זרקור למזרח התיכון

זרקור למזרח התיכון – כרך 12

"זרקור למזרח התיכון" הוא עלון שבועי, פרי מחקר בן 14 שנים (1976-1990) של בני קלורי (ז"ל) ויורם אטינגר במסגרת "מחלקת מעקב", מרכז ההסברה בירושלים.

 

כרך 12 מספר 1 – הסבך הפנימי בסוריה (חלק שני) – 24 מרץ 1983

 

כרך 12 מספר 2 – הסבך הפנימי בסוריה (חלק שלישי) – 06 אפריל 1983

 

כרך 12 מספר 3 – הסכמת אשף לפתרון של מדינה ביוש ובעזה – 13 אפריל 1983

 

כרך 12 מספר 4 – תפקיד אשף לאחר בירות בזירה הבינערבית – 10 מאי 1983

 

כרך 12 מספר 5 – מהות יחסי ירדן-אשף – 17 מאי 1983

 

כרך 12 מספר 6 – הסבך הפנימי בסוריה (חלק רביעי) – 08 יוני 1983

 

כרך 12 מספר 7 – הקשר הסובייטי-סורי (חלק שישי) – 16 יוני 1983

 

כרך 12 מספר 8 – הקשר ברית המועצות-אשף (חלק שביעי) – 28 יוני 1983

 

כרך 12 מספר 9 – הקשר הסובייטי-לובי (חלק שני) – 11 יולי 1983

 

כרך 12 מספר 10 – הקשר הסובייטי-לובי (חלק שלישי) – 18 יולי 1983

 

כרך 12 מספר 11 – אשף והטענה לייצוג הפלסטינים (חלק רביעי) – 02 אוגוסט 1983

 

כרך 12 מספר 12 – הקשר דרום תימן-ברית המועצות (חלק שני) – 04 ספטמבר 1983

 

כרך 12 מספר 13 – הסבך הפנימי בעיראק-הכלכלה – 06 ספטמבר 1983

 

כרך 12 מספר 14 – המערכת המזרח תיכונית – 12 ספטמבר 1983

 

כרך 12 מספר 15 – סכסוכי גבול באזור המפרץ הפרסי – 20 ספטמבר 1983

 

כרך 12 מספר 16 – גורמי אי יציבות פוטנציאליים בסעודיה – 04 אוקטובר 1983

 

כרך 12 מספר 17 – גורמי אי יציבות פוטנציאליים בסעודיה (המשך למספר 16, כרך 12) – 10 אוקטובר 1983

 

כרך 12 מספר 18 – המערכת המזרח-תיכונית (המשך למספר 14, כרך 12) – 24 אוקטובר 1983

 

כרך 12 מספר 19 – המערכת המזרח-תיכונית (המשך למספרים 14-18, כרך 12) – 02 נובמבר 1983

 

כרך 12 מספר 20 – לבנון ורעיון סוריה הגדולה (המשך למספר 85, כרך 11) – 15 נובמבר 1983

 

כרך 12 מספר 21 – מדיניות המלך חוסיין ותהליך השלום – 30 נובמבר 1983

 

כרך 12 מספר 22 – אשף לאחר טריפולי – 27 דצמבר 1983

 

כרך 12 מספר 23 – תפקיד לבנון באסטרטגיה הלאומית הסורית – 18 ינואר 1984

 

כרך 12 מספר 24 – אסטרטגיה של גבולות בטוחים – 05 פברואר 1984

 

כרך 12 מספר 25 – הסבך הפנימי בצפון תימן (חלק ראשון) – 14 פברואר 1984

 

כרך 12 מספר 26 – הסבך הפנימי בצפון תימן (חלק שני) – 29 פברואר 1984

 

כרך 12 מספר 27 – הקשר הסובייטי-סורי (חלק שביעי) – 15 מרץ 1984

 

כרך 12 מספר 28 – הסבך הפנימי בצפון תימן (חלק שלישי) – 27 מרץ 1984

 

