דמוגרפיה יהודית-ערבית

דמוגרפיה יהודית-ערבית: פצצת זמן או רוח גבית?

מדיניות ישראל כלפי יהודה ושומרון מתעלמת מהתפתחויות דמוגרפיות מערבית לנהר הירדן ובמזרח התיכון כולו. המדיניות מתבססת, במידה רבה, על הנחה מופרכת כאילו היהודים נידונו להיות מיעוט בין נהר הירדן לבין הים התיכון. למגמה הדמוגרפית מערבית לירדן – השונה בתכלית מהתובנה המקובלת – השלכות מדיניות, אך גם לגבי הלך הרוח הכללי (אופטימיות לעומת פטליזם), פוטנציאל הצמיחה הכלכלית הגבוה, היקף מחזורי הגיוס לצה"ל, הצורך בהרחבת תשתיות רפואה, בריאות, חינוך, תחבורה ועוד.

 

בניגוד לתובנה המקובלת, הדמוגרפיה היהודית בארץ ישראל (כולל כ-300,000 עולי ברה"מ שעדין לא הוכרו כיהודים-כהלכה על ידי הרבנות הראשית) נהנית מרוח גבית, ואילו הדמוגרפיה הערבית מושפעת על ידי תהליכי מודרניזציה מהירים. לדוגמא:

 

*ב-2013 גבוה שיעור הפריון היהודי (3 לידות לאישה) מכל מדינה ערבית חוץ מתימן (4.8), עיראק (4.7) וירדן (3.4), הנמצאות בעיצומה של קריסה דמוגרפית.

*התנופה בדמוגרפיה היהודית נובעת, במיוחד, מהנסיקה בפריון החילוני (לדוגמא, עולי ברה"מ ו"הצפוניים") ולמרות הירידה בפריון החרדי.

*מפער של שש לידות בין שיעור הפריון הערבי והיהודי בישראל ב- 1969, הצטמק הפער לחצי לידה ב-2013.

*ב-2013 קיים שוויון בשיעור הפריון היהודי-ערבי, בקרב נשים בגילאי עשרים ושלושים, בשטח המשולב של יהודה, שומרון ו"הקו הירוק".

*שיעור הפריון היהודי נמצא במגמת עלייה מעל שלוש לידות לאישה (שיעור הפריון הממוצע של יהודייה ילידת הארץ – 3.09 לידות); שיעור הפריון הערבי ב"קו הירוק" וביו"ש במגמת ירידה מתחת לשלוש, עקב השתלבות מוצלחת בתשתיות המודרניזציה (עיור, חינוך, תעסוקה, תכנון משפחה, יזמות, תרבות, ספוט, פוליטיקה).

*מ-1995 עד סוף 2012 זינק מספר הלידות היהודיות ב-62.5%, מ-80,400 לכ-130,000 לשנה, לעומת גידול של כ-10% אצל הערבים מערבית לירדן. ב- 1995 נולדו בישראל 2.3 ילדים יהודים על כל ילד ערבי; ב- 2012 נולדו 3.2 ילדים יהודים על כל ילד ערבי.

*מספר הלידות היהודיות נסק מ-69% ב-1969 ל-77% ב-2012 מסך הלידות השנתיות בישראל, למרות ירידת שיעור הפריון החרדי, שהיא פועל יוצא של השתלבות המגזר החרדי בשוק העבודה והיזמות ובאופן איטי יותר בגיוס לצה"ל.

 

* ב-2011 היה שיעור הריבוי הטבעי (שיעור לידות פחות שיעור פטירות) של הבדווים הנמוך ביותר מאז הקמת המדינה – 2.2% (6.3% ב-2000).

*פער של מיליון קיים בין המספר המתועד של ערביי יו"ש (1.65 מיליון) לבין טענת הרשות הפלשתינית (2.6 מיליון).

*66% רוב יהודי ב-2013 בשטח המשולב של "הקו הירוק" ויו"ש עשוי להמריא ל-80% ב-2035, אם ישראל תשכיל למנף את חלון ההזדמנויות לעליית (לפחות) 500,000 יהודים בעשור הבא.

 

התמערבות הדמוגרפיה הערבית

 

כרסום-מונחה-מודרניזציה בפריון הערבי מאפיין את כל העולם המוסלמי – להוציא את מדינות התת-סהרה – קורא תגר על התקינות הפוליטית בישראל ,ומחייב הערכה מחודשת של ההתייחסות לעתיד יו"ש.

 

לדברי ראש אגף האוכלוסין של האו"מ, הנייה זלוטניק "הכרסום בפריון המוסלמי מדהים…. שמונה מחמש עשרה המדינות בעלות הירידה החדה ביותר בשיעור הפריון, מאז 1980, הן מדינות מוסלמיות במזרח התיכון."

 

היומון השוויצרי מג'נבה, "לה טאמפ", דיווח ב-31 למרץ 2012: "ב-30 השנים האחרונות ירד שיעור הפריון המוסלמי ב-50%, באיראן – 75% ובצפון אפריקה – 70%. לאירופה נדרשו 200 שנים כדי לרדת מ-5 ל-2 לידות לאישה…. מדינות מוסלמיות אף ירדו מתחת לשיעור פריון של 2.1 לידות לאישה השומר על מספר האוכלוסין הקיים…. העולם מתקדם לקראת התכנסות שיעורי הפריון האירופאים והמוסלמים…. איראן מוכיחה שאין זיקה בין האסלאם לבין שיעור פריון גבוה. מ-7 לידות לאישה תחת השלטון החילוני של השאה הפרסי ירד שיעור הפריון – ביוזמת שלטון האיאטולות המעודד שימוש באמצעי מניעה – ל-1.8, פחות מצרפת (2 לידות). האישה האיראנית בעלת רמת חינוך וקריירה גבוהים ולכן אינה ממהרת ללדת ילדים…. בצפון אפריקה [ובהדרגה בשאר מדינות ערב] מושפע הכרסום בשיעור הפריון מתהליך המודרניזציה בקרב הנשים, ממגבלות כלכליות ומהנטייה להינשא בגיל מבוגר יותר. האישה הלובית הממוצעת נישאת בגיל 33 ובתוניסיה ואלג'יריה בגיל 30…. יוסוף קורבאז', מנהל מחלקת המחקר של "המכון הלאומי ללמודים דמוגרפיים" בפריז, מציין שתופעת הקריסה של שיעור הפריון המוסלמי ידועה זה 25 שנים. שיעור הפריון בלבנון רק 1.6 ילדים לאישה, נמוך משיעור הפריון בצרפת – 2.02."

 

מחקר של ה-Population Reference Bureau הוושינגטוני מיוני 2012 מתעד גידול דרמטי בשימוש באמצעי מניעה בכל מדינות ערב: 72% של נשים נשואות פלשתיניות בגילאי 49-15 שואפות להימנע מהריון, 78% במרוקו, 71% בירדן, 69% במצרים ולוב, 68% בסוריה, 63% בעיראק, 61% בתימן, וכו'.


