1.
- מורכבות נושא ההתנחלויות.
אם בנייה יהודית ביו"ש משבשת את המו"מ ע"י קביעת עובדות בשטח, מדוע מותרת שם בנייה ערבית הגדולה עשרות מונים?! אם עקירת ישובים יהודיים ביו"ש מקדמת שלום, מדוע עקירת ישובים ערביים מסכנת שלום?! הקריאה לעקירת ערבים מתחומי "הקו הירוק" אינה מוסרית, אך מדוע הקריאה לעקירת יהודים מיו"ש מוסרית?! אם 300,000 יהודים ביו"ש הם מכשול לשלום, מדוע 1.5 מיליון ערבים ב"קו הירוק" הם דו-קיום בשלום?! אם ההתנחלויות ביו"ש הן (ה)מכשול לשלום, מדוע הוקם אש"פ ב-1964?! מדוע פרץ הטרור הפלסטיני בשנות ה-20', ה-30' וה-40'?! מדוע פרצו מלחמות 1948/9, 1956 ו-1967?! מדוע פרץ טרור חסר-תקדים בעקבות אוסלו 1993 ועקירת 25 התנחלויות ב-2005?! לפי המשפט הבינלאומי, נוכחות ישראל ביו"ש מעוגנת בזכות ההגנה העצמית, הריבון האחרון ביו"ש היה המנדט הבריטי שהועיד (בסעיף 6) את יו"ש להתיישבות יהודית, והחלטת מועצת הביטחון 242 והסכם אוסלו אינם אוסרים על בנייה יהודית ביו"ש. הקפאת, האטת ועקירת הבנייה היהודית הקצינו את הלחץ והטרור – מה תהיה השלכת הקפאה נוספת?!
- הבטחות, ערבויות והתחייבויות של נשיאי ארה"ב אינן "כסף בבנק". הן עתירות דרכי-מילוט, עמומות, משוללות מנגנון הפעלה אוטומטי ומיושמות רק אם משרתות את אינטרס ארה"ב. אפילו החוזה המחייב ביותר של ארה"ב – עם נאט"ו – משאיר את הפעלת הכוח הצבאי האמריקאי לשיקול הדעת של וושינגטון.
- תקדימים של התחייבויות אמריקאיות מעוררים תהיות.
הסכם הגנה עם טייוואן נחתם ב-1954 ע"י הנשיא אייזנהאואר אך בוטל ב-1979 ע"י הנשיא קרטר. ב-1957 נסוגה ישראל מסיני תמורת התחייבות נשיאותית של אייזנהאואר לשלוח צבא אמריקאי לעזרת ישראל אם מצרים תפלוש לסיני. ב-1967 התנער הנשיא ג'ונסון ממחויבות קודמו. ב-1975 שלח הנשיא פורד מכתב לרה"מ רבין – בתמורה לנסיגה בסיני – ובו ציין "שארה"ב תעניק משקל כבד לעמדת ישראל שכל הסכם שלום עם סוריה יהיה מבוסס על הישארות ישראל ברמת הגולן." ב-1979 הבהיר קרטר שהמכתב לא מחייב אותו. ב-1991 הבטיח הנשיא בוש לשקול בחיוב הענקת ערבויות להלוואות בסך 10 מיליארד דולרים בתמורה להבלגת ישראל נוכח מתקפת טילים מעיראק. ישראל הבליגה אך בוש התכחש להבטחה. ב-2000 הבטיח הנשיא קלינטון 800 מיליון דולרים למימון הנסיגה מלבנון. המימון לא הגיע עד היום.
- נשיא אמריקאי אינו כל-יכול והקונגרס יכול להעניק לישראל את מבוקשה. נשיא אמריקאי אינו "הממשל" אלא שליש "ממשל" ושקול בעוצמתו לשליש נוסף, הקונגרס. נשיא אינו ראש המפלגה, אינו קובע את רשימת המועמדים לקונגרס, אינו קובע מי יהיו מנהיגי הקונגרס, אינו קובע אלו חוקים ידונו בקונגרס ומוגבל ע"י מערכת איזונים וריסונים וע"י הפרדה מוחלטת בינו לבין הקונגרס. הקונגרס – ולא הנשיא – סיים את המעורבות הצבאית האמריקאית בוייטנאם, לאוס, קמבודיה, אנגולה וניקרגואה, הביא ליציאת היהודים מברה"מ, קיצץ את סיוע החוץ לתורכיה, האיץ את נפילת המשטר הלבן בדרום אפריקה, ועוד. ב-1991 כפה הקונגרס על בוש העברת מערכות נשק בשווי 700 מיליון דולרים ומענק חרום בסך 650 מיליון דולרים לישראל, ואת שדרוג מתקני נמל חיפה לצרכי הצי ה-6.
- הקונגרס שותף בעיצוב מדיניות חוץ וביטחון ומופקד על התחיקה. השפעת הקונגרס נוסקת בעתות משבר כלכלי (היום) והשפעת הנשיא נוסקת בעתות משבר ביטחוני. תוחלת החיים הפוליטיים של מנהיגי הקונגרס ארוכה יותר מתוחלת החיים הפוליטיים של נשיאים. ב-1995 וב-1999התכוון הקונגרס להורות לנשיא להעתיק את שגרירות ארה"ב לירושלים, אך ראשי ממשלת ישראל פעלו לסירוס התחיקה. באוקטובר 1998 – לפני כינוס "וועידת וואיי" – הבהירו מנהיגי הדמוקרטים בקונגרס לנשיא קלינטון שלא יניחו ללחוץ על ישראל, אך רה"מ הישראלי איגף אותם משמאל. הקונגרס – "בעל המאה" בוושינגטון – יכול ליזום, להשעות, לשנות, לבטל ולכפות מדיניות על הנשיא. הקונגרס יכול להורות לנשיא להטיל וטו באו"מ ולספק לישראל מערכות ביטחוניות חיוניות.
האם ממשלת ישראל תלמד מההיסטוריה ע"י חזרה על – או הימנעות מ- שגיאות הרות אסון?!