כרך 12 מספר 29 – אשף של ערפאת לאחר טריפולי – 10 אפריל 1984

 

כרך 12 מספר 30 – גורמי אי יציבות פנימיים בלוב – 26 אפריל 1984

 

כרך 12 מספר 31 – גורמי אי יציבות פנימית בלוב – 02 מאי 1984

 

כרך 12 מספר 32 – אשף לאחר טריפולי וטענתו לייצוג פלסטיני – 17 מאי 1984

 

כרך 12 מספר 33 – בסיס הכוח הצבאי של אסד – 22 מאי 1984

 

כרך 12 מספר 34 – המערכת המזרח תיכונית (חלק רביעי) – 01 יולי 1984

 

כרך 12 מספר 35 – הסבך העלאווי בסוריה – 01 אוגוסט 1984

 

כרך 12 מספר 36 – עוד על הסבך הפנים-עלאווי – 13 אוגוסט 1984

 

כרך 12 מספר 37 – הטרור הבינלאומי והפוליטיקה המזרח תיכונית – 26 אוגוסט 1984

 

כרך 12 מספר 38 – קווים מנחים לפוליטיקה המזרח תיכונית – 12 ספטמבר 1984

 

כרך 12 מספר 40 – יחסי אשף-ירדן לאחר טריפולי – 09 אוקטובר 1984

 

כרך 12 מספר 41 – יחסי ירדן-אשף בעיני ירדן ואשף – 25 אוקטובר 1984

 

כרך 12 מספר 42 – תהליך השלום והמערכת המזרח תיכונית – 15 נובמבר 1984

 

כרך 12 מספר 43 – הסבך הפנימי במצרים – 28 נובמבר 1984

 

כרך 12 מספר 44 – אשף-האם תפנית לעבר מתינות – 23 דצמבר 1984

 

כרך 12 מספר 45 – הקשר הסובייטי-לובי (חלק חמישי) – 03 ינואר 1985

 

כרך 12 מספר 46 – הקשר הסובייטי-לובי (חלק שישי) – 10 ינואר 1985

 

כרך 12 מספר 47 – אשף נתון למרותו של ערפאת – 24 ינואר 1985

 

כרך 12 מספר 48 – תפקידה של סעודיה בפוליטיקה המזרח תיכונית – 07 פברואר 1985

 

כרך 12 מספר 49 – עוד על תפקידה של סעודיה בפוליטיקה המזרח תיכונית – 24 פברואר 1985

 

כרך 12 מספר 50 – הקשר אשף-ברית המועצות (חלק 8) – 02 אפריל 1985

 

כרך 12 מספר 51 – הקשר אשף-ברית המועצות (חלק 9) – 08 אפריל 1985

 

כרך 12 מספר 52 – הסבך הפנימי העיראקי – 28 אפריל 1985

 

כרך 12 מספר 53 – אשף והתביעה לייצוג הפלסטינים – 03 יוני 1985

 

כרך 12 מספר 54 – תפקידה של המועצה הלאומית הפלסטינית באשף – 09 יוני 1985

 

כרך 12 מספר 55 – אישורו מחדש של הקשר האסטרטגי בין ישראל לארהב – 23 יוני 1985

 

כרך 12 מספר 56 – משטרים ערבים והפוליטיקה המזרח תיכונית – 02 יולי 1985

 

כרך 12 מספר 57 – סבך היחסים בין השיעים לאשף בלבנון – 14 יולי 1985

 

כרך 12 מספר 58 – תפקיד אשף בפוליטיקה הבינערבית – 14 יולי 1985

 

כרך 12 מספר 59 – אשף ואוניברסיטת ביר-זית – 24 יולי 1985

 

כרך 12 מספר 60 – הסבך השיעי בלבנון – 18 אוגוסט 1985

 

כרך 12 מספר 61 – אשף והתהליך המדיני – 27 אוגוסט 1985

 

