התנצלות רה"מ נתניהו בפני סגן נשיא ארה"ב, ג'וזף ביידן – על עיתוי אישור בנייה בשכונת רמת שלמה בירושלים – חורגת באופן חד ממורשת הנחישות של כל ראשי הממשלה מבן גוריון (1948) ועד שמיר (1992). ההתנצלות עקבית עם מורשת אוסלו – היסוס ונסיגה – המאפיינת את כל ראשי הממשלה מאז 1993.
ההתנצלות מתעלמת מהפער העמוק בין הנשיא אובמה – הצונח בסקרים והפך לנטל על המחוקקים הדמוקרטים – לבין רוב הציבור האמריקאי ומרבית חברי הקונגרס, (גם) בכל הקשור לירושלים. ההתנצלות מגבירה את הלחץ האמריקאי על ישראל, מקצינה את התביעות והטרור הערביים, מחלישה את מעמד ירושלים כעיר הבירה המאוחדת והבלעדית של ישראל ומערערת את תדמיתה האסטרטגית של ישראל בוושינגטון ובמזרח התיכון. התקפלות בפני אובמה לא תשדרג את יחסו של הנשיא האמריקאי לישראל, לא תשנה את עמדתו כלפי איראן (מהידברות להדברה) ולא תשכנעו לספק לישראל מערכות נשק חיוניות לתקיפת איראן.
ב-1949 הפעילו נשיא ארה"ב, מערב אירופה והאו"מ לחץ ברוטאלי על רה"מ בן גוריון להסכים לבינאום ירושלים. תגובת בן גוריון הייתה נחרצת, למרות נחיתות צבאית, כלכלית, טכנולוגית, דמוגרפית, פוליטית ודיפלומטית בהשוואה למצבנו הפנימי והבינלאומי היום. בן גוריון הכריז על ירושלים כעיר הבירה, העביר משרדי ממשלה מתל אביב לירושלים, הרחיב את הבנייה עד "הקו הירוק" בירושלים, יישב בעיר אלפי עולים חדשים ושיפר את תשתית התעבורה לירושלים. נחישות בן גוריון הורידה את ירושלים משולחן המו"מ, העניקה לירושלים את הרזרבה הקרקעית החיונית לפיתוח ולביטחון ושדרגה את תדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויבים וידידים כאחד.
ב-1967 לחצו הנשיא החזק לינדון ג'ונסון, מערב אירופה והאו"מ על רה"מ אשכול לבל יספח את מזרח העיר ולבל יבנה באזורים מעבר ל"קו הירוק", פן יפגע מעמדה הבינלאומי של ישראל. אשכול הגיב בתקיפות, איחד את העיר , הרחיב את תחומה העירוני באופן דרמטי והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק". כך שדרג אשכול את תדמית ישראל בוושינגטון כבעלת-ברית אמינה ויעילה (שאיננה "שק חבטות") ב"יום סגריר".
ב-1970/1 דחתה רה"מ גולדה מאיר על הסף את "תכנית רוג'רס", למרות שהנשיא ניקסון היה בשיא עוצמתו. התכנית קראה לסגת ל"קו הירוק" ולהעביר את האגן הקדוש בירושלים לשליטת שלוש הדתות. בתגובה, גולדה הורתה להקים את שכונות גילה, רמות, נווה יעקב והגבעה הצרפתית מעבר ל"קו הירוק", המאכלסות היום כ-150,000 תושבים. קריאת התיגר של גולדה גרמה למתיחות קצרת-טווח עם הבית הלבן, אך הביאה לשדרוג ההערכה האסטרטגית ארוכת-הטווח של ארה"ב כלפי ישראל.
ראשי הממשלה בגין ושמיר שלחו מסר חד-משמעי ובלתי-מתפשר לבית בלבן, בהצהרות ובמעשים, גם במחיר של מתיחות זמנית: ירושלים אינה עומדת למו"מ!
המסר החד והנהיר היה עקבי עם גישת העם האמריקאי לשאלת ירושלים. למשל, 25 ערים ועיירות בארה"ב נקראות על שם ירושלים/שלם. הדבר משקף את הקשר המיוחד הקיים מהמאה ה-17, דרך האבות המייסדים של ארה"ב ועד היום בין ארה"ב לבין עיר הבירה היהודית, המדינה היהודית והיהדות.
שני בתי הקונגרס האמריקאי – השקולים בעוצמתם לנשיא, הנציגים האמיתיים ביותר של הציבור האמריקאי, ולכן מבצר אהדה שיטתית לישראל – אישרו שורה של החלטות וחוקים המחזקים את מעמד ירושלים כעיר הבירה הבלעדית והמאוחדת של ישראל והקוראים להעביר את שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים. למעשה, מחוקקים דמוקרטים חוששים שמתקפת אובמה על ירושלים תפגע בסיכוייהם להיבחר בבחירות לבתי המחוקקים בנובמבר 2010.
הבוחר האמריקאי ונציגיו בגבעת הקפיטול יודעים שדוד המלך נכנס לירושלים – לב העם היהודי – 3,000 שנים לפני שהנשיא אובמה נכנס לפוליטיקה האמריקאית ו-2,770 שנים לפני שארה"ב זכתה בעצמאות. אבל, בניגוד לרוב הציבור והקונגרס בארה"ב, אובמה שואף לחלק את ירושלים, לאסור על בנייה יהודית חוקית ומעודד בנייה ערבית בלתי-חוקית בירושלים – העיר שהייתה מקור השראה לאבות המייסדים של ארה"ב.
המערכה על ירושלים מחייבת את הממשלה לחבור לציבור האמריקאי ולנציגיו בקונגרס. זה הזמן לשלוף מהמגירה את יוזמת הסנטורים הבכירים ליברמן וקייל – להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים – שזכתה לתמיכת 84% בסנאט אך נדחתה על ידי ראש הממשלה ברק ב-1999! זה הזמן לעודד את ידידי ישראל בקונגרס, ובמיוחד את יו"ר וועדות הבחירות לבית הנבחרים ולסנאט, לגבש את מכלול ההחלטות והחוקים בנושא ירושלים לחקיקה מכוננת ומקיפה שתחייב את הבית הלבן להכיר באחדותה ובלעדיותה של עיר הבירה היהודית.
הבטחת עתיד ירושלים מחייבת את רה"מ נתניהו לא להירתע מיישום אמונתו – אותה ביטא בבהירות בנאומיו ובכתביו – להתנתק ממורשת אוסלו ולאמץ את מורשת ראשי הממשלה שקדמו לאוסלו בנחישות, גם אם הדבר מחייב קריאת תיגר על הבית הלבן.
לעומת זאת, כניעה ללחץ הנשיא אובמה – שאיבד את יוקרתו הבינלאומית והפנימית – תסכן את עתיד ירושלים ותהווה מקור לחשש: האם ראק ממשלה הנכשל בהגנה על ירושלים יכול להגן על רמת הגולן, יהודה, שומרון ובקעת הירדן? האם הוא מסוגל למנוע את האיום הקיומי של התגרענות איראן, גם אם הדבר מחייב קריאת תיגר על ארה"ב והקהילה הבינלאומית?