התמערבות שיעור הפריון בכל המדינות המוסלמיות (חוץ מדרומית לסהרה) מתועדת
במחקרו של דר' ניקולאס אברסטאד מ-American Enterprise Institute הוושינגטוני: "שיעורי פריון מתמוטטים בעולם המוסלמי…. לפי חטיבת האוכלוסין של האו"מ הכרסום הדרמטי מתרחש ב-30 השנים האחרונות ב-48 ישויות מוסלמיות…. כרסום הפריון באזורי האסלאם עמוק מכל אזור אחר בעולם…. שש מתוך עשר המדינות המובילות בהיקף הירידה בפריון, בעולם כולו, הן מדינות מוסלמיות. זו הירידה החדה ביותר בהיסטוריה האנושית…. הצניחה בשיעור הפריון המוסלמי היא אחת מהתופעות הדמוגרפיות הקריטיות בתקופתנו."

 

לפי "איך תרבויות גוועות" (דוד גולדמן, "ספנגלר", "הוצאת רגנרי", וושינגטון, 2011), "שיעור הפריון המוסלמי מתכווץ בקצב מהיר המפתיע דמוגרפים ומתכנס לשיעור הפריון האירופאי…. באמצע המאה הנוכחית תרד 'חגורת האסלאם' ממרוקו עד לאיראן לשיעור הפריון האירופאי (עמ' X)…. החברה הכפרית [המוסלמית] המסורתית ראתה בילדים נכס כלכלי כעובדי-אדמה וכתומכים בזקני המשפחה; החברה העירונית רואה בילדים תוספת הוצאה ולא מקור הכנסה…. הנשים האיראניות מתחתנות בגיל מאוחר יותר, או נשארות רווקות, ומקדישות את שנות הפוריות להעצמת החינוך והקריירה ולא להעצמת הפוריות…. שיעור הפריון של אישה מוסלמית אקדמאית דומה לשיעור הפריון של חברתה האירופאית (עמ' 5-6)…. שיעורי פריון גבוהים של 7-8 לידות לאישה קיימים רק במדינות מוסלמיות עניות ובעלות שיעור-בערות גבוה: מאלי, ניז'ר, סומליה ואריתריאה (עמ' 11)…."

 

התמערבות שיעור הפריון הערבי מאפיינת את כל המזרח התיכון: איראן צנחה ל-1.8 לידות לאישה, ירדן- 3.4, מצרים – 2.97, סוריה – 2.94, סעודיה – 2.3 וצפון אפריקה – פחות מ-2 לידות לאישה. מיתוס "הכפלת האוכלוסין הערבי מדי 20 שנים" – ותובנות דמוגרפיות מופרכות שקנו חזקה בדיון הציבורי בישראל – מתרסקים מול צוקי המציאות. תקדימים מלמדים שקיים סיכוי זעיר שחברה יכולה/רוצה לשחזר שיעור פריון גבוה לאחר תקופה של צמצום דרמטי, במיוחד אם הצמצום נובע משדרוג תשתיות החינוך והקריירה.

 

התמערבות הדמוגרפיה הערבית ביו"ש

 

"לה טאמפ" השוויצרי טוען: "ירידה חדה בשיעור הפריון הפלשתיני חלה מאז האינתיפאדה השנייה [שפרצה בסוף שנת 2000], במקביל לגידול שיעור הפריון היהודי בישראל. ב-2005 התכנסו שיעורי הפריון הפלשתיני (3.94) והיהודי (3.95) בירושלים המזרחית. שיעור הפריון של האישה הפלשתינית ביו"ש הוא 3.8 לידות [לפי ה-CIA והלמ"ס הפלשתינית שיעור הפריון נמוך יותר], לעומת 3 לידות של האישה היהודייה, אך כמעט 6 לידות לאישה בישובים היהודיים ביו"ש…. בעוד האישה הפלשתינית מטפחת את האינדיווידואליזם, מגלה האישה היהודייה בישראל יותר רגישות לאידיאולוגיה המשפחתית…."

 

שיעור הפריון של ערביי יו"ש צונח במהירות במקביל להאצת המודרניזציה. מ-70% חברה כפרית עתירת-פריון ב-1967, הפכו ערביי יו"ש ב-2013 ל-75% חברה עירונית הנוטה לצמצום הפריון. כמעט כל הנערות הערביות ביו"ש – כולל מחנות הפליטים והכפרים – מסיימות 12 שנות לימוד, ומספר הולך וגדל משתלב בלימודי תואר ראשון ושני. השתלבות הנשים (יותר מהגברים) במערכת החינוך מצמצמת באופן דרסטי את שיעור הנישואין בקרב בנות 15 ואת תופעת הריון גיל הנעורים, במקביל לטיפוח שאיפת האישה לקריירה, לשדרוג רמת החיים ולקריאת תיגר על החברה הפטריארכלית הערבית. תהליכי הנישואין והפריון נדחים לגיל ה-20' ומתקרבים בהדרגה – כמו אצל האישה היהודייה – לגיל 30. המעבר מהכפר אל העיר, קידום מעמד האישה הערבייה, שיעורי האבטלה הגבוהים בערים (30%-40%) והאלימות הפנים-פלשתינית מביאים לשיא בשיעור הגירושין (שאינם אפשריים בכפר) המכרסם גם הוא בשיעור הפריון. תכנון המשפחה, ביוזמת הרשות הפלשתינית ואונר"א, משריש את השימוש באמצעי מניעה בקרב רוב הנשים בגיל הפריון (49-15). כמו כן, מאזן ההגירה השלילי השנתי המורכב ברובו מגברים בגיל הפריון, מגדיל את הפער בין מספר הנשים למספר הגברים הערביים ביו"ש.

 

מספר ערביי יו"ש מנופח באופן מלאכותי, ע"י הרשות הפלשתינית, במיליון איש (1.65 מיליון ולא 2.6 מיליון). בראיון ל"ניו יורק טיימס" ב-11 לדצמבר 1997 הגדיר ראש הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של הרשות הפלשתינית, חסן אבו-ליבדה, את מפקד האוכלוסין שהתקיים ביוני 1997 (בעיצומה של "עליית המיליון" מברה"מ) כ"אינתיפאדה אזרחית". ואכן, הנתונים המנופחים מהווים טרור פסיכולוגי יעיל, המכרסם באופטימיות לגבי עתיד המדינה היהודית, משפיע לרעה על היקף העלייה וההשקעות, מפחיד את האוכלוסייה היהודית וסוחף אותה לוויתורים חסרי-תקדים. המספרים המנופחים מאפשרים לרשות הפלסטינית לשדוד את משלם המיסים האמריקאי, מכיוון שסיוע החוץ האמריקאי מבוסס, בחלקו, על מספר האוכלוסין.

