לעומת רוח גבית דמוגרפית יהודית – מונחית פריון ועלייה – בישראל, קיימת רוח נגדית דמוגרפית יהודית – מונחית הגירה – בירושלים, המכרסמת ברוב היהודי של 66%.
ההגירה הגוברת של הדור הצעיר היהודי מירושלים נובעת, בעיקר, מהיצע דיור מוגבל ויקר ומתשתית תעסוקה מוגבלת, כתוצאה ממדיניות ראשי ממשלה מאז שנות ה-90', שהורידה את ירושלים מצמרת סדר העדיפויות הלאומי.
במקביל להכרזות בומבסטיות של "הו ירושלים", הם הפגינו פעילות רופסת של "אוי ירושלים", המבטאת אי-עמידה בלחץ נשיאי ארה"ב להימנע מבנייה מעבר ל"קו הירוק" בירושלים. אבל, כגודל הרפיסות כן עוצמת הלחץ. ראשי הממשלה הגבילו את היקף פיתוח תשתיות תעבורה, דיור ותעסוקה – המהוות תנאי למהפך מהגירה יהודית מירושלים להגירה לירושלים – מכיוון שפיתוח רב היקף של תשתיות מחייב שטחים רבי היקף הנמצאים רק מעבר ל"קו הירוק".
ראשי ממשלה מקריבים שדרוג דרמטי של תשתיות צמיחה בירושלים, ואת הדמוגרפיה היהודית, על מזבח תהליך מדיני עם רשות פלשתינית הפועלת לחלוקת ירושלים, מאדירה טרור מתאבדים, ומפעילה קו יצור יעיל של טרוריסטים: מערכת חינוך המטיפה לחיסול הישות היהודית.
מאז שנות ה-90' קיימת מגמת התנתקות פיזית ומנהלית ממספר שכונות ערביות בירושלים, תוך הקמת חומה וגדרות חיץ בין שכונות אלו לבין שאר חלקי העיר. כתוצאה מכך, ובד בבד עם הגברת ההגירה היהודית מירושלים, כ-50,000 ערבים בעלי תעודות זהות ישראליות – שהיגרו מהעיר לבתים מרווחים בישובים ערביים ליד ירושלים – דילגו מעל לחיץ חזרה לתחומי העיר, מחשש לאובדן זכויות סעד ורווחה מישראל. וכך, מדיניות הממשלה מעודדת הגירת ערבים לירושלים בשיעור כפול משיעור הגירת יהודים מירושלים.
מאז שנות ה-90' סוטה התייחסות ראשי ממשלה לירושלים מזו של קודמיהם. לדוגמא, ב-1950 הדף בן גוריון לחץ ברוטלי אמריקאי ובינלאומי לבנאום ירושלים, הכריז עליה כבירת ישראל, העביר אליה משרדי ממשלה, היפנה אליה עשרות אלפי עולים, שדרג את תשתית התעבורה לעיר ובנה שכונות חדשות על "הקו הירוק". מעשיו הדהדו חזק יותר מהדציבלים הגבוהים של שבועות אמונים לירושלים המאוחדת. ב-1967 הפגין אשכול מנהיגות כאשר למרות לחץ אמריקאי כבד סיפח את ירושלים המזרחית והקים תשתית להקמת שכונות סביב העיר מעבר ל"קו הירוק". ב-1970-1 קראה גולדה מאיר תגר על לחץ הבית הלבן ומחלקת המדינה בוושינגטון, סירבה לבטל את איחוד העיר ולהעביר את האגן הקדוש לסמכות משותפת יהודית-נוצרית-מוסלמית (ב-2008 הביע אולמרט תמיכה בתביעות אלו). היא הרחיבה את תשתיות העיר על ידי הקמת שכונות מעבר ל"קו הירוק": ארמון הנציב, גילה, רמות אלון, הגבעה הצרפתית ונווה יעקב. בגין ושמיר שמרו על מקומה של ירושלים בראש סדר העדיפויות וחיזקו – במעשים (כגון פסגת זאב) – את מעמד ירושלים, שאינו נתון למו"מ, כבירתה המאוחדת של המדינה היהודית.
כדי לשדרג באופן מהותי את הרוב היהודי בירושלים, ולהפוך את גל ההגירה היהודית מ- להגירה אל – ירושלים, תוך האצה מהותית של הצמיחה ורמת החיים של תושבים יהודים וערבים, על הממשלה למנף את שפע אדמות המדינה הבלתי-מיושבות בירושלים המזרחית, וליזום מסלול מהיר של הרחבת תשתיות הדיור, התקשורת, ההייטק והתעבורה כדי לעודד יזמים ומשקיעים ישראלים וזרים. למשל, הקמת נמל תעופה – המהווה מנוע צמיחה מרכזי – בעיר הגדולה בישראל: פי 2.5 מאוכלוסיית ושטח תל אביב! הרחבה משמעותית של הכביש המהיר 443, שהוא עורק תנועה טבעי יותר מכביש 1, ורוב מסלולו בארץ המכבים מעבר ל"קו הירוק". חידוש סלילתו של הכביש המהיר 45 מ"כביש בגין לבן שמן, שהופסקה על ידי שרון, כעורק תחבורה קריטי לצמצום הפקקים בשני הכבישים הקיימים, ובמיוחד בתקופות חירום. השלמת "כביש בגין" ככביש טבעת סביב ירושלים תשפר דרמטית את רמת החיים והיקף המסחר בעיר. הרחבה דומה יש ליזום בתשתיות הדיור, התקשורת, ההייטק והחינוך.
האם ממשלת ישראל תחדש את מדיניות "הו ירושלים" – שהושקה על ידי דוד המלך לפני 3,000 שנים והמשיכה מהקמת המדינה ועד תחילת שנות ה-90' – שתזניק צמיחה ורוב יהודי, או תתמיד במדיניות "אוי ירושלים" שתמשיך לכרסם ברוב היהודי?