כרך 12 מספר 62 – עמדתה של סעודיה כלפי השלום – 08 אוקטובר 1985

 

כרך 12 מספר 63 – מדיניות סעודיה והאינטרסים האמריקניים במזהת – 22 אוקטובר 1985

 

כרך 12 מספר 64 – השלכות מדיניות של פרשת אקילה לאורו – 11 נובמבר 1985

 

כרך 12 מספר 65 – הקשר הסעודי וגישת ארהב כלפי המזהת (חלק ראשון) – 11 דצמבר 1985

 

כרך 12 מספר 66 – הקשר הסעודי וגישת ארהב כלפי המזהת – 30 ינואר 1986

 

כרך 12 מספר 67 – הסבך הפנימי בדרום תימן (חלק ראשון)– 11 פברואר 1986

 

כרך 12 מספר 68 – הסבך הפנימי בדרום תימן (חלק שני) – 11 מרץ 1986

 

כרך 12 מספר 69 – טענת אשף לייצוג הפלסטינים-הדימוי והמציאות – 06 אפריל 1986

 

כרך 12 מספר 70 – שורשי הטרור הבינלאומי – 08 מאי 1986

 

כרך 12 מספר 71 – עוד על שורשי הטרור הבינלאומי – 28 מאי 1986

 

כרך 12 מספר 72 – הסבך הפנימי הלובי וזיקתו לטרור הבינלאומי – 04 יולי 1986

 

כרך 12 מספר 73 – הסבך הפנימי הלובי – 30 יולי 1986

 

כרך 12 מספר 74 – הקשר הסובייטי-סורי (חלק שמיני) – 31 אוגוסט 1986

 

כרך 12 מספר 75 – הקשר אשף-ברית המועצות (חלק 10) – 21 ספטמבר 1986

 

כרך 12 מספר 76 – הקשר הסובייטי-לובי (חלק 7) – 29 אוקטובר 1986

 

כרך 12 מספר 77 – מהות היחסים בין ירדן לאשף (חלק 10) – 25 נובמבר 1986

 

כרך 12 מספר 78 – עוד על יחסי ירדן-אשף (חלק 11) – 31 דצמבר 1986

 

כרך 12 מספר 79 – מעמדו של אשף בזירה הבינלאומית (חלק 15) – 27 ינואר 1986

 

כרך 12 מספר 80 – אשף והעולם הערבי (חלק 16) – 26 מרץ 1987

 

כרך 12 מספר 81 – יחסי ישראל-ארהב – מימדי שתוף הפעולה הבטחוני (חלק 3) – 14 מאי 1987

 

כרך 12 מספר 82 – יחסי ישראל-ארהב – מימדי שתוף הפעולה הבטחוני (חלק 4) – 18 יוני 1987

 

כרך 12 מספר 83 – הסבך המזרח תיכוני (חלק עשירי) – 22 יולי 1987

 

כרך 12 מספר 84 – תפקיד אשף בטרור הבינלאומי (חלק שמיני) – 30 אוגוסט 1987

 

כרך 12 מספר 85 – עוד על טרור בינלאומי בחסות מדינות (חלק תשיעי) – 11 אוקטובר 1987

 

כרך 12 מספר 86 – המבוך הפנים-סודאני – 08 נובמבר 1987

 

כרך 12 מספר 87 – האחדות הערבית-מיתוס ומציאות – 25 נובמבר 1987

 

כרך 12 מספר 88 – האחדות הערבית-מיתוס ומציאות (חלק שני) – 25 דצמבר 1987

 

כרך 12 מספר 89 – אירועי יוש וחבל עזה-הממד החסר – פברואר 1988

 

כרך 12 מספר 90 – שלום ופישרו – מרץ 1988

 

כרך 12 מספר 91 – כווית מול אתגרי הטרור והסבך הפנימי – מאי 1988

 

כרך 12 מספר 92 – כלכלת העולם הערבי-פיתוח במשבר – יוני 1988

 

