המרכז והימין בישראל נתקפו במורך לב בהשראת "נביאי הזעם הדמוגרפי" מהממסד האקדמאי. הם השתכנעו – ללא בדיקה – שהיהודים נידונו להיות מיעוט בין הירדן לבין הים התיכון. לכן הם סבורים שלמרות שיקולים הסטורים ובטחונים כבדי משקל, יש לוותר על גיאוגרפיה יהודית (יו"ש) כדי להבטיח את הדמוגרפיה. אך מה אם הפחד הפתולוגי מהדמוגרפיה הפלסטינית מבוסס על טעויות והטעיות גסות?
"נביאי הזעם הדמוגרפי" מקבלים – כתורה מהר סיני – את נתוני ותחזיות ה"לשכה המרכזית לסטטיסטיקה הפלסטינית" (למס"פ), המופרכים מדי שנה ע"י משרדי הבריאות והחינוך הפלסטינים וועדת הבחירות הפלסטינית, משטרת הגבולות הישראלית ו"לשכת הסטטיסטיקה הירדנית", המתעדים לידות, פטירות, הגירה ואת מספר בעלי זכות הבחירה ביש"ע. הם לא בדקו את אמינות נתוני היסוד הפלסטינים (מפקד 1997), ולא ידעו שנתוני הפלסטינים לשנים 1997-2006 הם תחזיות מופרכות ולא מספרי אמת. נעלם מעיניהם שנתוני ותחזיות הפלסטינים כוללים כ-400,000 תושבי חו"ל, בניגוד לכללי הדמוגרפיה המאפשרים רק ספירת תושבים דה-פאקטו. הם לא הבחינו בספירה כפולה של כרבע מיליון ערביי י-ם, הנספרים כערביי יו"ש וגם כערביי "הקו הירוק". הם לא שיערו שנתוני הלמס"פ כוללים תחזית להגירה מסיבית של כ-300,000 ערבים ליש"ע (מ-1998), בעוד שהייתה הגירה שלילית של כ-100.000 מיש"ע והגירה שלילית (נטו) ממוצעת של יותר מ-10,000 לשנה מאז 1950. ב-2004 הייתה הגירה שלילית של 12,000, ב-2005 16,000 ומספר גבוה יותר צפוי ב-2006. הם אימצו לחיקם את נתוני הלמס"פ, למרות שהם מבוססים על אומדן שיעור גידול אוכלוסין כפול מאפגניסטן, סומליה, אריתריאה וניז'ר בעלות שיעור גידול הגבוה בעולם. אם ידעו על הטעויות הנ"ל, הרי שלא דיווחו לציבור ולמעצבי מדיניות – חמור שבעתיים!
אבל, המרכז והימין בישראל לא טרחו לבחון את "נבואות הזעם הדמוגרפי". גם הם נפלו במלכודת הנתונים המופרכים הפלסטינים, נתקפו בדמוגרפוביה (פחד משולל-יסוד מדמוגרפיה), ונאחזו במקסם השווא: ויתור על גיאוגרפיה (יו"ש) יבטיח את הדמוגרפיה.
מספר ערביי יו"ש – המנחה את "נביאי הזעם הדמוגרפי" – מנופח ב-70% (1.5 מיליון ולא 2.5 מיליון) ומספר ערביי יש"ע מנופח ביותר מ- 50% (2.6 מיליון ולא 4 מיליון). אבל, המרכז והימין בישראל שקועים בפטליזם דמוגרפי.
אחד הסימפטומים להתמערבות ערביי ישראל היא הירידה בשיעורי הפריון. לדוגמא, פער הפריון בין יהודי וערביי ה"קו הירוק" הצטמצם מ-6 ילדים לאישה בשנות הששים ל-0.9 ילדים ב-2006. לראשונה מאז הקמת המדינה, קיים שוויון בין שיעורי הפריון היהודי והערבי בירושלים – 3.9 ילדים לאישה. בעוד שמספר הלידות הערביות לשנה ב"קו הירוק" התייצב על 37,000 מאז 1995, גדל מספר הלידות השנתיות היהודיות באותה תקופה ב-34% מ-80,400 ב-1995 ל-107,000 ב-2006. אבל, המרכז והימין בישראל מתמכרים לאשליית "גיאוגרפיה תמורת דמוגרפיה".
בניגוד לטענות "נביאי הזעם הדמוגרפי", הרוב היהודי מערבית לירדן הוא מוצק וארוך טווח – 67% ללא עזה ו-60% עם עזה – מאז שנות הששים, בהשוואה למעוט של 33% ב-1947 ו-8% ב-1900. מאז 1882 – תחילת העלייה השנתית לישראל – גדלה האוכלוסייה היהודית בין הירדן לבין הים התיכון פי 164 והאוכלוסייה הערבית גדלה פי 6. מאז 1949 גדלה האוכלוסייה היהודית פי 9 והערבית פי 3. אבל, המרכז והימין בישראל מעדיפים היסטריה דמוגרפית על פני היסטוריה דמוגרפית.
"נביאי הזעם הדמוגרפי" – המתבססים על טעויות גסות של הפלסטינים – מחמירים את טעויותיהם, כאשר הם מיישמים על הנתונים הפלסטינים את תחזיות ה"לשכה המרכזית לסטטיסטיקה הישראלית" (למ"ס) משנת 2000, המופרכות מדי שנה ע"י נתוני הלמ"ס עצמה. לדוגמא, קצב הירידה בשיעור הפריון הערבי (3.7 ילדים לאישה ב-2006) מקדים את תחזיות הלמ"ס ב-20 שנים, בעוד שיעור הפריון היהודי – 2.8 ילדים לאישה – גדול מהתרחיש הגבוה ביותר של הלמ"ס. מאז הקמתה נוטה הלמ"ס להמעיט בתחזית שיעור הפריון היהודי ולהאדיר את שיעור הפריון הערבי, להתעלם מהיקף ההגירה הערבית השלילית, לבטל את פוטנציאל העלייה, ולהתעלם מתגובות דמוגרפיות שונות ומנוגדות של יהודים וערבים למצבים חריגים כגון טרור, מלחמה ושפל/גאות כלכליים.
"נביאי הזעם הדמוגרפי" טועים – המומנטום הדמוגרפי הוא יהודי. האם המרכז והימין בישראל יכירו בעובדות או ימשיכו להשתעבד לטעויות ולהטעיות הגסות?!
