"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/2Lnwoeo
English edition https://bit.ly/2QVMGip
ב-1993, 1995 ו-2005 נסוגה ישראל מ-40% מיו"ש וכל רצועת עזה, ובכך הפכה אזורים אלו לזירת חינוך לשנאה וטרור פלסטינים חסרי-תקדים, הנתמכים על ידי איראן, תורכיה וצפון קוריאה. הנסיגה החמירה את מעמד השלטון בירדן ושאר מדינות ערב פרו-אמריקאיות. כצפוי במציאות הבלתי-יציבה והאלימה במזרח התיכון – ובניגוד לתקינות הפוליטית – מחוות ווויתורים למשטרים וארגוני טרור מלבים אש, ולא מקדמים שלום וביטחון.
פרופ' איתמר רבינוביץ', שהיה שגריר ישראל בארה"ב וראש צוות המו"מ לשלום עם סוריה, מביא דוגמא נוספת לשיעבוד המציאות המזרח תיכונית לתקינות-הפוליטית (The Brink of Peace, עמ' 167-164, 169): "בנובמבר 1994, היה תהליך השלום בעיצומו…. [אבל] ארגוני ימין יהודים בארה"ב ומספר ישראלים… כמו יורם אטינגר שהיה ציר לענייני קונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון… פתחו במערכה נגד הצבת חיילים אמריקאים ברמת הגולן כמרכיב בהסכם שלום ישראל-סוריה…. המסר של המתנגדים היה שהצבת חיילים אמריקאים בגולן תפגע באינטרס ארה"ב [ושריון סורי הנמצא בין הגולן לדמשק יועתק לגבול הירדני במטרה להפיל את השלטון ההאשמי הפרו-אמריקאי]…. חיי חיילים אמריקאים בגולן יהיו בסכנה, וארה"ב תסתבך בזירה מסוכנת…. הצבת החיילים תחמיר את האנטישמיות בארה"ב…. יו"ר וועדת החוץ בסנאט, הסנטור ג'סי הלמס, הטיח ביקורת פומבית בנשיא אסאד… ויו"ר הוועדה ליחסים בינלאומיים בבית הנבחרים, חבר הקונגרס בן גילמן, היה תחת לחץ כבד של בוחריו [להתנגד להסכם]…. להתנגדות בשני בתי הקונגרס הייתה השפעה שלילית מסויימת על נכונות הנשיא אסאד להמשיך בתהליך השלום עם ישראל…."
בניגוד לעמדת צוות המו"מ הישראלי, ובהתאם למציאות המזרח תיכונית ההפכפכה והאלימה, נוכחות ישראל בגולן איננה הסיבה לתוקפנות סוריה, הסכם שלום הכרוך בנסיגה משטחים שולטים אינו המתכון הטוב ביותר לביטחון הלאומי, וסוריה אינה מהססת להפר הסכמים עם ירדן, לבנון, עיראק וישראל.
מאז 1967 הביא שלטון ישראל ברמת הגולן להצרת – ולציתות של – צעדי רוסיה, סוריה, איראן, תורכיה, חיזאללה, דאע"ש וצפון קוריאה בזירה הסורית. שדרוג כח ההרתעה הישראלי שיפר את ביטחון המשטר ההאשמי וכל המשטרים הערבים הפרו-אמריקאים, ומכאן הרחבה חסרת-תקדים של שתוף הפעולה בינם לבין ישראל. לדוגמא, פלישת צבא סוריה הפרו-סובייטי לירדן הפרו-אמריקאית בספטמבר 1970 נהדפה, במידה רבה, עקב תגבור נוכחות צה"ל בגבול המשותף לישראל-סוריה –ירדן בגולן, 60 ק"מ מדמשק. מטרת הפלישה היתה לחולל מהפך פרו-סובייטי בירדן ומשם דרומית לירדן לסעודיה ומדינות המפרץ הפרו-אמריקאיות, בזמן שארה"ב הייתה שקועה בבוץ הוויטנאמי ותלויה ביבוא נפט מהמפרץ הפרסי. ישראל בלמה קריסה של ארה"ב במזרח התיכון, שללה הצלחה רבתי מברה"מ ומנעה עימות בין-מעצמתי.
ב-2019 עולה תרומת השליטה הישראלית ברמת הגולן לאינטרס ארה"ב עקב ההשלכות האזוריות והבינלאומיות של "הצונאמי הערבי" הגועש מ-2010; מלחמת האזרחים בסוריה; העמקת מעורבות איראן השועטת לכיוון הים התיכון ואירופה; המשך פעילות דאע"ש בסוריה; הרחבת הנוכחות התורכית בסוריה כצעד לשיקום האימפריה העותומנית; התעצמות הברית סוריה-רוסיה המרחיבה מעורבותה בים התיכון והמזרח התיכון; המשך שתוף הפעולה סוריה-צפון קוריאה שהיה אחראי להקמת הכור הגרעיני הסורי שהושמד ב-2007.
שליטת ישראל ברמת הגולן – כמו השליטה על רכסי יו"ש – משדרגת את כח ההרתעה, מאריכה את היד הארוכה של ארה"ב ללא צורך בכוח אמריקאי, והופכת את ישראל מצרכן ליצרן ביטחון לאומי, מנטל על ארה"ב לנכס ייחודי, המעניק לארה"ב ערך מוסף שנתי של מאות אחוזים על השקעתה השנתית בישראל (הנקראת בטעות "סיוע חוץ").