כרך 12 מספר 93 – יחסי ישראל-ארהב – מימדי שתוף הפעולה הבטחוני (חלק 5) – יולי 1988

 

כרך 12 מספר 94 – מטרת ההתעצמות הצבאית הסעודית – אוגוסט 1988

 

כרך 12 מספר 95 – האם שינה אשף את עקרונותיו – ספטמבר 1988

 

כרך 12 מספר 96 – אמנת תנועת ההתנגדות האסלאמית – אוקטובר 1988

 

כרך 12 מספר 97 – הקשר הסובייטי-סורי (חלק תשיעי) – נובמבר 1988

 

כרך 12 מספר 98 – אשף בין הכינוס ה-19 באלג_יר למושב העצרת בז_נבה – דצמבר 1988

 

כרך 12 מספר 99 – אשף והעולם הערבי – פברואר 1989

 

כרך 12 מספר 100 – שיתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארהב – מרץ 1989

The Ettinger Report logo

הרשמה לניוזלטר

הרשמו לחדשות היומיות שלנו

באותו נושא

דמוגרפיה

איראן

קריסת האופציה הדיפלומטית של ארה"ב כלפי איראן

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"חדשות מחלקה ראשונה", 7 אוגוסט 2003

English edition

"מפקד הצי האיראני הודיע שספינות מלחמה איראניות יעגנו בתעלת פנמה [המכילה 5% מהסחר הימי העולמי] עד סוף 2023."

לפי "דוקטרינת מונרו", המהווה ציר מרכזי במדיניות הביטחון הלאומי של ארה"ב מ-1823, כל מעורבות של מדינה זרה במערך המדיני של יבשת אמריקה עלולה להיחשב כפעולה עוינת נגד ארה"ב. אבל, בנובמבר 2013 הצהיר ג'ון קארי, מזכיר המדינה של ממשל אובמה-ביידן: "עידן דוקטרינת מונרו חלף לו."

האם העמקת המעורבות של איראן באמריקה הלטינית מהווה איום על ארה"ב, ומה היא מלמדת על האופציה הדיפלומטית?   

חזון האייתולות והתבססותם באמריקה הלטינית

*מאז השתלטותם על איראן ב-1 פברואר 1979 ממנפים האייתולות את האופציה הדיפלומטית האמריקאית – הכוללת מחוות בהיקף מיליארדי דולרים – כמנוע מרכזי לקידום אסטרטגיה אנטי-אמריקאית אזורית ועולמית.

*איום האייתולות על אינטרסים אמריקאים אינו מוגבל למזרח התיכון, אפריקה ואירופה, אלא גולש לאמריקה הלטינית מדרום צ'ילי עד גבול ארה"ב-מקסיקו. האייתולות תוקעים אצבע בעין של ארה"ב באזור רגיש המשפיע ישירות על ביטחון הפנים בארה"ב.

*מתחילת שנות ה-80' רואים האייתולות באמריקה הלטינית את הבטן הרכה של ארה"ב ויעד מועדף להתבססות מדינית וצבאית – יחד עם חיזבאללה – לקידום חזון אסטרטגי בן 1,400 שנים: הפלת המשטרים ה"משומדים" הסונים והכנעת "הכופרים" המערביים. כדי לקדם את המגה-יעד, יש להכניע את המגה-משוכה ("השטן הגדול האמריקאי"), לפתח את המגה-יכולת (טילים בליסטים וגרעין) ולאמץ תפישת עולם אפוקליפטית.

*חדירת האייתולות לאמריקה הלטינית ממנפת את סדר היום האנטי-אמריקאי של רוב ממשלות האזור, המאפיל על ההבדלים המהותיים בינן לבין האייתולות בתחומי דת, חברה ודמוקרטיה. השאיפה המשותפת לערעור מעמד ארה"ב במרכז ודרום אמריקה מסייעת לאייתולות להקים תאי-טרור רדומים בארה"ב, כפי שהם עושים באירופה.

