"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2CmRPXB
English edition https://bit.ly/2VAbA6W
מזכיר המדינה מייק פומפיאו ער לעובדה שממסד מחלקת המדינה – שהתנגד להכרה בישראל ב-1948 – נאבק בשיטתיות ביריב המסורתי: מציאות המזרח התיכון.
לדוגמא, בניגוד לתובנה המקובלת במחלקת המדינה, ביקור פומפיאו באזור מתקיים בתקופת פריחה חסרת-תקדים של קשרי ישראל עם מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, ללא-קשר לעניין הפלסטיני.
פומפיאו מבקר בירדן, מצרים, סעודיה, עומאן, בחריין, כווית וקטאר, במקביל למספר-שיא של משלחות ערביות אזרחיות וביטחוניות בישראל, למרות המבוי הסתום בנושא הפלסטיני.
ביקור פומפיאו נועד להעמיק את האמון בכוח-ההרתעה האמריקאי בקרב משטרים ערביים החשים את מאכלת האייתולות והטרור הסוני על צווארם, בלי קשר לעניין הפלסטיני.
פומפיאו, שהיה ראש ה-CIA, מבקר במדינות ערביות הסובלות מטראומה של "הצונאמי הערבי" – המוגדר בטעות כ"אביב ערבי" – שפרץ ב-2010 ועדין מזעזע את אמות הסיפים מהמפרץ הפרסי עד צפון-מערב אפריקה, ולא בגלל הענין הפלסטיני.
מזכיר המדינה האמריקאי פוגש מנהיגים ערביים שהערכתם כלפי יכולות ואמינות ישראל גברה מאז התפרצות הצונאמי הערבי, החושפת אותם באופן חסר-תקדים לאיומי חתרנות, טרור ומלחמה, שאינם קשורים לענין הפלסטיני.
מייק פומפיאו לא מתעלם מאופיו האלים, נטול-הסובלנות, הבלתי-צפוי, התזזיתי והמורכב של המזרח התיכון מאז הופעת האסלאם במאה השביעית: רכבת הרים של יחסים בינערביים; היעדר שלום בינערבי; מליוני הרוגים ופליטים במלחמות בינערביות; פיצול דתי, שבטי, רעיוני, גיאוגרפי והיעדר מדינות לאום; התפוררות לוב, תימן, עיראק, סוריה וסודן; טרור סוני ושיעי פנימי, אזורי וגלובלי; משטרי-מיעוט רודני ארעיים, ומכאן ארעיות מדיניותם והסכמיהם; ומגלומניה של האייתולות המקיפה את המפרץ הפרסי, המזרח התיכון והלאה. תופעות אלו שורשיות ועוצמתיות הרבה יותר מהעניין הפלסטיני.
בכל בירה ערבית נחשף מזכיר המדינה פומפיאו לשטף של מלל פרו-פלסטיני, המנוגד בשיטתיות למעש הערבי הדיפלומטי, פיננסי וצבאי, המדגיש את אי-מרכזיות העניין הפלסטיני בסדר היום הערבי ובסכסוך הערבי-ישראלי. למעשה, מנהיגי ערב רואים ברשות הפלסטינית, אש"פ וחמאס אבות-טיפוס לטרור, חתרנות, בוגדנות וכפיות-טובה כפי שהיה במצרים (שנות ה-50'), סוריה (1966), ירדן (1970), לבנון (1970-1982) וכווית (1990).
מזכיר המדינה מייק פומפיאו והיועץ לביטחון לאומי ג'והן בולטון מתמקדים באיומים הכבדים על אינטרסים אמריקאים, כולל הבטחת קיום משטרים ערביים פרו-אמריקאים. מכאן הצורך להימנע מהצגת "תכנית שלום" אמריקאית שתסיט את תשומת הלב מהאתגרים המובילים במזרח התיכון, ותחייב את הפלסטינים לאגוף את התכנית מהצד המכסימליסטי – תוספת שמן, ולא מים, למדורה. תגבור הפרופיל הפלסטיני ישחק לידי אויבי ויריבי ארה"ב, ויחריף את האיום הקיומי על המשטר ההאשמי, ומשם על המשטרים בחצי האי ערב.
הצגת "תכנית שלום" אמריקאית תתעלם מכשלון כל יוזמות השלום האמריקאיות משנות ה-50'. כולן היו מונחות רצון-טוב, אך התעלמו ממורכבות האזור. שתי היוזמות היחידות שהצליחו נבעו ממו"מ ישיר ישראל-מצרים וישראל-ירדן. לארה"ב היה תפקיד קריטי כמסייעת ולא כיוזמת.
קידום אינטרסים אמריקאים מחייב היצמדות למציאות המזרח תיכונית, ודחיית התובנות המקובלות על ממסד מחלקת המדינה. הימנעות מ– ולא חזרה על – שגיאות העבר.