"מידה", 6 ינואר 2022, https://bit.ly/3t3osG3
English edition https://bit.ly/3dglLFC
ב-2022 כל מדינות ערב מבססות את מדיניות הביטחון שלהן על נושאים משמעותיים יותר מהסוגייה הפלסטינית, כגון האיומים הקטלנים הנובעים ממשטר האייתולות באיראן, "האחים המוסלמים", אל קעידה, משטר ארדואן, תופעות-הלוואי של "הצונאמי הערבי" הגועש מ-2010 ושל מלחמות האזרחים בלוב, תימן, סוריה ועיראק, ועוד.
ב-2022 כל מדינות ערב המתונות והפרו אמריקאיות-יחסית רואות בכח ההרתעה הישראלי (יכולות צבאיות וטכנולוגיות) גורם ביטחוני ראשון-במעלה מול איומים אלו. הם רואים בישראל גורם חשוב במאמץ הקריטי לגיוון התשתית הכלכלית שלהן, המבוססת ברובה על נפט וגז טבעי, המאבדים בהדרגה את משקלם הכלכלי והמדיני.
ב-2022 המדיניות הערבית מבטאת את הערכת הערבים שמדינה פלסטינית תהייה פורעת-חוק ותוסיף שמן למדורת המזה"ת. לכן הן מרחיבות קשרים ביטחוניים וכלכליים עם ישראל, למרות הקיפאון בתהליך המדיני ישראל-פלסטינים, ומתעלמים ממחאות ואיומים של הפלסטינים.
הסכמי השלום בין ישראל לבין מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן אינם מהווים מחווה ערבית כלפי ישראל, אלא צעד שנועד לשדרג את ביטחונן הלאומי וכלכלתן של מדינות אלו.
התבטאויות מדיניות שליליות מירדן אינן מאפילות על ההתנהלות הירדנית – הביטחונית והאזרחית – הממחישה את התרומה הקריטית של ישראל לביטחונו/קיומו של בית המלוכה ההאשמי, העומד בפני איומים קיומיים מבית ומחוץ. לדוגמא, בעקבות "מבצע אנטבה" קיבל רה"מ רבין ברכה מהמלך חוסיין (שביטאה את התייחסות ירדן לישראל), אבל שגריר ירדן לאו"מ נשא נאום ביקורתי נגד ישראל…. המשפחה ההאשמית מכירה בעובדה שהקמת מדינה פלסטינית מערבית לירדן תהווה גזר-דין מוות למשטר ההאשמי מזרחית לירדן.
לכן, מדינות ערב מעתירות על הפלסטינים מלל – אך לא מעש – חיובי, ונמנעות ממעורבות צבאית – ואף לא מעורבות פיננסית משמעותית – למען הפלסטינים.
לכן, מדינות ערב לא פתחו באף מלחמה עקב הסוגייה הפלסטינית, וגם לא הגישו סיוע צבאי לפלסטינים במלחמת ישראל נגד אש"פ בלבנון ("מלחמת שלום הגליל"), שתי האינתיפאדות ו-4 המלחמות נגד חמאס בעזה. מדינות ערב אינן מקריבות את דמן על המזבח הפלסטיני.
לדוגמא:
* ב-1948 מדינות ערב לא פתחו במלחמה למען ערביי פלסטינה אלא לקידום האינטרסים שלהן, ולכן לא העבירו לערביי פלסטינה את שלל המלחמה. עיראק כבשה את השומרון, והעבירה אותו למשטר ההאשמי בירדן; ירדן כבשה את יהודה, מזרח ירושלים וירושלים העתיקה, וסיפחה אותם (יחד עם השומרון) לגדה המזרחית באפריל 1950; ומצרים כבשה את עזה, וכמו ירדן אסרה בקשיחות אלימה על פעילות פוליטית פלסטינית. מצרים אף שלטה בעזה באמצעות ממשל צבאי ונהגה להטיל עוצר. מצרים והליגה הערבית הקימו ב-1948 ברצועת עזה את ממשלת כל-פלסטין (כצעד לבלימת ירדן), אך רוקנו אותה מתוכן, העבירו אותה לקהיר כמחלקה בליגה הערבית, וביטלו אותה ב-1959.
מטרת המלחמה – המשותפת למדינות ערב ולערביי פלסטינה – הייתה למחוק את "הישות הכופרת היהודית" שהוקמה ב"בית האסלאם" (מזה"ת), המיועד על ידי אללה רק לריבונות "המאמינים", במקביל לקידום אינטרסים של כל מדינה ערבית שהשתתפה במלחמה, תוך כדי בלימת יריבותיה הערביות.