 

למעלה מ-400,000 תושבים השוהים בחו"ל למעלה משנה (רובם מיו"ש) כלולים במפקד הפלשתיני בניגוד לכללי הדמוגרפיה הבינלאומית. כ-300,000 ערביי ירושלים בעלי תעודת זהות ישראלית וכ-105,000 ערביי יו"ש שנישאו לערביות ישראליות נספרים פעמיים: כערביי ישראל ע"י הלמ"ס הישראלית וכערביי יו"ש ע"י הלמ"ס הפלשתינית. מאזן ההגירה השלילי השנתי מ-1950 (18,000 מיו"ש ב-2011) אינו משוקלל בנתוני הלמ"ס הפלשתינית, מספר הפטירות מצומק מלאכותית ומספר הלידות מנופח. בספטמבר 2006 פרסם "הבנק העולמי" דו"ח על מערכת החינוך ברשות הפלסטינית, המתעד פער של 32% בין נתוני הלידות של הלמ"ס הפלסטינית לבין מספר הלידות המתועדות.

 

דמוגרפיה יהודית בנסיקה

דוד גולדמן מציין "שהמדינה המפותחת היחידה, בנוסף לארה"ב, המציגה שיעור פריון גבוה היא ישראל (עמ' 199)…." הוא מותח ביקורת על ההנהגה הישראלית המעצבת מדיניות שמתבססת על הנחות דמוגרפיות מוטעות: "ויתורים ישראלים בעשור הראשון של המאה ה-21 הונחו ע"י הפחד שהדמוגרפיה הערבית תציף את המדינה היהודית. אבל, המציאות הייתה הפוכה (עמ' 200)…."

 

לדמוגרפיה המוצקה יש השלכות חיוביות כלכליות, חברתיות, טכנולוגיות וביטחוניות. לפי גולדמן, "בנתוני הפריון הנוכחיים יהיו בישראל, בסוף המאה, יותר צעירים מאיטליה וספרד וכמו בגרמניה. ישראל תוכל לגייס צבא גדול מגרמניה (עמ' 201-2)."

הנסיקה בפריון היהודי מהווה פועל יוצא של רמה גבוהה-יחסית של אופטימיות, אחריות קולקטיבית, פטריוטיות, יחס חיובי-יחסי לערכי דת ומסורת וכלכלה יציבה.

 

הדמוגרפית היהודית זוכה לרוח גבית מפוטנציאל עלייה של 500,000 עולים בעשר השנים הבאות, כפועל-יוצא של מציאות בינלאומית ייחודית. לראשונה – ולא ידוע עד מתי – יש לישראל יתרון כלכלי על פני כל מדינות הריכוזים היהודים הגדולים: ברה"מ לשעבר, גרמניה, צרפת, אנגליה, ארגנטינה וארה"ב. לראשונה מגיעים לישראל עולים עקב שקולים כלכליים ולא רק רעיוניים. פוטנציאל העלייה מקבל רוח גבית מהקצנת האנטישמיות בברה"מ לשעבר, באירופה ובארגנטינה, במקביל להעמקת החדירה המוסלמית לצפון ומערב אירופה, המוסיפה שמן למדורת האנטישמיות. תשתית החינוך היהודי/ציוני התרחבה להיקף חסר-תקדים בכל המדינות הנ"ל, ובוגריה מועמדים טבעיים לעלייה. יוקר החינוך היהודי/ציוני בארה"ב ובמערב אירופה (כ-25,000$ לשנה לתלמיד/ה במשפחות של 3-4 ילדים) מהווה תמריץ נוסף לעלייה. מדיניות עלייה פרו-אקטיבית, וקריאת תגר על ספקנות "מומחים", הביאה לגלי עלייה בשנות ה-30', 50', 70' ו-90'. מדיניות עלייה פרו-אקטיבית היא תנאי למימוש פוטנציאל העלייה בעשור הנוכחי..

 

בברה"מ לשעבר יש כ-350,000 יהודים-כהלכה בנוסף ל-400,000 – 500,000 יהודים לפי-חוק-השבות, ועוד יהודים "היוצאים מהארון" ברגעי אמת. בגרמניה כ-200,000 יהודים כהלכה יוצאי ברה"מ המתקשים להשתלב בקהילה היהודית המקומית וחרדים לזהות היהודית של הדור הצעיר. בצרפת 500,000 יהודים המהווים מטרה לאנטישמיות גואה ולאלימות וטרור אסלאמיים. גרעין קשה של 100,000 בעלי זיקה ציונית וקרובי משפחה בישראל מהווה פוטנציאל עלייה. באנגליה יותר מ-300,000 יהודים החווים את החרפת האנטישמיות והשפעת המיעוט האסלאמי הגואה. בארגנטינה כ-200,000 יהודים הנהנים ממוסדות חינוך יהודי, מעורים בחברה הארגנטינאית, אך בעיות כלכליות ואנטישמיות מביאות למחשבות הגירה/עלייה בקרב מספר הולך וגדל. בארה"ב כ-600,000 יהודים יוצאי ברה"מ המטפחים מוסדות חינוך יהודי/ציוני, מתקשים להשתלב בחברה היהודית האמריקאית וחוששים לזהות היהודית של הדור הצעיר. בשנים האחרונות גוברת עליית יהודי ארה"ב, למעלה מ-20,000 ממתינים לסידורי תעסוקה ודיור בישראל, והפוטנציאל כ-10,000 לשנה.

 

כמו כן, קיימת פזורה של כ-700,000 ישראלים, שרובם שומר על זיקה לישראל ו/או לחינוך יהודי, תוך חשש גובר לאבד את דור הבנים. בשנים האחרונות גובר קצב החוזרים – גם משקולים כלכליים.

 

ההנחה כאילו היהודים נידונו להיות מיעוט בין הירדן לבין הים התיכון מוטעית באופן דרמטי או מטעה באופן שערורייתי. אמנם קיימת בעיה דמוגרפית, אך אין מאכלת דמוגרפית על צוואר המדינה היהודית. הרוח הגבית הדמוגרפית היא יהודית, ואין צורך לוותר על גיאוגרפיה כדי להציל דמוגרפיה. מ-8% ו-33% מיעוט יהודי ב-1900 וב-1947 בהתאמה מערבית לירדן, צמח רוב יהודי של 66% בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק" (57% רוב כולל עזה). המשך המגמה הנוכחית, בתגבור מדיניות עלייה פרו-אקטיבית, ישדרגו את הרוב היהודי מ-66% ל-80% ב-2035.

