הנשיא אובמה משוכנע שהזירה הבינלאומית והאזורית כשרה לשלום עכשיו, ולוחץ על ראש הממשלה: "אם לא עכשיו, אימתי?!"
אבל כותרת של מאמר מערכת ה"וושינגטון פוסט", תומך מסורתי באובמה, מתריעה ב-3 למרץ 2014: "מדיניות החוץ של אובמה מבוססת על פנטסיה". לפי המאמר, "הנשיא אובמה מנהל מדיניות חוץ המבוססת על שאיפותיו יותר מאשר על המציאות, על עולם של [כאילו] מלחמות ואלימות בנסיגה…. מזכיר המדינה קארי טוען שפלישת רוסיה לאוקראינה מתאימה למאה ה-19 אך לא למאה ה-21…. לצערנו, הנשיא פוטין לא קיבל את המזכר של קארי על דפוסי התנהגות במאה ה-21, וכך גם נשיא סין המפגין תוקפנות כלפי יפן ומדינות חלשות בדרום מזרח אסיה…. גם אסאד מנהל מלחמה של המאה ה-20 נגד אזרחיו…."
אובמה סבור שהצונאמי הערבי – שאינו קשור לעניין הפלשתיני – הוא אביב המבשר על מעבר לדמוקרטיה ושלום. הוא לוחץ על ישראל לוויתורים מסוכנים, למרות שהעולם והמזרח התיכון מאופיינים על ידי נסיגת דמוקרטיה ושלום. בניגוד לאסכולת "האביב הערבי", המזרח התיכון הוא יותר סוער, אכזר, עריץ, מוסלמי-קיצוני, אנטי-אמריקאי, חסר-סובלנות, מפוצל, בלתי-יציב, בוגדני, תזזיתי ואלים. אובמה לוחץ על ישראל לחתום על הסכם באזור שאף פעם לא חווה שלום-כולל בין-ערבי; אזור המאופיין על ידי הסכמים החתומים על קרח ולא חרותים בסלע; אזור המככב במלחמת התרבויות בין הדמוקרטיות המערביות לבין משטרי טרור.
למרות שעליית סף התוהו ובוהו מחייבים עליית סף הביטחון והזהירות – במיוחד לגבי מדינה הנצורה באזור האלים בעולם – אובמה מצפה שישראל תעלה את סף התקווה והאמון ותוריד את סף הביטחון והזהירות. הוא קורא לנסיגה מרכסי יהודה ושומרון השולטים על ירושלים, תל אביב, נתב"ג ושמונים אחוזים מאוכלוסיית ותשתיות ישראל. הוא לוחץ לוויתור על שטחים שולטים שאינם מאבדים מגובהם, בתמורה למערכות ביטחון חדשניות הנידונות לאבד מחדשנותן. הוא אף מצפה שישראל תאמץ סידורי ביטחון שגובשו על ידי גנרלים אמריקאים שנכשלו בעיראק ואפגניסטן. ישראל אמורה לבסס את ביטחונה על רצון טוב של שכנינו וערבויות בינלאומיות הנחשפים בערוותם מדי יום. ישראל נדרשת לכרסם בכושר הרתעתה – בתקופה המבליטה את חיוניות ההרתעה – ולהפוך מנכס לנטל אסטרטגי.
ישראל מתבקשת לקבל את הערכות ממסד החוץ והביטחון האמריקאי שביצועיו מצדיקים את ביקורת ה"וושינגטון פוסט": התנגדות להקמת המדינה ב-1948; הפרזה בהערכת העוצמה הערבית וזלזול בעוצמה היהודית; חיזור אחר נשיא מצרים, נאצר; בגידה בשאה הפרסי וסיוע לעליית חומייני לשלטון; הענשת ישראל על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ושתוף פעולה הדוק עם צדאם חוסיין; הפיכת ערפאת למבקר-מתמיד בבית הלבן; רוח גבית להשתלטות החמאס על עזה; הגדרת חאפז ובשאר אסאד כמנהיגי שלום ורפורמה; הפקרת מובארק ועידוד ל"אחים המוסלמים"; הפיכה אפשרית של איראן מאיום טקטי-נשלט לאיום אסטרטגי, גרעיני, אפוקליפטי ובלתי-נשלט; ועוד.
אובמה טוען שעל ישראל מאיימים הבדידות והדמוגרפיה. אבל, ישראל הופכת לשחקן מרכזי בתעשיות ההיי-טק האזרחיות והביטחוניות, אתר קורץ להשקעות של ענקי ממון בעולם מסין דרך הודו ואירופה עד לארה"ב, יעד מועדף לשיתופי פעולה מדעיים, טכנולוגיים, חקלאיים ורפואיים, וברת סמכא בענייני צבא ומודיעין. בניגוד לתובנת הבית הלבן, אין פצצת זמן דמוגרפית ערבי אלא רוח גבית דמוגרפית יהודית.
הקביעה "אם לא עכשיו, אימתי?!" מחייבת את ישראל וארה"ב להימנע ממדיניות המשעבדת הערכות של מציאות מורכבת ומתסכלת, המחייבת נחישות ארוכת-טווח, להערכות פשטניות החותרות לשלום עכשיו בכל מחיר, אך מהוות איום קטלני על אושיות הביטחון.