ירדן הצטרפה למלחמה כדי להרחיב את הממלכה ההאשמית לכיוון הים התיכון ולקדם את שאיפתה להנהגה פאן-ערבית, תוך כדי בלימת המתחרות הערביות לכתר ההנהגה. עיראק (שנשלטה על ידי המשפחה ההאשמית) שיתפה פעולה עם בית המלוכה ההאשמי בירדן, ושאפה לקדם את שליטתה על צינור הנפט העובר ממוסול לחיפה (940 ק"מ)., מצרים הצטרפה למלחמה – למרות תשתית צבאית פגומה – כדי לבלום את יריבותיה במאבק להנהגה הערבית, ובמיוחד את ירדן. לכן, צבא מצרי נלחם בגיזרת קיבוץ רמת רחל (לצד כח ירדני בפיקוד מצרי) כדי לקדם תביעת ריבונות עתידית. סוריה הצטרפה למלחמה ב"ישות הכופרת" כדי לקדם את חזון סוריה-רבתי המשתרעת מהגבול המצרי דרך פלסטינה המנדטורית, כולל ירדן.
*ב-1956 "מבצע סיני" לא פרץ עקב הסוגייה הפלסטינית, אלא על רקע העימות בין בריטניה וצרפת לבין מצרים על השליטה בתעלת סואץ, ושאפתנות מצרים להנהגה פאן-ערבית, כולל הלאמת תעלת סואץ, תמיכתה במאבק אלג'יריה לעצמאות משלטון צרפת, עיסקת נשק עם צ'כוסלובקיה, הקמת פיקוד צבאי משותף מצרים-סוריה-ירדן נגד ישראל, חתירה מצרית להפלת משטרים ערביים פרו-אמריקאים, עידוד הטרור הפלסטיני מעזה, חסימת תעלת סואץ בפני אוניות ישראליות ומטענים לישראל, הסגר מצרי על מיצרי טיראן, וכוונת מצרים ל"שחרר שטחים כבושים" בנגב.
*ב-1967 פתחה ישראל במלחמת-מנע – ללא קשר לסוגייה הפלסטינית – עקב עליית מדרגה בתוקפנות המצרית בגיבוי ברה"מ: הסגר על נמל אילת, הפרת פירוז חצי האי סיני במסגרת היערכות לחידוש המלחמה להכחדת ישראל, שיקום הפיקוד הצבאי המשותף מצרים-סוריה-ירדן נגד ישראל, במקביל להקצנת המאמץ הצבאי המצרי בתימן (70,000 חילים) כמקפצה להפלת המשטר בסעודיה. ירדן הפגיזה את ירושלים המערבית והפירה הסכם הפסקת-אש ביום הראשון למלחמה. מטוסים ותותחים סורים הפגיזו ישובים בצפון.
*ב-1969/70 התנהלה מלחמת התשה בגיזרת מצרים שהיוותה המשך ל"ששת הימים", ללא קשר לסוגייה הפלסטינית.
*ב-1973 פרצה "מלחמת יום הכיפורים", ללא קשר לסוגייה הפלסטינית, כאשר מצרים, סוריה, ירדן ועיראק חידשו את המאמץ להשמדת ישראל ולקידום שאיפותיהן הבינערביות.
*ב-1982 הפגינו הערבים את הפער בין המלל הפרו-פלסטיני לבין התנהלותם האדישה ואף השלילית כלפי הפלסטינים, כאשר לא באו לעזרת אש"פ שנלחם בישראל ב"מלחמת שלום הגליל". המלחמה פרצה ב-6 ליוני, הנהגת אש"פ גורשה מבירות ב-30 לאוגוסט, אבל הליגה הערבית לא מצאה לנכון להתכנס ולדון במצוקת אש"פ לפני ה-9 לספטמבר….
*ב-1992-1987 ו-2003-2000 המחישו הערבים את המקום הנמוך של הסוגייה הפלסטינית בסדר היום הערבי, כאשר לא התגייסו לעזרת הפלסטינים באינתיפאדה הראשונה והשנייה. כך גם היה במלחמות חמאס-ישראל ב-2008/9, 2012, 2014 ו-2020.
הערכות שגויות מטפחות ציפיות-שווא, מביאות למדיניות שגויה וגורמות לתוצאות הרות-אסון. כך מלמדות יוזמות-נפל רבות של ארה"ב, מערב אירופה, האו"מ וישראל – לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי והסוגייה הפלסטינית – המבוססות על הנחה חסרת-יסוד כאילו הסוגייה הפלסטינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, בבת-עינם של הערבים וגורם מפתח לזעזועי המזה"ת.
האם מעצבי-מדיניות בירושלים ווושינגטון ילמדו מתקדימים על ידי הימנעות מ- או חזרה על – שגיאות העבר?