 

The Ettinger Report logo

הרשמה לניוזלטר

הרשמו לחדשות היומיות שלנו

באותו נושא

דמוגרפיה

איראן

כשלון האופציה הדיפלומטית האמריקאית מול איראן

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 24 דצמבר 2023, bit.ly/3TK3Aka

English edition  bit.ly/3tp5fB4

*מחלקת המדינה הביאה לעולם את האופציה הדיפלומטית שסייעה להפוך את איראן מ"השוטר האמריקאי" של המפרץ הפרסי ל"תמנון ארסי אנטי-אמריקאי", שזרועותיו פרושות מהמפרץ הפרסי, דרך אפריקה, עד לאמריקה הלטינית, כולל גבול ארה"ב-מקסיקו – הבטן הרכה והפגיעה של ארה"ב.

*האופציה הדיפלומטית – כולל תגובה רופסת לתקיפה איראנית שיטתית של מתקני ארה"ב באזור המפרץ הפרסי והוצאת החות'ים מרשימת ארגוני הטרור– מחמירה את זעזועי האזור ואת האיום על המשטרים הערביים הפרו-אמריקאים, מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי, מכרסמת בכוח ההרתעה של ארה"ב, מקדמת את מעמד רוסיה, סין ובמיוחד איראן ופוגעת בביטחון ארה"ב.

*האופציה הדיפלומטית הסירה את רוב הסנקציות הכלכליות שהוטלו על איראן, והזניקה את יצוא הנפט האיראני מ-500,000 חביות ליום (בתקופת הסנקציות) ל-2-3 מיליון חביות ליום, ובכך הגדילה את הכנסת איראן בכ-100 מיליארד דולרים, שרובם הופנו לשדרוג מכונת הטרור האנטי-אמריקאית, גם באמריקה הלטינית – החצר האחורית של ארה"ב (כמו גם לחות'ים, חמאס וחיזבאללה).

*האופציה הדיפלומטית מקלה ראש במרכזיות החזון הדתי, פנאטי, אימפריאלי של האייתולות ונחישותם האפוקליפטית לייצא את המהפכה השיעית האנטי-אמריקאית. לכן מחלקת המדינה שוגה באשליות על בוננזה כלכלית ודיפלומטית העשויה להשפיע על האייתולות לקבל דו-קיום בשלום עם השכנים הסונים, לקיים הסכמים, ולזנוח חזון בן 1,400 שנים, המושרש בחוקה, מערכת החינוך, דרשות יום ששי במסגדים, והתקשורת הרשמית באיראן.  

*אבל, כצפוי, המחוות הדרמטיות של ארה"ב הובילו להחרפת טרור האייתולות ונחישותם למוטט כל משטר סוני  ולהכניע את "הכופר" המערבי, ובמיוחד את "השטן הגדול האמריקאי", במקביל להמשך אפליית ודיכוי נשים ומיעוטים דתיים ואתניים באיראן.

*מחלקת המדינה השיקה את האופציה הדיפלומטית ב-1978/79, כאשר תקעה סכין בגב השאה הפרסי והעניקה רוח גבית להדחתו על ידי אייתוללה חומייני, אותו העריכה כמהדורה איראנית של גנדי, שאינו מעוניין לייצא את המהפכה השיעית, מתמקד בטרקטורים ולא בטנקים, אנטי-סובייטי, פרו-מערבי וגורם מייצב באזור.

*מחלקת המדינה נחשפת בערוותה, כאשר ב-2023 משטר האייתולות ממנף את מחוות האופציה הדיפלומטית כדי ללבות מלחמות אזרחים, טרור, הברחת סמים והלבנת הון במזרח התיכון, אפריקה ואמריקה הלטינית, שם הוא מהדק את שיתוף הפעולה עם ברוני הסמים של מקסיקו, קולומביה, בוליביה, אקוודור וברזיל, מאמן ארגוני טרור, מהדק את הקשר עם ממשלות אנטי-אמריקאיות (במיוחד ונצואלה, קובה וניקרגואה), מקים אתרי ניסוי של טילים בליסטים, ומספק כטב"מים קטלניים וציוד להקמת מנהרות תת-קרקעיות להברחת סמים וטרוריסטים לארה"ב.

*השורה התחתונה: שיטית בי פעם אחת, התבייש לך; שיטית בי פעמיים, הבושה שלי! אחרי 44 שנים שהאייתולות משטים בארה"ב, ופוגעים קשות במעמדה האסטרטגי של ארה"ב בעולם, הגיע הזמן לבדוק את כדאיות האופציה הדיפלומטית, ולשקול את החלפתה על ידי אופציה של שינוי משטר או אופציה של איום צבאי אמין המרחף מעל ראש האייתולות.

יהודה ושומרון

ישראל-סעודיה ושליטה ישראלית על רכסי יו"ש (סרטון)

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"ערוץ 7", 13 ספטמבר 2023, https://www.inn.co.il/news/613823

*זירת הסכם עם סעודיה היא המזרח התיכון הגועש והבלתי-וודאי;

*סעודיה מונחית על ידי אינטרסים סעודים ולא פלסטינים;

*סעודיה – בניגוד – למחלקת המדינה – מודעת להתנהלות האלימה הפלסטינית במישור הבין-ערבי, ולכן אינה פועלת להקמת מדינה פלסטינית;

*הסכם שלום (או נורמליזציה) עם סעודיה אינו נדבך קריטי לביטחון ישראל בהקשר הוולקני של המזרח התיכון, לעומת רכסי יו"ש שהשליטה בהם היא תנאי לקיום ישראל במזה"ת.

ירושלים

קונסוליה אמריקאית בירושלים – פגיעה בארה"ב ואתגר לישראל

"מידה" https://bit.ly/3mRILTa

English edition  https://bit.ly/3nRXqNv

אם הנשיא ביידן יסוג מהכרת קודמו, הנשיא טראמפ, בירושלים המאוחדת כבירה הבלעדית של ישראל, ומושב שגרירות ארה"ב בישראל, הוא יישם את תפישת העולם של מחלקת המדינה (מחמ"ד) הפועלת לחלוקת ירושלים, ונכשלת בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת.

לדוגמא, ב-1948 הובילה מחמ"ד מערכה ברוטלית נגד הקמת המדינה היהודית; ב-1978/79 תקעה סכין בגב השאה הפרסי הפרו-אמריקאי וסייעה לאייתולה חומייני האנטי-אמריקאי להשתלט על איראן; בשנות ה-80' ראתה בסדאם חוסיין בעל-ברית ראוי לשיתוף-פעולה מודיעיני ומסחרי; ב-2009 היפנתה עורף לנשיא מובראק הפרו-אמריקאי ואימצה לחיקה את "האחים המוסלמים" (ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם); ב-2011 פעלה להפלתו של קדאפי והפכה את לוב לאתר מרכזי של טרור אסלאמי בינלאומי; ב-2015 היתה גורם מרכזי בהענקת 150 מיליארד דולרים למשטר האייתולות באיראן והכשרתם כאילו היו אמינים ושומרי-חוק; ב-2021 פועלת מחמ"ד לתיאום עמדות עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים, ממשיכה לחזר אחר משטר האייתולות למרות מעורבותו העמוקה בטרור ומלחמות אזוריות וגלובליות; מחזרת אחר חמאס והטרור החות'י בתימן, אך מפעילה לחצים על סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות הפרו-אמריקאים; ועוד.

