הטענה שישראל אינה יכולה להמרות את פי ארה"ב משוללת יסוד. הטענה מבטאת אי-הבנה של תקדימי העבר, של ההקשר הרחב ביחסי ישראל-ארה"ב, של המעמד הייחודי לו זוכה המדינה היהודית בארה"ב, של הנסיבות הגלובליות המשפרות את מעמדנו בארה"ב, של הלך הרוח האמריקאי, של מבנה הדמוקרטיה האמריקאית ושל מגבלות נשיא בכהונה שנייה.
ב-1948/9 לחצו מחלקת המדינה, הפנטגון וה-CIA על בן גוריון להימנע מהכרזת העצמאות, להסכים למשטר נאמנות של האו"ם, לבנאם את ירושלים, להחזיר ולפצות את הפליטים הפלסטינים ולהפסיק את "כיבוש" הנגב. הלחץ לווה באמברגו צבאי ואיום בסנקציות כלכליות. בן גוריון הדף את הלחץ למרות האמצעים הדלים שעמדו לרשותו. ב-1967 פתח אשכול במלחמת מנע למרות אמברגו נשק צרפתי ולחץ הנשיא ג'ונסון. ב-1981 הפציץ בגין את הכור הגרעיני בבגדד על אף איום באמברגו אמריקאי.השלושה עמדו בלחץ, נקטו בצעד צבאי חד-צדדי, ספגו סנקציות וביקורת קצרי-טווח, ולכן הביאו לשדרוג אסטרטגי ארוך-טווח.
הם הבינו שיחסי ישראל-ארה"ב אינם סבים על ציר הסכסוך הערבי-ישראלי, אלא על ציר האינטרסים והאיומים המשותפים. לכן נחתמו הסכמים אסטרטגים ב-1983 ו-1988 למרות דחיית "תוכנית רייגן", האינתיפאדה הראשונה ומלחמת לבנון, אך עקב תרומת ישראל למאבק בטרור, בברה"מ ובנשק הבליסטי.
היחסים הייחודיים עם ארה"ב מעוגנים בערכים משותפים המונעים קרע למרות המתיחויות התכופות. האבות המייסדים בארה"ב ראו בתנ"ך השראה פוליטית וחברתית לחוקה האמריקאית. פסלי משה רבנו מתנוססים בבית המשפט העליון ובבית הנבחרים בוושינגטון. לוחות הברית מוצגים בכניסה לקונגרס בטקסס, ומאות אתרים בארה"ב זכו לשמות תנ"כיים. מרבית האמריקאים רואים במדינה היהודית נושא ערכי פנימי חשוב, ולא רק נושא בינלאומי.
פוטנציאל התמיכה בישראל שודרג מאז ה-11.9.01, עקב הדיווח היומי על קורבנות אמריקאים מידי הטרור המוסלמי. מעולם לא הייתה תדמית המוסלמים כה נמוכה, ומעולם לא נהנתה ישראל מפוטנציאל תמיכה כה רחב בארה"ב. אבל הלך הרוח האמריקאי מעריך מנצחים וקוראי תגר הדבקים בערכים ונד לסובלים מתשישות. לכן ארה"ב אהבה את הנשיא רייגן. לכן שידרגה את יחסה לישראל מזלזול להערכה אסטרטגית לאחר מלחמות 1948 ו-1967, "מבצע יהונתן" והפצצת הכור העיראקי.
הלך הרוח של הציבור והקונגרס שונה מתפיסת העולם של מחלקת המדינה, הפועלת בפיקוח הקונגרס, שהוא מבצר תמיכה שיטתית בישראל, "בעל המאה" ובעל עוצמה שווה לנשיא. ככל שיוקרת הנשיא יורדת – כפי שקורה בכהונה שנייה עקב סיבות אישיות, תחוקתיות ומדיניות – כן עולה עצמאות הקונגרס. עד 1992 ראו ראשי הממשלה בקונגרס מוקד לעיצוב היחסים ולבלימת מחלקת המדינה. מ-1992 רואים ראשי הממשלה בקונגרס "שחקן ספסל".
עד 1992 הבינו ראשי הממשלה שכניעה למקטרגים בוושינגטון תחליש את הידידים. לכן דחו, בדרך כלל, לחץ אמריקאי והביאו לשיפור דרמטי בקשר עם ארה"ב. מאז 1992 מאמצים ראשי הממשלה את מדיניות המקטרגים, והופכים לאב-טיפוס לוויתורים ולכניעה ללחצים.