*האייתולות מתמקדים במשולש הגבולות הגדול ארגנטינה-פאראגוואי-ברזיל ובמשולש הגבולות הקטן צ'ילי-פרו-בוליביה – המהווים גן עדן לטרוריסטים, מבריחי סמים ונשק ומלביני כספים – כמו גם בוונצואלה, קובה וניקרגואה האנטי-אמריקאיות. הם מעמיקים את שיתוף הפעולה עם ברוני הסמים של מקסיקו, קולומביה, ברזיל ובוליביה, מפעילים מחנות אמונים לטרוריסטים ומפתחים תשתית תקשורתית מתקדמת, מרכזי תרבות והמרה לאיסלאם שיעי. האייתולות משווקים לאזור – ומקיימים ניסויים של – טכנולוגיות בליסטיות, מטוסים זעירים וקטלנים ללא-טייס וציוד לחפירת מנהרות.

שיטות פעולה של האייתולות באמריקה הלטינית

*"פורום המזרח התיכון וצפון אפריקה" בקמברידג' מדווח שספינות מלחמה איראניות קיבלו אישור לעגון בברזיל בדרכן לתעלת פנמה, כביטוי להעמקת השתרשות האייתולות באמריקה הלטינית ב-40 השנים האחרונות.

*לפי "וויקיליקס", מהנדסי גרעין איראנים שוהים בוונצואלה כדי לאתר מרבצי אורניום ולשדרג את יכולות הגרעין של וונצואלה.

*הסכם שיתוף פעולה ל-20 שנים בין איראן לוונצואלה בתחומי צבא, כלכלה ונפט מעניק לאיראן 10,000 קמ"ר בתחומי וונצואלה למטרות שונות, כולל ניסויים בליסטים. הסכמים דומים נחתמו עם קובה, ניקרגואה ובוליביה.

*וונצואלה מנפיקה דרכונים מזוייפים לאישים וטרוריסטים איראנים כדי לעקוף סנקציות אמריקאיות ובינלאומיות.

*"מינהלת אכיפת הסמים" בארה"ב (DEA) מעריכה שפעילות הברחת סמים ונשק של חיזבאללה באמריקה הלטינית מסתכמת ב-2 מיליארד דולרים לשנה, ומשפיעה על הברחת סמים לאירופה, אפריקה והמזרח התיכון, במקביל לפעילות מודיעינית אנטי-אמריקאית ואנטי-ישראלית.

השורה התחתונה

הגברת ההתנהלות פורעת-החוק של האייתולות מיום השתלטותם על איראן, והעמקת פעילותם האנטי-אמריקאית באמריקה הלטינית, ממחישים את כישלון האופציה הדיפלומטית, המהווה מנוע מרכזי להתעצמות האיום האיראני על ארה"ב. התעצמות האייתולות באמריקה הלטינית מלמדת על כישלון ההנחה של מחלקת המדינה שבוננזה פיננסית ודיפלומטית עשוייה להוביל את האייתולות לדו-קיום בשלום עם שכניהם הסונים, לניהול אמין של מו"מ ולזניחת חזונם הדתי-פנאטי-אימפריאליסטי.

יהודה ושומרון

ישראל-סעודיה ושליטה ישראלית על רכסי יו"ש (סרטון)

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823

*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;

*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;

*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;

*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.

ירושלים

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

חגים יהודיים

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

גולן

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

טרור איסלמי

מלחמה בטרור – מתקפה או מגננה/הכלה? מניעה או תגובה?

"מידה", https://bit.ly/41bE4oD
English edition  https://bit.ly/3KvGjwe

ישראל וארה"ב והמלחמה בטרור

*הטרור האיסלאמי והפלסטיני רואים בישראל בסיס קדמי ויד ארוכה של המערב – ובמיוחד של ארה"ב – במזרח התיכון, שכושר עמידתה מלמד ומשפיע על כושר העמידה של המערב. מלחמת הטרור בישראל היא רק שלב במלחמה הכוללת להכנעת "הכופר המערבי" ברחבי העולם. לכן, הטרור האיסלאמי והפלסטיני משתפים פעולה, בשיטתיות, עם אויבי ויריבי ארה"ב והמערב.