אימוץ עמדת מחמ"ד בסוגיית ירושלים יהווה הפרה של החוק האמריקאי, התעלמות ממציאות בת-3,000 שנים המתועדת למשעי בממצאים ארכיאולוגים ונוספים, סטירת לחי למורשת האבות-המייסדים של ארה"ב, ותפגע באינטרסים מדיניים-ביטחוניים של ארה"ב.

ירושלים המאוחדת והחוק האמריקאי

הקמת קונסוליה אמריקאית בירושלים –שתהייה למעשה שגרירות אמריקאית לרשות הפלסטינית – תהווה הפרה בוטה של "חוק השגרירות בירושלים" שזכה לתמיכה-רבתי בציבור האמריקאי ורוב סוחף בשני בתי הקונגרס, ונכנס לתוקף בנובמבר 1995.

לפי "חוק השגרירות בירושלים":

"ירושלים תמשיך להיות מאוחדת תוך הגנה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"יש להכיר בירושלים כעיר הבירה של ישראל, וכמקום מושבה של שגרירות ארה"ב בישראל….

"ב-1990 אישרו שני בתי הקונגרס – פה אחד – את החלטה מספר 106 המבטאת עמדה נחרצת בזכות אחדות ירושלים תוך שמירה על זכויות כל הקבוצות האתניות והדתיות בעיר….

"ב-1992 אישרו בית הנבחרים והסנאט – פה אחד – את החלטה מספר 113… המציינת את השנה ה-25 לאיחוד ירושלים ומדגישה את תמיכת הקונגרס באחדות העיר….

"ב-1996 תחגוג ישראל את יובל ה-3,000 לנוכחות היהודית בירושלים שהתחילה בתקופת דוד המלך….

"התייחסות החוק ל'שגרירות ארה"ב' כוללת את משרדי השגרירות ואת מגורי שגריר ארה"ב…."

ירושלים המאוחדת ומורשת "האבות המייסדים"

המתיישבים הראשונים (שהגיעו בתחילת המאה ה-17) ו"האבות המייסדים" של ארה"ב – שראו עצמם כ"עם הנבחר המודרני" ב"ארץ המובטחת המודרנית" – הושפעו רבות על ידי מורשת התנ"ך, כולל הצלחת דוד המלך לאחד את 12 שבטי ישראל (בדומה לאיחוד 13 המושבות/מדינות שהביא להקמת ארה"ב) ולהעביר את עיר הבירה מחברון לירושלים (בדומה להעברת עיר הבירה מפילדלפיה לוושינגטון בשנת 1800), שלא הייתה שייכת לאף שבט (בדומה לוושינגטון שאינה שייכת לאף מדינה).

דוד המלך נכנס לירושלים 3,000 שנים לפני כניסת הנשיא ביידן לבית הלבן, ו-2755 שנים לפני הכרזת העצמאות של ארה"ב.

על השפעת ירושלים על "האבות המייסדים" של ארה"ב אפשר ללמוד מהעובדה שבארה"ב יש 18 ערים ועיירות בשם ירושלים (4 במרילנד; 2 בוורמונט, ג'ורג'יה וניו יורק;  ו-1 באוהיו, מישיגן, ארקנסו, צפון קרולינה, אלבמה, יוטה, רוד איילנד וטנסי), 32 ערים ועיירות בשם Salem (שלם – השם המקורי של ירושלים), והרבה אתרים בשם Zion (ציון – שם נרדף לירושלים וארץ ישראל). בארה"ב יש אלפי ערים, עיירות, הרים, צוקים, מדבריות, פארקים לאומיים ורחובות הנושאים שמות תנ"כיים (לדוגמא, 83 שילה, 34 בית אל, 27 חברון, 19 יריחו, 18 ציון, 18 בית לחם, 18 פסגה, 10 גילעד, 9 רחובות, 9 שומרון, 8 בועז, 5 גלבוע, וכו'.).

ירושלים המאוחדת ואינטרס ארה"ב

הכרת הנשיא טראמפ במאי 2018 במציאות ההיסטורית של ירושלים המאוחדת כעיר הבירה הבלעדית של ישראל, ולכן מקום מושב שגרירות ארה"ב בישראל, שידרגה את תדמית ההרתעה של ארה"ב, והעבירה מסר ברור לעולם: בניגוד לנשיאים קלינטון, בוש ואובמה שחששו מתגובות אלימות (טרור ערבי/אסלאמי) ליישום "חוק השגרירות בירושלים" מ-1995, ארה"ב שוב אינה נרתעת מלחצים ואיומים, אלא מכירה במציאות ההיסטורית של ירושלים מאוחדת. יישום החוק הצביע על הפער הרעיוני והמדיני בין הנשיא טראמפ ורוב הציבור והקונגרס בארה"ב לבין האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקאים ואירופה הרופסת. ההחלטה גם הדגישה את הפער בין עמדת רוב הציבור האמריקאי ורוב נבחריו בקונגרס לבין מחלקת המדינה בעלת תפישת העולם הקוסמופוליטנית והרב-לאומית, המקילה-ראש במורת האבות המייסדים של ארה"ב ובחופש הפעולה המדינית והביטחונית העצמאית של ארה"ב נגד גופים פורעי-חוק.

בניגוד להערכות קודרות של מומחי מחמ"ד והתקשורת "העילית" בארה"ב – השוגים בשיטתיות בכל הקשור למזה"ת – יישום "חוק השגרירות בירושלים" לא החמיר את הטרור הפלסטיני, ערבי ומוסלמי. הם גם שגו כאשר הזהירו מפני התפרצות גל טרור בתגובה לאיחוד ירושלים והחלת החוק הישראלי על מזרח העיר ב-1967.

לעומת זאת, הימנעות מישום החוק (מ-1995) – על ידי הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה – פגעה בתדמית ההרתעה של ארה"ב, מכיוון שניתפשה ככניעה ללחץ ואיומים של גורמים ערבים/מוסלמים. אי-ישום החוק גם הקצין את ציפיות ותביעות הערבים, לא קידם את תהליך השלום, החריף את הטרור הבינלאומי, ולכן פגע בביטחון ארה"ב.  לדוגמא, ב-1998 הרסו שתי משאיות תופת את שגרירויות ארה"ב בקניה וטנזניה וגרמו להרג 224 איש; בשנת 2000 נרצחו 17 מלחים אמריקאים בפיגוע של הטרור האסלאמי במשחתת האמריקאית USS Cole בנמל עדן; ב-2001 נרצחו 2,977 איש בפיגועי "מגדלי התאומים", הפנטגון ו"אמריקן איירליינס"; ועוד.

