ככל שמתפשט המיגון – שהשתרש מאז הסכמי אוסלו – כן גובר הטרור. תפישת המיגון מחד ו"אין פתרון צבאי" מאידך מכרסמים בכושר העמידה, משדרגים את פוטנציאל הטרור, ומקדמים את מטרותיו השלביות:
ערעור אמון הציבור ביכולת השלטון להעניק בטחון אישי/לאומי.
התייחסות לרולטת הטרור כאילו הייתה מכת טבע.
כניסה למסלול של מלחמת התשה, שהיא "חלום רטוב" של טרוריסט וסיוט של חברה דמוקרטית.
ערעור האמונה בצדקת הדרך, ואימוץ ההנחות כאילו קיימת סימטריה מוסרית ישראלית- פלסטינית, וכאילו קיים "מעגל אלימות" שגם ישראל אשמה בקיומו.
הדבקת הציבור הישראלי בחיידק העייפות, ותמיכתו בויתורים סוחפים המלבים את הטרור הפלסטיני, המונחה ע"י תקווה לוויתורים נוספים.
קריסת המדינה היהודית ונטישתה.
"מורשת אוסלו" וגרורותיה – מהסכם חברון ועד ה"התנתקות" וה"התכנסות" – הפכו את המיגון, "הפרדה" "הכלה", "מלחמה בעצימות נמוכה", הנסיגה לקווי 1949 וגיוס קבלני משנה ללוחמה בטרור (כוח בינלאומי, מצרים, ירדן, אבו מאזן) לשיטות העיקריות במאבק בטרור הפלסטיני. הן מוותרות על אופציית ההכרעה, ולכן שופכות שמן על מדורת הטרור.
במקום להגן על תושבי ישראל גויסה תפישת המיגון כדי למגן את קונספציית "אוסלו-הפרדה", הקורסת לנגד עינינו עם תג מחיר מזעזע: למעלה מאלפיים חללי טרור, מיליארדי דולרים לביטחון פנים, כרסום האמונה ביכולתנו לעמוד מול אויבינו וערעור תדמיתנו האסטרטגית במזרח התיכון ובארה"ב.
מיגון ודיפון החלונות ברחוב האנפה בשכונת גילה בירושלים, בניית חומות מגן בשכונה וחיסולים ממוקדים לא הפסיקו את הירי הפלסטיני. הם הזרימו אדרנלין לורידי הטרוריסטים הפלסטינים ואפשרו להם לשדרג את עוצמת הירי. פעילות יומיומית של צה"ל והשב"כ בבית ג'אלה, בית לחם, שכם, ג'נין, חברון ושאר ערי יו"ש מסוף שנת 2002 – ולא החומה והגדר – הביאה להפסקת הירי בגילה, ולצמצום הטרור ב-80%.
מיגון גני ילדים, בתי ספר, בתי כנסת, תחנות אוטובוסים, טרמפיאדות, מסעדות, בתי קפה ובתי מגורים בשדרות, אשקלון, קיבוצי הנגב המערבי – ומחר באשדוד, כפר סבא, חדרה ונתב"ג – מספקים תחושת בטחון מזויפת וקצרת טווח, אבל משחקים לידי הטרור הפלסטיני.
במקום להכרית את תשתיות ויכולות הטרור – ולא רק להפסיקו – משדרת תפישת המיגון דו-קיום עם טרור הכותש חברות דמוקרטיות. הסגידה למיגון, האמונה ש"איפוק הוא עוצמה" והנכונות לשעבד את המלחמה בטרור לדעת הקהל הבינלאומית, הן פועל יוצא של ההנחות כאילו "כבר ניסינו הכל" וכאילו אין פתרון צבאי לטרור. הנחות אלו נובעות מחולשת הדעת ורפיון עמוד השדרה שהשתלטו על הממסד מ-1993. לתופעה זאת אין אח ורע בין המדינות הנאבקות בטרור: הודו, טורקיה, אוסטרליה, רוסיה, צרפת, איטליה, גרמניה, פרו, סרי לאנקה, תאילנד, מצרים, אלג'יר ועוד.
ארבע עשרה שנות טרור פלסטיני חסר תקדים – מאז אוסלו – מבהירות שאין פתרון מדיני לטרור, שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מדתית, ש"ההפרדה" משדרגת את יכולות הטרור,שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום אלא אויב הנחוש להשמידנו, שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים, ושהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה. במקום מגננה ותגובה יש לעבור למתקפה שיטתית ולמניעה ע"י עקירת פוטנציאל הטרור (תשתיות רעיוניות, חינוכיות, דתיות, פוליטיות, לוגיסטיות ומבצעיות) מן השורש. במקום להתכנס לקווי 1949, יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני, כדי לשדרג את כושר ההרתעה והמודיעין, וכדי לצמצם ב-90% את יכולות הטרור לחנך לשנאה, להסית, לגייס, להכשיר, לייצר, להבריח, לתכנן, לתמרן ולתקוף. במקום מיגון מפני ירי יש להשמיד את יכולות הירי.
האם הפעולה הצבאית בעזה תהווה גרורה נוספת של "מורשת אוסלו", או האם תהיה ציון דרך בהיחלצות ממסלול אובדני ושיקום תדמית ההרתעה שאפיינה את ישראל עד 1993?
