על הנשיא טראמפ לסרב לפניות שלא לקצץ/לבטל/להשעות סיוע כספי לרשות הפלשתינית ולאונר"א התומכים בחינוך לשנאה וטרור.
על טראמפ לפעול כמו רשויות אכיפת–חוק ולוחמה בטרור שאינן נרתעות מאיומים שפעילותן תגרום להחרפת הפשע והטרור. מנהיגים הנרתעים מאיומי פושעים וטרוריסטים אינם ראויים לאמון הבוחר.
השעיית הסיוע תבטא הימנעות מ– ולא חזרה על – שגיאות נשיאים קודמים שהעניקו רוח גבית לחינוך לשנאה ולטרור. ההשעייה עלולה לגרום להתגברות טרור לטווח-המיידי, אך תשדרג את תדמית ההרתעה של ארה"ב לטווח הארוך ואת ההכרה בעובדת החיים: אין ארוחות חינם!
ההשעייה תשריש מסר של מלחמה נחושה בטרור ולא פייסנות; והשתחררות מהאשלייה שסיוע כספי לתומכים בטרור (כמו לתומכים בפשע) אינה מקדמת זכויות אזרח, אלא מוסיפה שמן למדורת החינוך לשנאה, האדרת טרוריסטים ותמיכה במשפחות טרוריסטים. הקרבת המציאות המורכבת, מאתגרת ותובעת מחיר – של לוחמה בטרור – על מזבח הרהורי לב פשטניים ומפתים, משדרת רפיסות המעניקה רוח גבית לארגוני ומשטרי טרור ורוח נגדית לארה"ב ובעלות-בריתה.
הנשיא טראמפ עשוי להיות הנשיא הראשון המבין שאונר"א אינה פותרת – אלא מנפחת ומסלפת – את בעיית הפליטים הפלשתינים על חשבון משלם המיסים האמריקאי והמלחמה בטרור. בניגוד ל"נציבות האו"ם לפליטים" ו-6,400 עובדיה שיישבו מחדש כ-100 מיליון פליטים ברחבי העולם, אונר"א ו-30,000 עובדיה מנציחה ומסלפת את מעמדם של 320,000 פליטי 1948. בניגוד ל"נציבות הפליטים", אונר"א מאפשרת את הנחלת מעמד הפליטות – שניתן גם לעובדים ערבים זרים ששהו בארץ רק שנתיים לפני פרוץ מלחמת העצמאות – לדורות הבאים.
התייחסות טראמפ לעניין הפלשתיני מקרינה הכרה בהתייצבות השיטתית של הפלשתינים לצד אויבי ויריבי ארה"ב והעולם הדמוקרטי מגרמניה הנאצית, דרך הגוש הסובייטי, האייתולות, צדאם חוסיין, בן לאדן, צפון קוריאה, ונצואלה, קובה וסין; בהכשרה שהפלשתינים העניקו לטרוריסטים באירופה, אפריקה ואמריקה הלטינית; ובחתרנות וטרור פלשתינים נגד משטרים ערביים, הגורמים לערבים להמטיר על הפלשתינים שפע מלל אך לא מעש.
שינוי דרמטי בהתייחסות טראמפ לעניין הפלשתיני עשוי לבטא מודעות לתפקיד המשני של העניין הפלשתיני בהקשר הסכסוך הערבי-ישראלי, ובהשוואה לאתגרים המזרח תיכוניים העומדים בפני ארה"ב: מאכלת האייתולות על צוואר כל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות במפרץ הפרסי; הרחבת השפעת האייתולות מאיראן לעיראק, סוריה, לבנון ותימן; חדירת האייתולות לאפריקה ואמריקה הלטינית; התגרענות האייתולות; איומים קיומיים על המשטרים הפרו-אמריקאים בירדן ומצרים; ושדרוג השפעת רוסיה וסין.
השינוי עשוי להקרין גם הכרה בכישלון כל יוזמות השלום האמריקאיות – לעומת הצלחת המו"מ הישיר ישראל-מצרים וישראל-ירדן – ולכן הימנעות מיוזמה נוספת, אלא הצטרפות בשלב מתקדם של המו"מ כדי לסייע להשלמתו.
צמצום המעורבות בנושא הפלשתיני, במקביל להידוק חסר-תקדים של שתופי הפעולה עם ישראל, מהווים פועל יוצא של סדר העדיפויות האמריקאי הצבאי והאזרחי, אך גם של רחשי לב הציבור האמריקאי: לפי הסקר השנתי של "גאלופ" ב-2017 ישראל נהנית מ-71% אהדה לעומת 24% לרשות הפלשתינית.