הדיפת הלחץ האמריקאי בסוגיית ירושלים

ב-1949, בעיצומה של מלחמת העצמאות לחצה ארה"ב להימנע מסיפוח מערב ירושלים "הכבושה" (כמו גם "שטחים כבושים" בגליל, שפלת החוף והנגב), ולהסכים לבינאום העיר.

ב-1950 גבר הלחץ – שלווה באיום לנקוט בצעדי ענישה דיפלומטים וכלכליים – אבל רה"מ דוד בן גוריון הגיב בהכרזה על ירושלים כבירת ישראל (13 דצמבר 1949), העברת משרדי ממשלה רבים מתל אביב לירושלים, שדרוג תשתית התעבורה לירושלים, העברת אלפי עולים לשכונות חדשות שנבנו צמוד לקווי שביתת הנשק בירושלים, והקצאת קרקע להרחבת הבנייה בעיר.

ב-1953 העביר בן גוריון את משרד החוץ לירושלים על אפם וחמתם של הנשיא דווייט אייזנהאואר ומזכיר המדינה פוסטר דאלאס שאיימו בהחרמת המשרד על ידי השגרירות של ארה"ב.

ב-1967 פעל הנשיא לינדון ג'ונסון לפי עצתם של מזכיר המדינה דין ראסק (שהיה ממובילי ההתנגדות להקמת המדינה) ומזכיר ההגנה רוברט מקנמארה, הזהיר את רה"מ לוי אשכול מפני איחוד ירושלים ובנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים, וציין שלפי החוק הבינלאומי מעמדה של העיר הוא בינלאומי ולא ישראלי. אבל, אשכול אימץ את "דוקטרינת בן גוריון", הדף את הלחצים, איחד את העיר והקים את שכונת רמת אשכול מעבר ל"קו הירוק", בנוסף להקמת הישוב הראשון בגוש עציון (כפר עציון), וההתיישבות הראשונה בבקעת הירדן ורמת הגולן.

ב-1970 שכנע מזכיר המדינה וויליאם רוג'רס את הנשיא ריצ'רד ניקסון ללחוץ על ישראל לוותר על הריבונות ב"אגן הקדוש" בירושלים, ולהימנע מהרחבת הבנייה בירושלים מעבר ל"קו הירוק". אבל רה"מ גולדה מאיר הרחיבה את הבנייה באופן דרמטי, והקימה את השכונות רמות אלון, גילה, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב, המאכלסות היום כ-150,000 איש, ומעניקות לירושלים מרחב פיתוח אדיר מפאתי בית לחם, דרך פאתי מדבר יהודה ועד פאתי רמאללה.

בשנים 1992-1977 הדפו ראשי הממשלה מנחם בגין ויצחק שמיר לחץ שיטתי של ארה"ב והקהיליה הבינלאומית, הרחיבו את הבנייה בירושלים ושלחו מסר ברור: ירושלים היא בירתה הבלעדית של ישראל ואינה עומדת למשא ומתן!  כמו בתקופות בן גוריון, אשכול וגולדה, הדיפת הלחץ האמריקאי הביאה למתיחות קצרת-טווח ולשדרוג ארוך-טווח של ההערכה האסטרטגית כלפי ישראל.

"[ב-1978] דקות ספורות לפני סיום המו"מ המוצלח בין רה"מ בגין לבין הנשיא המצרי אנוואר סאדאת בקאמפ דייויד, בתיווך הנשיא ג'ימי קארטר, העביר קארטר לבגין את בקשת סאדאת להוסיף את סוגיית ירושלים למו"מ. בגין סירב לבקשה בנחישות והוסיף: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תידבק לשוני לחיכי אם אשכחכי'" (סיפרו של יהודה אבנר, The Prime Ministers – An Intimate Portrait of Leaders of Israel).

ב-2021 טוב יעשה רה"מ נפתלי בנט אם ילמד את התנהלות קודמיו בכל הקשור לעמידה בלחצים בכלל, ובסוגיית ירושלים בפרט.

טוב יעשה רה"מ בנט אם יפנים שקיים יחס ישר בין רמת ההערכה האסטרטגית שארה"ב והעולם רוחשים לישראל, לבין רמת הדבקות שישראל מפגינה (במעשים ולא רק בדיבורים) כלפי ירושלים.

חגים יהודיים

חנוכה מושרשת במורשת האמריקאית

"ישראל היום", https://bit.ly/2zw83x9

English edition  https://bit.ly/2SbCQ9B

מורשת חג החנוכה המקדשת את רעיון החירות וכושר העמידה מול אתגרים ואיומים עצומים, מושרשת בחברה האמריקאית מתקופת המתיישבים הראשונים במאה ה-17, דרך האבות המייסדים במאה ה-18 ועד היום. עוצמת המורשת תורמת ליחס חיובי של רוב אוכלוסיית ארה"ב כלפי המדינה היהודית.

ב-16 לאוקטובר 2018 הנפיקה רשות הדואר האמריקאי את הבול השנתי של חנוכה, המבטא את מקום חג החנוכה בהוויה ההיסטורית, תרבותית ופוליטית של ארה"ב.

ב-8 לדצמבר 2017 קיים הנשיא טראמפ את הטקס השנתי של הדלקת נרות חנוכה בבית הלבן ואמר: "נס החנוכה הוא נס ישראל…. יוצאי חלציהם של אברהם, יצחק ויעקב חוו רדיפות מזעזעות, אך אין כוח היכול לשבור את רוחם ולכבות את אמונתם…." ב-14 לדצמבר 2016 אמר הנשיא אובמה בטקס דומה בבית הלבן: "יש להעניק תשומת לב למאבק המכבים ברודנות וללמוד שגם ברגעי השפל העמוקים ביותר יש לשמור על התקווה…. יש האומרים שג'ורג' וושינגטון הושפע על ידי אור החנוכה, כאשר הבחין בחייל יהודי שאחז בחנוכיית חנוכה למרות השלג סביבו…."

ב-6 לדצמבר כתב השגריר האנק קופר, שהיה ראש סוכנות ההגנה האסטרטגית בארה"ב: "עם הדלקת הנר השמיני של חנוכה, היהודים מסיימים את חגיגת ניצחון המכבים לפני אלפיים שנים, המציינת את אהבת החירות המאפיינת את המערב בעמידה מול אויב משותף המאיים על קיומנו וחירותנו.  אנו זקוקים למכבים בעידן המודרני…."

