הרחוב הערבי רותח מצפון מערב אפריקה דרך מצרים, סוריה וירדן ועד עיראק והמפרץ הפרסי; איראן דוהרת למועדון הגרעין; סעודיה ומפיקות הנפט הערביות הפרו-אמריקאיות בפניקה; אנטי-אמריקאיות ואסלאמיזציה מתפשטים במדינות ערב ומאיימים על אינטרסים אמריקאים; תורכיה הפכה מציר מרכזי בנאט"ו למנהיגה בעולם האסלאמי; תאי טרור אסלאמי מתרבים בארה"ב; ורוסיה וסין משרישות מעמדן במזרח התיכון.
אבל, מזכיר המדינה, ג'ון קארי, מתמקד בנושא הפלשתיני שהוא גורם צדדי במזרח התיכון הגועש. הוא מעריך שפתרון העניין הפלשתיני ישדרג את תדמית ארה"ב בעיני הערבים וימתן את האזור. הוא סבור שהנושא הפלשתיני מרכזי בעיצוב המזה"ת, בבת-עינן של מדינות ערב, אחת הסיבות לטרור האסלאמי האנטי-אמריקאי ולב הסכסוך הערבי-ישראלי.
אבל, החורף הערבי הסוער אינו קשור כלל לעניין הפלשתיני. יותר מכך, מדינות ערב רואות בפלשתינים גורם חתרני ולכן מרעיפות עליהם מלל ולא משאבים. הטרור האסלאמי מתמקד בארה"ב למרות לחץ אמריקאי על ישראל לוויתורים סוחפים לפלשתינים ב-1983 (פיצוץ שגרירות ארה"ב ומפקדת המרינס בבירות), 1993 ("מגדלי התאומים"), 1995/6 (רצח חיילים אמריקאים בסעודיה), 1998 (פיצוץ שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה) ו-2000 (פיצוץ ספינת הקרב USS Cole בעדן). הסכסוך הערבי-ישראלי לא פרץ עקב – או עבור – הפלשתינים, כפי שמלמד סיום מלחמת השחרור: ירדן ומצרים כבשו – ולא העבירו לפלשתינים – את יו"ש ועזה. מדינות ערב אף לא התערבו במלחמות ישראל בטרור הפלשתיני ב-1982 (של"ג), 92-1987 (אינתיפאדה ראשונה), 2005-2000 (אינתיפאדה שנייה), 2006, 2008 ו-2012 (חמאס בעזה).
הקמת מדינה פלשתינית תפגע באינטרסים וערכים אמריקאים: תחסל את המשטר ההאשמי הפרו-אמריקאי; תעמיק את חדירת רוסיה, סין, איראן וצפון קוריאה למזרח הים התיכון; תעניק רוח גבית לחינוך לשנאה ולטרור האסלאמי; תוסיף קול אנטי-אמריקאי בעצרת האו"מ; תמשיך את דרך ההנהגה הפלשתינית שתמכה בנאצים, בגוש הקומוניסטי, בחומייני, בצדאם חוסיין ובבן-לאדן; ותעניק פרס למשטר האחראי לגל פליטים נוצרים מבית לחם, בית ג'אלה ורמאללה.
מדינה פלשתינית תמזער את ישראל לרצועה של 20-15 ק"מ לחוף הים התיכון, הנשלטת ע"י רכסי יו"ש – "רמת הגולן" של ירושלים ות"א – במציאות הפרועה של המזרח התיכון. ישראל תהפוך מנכס – לנטל – ביטחוני עבור ארה"ב; מנושאת מטוסים אמריקאית הגדולה בעולם שאינה זקוקה לאף אמריקאי לספינה רעועה שאינה מסוגלת לקדם אינטרס אמריקאי.
למרות כוונתו הכנה של קארי הצעותיו מקצינות את תביעות הפלשתינים, החייבים להיות יותר "פטריוטים" מארה"ב. כל יוזמות השלום של ארה"ב מ-1949 נכשלו ואף הוסיפו שמן למדורה. לעומת זאת, הסכמי השלום עם מצרים וירדן הושגו ביוזמה ישראלית ובמו"מ ישיר. ב-1977 הצטרף הנשיא קרטר ליוזמת רה"מ בגין אחרי שניסה להכשילה. ב-1994 הגיע הנשיא קלינטון לטקס חתימת ההסכם עם ירדן.
יחסי ישראל-ארה"ב אינם סבים על הציר הפלשתיני, אלא על ציר ערכים, אינטרסים ואיומים משותפים. האינטרס האמריקאי במזרח התיכון אינו מעוגן בנושא הפלשתיני, כפי שמדגיש הכאוס הפנימי והאזורי במדינות ערב.
צמצום המעורבות האמריקאית בסכסוך הערבי-ישראלי והגברתה באזורים הקריטיים יותר במזרח התיכון תטיב עם האינטרס האמריקאי, יחסי ישראל-ארה"ב ותהליך השלום.