*הטרור האיסלמי והפלסטיני נלחמים בישות היהודית משלהי המאה ה-19, לפני הקמת המדינה ולפני 1967, תוך דבקות בעקרונות חיסוליים המפורטים באמנות הפת"ח ואש"פ (8 ו-3 שנים לפני 1967), ובמערכת החינוך לשנאה שהקים מחמוד עבאס ב-1993 בעקבות הסכם אוסלו.

*ישראל נלחמת בטרור פלסטיני (חמאס והרשות הפלסטינית) ואיסלאמי (איראן וחיזבאללה) המתנהל לפי תפישת עולם השואפת לעקור את – ולא רק לצמצם את שטחה של – המדינה היהודית "הכופרת" מאזור המוגדר כ"בית האיסלאם".

*ישראל והמערב נלחמות בטרור שורשי וממסדי פלסטיני ואיסלאמי – ולא בטרור בודדים – השואב את עוצמתו מערכים בני 1,400 שנים, המתוחזקים על ידי מערכות חינוך לשנאה (מגן ילדים עד חינוך גבוה), מערכות הסתה (מסגדים) והאדרה רשמית ופומבית של טרוריסטים על ידי הרשות הפלסטינית.

*ישראל נלחמת בטרור העושה שימוש מתוחכם בערכים איסלאמיים בני 1,400 שנים, כגון "תקייה" – המלמדת על השימוש בניסוחים מתונים כדי להסתיר כוונות עוינות, להטעות ולהביס יריבים – ו"הודנה", המציגה הסכם הפסקת-אש זמנית (שנועדה לקדם את הכנעת "הכופרים") כאילו הוא הסכם שלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור איסלאמי ופלסטיני המונהג – מדינית, דתית ורעיונית – על ידי משטרים רודניים ופורעי-חוק, הבזים לערכים מערביים כגון דו-קיום בשלום, דמוקרטיה, זכויות אדם ועמידה בהסכמים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור פלסטיני ואיסלאמי שאינו מניח למחוות פיננסיות ודיפלומטיות מרחיקות-לכת, וגם לא לשאיפה לשדרוג רמת החיים, להסיט אותו מחזון ותפישת עולם פנאטים שורשיים וחיסוליים.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו מונחה-יאוש, אלא מונחה-תקווה להכרעת "הכופרים". לטרור יש אופק מדיני המנוגד לדו-קיום בשלום.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור הרואה במחוות, ויתורים והיסוסים אותות התרופפות המתמרצת את החרפת הטרור.

*ישראל והמערב נלחמים בטרור שאינו תוצאה של מדיניות ישראלית או מערבית, אלא תוצאה של חזון פנאטי, דתי ורעיוני וחובק עולם. לדוגמא, הטרור האיסלאמי היכה בארה"ב בתקופות קלינטון ואובמה הדמוקרטים כמו גם בתקופות בוש וטראמפ הרפובליקנים.

*מדיניות מחלקת המדינה הדוגלת ב"סימטריה מוסרית" כלפי הטרור הפלסטיני (המכה בכוונה ובשיטתיות באזרחים, ולעתים פוגע בחיילים) וכלפי ישראל (המכה בכוונה ובשיטתיות בטרוריסטים, ולעתים פוגעת בשגגה באזרחים) מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל, מעניקה רוח גבית לטרור המאיים על ישראל, על מדינות ערב הפרו-אמריקאיות, על יציבות המזרח התיכון, מקדם אינטרסים של אויבי ויריבי ארה"ב, ופוגע באינטרס של ארה"ב.