בדצמבר 1993 ניפצה לבנה חלון בבית יהודי שהציג חנוכיה בעיר בילינגס במדינת מונטנה.  תגובת 80,000 תושבי העיר, כולל 50 משפחות יהודיות, היתה: "לא במחוזותינו!"  העיתון המקומי, "בילינגס גאזט", יצא במהדורה מיוחדת עם חנוכייה על כל עמוד השער, ששוכפל על ידי תושבי העיר, הודבק באתרים ציבוריים ועל חלונות אלפי בתים בעיר. עשרות תושבים צעדו ברחוב הראשי של העיר ובידיהם חנוכיות. כמו כן, מאז 1994 מקיים מושל מונטנה טקס הדלקת נרות חנוכה בבנין הקפיטול בעיר הבירה, הלנה.

המכללה הצבאית ווסט פוינט, המובילה בארה"ב, שנוסדה ב-1802, מציגה את פסלו של יהודה המכבי, יחד עם יהושע בן-נון, דוד המלך, אלכסנדר הגדול, הקטור, הקיסר יוליוס, המלך ארתור, קרל הגדול וגודפרי מבולון – תשעת המנהיגים הצבאיים המובילים בהיסטוריה האנושית.

הבולטים בדור המייסדים האמריקאי כונו "המכבים המודרנים" עקב תרומתם החריגה למלחמת העצמאות בבריטים: הנשיאים ג'ורג' וושינגטון, ג'ון אדאמס ותומאס ג'פרסון, המדען בנג'מין פרנקלין, המהפכנים פטריק הנרי ופול רוויר, האידיאולוג תומאס פיין, מנהיגי "מסיבת התה", ועוד.

ב-2018 ארה"ב וישראל הן שתי הדמוקרטיות המערביות היחידות הדבקות במורשת המכבים: הדגשת החירות תוך כדי הדיפת איומים, לחצים ופיתויים; סירוב להקריב עקרונות ושיקולים ארוכי-טווח על מזבח אופורטוניזם ורווחים קצרי-טווח; וכוח עמידה בכל-מחיר מול משטרים וארגונים פורעי-חוק הנהנים מרוח-גבית של פייסנות, רפיסות, פשטנות והרהורי-לב של גורמים במערב.

שיתוף הפעולה בין השתיים בהגנה על החירות והמוסר – למרות אי-ההסכמה בנושאים אחרים – תורם רבות להישרדות הדמוקרטיות המערביות מול אויבים ויריבים.

גולן

תובנות מפלישת רוסיה לאוקראינה

"חדשות מחלקה ראשונה", https://bit.ly/3603FJS

English edition  https://bit.ly/3hNd0Y6

ללא קשר לתוצאות הפלישה הרוסית לאוקראינה, היא מהווה קריאת-השכמה למעצבי מדיניות ודעת קהל בישראל ובמערב.

הפלישה חושפת בערוותן מספר הערכות המעצבות את תפישת העולם של הממסד המדיני והביטחוני במערב (אך לא את תפישת העולם של רוב מדינות העולם), המנסה לשכנע את ישראל לאמץ אותן.

לדוגמא:

*האשלייה שרוב מדינות העולם מאמצות את הלך הרוח של "סדר עולמי חדש" שהוא לכאורה יותר-יציב, פחות-נפיץ, יותר-סובלני, נוטה לדו-קיום בשלום, ממוקד יותר ב"חמאה" מאשר ב"תותחים".

*הערכה שתם עידן המלחמות הגדולות והפלישות הצבאיות המסיביות.

*האמונה שהסכמי שלום, ערבויות ביטחון ומענקים כלכליים נדיבים חיוניים יותר לביטחון לאומי מאשר שידרוג כח הרתעה. וכך, זרעי ההרס באוקראינה נזרעו במזכר בודפשט מדצמבר 1994 שהעניק לאוקראינה ערבויות ביטחוניות של ארה"ב, בריטניה ורוסיה תמורת התפרקותה ממאגר הנשק הגרעיני (שהיה השלישי בגודלו בעולם). ב-2022 נחשפות הערבויות בערוותן.

*התעלמות מאופיין הזמני, רופף, בלתי-אמין ועתיר דרכי-מילוט של כל ערבויות הביטחון, כולל אלו של "ברית נאט"ו" הנחשבות למוצקות ביותר. אבל לפי סעיף 5 של "ברית נאט"ו כל אחת מחברות נאט"ו תבוא לעזרת מדינה-חברה העומדת בפני מתקפה צבאית "כפי שהיא מוצאת לנכון, כולל שימוש בצבא…."

כפי שהיא מוצאת לנכון….

*ההנחה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון חיוניים לביטחון לאומי יותר מכח הרתעה צבאי, עומק אסטרטגי וטופוגרפיה-שולטת מתעלמת מהעובדה שהסכמי שלום וערבויות ביטחון הם רופפים וזמניים, לעומת טופוגרפיה-שולטת (לדוגמא, רמת הגולן ורכסי יו"ש) ועומק אסטרטגי שהם קבועים.

*מגמת קיצוץ בתקציב הביטחון למרות שקיצוץ נתפש בעיני אויבים, יריבים ובעלי-ברית ככרסום בכח ההרתעה (בעולם הסוער), המחריף את אי-היציבות, פוגע בביטחון הלאומי, ומעניק רוח-גבית לטרור ומלחמות.

*הטענה שאופציה דיפלומטית עדיפה על איום באופציה צבאית במו"מ עם משטרים פורעי-חוק (כגון משטר האייתולות באיראן, חיזבאללה, חמאס והרש"פ), גם אם התנהלות משטרים אלו מפגינה בשיטתיות שאינם מנהלים מו"מ בתום-לב (חזון חיסולי, מערכת חינוך לטרור, הסתה, פעילות טרור, הפרת הסכמים).

*האמונה שלאומיות מפנה את הדרך, בהדרגה, לקוסמופוליטיות ודו-קיום בשלום בינלאומי.

*התייחסות למשטרים פורעי-חוק על בסיס התנהלותם העתידית והספקולטיבית יותר מאשר התנהלותם בעבר ובהווה, למרות שהתנהלות העבר וההווה חושפת את עוצמת השורשים ההיסטורים של חזונם והתנהלותם.

*האשלייה שטרור בפרט, והתנהלות פורעת-חוק בכלל, הם מונחי-יאוש ותסכול מדיניים וכלכליים, ולא מונחי-חזון קיצוני, רעיוני, דתי, היסטורי.

המערב פועל בשיטתיות לשכנוע ישראל לסגת מהטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש בתמורה להסכמי שלום, ערבויות ביטחוניות וחבילה כלכלית וצבאית נדיבה ביותר. אבל, פלישת רוסיה לאוקראינה, תגובת המערב ומזכר בודפשט מ-1994 שופכים אור על תחושת הביטחון המזויפת וההרסנית המאפיינת הסכמים אלו. התנהלות העולם הרחב, ובמיוחד במזרח התיכון הנפיץ, מדגישה את מרכזיות כח-ההרתעה הצבאי (כולל טופוגרפיה וגיאוגרפיה) בגיבוש ביטחון לאומי אמין.

