ביקור אובמה במזה"ת כולל ישראל, במרץ 2013, עשוי לבשר שינוי מדיניות לעומת ביקור 2009 שפסח על ישראל. אבל, המינוי של ג'ון קארי (מזכיר המדינה), צ'אק הייגל (מזכיר ההגנה) וג'ון ברנאן (ראש ה-CIA) – חברי "מועדון פלשתין-תחילה" – עלול לבשר שינוי טקטי בלבד לקידום מדיניות המשך.
ביקור 2009 התקיים בהשראת ההנחה שנשיא חדש וכריזמטי יכול לשקם את כלכלת ארה"ב ובמקביל ליישם מדיניות חוץ וביטחון המבוססת על הידברות ולא על הדברה, לפייס את העולם המוסלמי, לשכנע את איראן באמצעי דיפלומטיה וסנקציות לזנוח שאיפות מגלומניות ולפתור את הסכסוך הישראלי-פלשתיני. ביקור 2009 התבסס על התפישה הרואה בנושא הפלשתיני את שורש זעזועי המזה"ת, בבת-העין של המדיניות האסלאמית, חוליה חיונית לגיבוש חזית ערבית נגד איראן וליבת הסכסוך הערבי-ישראלי. ישראל נתפשה כבעלת-ברית משנית במקרה הטוב או כנטל במקרה הרע.
ההתפרצויות האלימות, הבלתי-צפויות והאנטי-אמריקאיות במזה"ת מאז ביקור 2009 – שאינן קשורות כלל לעניין הפלשתיני – טפחו על פני אובמה שנכשל בהשגת יעדיו. "החורף הערבי" הסוער, מהאוקיינוס האטלנטי ועד המפרץ הפרסי, שופך אור נוסף על ייחודה של ישראל כבעלת הברית היחידה של ארה"ב שהיא יציבה, צפויה, בעלת יכולות ביטחוניות ואזרחיות חדשניות, דמוקרטית וללא-תנאי.
ביקור מרץ 2013 יתקיים כאשר האיומים על אינטרסים אמריקאים מחריפים בשיטתיות. שעון החול האיראני אוזל, מדיר שינה מעיני בעלות-ברית ערביות של ארה"ב וחושף את אשליית הסנקציות. הלבה הרותחת ברחוב האסלאמי מאיימת לגלוש לירדן, כווית, בחריין, סעודיה וחברות נוספות במועדון המתדלדל של משטרים ערביים פרו-אמריקאים, וחושפת את מועדון "האביב הערבי" בערוותו. עיראק בסכנת התפוררות, הופכת למדינת-חסות של איראן ולבסיס של הטרור הבינלאומי, במקום אי של בחירות חופשיות, ומביכה את חסידי "מצעד הדמוקרטיה הערבית". מצרים הפכה ממוצב פרו-אמריקאי למקפצה מרכזית של התנערות אזורית של "האחים המוסלמים" האנטי-מערביים. בניגוד לאנשי "פלשתין תחילה", מנהיגי ערב שקועים בזירה הפנימית הגועשת ובאיום הקטלני האיראני, ולא בעניין הפלשתיני, שלא עמד אף פעם בראש מעייניהם, ללא קשר להתבטאויותיהם.
ביקור מרץ 2013 יתקיים כאשר החורף הערבי מדגיש שיחסי ישראל-ארה"ב אינם סבים על הציר הפלשתיני, אלא על ציר של איומים אזוריים וגלובליים משותפים. כאשר האיומים על יעדים אמריקאים בארה"ב ובעולם גוברים, אך הפרופיל הצבאי האמריקאי בנסיגה, עולה חיוניותה של ישראל כבעלת-ברית יחידה המסוגלת להוציא ערמונים לוהטים מן האש, עבור ארה"ב, ללא חיילי ארה"ב.
על רקע האיומים הדרמטיים ב-2013, אובמה יוכל להציע הרחבה דרמטית בשיתוף הפעולה עם ישראל. לדוגמא, שדרוג נמל אשדוד לצרכי הצי ה-6 והעברת מערכות קרב מתוחכמות מבסיסי ארה"ב באירופה לישראל לשימוש ארה"ב בעת משברים בירדן ובמפרץ. התמקדות אמריקאית באיומים משותפים, ולא בעניין הפלשתיני, תעודד את ריאד ותרתיע את טהרן.
ביקור אובמה יבוא בעקבות הבחירות בישראל שהמחישו את מרכזיות ענייני הפנים. הבוחר הישראלי ספקני לגבי "תהליך השלום" ו"שטחים תמורת שלום", אינו בוטח במחמוד עבאס ומסתייג מ"ויתורים כואבים". אך הבוחר הישראלי חרד מהאיום הגרעיני האיראני.
ב-1981 הפעיל הנשיא רייגן לחץ ברוטלי על רה"מ בגין – כולל אמברגו צבאי – כדי למנוע מתקפת-מנע נגד הכור הגרעיני בעיראק, מחשש שתגרום למלחמה אזורית. בגין הדף את הלחץ וארה"ב הודתה לישראל בעקבות מלחמת המפרץ ב-1991: "תודה לישראל שחסכה מארה"ב עימות גרעיני". האם אובמה ינסה לכבול את ידי ישראל, או ישכיל למנף את יכולות ישראל למניעת פגיעה קטלנית איראנית בארה"ב והעולם החופשי?!
הנשיא אובמה עלול להמשיך להתעלם ממציאות המזה"ת, לשעבד אינטרסים אמריקאים קריטיים לעניין הפלשתיני וללחוץ על ישראל – באמצעות "דבש" או "חומץ" – להמשיך במדרון הוויתורים. על אובמה ללמוד את לקחי הלחץ האמריקאי לוויתורים ישראלים. למשל, ההקפאה חסרת-התקדים של הבנייה בירושלים המזרחית וביו"ש בנובמבר 2009 הקצינה את עמדות מחמוד עבאס. הנסיגה מלבנון והוויתורים חסרי התקדים שהוגשו ביולי 2000 הציתו את גל הטרור חסר-התקדים של האינתיפאדה השנייה. ההסכמה לשתף את החמאס בבחירות ינואר 2006 גרמה לשתי מלחמות בדרום ולטרור טילים שיטתי מעזה. לפי הביוגרפיה של המנהיג היהודי האמריקאי, מקס פישר, Quiet Diplomat ,הנשיא אייזנהאואר הודה ש"לא הייתי צריך ללחוץ לנסיגת ישראל מסיני" שליבתה את הרדיקליות האנטי-אמריקאית של נאצר.
ביקור אובמה בישראל, במרץ 2013, יבהיר האם נשיא האמריקאי נחוש בדעתו ללמוד מההיסטוריה על ידי חזרה על – או הימנעות מ- שגיאות קריטיות.