המלחמה בטרור

*הכנעת הטרור וקידום תהליך שלום מחייבים את שדרוג כח ההרתעה – שהוא מרכיב מרכזי של ביטחון לאומי – ולא היסוס, איפוק, הכלה ומחוות המלבות את הטרור.

*המלחמה היעילה ביותר בטרור לטווח הארוך – מבצעית, מדינית, כלכלית ומוסרית – אינה תגובה נקודתית או מערכתית, אלא מתקפת מנע מבצעית, מדינית, יבשתית, מערכתית, בלתי-מידתית ובלתי-מכילה לניטרול תשתיות ויכולות הטרור. במקום לרדוף אחרי יתושי ביצת הטרור, יש לייבש את ביצת הטרור.

* הכלת הטרור היא חלום רטוב של הטרור. היא אינה ממתנת את הטרור, אלא מעניקה לו פסק-זמן לשדרוג יכולותיו. ניטרול הטרור מחייב ניצחון על הטרור, ולא דו קיום, הפסקת אש והכלה.

*הכלת הטרור מעניקה רוח-גבית לטרור, רוח-נגדית לביטחון הציבור הישראלי, ומקדמת את ההנחה ההרסנית כאילו אין פתרון צבאי לטרור.

*הכלת הטרור הנובעת מרצון להימנע ממלחמה רב-זירתית, מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני אויביה, ולכן מקרבת את ישראל למלחמה רב-זירתית ובתנאים גרועים יותר.

*הכלת הטרור מכרסמת גם בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מדינות ערב המתונות-יחסית (סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו, סודן, ירדן ומצרים), שהעמיקו את קשריהן עם ישראל, במיוחד עקב תדמית ההרתעה שלה מול אויבים משותפים (משטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", דאע"ש).

*הכלת הטרור נובעת במידה רבה עקב מלחץ של הבית הלבן ומחלקת המדינה, אך היא מכרסמת בתדמית ההרתעה של ישראל בעיני מפעילי הלחץ, ובמיוחד בעיני הממסד הביטחוני ושני בתי הקונגרס בארה"ב. תקדימי העבר מלמדים שהדיפת לחץ המופעל על ידי הבית הלבן ומחלקת המדינה גורמים למתיחות קיצרת-טווח, אך לשדרוג ארוך-טווח של ההערכה ושיתופי הפעולה האסטרטגים עם ישראל.

*אי-הכלת הטרור וחזרת צה"ל והשב"כ למוקדי הטרור הפלסטיני בערי ורכסי יו"ש בשנת 2002 – ולא אמצעי מיגון כגון חומה, גדר, דיפון ומבצעים נקודתיים ומכילים – השיבו לישראל את היוזמה המבצעית וצמצמו באופן דרמטי את היקף הטרור. במקום להתגונן מפני הטרור יש להשמיד את תשתיותיו. אמנם טקטיקת המיגון מביאה לתחושת ביטחון קצרת-טווח, אך היא מזרימה אדרנלין לורידי הטרור ופוגעת בביטחון ארוך-הטווח.

*ככל שהתנהלות ישראל מונחית יותר על ידי מגננה והכלה, כן גדלה העזת הטרוריסטים, כן קטן אמון הציבור ביכולת הממשלה לשמור על הביטחון הלאומי והאישי, כן כבדה התשישות המנטלית, וכן נשחקת אמונת העם ונבחריו בצדקת הדרך.

*ההתמכרות למגננה והכלה היא תולדה של הסכם אוסלו וגרורותיו, ונועדה לשמור על "שקט תעשייתי" ולהפיח חיים ב"תהליך שלום" – שהפך לחממת טרור ייחודית – כולל יבוא כ-100,000 טרוריסטים פלסטינים מתוניסיה, סודן, לבנון, סוריה ותימן ליהודה, שומרון ומזרח ירושלים (בשכנות אלימה ומסיתה לערביי "הקו הירוק"), ציודם בנשק ומשאבים פיננסים, הקמת מערכת משומנת של חינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), גל טרור חסר-תקדים והפרת הסכמים שיטתית.