בניגוד לאוקראינה (השנייה בגודל שטחה באירופה), אין לישראל עומק אסטרטגי (14 ק"מ בין נתניה לטול כרם!), ולכן יש לה מרווח-שגיאה זעום ביותר. לדוגמא, אילו מתקפת-פתע בהיקף של מלחמת יום הכיפורים הייתה מסתערת על ישראל של טרום-1967 (ללא העומק האסטרטגי של חצי האי סיני והטופוגרפיה השולטת של רמת הגולן ויו"ש), הייתה המתקפה מחסלת את המדינה היהודית.

על ישראל לגבש ביטחון לאומי העומד בפני התרחיש הרע ביותר (כפי שמתבקש במזה"ת) ולא בפני תרחישים מתונים (כפי שנהוג במערב השאנן והרגוע-יחסית).

 

טרור איסלמי

חמאס ופלסטינים: שלובים או נפרדים?

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, "במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה"ב"
"מעריב", 3 ינואר 2023, bit.ly/41Imdai

English edition  bit.ly/489Wxpq

תפישת העולם המערבית נחושה להפריד בין חמאס לבין האוכלוסייה הפלסטינית בעזה. אבל היא מנוגדת למציאות המזרח תיכונית, החושפת שילוב ברור בין חמאס לבין רוב הפלסטינים (גם ביו"ש), חברתית, חינוכית, תרבותית, רעיונית ודתית.

המציאות המזרח תיכונית גם מציגה את חמאס כמדינת טרור ולא רק ארגון טרור. לכן, רוב ערביי עזה חגגו בהתלהבות את זוועות ה-7 לאוקטובר, ורואים בטרור אב-טיפוס של גבורה במסגרת מלחמת-קודש לקידום חזון עקירת "הישות הכופרת היהודית".

פוטנציאל הטרור של אוכלוסיית עזה הודגש עוד ב-29 ליוני 1967, במסמך של הרמטכ"ל האמריקאי, הגנרל ארל ווילר, שהוגש למזכיר ההגנה האמריקאי, רוברט מקנאמארה. המסמך הציג את מפת גבולות הביטחון המינימלי של ישראל, שכללה את רמת הגולן, רכסי יו"ש, רצועת החוף מאילת לשארם א-שייך ו… רצועת עזה: "[רצועת עזה] מהווה מובלעת של חתרנות וטרור, ושליטה בה תקנה לישראל יתרון צבאי…. עזה מהווה אתר אמונים של הטרור הפלסטיני….. שליטת ישראל ברצועת עזה תצמצם את איום הטרור ב-80%…."

פוטנציאל הטרור של ערביי עזה ממונף מ-1947 על ידי "האחים המוסלמים", שהוא ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם, שהקים את חמאס ב-1988. עזה הייתה בין חמישה הסניפים שהוקמו על ידי "האחים המוסלמים" בתחום המנדט הבריטי (חיפה, יפו, שכם, ירושלים ועזה). הסניף העזתי היה צמוד למרכז "האחים המוסלמים" במצרים, ופעל בעיקר בקרב המעמד הבינוני. אבל, משנות ה-90' הרחיב חמאס את פעילותו בקרב ערביי עזה והפך לגורם מרכזי בזירה החברתית, רעיונית ודתית.

הזדהות ערביי עזה עם "האחים המוסלמים" וחמאס גדלה בהדרגה מאז החתימה על הסכם אוסלו ב-1993, בעקבות החלטת ערפאת ומחמוד עבאס להקים את מערכת החינוך לשנאה (קו-יצור של טרוריסטים), ההסתה במסגדים והאדרת הטרור. בתחילה הביאה הנחלת הטרור לשדרוג מעמד הרשות הפלסטינית, אך  עד מהרה הזניקה את התמיכה בחמאס, שהפך לחלק בלתי-נפרד מהתרבות העזתית ומודל-לחיקוי עבור רוב הנוער הפלסטיני.

מודעות הרשות הפלסטינית להזדהות הגוברת עם חמאס – ולהפיכת חמאס מארגון טרור למדינת טרור בעזה (תחילה) – גרמה להחלטת הרשות הפלסטינית להימנע מקיום בחירות מאז 2005 מחשש  לניצחון סוחף של חמאס. תגובת ערביי עזה לטבח ופרעות ה-7 לאוקטובר הבהירה שהחמאס הוא אכן בשר מבשרה של האוכלוסייה העזתית, ושיוקרת חמאס הרקיעה שחקים בעזה וביו"ש.

כדי להקל על גיבוש הצעות לפתרון סכסוכים, המערב מעדיף ליצור מציאות אלטרנטיבית, אופטימית, צפויה ונוחה יותר ממציאות המזרח תיכונית – בת 1,400 השנים – שהיא מתסכלת, אלימה, בלתי-צפויה ובלתי-נוחה. מכאן ההנחה של מעצבי מדיניות מערביים שחמאס וערביי עזה אינם משולבים, אלא נפרדים, תרבותית ורעיונית, ולכן האוכלוסייה היא לכאורה חפה-מפשע ואין לפגוע בה.

אבל, המציאות המזרח תיכונית מתעדת שמהות החמאס מבטאת את הערכים, תפישת העולם והחינוך של רוב ערביי עזה, השולחים את ילדיהם למערכת החינוך של חמאס, למסגדי החמאס ולהתקהלויות ההמוניות המשבחות את טרור חמאס.

בניגוד לתובנה המקובלת במערב, חמאס אינו ארגון טרור כמו "הנתיב הזוהר" בפרו, "הבריגדות האדומות" באיטליה, "הפעולה הישירה" בצרפת, "הכוחות המזויינים המהפכניים" בקולומביה וגם לא דאע"ש בסוריה ועיראק, וארגוני טרור נוספים המייצגים מיעוט וגורמי שוליים במדינותיהם, ומפעילים טרור נגד רוב האוכלוסייה, והממסד הממשלתי, תרבותי, חינוכי ודתי. בניגוד לארגוני טרור אלו חמאס הוא מדינת הטרור של רצועת עזה, חלק בלתי-נפרד של התשתית החינוכית, תרבותית ודתית של עזה, וזוכה להזדהות מצד רוב תושבי הרצועה. חמאס זוכה לתמיכה רחבה יותר מהתמיכה של תושבי סוריה במשטר אסאד, תושבי איראן במשטר האייתולות, ויותר מהתמיכה שזכו סדאם חוסיין בעיראק וקדאפי בלוב.

מדיניות מערבית המתעלמת ממציאות המזרח התיכון – כפי שמאפיין את מדיניות המערב כלפי איראן – אינה מכירה בשילוב בין חמאס ורוב גדול של ערביי רצועת עזה, מנסה לבלום את מתקפת צה"ל, מזרימה אדרנלין לוורידי חמאס, מעניקה רוח גבית לטרור האסלאמי האנטי-מערבי, ומקשה על מלחמת ישראל והמערב בטרור האסלאמי.