הדיון הציבורי על עתיד יו"ש לוקה בחסר בכל הקשור למשמעות הביטחונית של רכסי יו"ש בעידן הטילים הבליסטיים והטכנולוגיה המתקדמת. הדעה המקובלת היא שמערכות נשק מתוחכמות מרוקנות תוואי קרקע מחיוניותם. האומנם?
לארה"ב – הכוח הבליסטי והטכנולוגי המוביל בעולם – מתקנים צבאיים הממוקמים בתוואי שטח חיוניים ב-120 מדינות ברחבי העולם, ובהם כ-200,000 חיילים. למרות האיום הגרעיני והבליסטי, ארה"ב מכירה בעובדה שכל המלחמות, עד כה, היו קונבנציונאליות, ושאיום המלחמה הנפוץ ביותר הוא קונבנציונאלי, ומכאן החיוניות של תוואי וכוחות קרקע.
מהדורת אוקטובר 2003 של ביטאון הצבא האמריקאי, The Land Warfare Papers, מדגישה את החשיבות של כוחות קרקע, ולכן של תוואי קרקע: "המלחמות באפגניסטן ובעיראק הוכיחו שאין די בפגיעות מדויקות ממרחקים… הכרעת האויב מחייבת פעילות, נוכחות ושליטה לאורך זמן, המאפיינים את כוחות הקרקע… לכוחות הקרקע היכולת להרוס ולכבוש, לשלוט ולהכריע לטווח הארוך… במלחמת אפגניסטן (2002) היה לחיל האוויר תפקיד חיוני, אך שילוב כוחות הקרקע היה דרוש להשמדת האויב. בקוסובו (1999) הביאו הפצצות חיל האוויר למו"מ מדיני, אך כוחות הקרקע הביאו לרגיעה. בבוסניה (1995) לא הרתיעו הפצצות האוויר את הסרבים, ורק כוחות הקרקע סללו את הדרך ל'הסכם דייטון'. מלחמת המפרץ (1991) לא הוכרעה על ידי הפצצות של מספר חודשים, אלא ע"י 4 ימי לחימת שריון. בפנמה (1989) הוכרע משטר נורייגה רק כאשר הגיעו אליו כוחות הקרקע של ארה"ב." ב–14 לאוגוסט 2008 חזר הגנרל מאטיס על מסקנות אלו בתזכיר לפיקוד הכוחות המשולבים של ארה"ב.
טילים הורסים, אך כוחות קרקע כובשים ומכריעים מלחמה. אלפי טילים יזרעו הרס בתל אביב, אך מאות טנקים ערביים בשפלת החוף יסתמו את הגולל על המדינה היהודית. גנרלים אמריקאים מיישמים לקחים אלו גם לגבי רכסי יו"ש, כפי שאמר הגנרל קלי שהיה ראש אגף המבצעים במלחמת ארה"ב-עיראק ב-1991: "אי אפשר להגן על ישראל ללא שליטה על רכסי הגדה המערבית… רכסים אלו הם תוואי קרקע קריטי, ובמיוחד חמש דרכי הרוחב החוצות אותם. שליטה עוינת על הרכסים תהפוך את ישראל לחסרת-מגן." ב-29 ליוני 1967 הגיש הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, לנשיא ג'ונסון מסמך על "צרכי הביטחון המינימליים של ישראל". ווילר טען שהמציאות הגיאוגרפית, הטופוגרפית, הפוליטית והצבאית במזרח התיכון מחייבים שליטה ישראלית על רכסי יו"ש והגולן. ההתפתחות הטכנולוגית הדרמטית של הצבאות הערביים מאז 1967, הופכת מתקפת פתע למהירה יותר, טילים להרסניים ולמדויקים יותר, ריכוזי אוכלוסין ובסיסי צה"ל לפגיעים יותר, גיוס כוח המילואים (75% מצה"ל) לאיטי יותר, ומכאן השדרוג הדרמטי בחיוניות רכסי יו"ש לבלימת פלישה אפשרית ולהענקת אורכה לגיוס המילואים.
100 גנרלים ואדמירלים אמריקאים בדימוס חתמו באוקטובר 1988 על מודעה ב"וושינגטון טיימס": אל לישראל לסגת מיו"ש, פן תיכשל בהגנה על תושביה. אי אפשר לפרז את יו"ש באופן יעיל. האדמירל "באד" נאנס הגדיר את הרכס המזרחי של יו"ש (1,000 מטרים תלולים) כ"מכשול הטנקים מהיעילים בעולם" ואת הרכס המערבי (600 מטרים מתונים) כ"פלטפורמה חלומית של פלישה לשפלת החוף הצרה".
עד כמה פגיעה שפלת החוף, הנשלטת על ידי רכסי יו"ש, הממוקמת ב"שכונה" האלימה, הבלתי-יציבה, הבלתי-צפויה והבלתי-אמינה בעולם, המענישה באכזריות את המשתעשעים בהרהורי-לב, שאין בה – מזה 1,400 שנים – שלום כולל וכיבוד-הסכמים בין ערביים? רוחבה של השפלה שקול ל-1/90 מרוחבה של טקסס, לאורך נמל התעופה של דאלאס-פורט וורת', למרחק בין נמלי התעופה "לה גווארדיה" ו-JFK בניו יורק, למרחק בין הבורסה ב"וואל סטריט" לאוניברסיטת קולומביה ופחות מרוחבן של הערים מיאמי, סן פרנציסקו ווושינגטון.
הכוח האמריקאי בבוסניה הכריז על "אזור הריגה" ברדיוס של 26 ק"מ כדי לשמור על הביטחון האישי של חייליו. האם רוחבה של ישראל לפני 1967 (26-14 ק"מ) מאפשר לשמור על הביטחון הלאומי של אזרחי המדינה?