*מלחמה שלא נועדה לרסק תשתיות רעיוניות, חינוכיות, פוליטיות, פיננסיות, לוגיסטיות ומבצעיות של הטרור, משדרת היסוס וחולשה, מעצימה את נחישות הטרור לקעקע את כושר העמידה של ישראל, ומאיצה את הנסיגה הרעיונית והטריטוריאלית הפושה  – מאז אוסלו 1993 – בממסד הישראלי המדיני, תקשורתי, אקדמי, עסקי וביטחוני.

*הכלת הטרור נועדה גם לפייס את מחלקת המדינה ודעת הקהל הבינלאומית – שאף פעם אינן שבעות מנסיגות ישראל – ובכך משעבדת ביטחון לאומי לשיקולי דיפלומטיה ציבורית, תוך התעלמות מתקדימים רבים המוכיחים שהדיפת לחצים משדרגת את ההערכה האסטרטגית לישראל. הכלה מייצרת, לעתים, תחושת ביטחון ופופולאריות קצרת-טווח, אך פוגעת בביטחון הלאומי ארוך-הטווח, מכרסמת בכח ההרתעה של ישראל, מחריפה את הלחץ על ישראל, מסלימה את הטרור הפלסטיני ומרחיקה את השלום.

השורה התחתונה

*30 שנות גל הטרור הפלסטיני חסר התקדים – מאז "הסכם ההיפרדות" באוסלו – ממחישות שהיפרדות מיו"ש משדרגת את יכולות הטרור הפלסטיני; שהרשות הפלסטינית אינה שותף למו"מ לשלום, אלא למערכה לחיסול הישות הציונית; שאין פתרון מדיני לטרור; שפעולה צבאית יעילה חייבת להיות מערכתית, הכרעתית ובלתי-מידתית; שבמקום מגננה, תגובה והכלה יש לעבור למתקפה, מניעה ועקירת תשתיות הטרור מן השורש; שבמקום התכנסות לקווי 1949 יש להשתלט על שטחי הדגירה וההיערכות של הטרור הפלסטיני; שדעת הקהל הבינלאומית אינה שבעה מויתורים ישראלים; וש-30 שנות "טרור אוסלו" מלמדות שהגיעה העת "להחליף דיסקט" ולהשיג הכרעה ברורה.

*כדי לתסכל את הטרור הפלשתיני, השואף לעקור את הבנייה היהודית ביו"ש ובירושלים-רבתי, יש להרחיב את הבנייה בירושלים ויו"ש. הדבר יביא, אמנם, להגברה קצרת-טווח של הלחץ האמריקאי והבינלאומי, אך להערכה אסטרטגית ארוכת-טווח, כפי שלמדנו ממורשת ראשי הממשלה בן גוריון, אשכול, גולדה מאיר, בגין ושמיר, שהדפו לחץ חריף הרבה יותר באמצעים דלים יותר, אך הזניקו את מעמד ישראל ושתוף הפעולה עם ארה"ב למימדים חסרי-תקדים.

*הטרור הפלשתיני המערכתי מספק את "הכתובת על הקיר" המזהירה מהאופי השורשי, האלים, הבלתי-צפוי והאנטי-מערבי של מדינה פלשתינית. נסיגה ישראלית מרמת הגולן תביא לאיום קטלני על הגליל, אך נסיגה מרכסי יו"ש תביא לאיום קטלני על תל אביב, ירושלים, נתב"ג ו-80% מאוכלוסיית ותשתית ישראל; בנוסף להתמוטטות המשטר ההאשמי בירדן; הפיכת ירדן למדינה בלתי-נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עיראק ותימן; תגובת דומינו שתאיים על המשטרים הפרו-אמריקאים ומפיקי הנפט בחצי האי ערב – בוננזה לאיראן, סין ורוסיה ופגיעה קשה בכלכלת וביטחון ארה"ב.