מדיניות האייתולות של איראן מושפעת מאד על ידי המו"מ בין ארה"ב לצפון קוריאה ב-2018 וההסכם הגרעיני בין השתיים מ-1994, כפי שמדיניות צפון קוריאה מושפעת על ידי הסכם הגרעין מ-2015 בין האייתולות לבין ארה"ב ובעלות בריתה.
התנהלות האייתולות ושליט צפון קוריאה – בכל הקשור לשדרוג או השבתת תהליך ההתגרענות ופיתוח טילים בליסטים, טרור, חתרנות והתפשטות טריטוריאלית – מהווה פועל-יוצא של תדמית ההרתעה האמריקאית. ככל שארה"ב להוטה להשיג הסכמים ונרתעת משימוש בכח צבאי, כן נפגע כח ההרתעה שלה, וכן מקצינה התנהלות האייתולות וצפון קוריאה.
טהראן ופיונגיאנג רואות בויתורי ארה"ב והמערב אות חולשה, במיוחד כאשר מדובר בויתורים מוחשיים, מרחיקי-לכת ומיידיים של ארה"ב, בתמורה להתחייבות עתידית של שני משטרים פורעי-חוק, אלימים ובלתי-אמינים. לדוגמא, לפי הסכם הגרעין עם צפון קוריאה מ-1994 והמו"מ שנמשך עד 2001, התחייבה צפון קוריאה לפרק את התשתית הגרעינית ולהימנע מפיתוח, ניסוי, יצור והפצת טילים וטכנולוגיות בליסטיות החורגים מטווח של 300 מילין. אבל צפון קוריאה שדרגה באופן משמעותי את יכולותיה הבלתי-קונבנציונאליות, ואף העבירה את חלקן לאיראן וסוריה, ומכאן הצורך הישראלי לתקוף את הכור הגרעיני הסורי ב-2007.
ב-18 לאוקטובר 1994 הצהיר הנשיא קלינטון: "ההסכם [עם צפון קוריאה] יקדם יעד אמריקאי ארוך טווח השם קץ להתפשטות יכולות גרעיניות בחצי האי קוריאה. ההסכם טוב לארה"ב, לבעלות בריתנו ולעולם כולו…." אבל, ב-2006 קיימה צפון קוריאה ניסוי גרעיני ראשון. תגובת ארה"ב כללה ויתורים נוספים לפיונגיאנג – כגון הוצאתה מרשימת מדינות יוזמות-טרור – שכירסמו בתדמית ההרתעה האמריקאית, הקצינו את מדיניות צפון קוריאה, ופגעו בביטחון הלאומי של בעלות ברית ארה"ב כגון יפן ודרום קוריאה.
מאז נחתם – וכתוצאה מ- הסכם הגרעין האיראני ב-2015 העמיקו האייתולות את נוכחותם הצבאית בעיראק, סוריה, לבנון ותימן, ואת המאמץ להפיל כל משטר פרו-אמריקאי במפרץ הפרסי, חצי האי ערב, ירדן, מצרים, אסיה, אפריקה, במקביל להעמקת נוכחותם באמריקה הלטינית.
מאז 2015 הסלימו האייתולות את המאמץ להפלת שלטון המיעוט הסוני בבחריין הנתפסת על ידי טהראן כמחוז איראני. סיוע צבאי איראני ניתן למיעוט החות'י-שיעי בתימן כדי לתקוף את סעודיה הסונית, במקביל לסיוע השיטתי המוזרם לרוב השיעי באזורי הנפט במזרח סעודיה.
האם הנשיא טראמפ למד מהשגיאות הגסות של קודמיו בבית הלבן? האם הוא מפנים את עוצמת היסודות פורעי-החוק של משטרי האייתולות וצפון קוריאה, המחייבים שינוי שורשי, דרמטי ומוחשי, רעיוני, גיאו-אסטרטגי, ולא רק הצהרתי? האם הוא מכיר בצורך הקריטי לשקם את תדמית ההרתעה של ארה"ב – כולל אופציה צבאית "על השולחן" – כתנאי להסכם חיובי עם צפון קוריאה ואיראן? האם הוא מבין שהסכם לקוי, גרוע מהיעדר הסכם? האם הנשיא טראמפ מבחין בקשר ההדוק הקיים בין ההסכמים עם איראן וצפון קוריאה מחד, לבין מעמדה הבינלאומי של ארה"ב והביטחון הלאומי, שלה ושל בעלות-בריתה מאידך?
