שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 15 אוגוסט 2023
גיבוש מושכל של הסכם בין ישראל וסעודיה (שדרוג יחסים או שלום) שולל זחיחות דעת, ומחייב תשומת לב למאפייני הזירה הבין-ערבית, לאינטרס הסעודי, להתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים ולתדמית ההרתעה הישראלית.
1. זירת ההסכם היא בין-ערבית, המאופיינת מאז המאה ה-7 על ידי אלימות, אי-סובלנות, פיצול שורשי (שבטי, גיאוגרפי, דתי ורעיוני), נאמנות מקומית עליונה על נאמנות לאומית, היעדר דו-קיום בשלום ודמוקרטיה, ושליטים עריצים המגיעים לשלטון (ונפרדים מהשלטון) בכוח הזרוע. מכאן ארעיות השליטים, מדיניותם והסכמיהם.
ארעיות השליטים מתועדת על ידי "הצונאמי הערבי" (הנקרא בזחיחות "אביב ערבי") המשתולל מ-2010, וחילופי שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים), ועוד.
ליורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמן תרומה קריטית ל"הסכמי אברהם", והוא מפגין אומץ לב ונחישות בהנהגת שינוי תרבותי דרמטי וחיובי (כולל דתי) של ארצו. אבל, איומים מחוץ ומבית ומאבקי כוח בתוך משפחת המלוכה, ובינה לבין הממסד הוואהאבי הפוריטני במרכז ודרום מערב סעודיה, חושפים שמאפייני הסכם עם סעודיה הם מזרח תיכוניים ולא מערביים.
2. אינטרס סעודי – ולא פלסטיני – מנחה את התייחסות יורש העצר לישראל, הרואה בה נכס ביטחוני, טכנולוגי ודיפלומטי לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה הגיאוגרפי ועושרה הפיננסי. ליורש העצר אין אשליות לגבי הר הגעש המזרח תיכוני (כולל איראן, למרות חידוש היחסים הדיפלומטים), וישראל נתפסת כבעלת ברית אמינה מול אויבים משותפים (איראן השיעית והטרור הסוני), במיוחד על רקע הכרסום בכוח ההרתעה של ארה"ב ונאט"ו. הטכנולוגיות הביטחוניות והאזרחיות של ישראל נתפסות כמנוף לגיוון כלכלת סעודיה, הקטנת תלותה בנפט וגז טבעי, והרחבת מקורות ההכנסה הלאומית. יורש העצר גם מודע למעמד המיוחד של ישראל בשני בתי הקונגרס (למרות עוינות האגף הרדיקלי במפלגה הדמוקרטית), השולטים על "הארנק" האמריקאי ובעלי עוצמה שקולה לנשיא, גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות ואישור של חוזה הגנה הדרושים לסעודיה.
3. ההתנהלות הבין-ערבית הפלסטינית – כולל טרור פלסטיני במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית – קובעת את התייחסות יורש העצר לסוגייה הפלסטינית. הוא גם ער לשיתוף הפעולה הפלסטיני עם ארגוני טרור ברחבי העולם, ובמיוחד "האחים המוסלמים", וכן עם משטר האייתולות, צפון קוריאה, וונצואלה, קובה והגוש הסובייטי. לדעתו, מדינה פלסטינית תוסיף דלק למדורת המזרח התיכון. לכן הוא מגביל את תמיכתו בפלסטינים למלל (ולא למעש), אינו מקריב אינטרסים סעודים על המזבח הפלסטיני, ואינו מעניק לפלסטינים זכות ווטו על תהליך ההשלמה עם ישראל, המקדם את "חזון 2030".
4. תדמית ההרתעה של ישראל היא התמריץ המרכזי לסעודיה להעמקת הקשר עם ישראל. סעודיה מעריכה את נכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתולות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכן עם הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ ארה"ב, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה). ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל-מרתיעה ולא ישראל-מורתעת.
מ-1967 שידרגה ישראל את כוח ההרתעה עקב השליטה על רכסי יו"ש ורמת הגולן, שהם ערש ההיסטוריה, הדת והתרבות היהודים, וגם המינימום החיוני לביטחון ישראל במזרח התיכון הוולקני וההפכפך, שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.
נסיגה מרכסי יו"ש שהם גורם ביטחון קבוע, תמורת הסכם עם סעודיה שהוא גורם ביטחון משתנה במזרח התיכון, תכרסם בכוח ההרתעה. נסיגה תהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב, למדינה מתמרצת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב, תחריף אי-יציבות אזורית ואיומים על המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, ותהווה סכנה קיומית לישראל.
ואכן, גלי טרור התפרצו בעקבות מחוות מרחיקות-לכת של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והשמדת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה.
לסיכום, סעודיה פועלת לפי מציאות המזרח התיכון והאינטרס שלה, ולא לפי האינטרס הפלסטיני. למרות שסעודיה אינה רואה במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", היא מכבדת את כוח ההרתעה של ישראל, את דבקותה בעקרונות היסטוריים וביטחוניים, את נכונותה לעמוד בלחץ אמריקאי, ובמיוחד את תרומתה לקידום "חזון 2030" של יורש העצר, ומכאן הסכמים להרחבת שיתופי הפעולה ואולי אף הסכם שלום.
