קריסת ההסכמים הישראלים-פלסטינים, שנחתמו מאוסלו (1993) ועד היום, נובעת מהתעלמות מנהיגי ישראל וארה"ב משורש הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ליבת הסכסוך היא שלילת קיומה – ולא גודלה – של ישות שאינה מוסלמית על אדמה שהיא, בעיני המוסלמים, "אדמת הקדש" מוסלמי.
ב-9 לינואר 2012, הדגיש מקורבו של מחמוד עבאס, המופתי הירושלמי מוחמד חוסיין, שכל שטחה של ישראל היא "אדמת הקדש" מוסלמי משנת 637 ולנצח. בדברים שנשא בעצרת הפת"ח, שמחמוד עבאס הוא מנהיגה, ושודרו בטלוויזיה הרשמית של מחמוד עבאס, קרא המופתי להרוג יהודים כדי לזרז את תחיית המתים המוסלמים. קריאת המופתי השתרשה בתודעה הפלסטינית, בסיוע מערכת החינוך של מחמוד עבאס, כפי שמלמד סקר יולי 2011 של הסוקר האמריקאי הדמוקרטי-ליברלי, סטנלי גרינברג, מקורבם של ביל קלינטון וטוני בלייר: 73% מהפלסטינים רואים בהרג יהודים מקפצה ליום הדין. ב-27 למרץ 2010 הכריז מחמוד עבאס: "כל ירושלים וסביבותיה הן אדמת הקדש ופיקדון מאללה. יש לעשות הכול להצלתן מסכנת הייהוד".
עקרון "אדמת הקדש" קבוע, חזק מכל מנהיג ומדיניות חולפים, וחל על כל שטח שנשלט אי-פעם על ידי האסלאם. הוא חלק בלתי-נפרד ממורשת מוחמד והחוק האסלאמי, במיוחד על רקע נסיקת "האחים המוסלמים" הרואים באללה, בקוראן, במוחמד, בג'יהאד ובהקרבת חיים את היעד, החוקה, המנהיג, הדרך והשאיפה הנעלה בהתאמה. הנאמנות ל"אדמת הקדש" מחייבת מוסלמים ל"מלחמת קודש" ולשיקום ריבונות האסלאם בפיליפינים, תאילנד, חלקי סין, קשמיר, צ'צנייה, ישראל, בוסניה-הרצגובינה, ספרד, פורטוגל, ועוד.
על מרכזיות "אדמת הקדש" בהוויה המוסלמית אפשר ללמוד מהתייחסותה לאנדלוסיה – שמו הערבי של מרבית חצי האי האיברי – שנשלטה על ידי האסלאם מ-711 ועד 1492. תור הזהב המוסלמי לא היה בין הירדן לים התיכון, אלא באנדלוסיה, ובמיוחד ארמון/מבצר אלהמברה בגרנדה. בתחילת המאה ה-8 כבשו מוסלמים את חצי האי האיברי, דרום צרפת, סיציליה וחוף איטליה והכריזו עליהם כ"בית האסלאם". ב-1492 השתחררה ספרד משלטון המוסלמים, הרואים עדין את "אל-אנדלוס" כ"אדמת הקדש". 191 ספרדים נרצחו ו-1,800 נפצעו בפעולות טרור מוסלמי במדריד במרץ 2004, שנועדו לתקן את "העוול של אנדלוסיה". סעודיה מקימה בקורדובה – שהייתה בירת אנדלוסיה – את המסגד השני בגודלו בעולם ומסגדים צצים כפטריות ברחבי ספרד.
לפי פרופ' אפרים קארש, ראש למודי המזרח התיכון ב"קינגס קולג'" בלונדון, בספרו "אמפריאליזם מוסלמי", בהוצאת אוניברסיטת ייל, 2007: "ב-1980 היו באפגניסטן מפות שציינו את אזור קסיניאנג בסין ושטחים גדולים בברית המועצות כ"אדמת הקדש" הכבושה באופן זמני…. השייך קארדאווי, המנהיג הרוחני של 'האחים המוסלמים', מהדהד את דברי מוחמד שקונסטנטינופול תהיה הראשונה ליפול בידי המוסלמים ואחריה רומא ושאר אירופה…"
הכרה בריבונות זרה על "אדמת הקדש" היא השפלה, בגידה ושיעבוד אישיים, ערביים ומוסלמים. אבל, לפי תקדים "הסכם חודייביה" משנת 628 – המסביר את ההפכפכנות המדינית הערבית ואת "תורת השלבים" – אפשר לחתום על הסכם טקטי-זמני המוותר על "אדמת הקדש", אך אין לזנוח את האסטרטגיה הקבועה של שחרור "אדמת ההקדש".
המשך מדיניות "שטחים-תמורת-שלום" מבטא נחישות ללמוד משגיאות העבר על ידי חזרה עליהן; משחק לידי אויבי המדינה; מתעלם משורש העוינות הערבית; מסלים ציפיות ערביות; ומחריף את האלימות והטרור באזור.
