, אייזנהאואר שהוחלף על ידי קנדי הדמוקרטי, ג'ונסון הדמוקרטי שהוחלף על ידי ניקסון הרפובליקני, ניקסון שהוחלף על ידי קארטר הדמוקרטי וקלינטון הדמוקרטי שהוחלף על ידי בוש הרפובליקני. החריג היחיד מאז 1954 היה בוש (האב) הרפובליקני שנבחר לאחר שתי כהונות של רייגן הרפובליקני, שזכה ליוקרה גבוהה-יחסית למרות שערוריית איראנגייט.
מקקיין מתמודד בשנה הגרועה ביותר בהיסטוריה האמריקאית למועמדים רפובליקנים. הבוחר האמריקאי מביע אי-אמון בנשיא בוש ובמפלגה הרפובליקנית, והסקרים צופים ניצחונות סוחפים למפלגה הדמוקרטית בבחירות לבתי המחוקקים ולמושלים במרבית 50 המדינות, לבית הנבחרים, לסנאט ולנשיאות בוושינגטון. למרות שהוא הסנטור הרפובליקני הכי-פחות-רפובליקני, ועל אף התנגחויות תכופות מול בוש והממסד הרפובליקני, מזוהה מקקיין עם כישלונות בוש.
התקשורת "העילית" כגון ניו יורק טיימס, וושינגטון פוסט, לוס אנג'לס טיימס, שלוש רשתות הטלוויזיה המובילות, CNN והרדיו והטלוויזיה הציבוריים, תומכת ללא-סייג באובמה, למרות שתמכה במקקיין, כאשר קרא תיגר על בוש. אבל – כמו הילארי קלינטון – גם מקקיין איבד את תמיכת התקשורת "העילית" בהתמודדות מול אובמה, המייצג עמדות ליברליות-יוניות המזוהות עם התקשורת "העילית".
מקקיין הוביל במרוץ לנשיאות עד שקריסת הכלכלה האמריקאית – הנזקפת לחובת הרפובליקנים – נחשפה לעין כל. קשה למועמד רפובליקני לנצח בעימות טלוויזיוני ביום שהבורסה צונחת ב-800 נקודות. מקקיין מתמודד כאשר הקריסה הכלכלית פוגעת בכל מגזר בארה"ב, מאות אלפי אמריקאים מאבדים את בתיהם, מחיר הדלק מגביל את חופש התנועה של הבוחרים, האבטלה גואה, פשיטת רגל הופכת לשגרה, משבר חברות האשראי מאיים לשפוך שמן על המדורה ומחיר גואה של שרותי הבריאות והמזון מכה במעמד הביניים, שהוא קריטי לניצחון בבחירות.
מקקיין מתנגד לנסיגה טרם-ניצחון מעיראק, בעוד רוב הבוחרים מסתייגים מהמשך המלחמה. למרות שהמלחמה אינה מככבת בכותרות, ועל אף השיפור בתפקוד הצבא האמריקאי, המלחמה נתפסת כנטל כלכלי, חברתי ומדיני בלתי-נסבל המזוהה עם המועמדים הרפובליקנים.
למרות שמקקיין ניצב, לכאורה, בפני משימה בלתי-אפשרית, ועל אף הסקרים המלמדים על יתרון ברור לאובמה, קיימים סימני שאלה, היכולים להפוך את הקערה על פיה. האם "אפקט תום בראדלי ודאגלס ווילדר" – ראש עירית לוס אנג'לס ומושל וירג'יניה השחורים שקיבלו ביום הבחירות 10% פחות מהסקרים– יחזור על עצמו? האם תחושת הניצחון הדמוקרטי תביא לזחיחות ולאחוזי הצבעה נמוכים? האם חרדת התבוסה הרפובליקנית תביא להתעשתות ולאחוזי הצבעה גבוהים? האם הנוצרים האדוקים יצביעו בהמוניהם למרות הסתייגותם ממקקיין? מה היקפו של מחנה "הבוחר הלבן הזועם" שאינו מוכן לעכל נשיא שחור וליברלי? האם ההיספנים יצביעו לפי נאמנותם למפלגה הדמוקרטית או לפי עוינותם את השחורים? האם השחורים והצעירים יחרגו ממנהגם ויצביעו (לאובמה) בהמוניהם? האם הבוחר האמריקאי יצביע עבור נשיא וקונגרס דמוקרטים או עבור נשיא רפובליקני לאיזון הקונגרס הדמוקרטי? האם המצביע הבלתי-תלוי יקבל את טיעוני מקקיין לגבי אמינות אובמה וקשריו עם גורמים בעייתיים? האם העובדה שאובמה לא מצליח למנף את המשוכות בדרכו של מקקיין ליתרון גדול יותר מלמדת על מגבלותיו של אובמה?
האם הסיבוב האחרון במרוץ המשוכות לבית הלבן יחשוף את מגבלות הסקרים ויעניק ניצחון למקקיין שזינק לא אחת מיוון המצולות לפסגות הרים?
