"ישראל היום", https://bit.ly/2OiEvMJ
English edition https://bit.ly/2Qzzmgj
עיראק ממטירה הצהרות פרו-פלשתיניות, אך מ-2017 שוללת מהפלשתינים (כולל ילידי-עיראק) שרותי חינוך ובריאות חינם, תעסוקה במוסדות ממשלתיים ותעודות-מסע.
ירדן קוראת לויתורים סוחפים של ישראל לפלשתינים, וקולטת למעלה ממיליון פליטים סורים, אך מ-2012 אינה קולטת פליטים פלשתינים מסוריה. ירדן גם רואה בשיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל נדבך קריטי לבטחונה הלאומי.
מצרים מצהירה על תמיכתה בפלשתינים, אך מעמיקה את שיתוף הפעולה עם ישראל במאבק נגד מוקדי טרור בחצי האי סיני ובעזה.
סעודיה ומדינות המפרץ מרחיבות את הקשר הגיאו-אסטרטגי עם ישראל, למרות הקיפאון בנושא הפלשתיני. ריאד גם מקשה על כניסת פלשתינים, כולל ערביי ירושלים, לתחומי הממלכה. כמו כל מדינות ערב, סעודיה אינה רואה בנושא הפלשתיני יעד אסטרטגי חשוב, ומסתפקת במלל נדיב המלווה במעש מצומק. לדוגמא, בשנים 1989-1979 העניקה למורדים המוסלמים באפגניסטן סיוע שנתי בסך מיליארד דולרים לעומת 100 מיליון לאש"פ. ב-2018 זכתה סעודיה למחמאות מאונר"א על תרומת 50 מיליון דולרים לפליטים פלשתינים, אך במקביל קנה יורש העצר הסעודי יכטה בסך 588 מיליון דולרים וציור של ליאונרדו דה-וינצ'י ב-450 מיליון דולרים.
ואכן, המזרח התיכון חושף בערוותן תובנות מקובלות של מעצבי-מדיניות ודעת קהל מערביים, הרואים בנושא הפלשתיני גורם מרכזי בסדר היום המזרח תיכוני. מכאן פשר התמיכה המערבית והבינלאומית בפלשתינים העולה על זאת המוענקת – ובדרך כלל נמנעת – על ידי הערבים.
הפער בין המלל והמעש הערביים – כלפי הפלשתינים – הודגש בתום מלחמת השחרור (1949), כאשר ירדן ומצרים השתלטו על יו"ש ועזה ולא שקלו להעביר את השליטה לפלשתינים.
מדינות ערב אף לא נקפו אצבע צבאית – ובקושי כלכלית ומדינית – בכל אחד מהעמותים המזויינים בין ישראל לפלשתינים: מלחמת שלום הגליל, שתי האינתיפאדות ושלושת מלחמות עזה. למעשה, מדינות ערב רואות בפלשתינים – אש"פ וחמאס כאחד – מקור השראה לטרור בינלאומי ופוטנציאל של איום חתרני וטרוריסטי שחשף צפורנים קטלניות במצרים (1955), סוריה (1966), ירדן (1970), לבנון (1982-1970) וכווית (1990). הן היו מקדמות בברכה (מאחורי הקלעים) עמדה תקיפה יותר של ישראל במלחמתה בטרור הפלשתיני, מתוך ידיעה שריסון ישראלי מהווה רוח-גבית לטרור פלשתיני באזור.
ב-2018 מתדרדר העניין הפלשתיני לתחתית סדר העדיפויות הערבי בהשוואה למאכלת המושחזת – המנותקת מהעניין הפלשתיני – המתקרבת לצוואר משטרים ערביים מהכיוון המגלומני של האייתולות השיעיות באיראן, "האחים המוסלמים" הסונים ויוצאי חלציהם כגון דאע"ש ואל-קאידה, כמו גם חזון האימפריאליזם של ארדואן. המשטרים והרחוב הערביים מתמקדים בצונאמי הערבי (המוגדר במערב כ"אביב ערבי"), המאיים על כל המזרח התיכון ומשתולל עתה בעיראק, סוריה, לבנון, תימן, בחריין, אזורי הנפט אל-חסא ואל-קטיף (בעלי רוב שיעי) בסעודיה, עלול להתפרץ בירדן ובמצרים, ועוד.
ב-2018 מעניקה התקשורת המערבית והבינלאומית כיסוי מסיבי לעימותים בין ישראל לחמאס, אך היא נטולת ממצאים על סולידריות ערבית עם הפלשתינים.
האם התקינות הפוליטית המערבית תלמד מהתייחסות הערבים לענין הפלשתיני, או תתמיד בהתעלמותה ממציאות המזרח התיכון, תוך פגיעה קשה באינטרסים מערביים וביציבות האזור?!
