דמוגרפיה או דמוגרפוביה?
הנשיא האמריקאי, אובמה, טען במאי 2011 שעל ישראל לסגת מיו"ש מכיוון "שמספר הפלסטינים המתגוררים מערבית לירדן גדל במהירות ומשנה באופן יסודי את המציאות הדמוגרפית". האומנם?
התבטאות אובמה מעניקה משנה תוקף לטענת מרק טווין: "קיימים שלושה סוגי שקרים – שקרים, שקרים ארורים וסטטיסטיקות".
לדוגמא, דמוגרפים ישראלים – שהם מקור ההשראה של אובמה ויועציו – משתמשים בסטטיסטיקות מופרכות ומנפחים באופן שיטתי את הבועה הדמוגרפית הערבית. הם טוענים שהיהודים נידונו להפוך למיעוט בין הירדן לבין הים התיכון, לכן על המדינה היהודית לוותר על גיאוגרפיה יהודית (יו"ש) כדי להבטיח את הדמוגרפיה היהודית. הם מפגינים את כוחם של מספרים בלתי-בדוקים לסלף את המציאות, להוליך שולל את הממסד הפוליטי והתקשורתי, להוביל למדיניות שגויה ולערער את האמונה בכוח העמידה ובצדקת הדרך.
מצעד הדמוגרפוביה – פחד בלתי הגיוני מדמוגרפיה – החל ב-1898 כאשר הדמוגרף היהודי המוביל, שמעון דובנוב, הזהיר "שהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל מהווה הזיה משיחית… (מכיוון) שבשנת 2000 לא יהיו בארץ ישראל יותר מ-500,000 יהודים." ב-1944 טען מייסד הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה והאבא הרוחני של בכירי הסטטיסטיקאים והדמוגרפים בישראל, פרופסור רוברטו בקי, שבשנת 2001 לא יהיו בארץ ישראל יותר מ-2.3 מיליון יהודים. אבל, שניהם טעו והטעו – ב-2001 היו בארץ חמישה מיליון יהודים.
מאז 1967 מנסים ממשיכיו של פרופסור בקי לשכנע את ההנהגה הישראלית להקריב את הגיאוגרפיה והטופוגרפיה הדומיננטית של רכסי יו"ש – ערש ההיסטוריה ועמוד התווך הביטחוני של ישראל – על מזבח סטטיסטיקה דמוגרפית מופרכת. הם סבורים שהרוב היהודי מערבית לירדן הוא קצר-מועד ונידון להיסחף על ידי שיטפון דמוגראפי ערבי. אבל, תחזיותיהם מתרסקות בשיטתיות אל צוקי המציאות!
המציאות הדמוגרפית
ב-2011 הפריון היהודי – יותר מ-2.9 לידות לאישה ובמגמת גידול – עולה על הפריון ברוב מדינות המזרח התיכון: איראן – 1.7 לידות לאישה, ירדן ("אחות תאומה" של יו"ש) – 2.8, מצרים – 2.5, צפון אפריקה – 1.9 ומדינות המפרץ – 2.5 לידות לאישה ובמגמת ירידה. הממסד הדמוגראפי מתעלם ממאזן ההגירה השלילי של ערביי יו"ש מ-1950 ועד היום (16,500 ב-2010) ומבטל את פוטנציאל העלייה, כפי שהוא עושה מ-1948. בשנות ה-80 טעה הממסד הדמוגראפי ב-50% בהערכת מספר יהודי ברה"מ, וטען שלא צפוי גל עלייה גם אם יפתחו שערי ברה"מ. אבל, למעלה ממיליון עולים הגיעו.
"נבואות הזעם הדמוגראפי" מופרכות בעקביות. ממיעוט של 8% ו-33% ב-1900 וב-1947 – מערבית לירדן – הפכנו לרוב של 66%, העשוי לגדול עקב רוח גבית דמוגרפית, בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק".
מספר הלידות השנתיות היהודיות זינק ב-56% מ-1995 (80,400) ל-2010 (125,500), בעוד מספר הלידות השנתיות הערביות התקבע בשנים אלו, עקב השתלבות מוצלחת בתשתיות המודרניזציה. פער הפריון היהודי-ערבי הצטמצם מ-6 לידות לאישה ב-1969 ל-0.5 ב-2010 ונמצא במגמת התכנסות, ואולי אף יתרון יהודי.
ב-2011 מנופח מספר ערביי יו"ש במיליון איש (1.5 מיליון ולא 2.55 מיליון) על ידי הכללת למעלה מ-400,000 תושבים השוהים בחו"ל למעלה משנה, ספירה כפולה של 250,000 ערביי ירושלים ו-100,000 ערביי יו"ש שנישאו לערביות ישראליות (הכלולים במניין ערביי ישראל אך גם במניין ערביי הגדה המערבית), ניפוח מספר הלידות, התעלמות ממאזן ההגירה השלילית, וכו'. דו"ח ספטמבר 2006 של "הבנק העולמי", על החינוך ביו"ש ובעזה, מתעד פער של 32% בין מספרי הלמ"ס הפלסטינית לבין תיעוד הלידות על ידי משרדי הבריאות והחינוך הפלסטיניים.
הכרסום בשיעור הפריון הערבי ביו"ש גדול מהכרסום בשיעור הפריון של ערביי ישראל, כתוצאה מתהליך עיור מואץ: מ-70% אוכלוסייה כפרית ב-1967 ל-78% אוכלוסייה עירונית ב-2011, יחד עם התרחבות החינוך ותודעת הקריירה בקרב נשים, צמצום הריון גיל הנעורים והאצת תכנון המשפחה.
השורה התחתונה הדמוגרפית
80% רוב יהודי בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק" הוא יעד בר-השגה עד שנת 2035, כתוצאה מהרוח הגבית הדמוגרפית ולאור פוטנציאל העלייה הייחודי של 50,000 עולים לשנה , אם תקום מנהיגות בירושלים שתמנף את היתרון הכלכלי היחסי של ישראל, את החרפת האנטישמיות בעולם ואת התרחבות מערכת החינוך הציוני בברה"מ לשעבר, בצרפת, בבריטניה ובארה"ב.
קיימת בעיה דמוגרפית, אך אין מאכלת דמוגרפית על צווארנו, ואין צורך להיחפז בגיבוש מדיניות המבוססת על נתונים מוטעים ועל דמוגרפוביה. הרוח הגבית הדמוגרפית משדרגת את רמת האופטימיות הלאומית ומבשרת טובות לכלכלה, לקופת הביטוח הלאומי, להשקעות זרות, לעלייה, לאמונה בצדקת הדרך, לעמידה מול לחץ ולכושר ההרתעה.
כל הטוען שהיהודים נידונו להיות מיעוט בין הירדן לבין הים, ולכן יש לכאורה לסגת מגיאוגרפיה כדי להבטיח את הדמוגרפיה, טועה באופן דרמטי, או מטעה באופן שערורייתי.
