במאה ה-8 לפני הספירה הציג המשורר היווני הומרוס את אודיסאוס כאב-טיפוס למנהיג המתגבר על פיתויי הסירנות היפהפיות, המנסות להסיטו ממסלולו ולנפץ את אוניותיו על סלעי החוף.
ב-2016 מנסות סירנות ישראליות ומערביות להסיט את ישראל ממסלול הלוחמה בטרור בטענה שההבחנה בין טרוריסט ללוחם-חירות היא בעיני המתבונן; שהטרור הפלשתיני נובע מהכיבוש; שהטרור הפלשתיני אינו ממוסד אלא של "זאבים בודדים"; ושהאסלאם היא דת-שלום.
אבל, בניגוד ללוחמי חירות, הטרור הפלשתיני – ענף של הטרור האסלאמי השורשי מהמאה ה-7 – מתמקד בכוונה, בשיטתיות ובאופן ממוסד באזרחים יהודים וערבים, ופועל
לפי הקוראן,
ה"אמנה הפלשתינית" וההסתה בבתי ספר, מסגדים ותקשורת של הרשות הפלשתינית. הטרור הפלשתיני פעיל משנות ה-20, לפני הקמת המדינה ב-1948 ו"הכיבוש" ב-1967; שולל את קיום המדינה ולא רק את "הכיבוש"; גרם לטרור ומלחמת אזרחים במצרים, סוריה, ירדן, לבנון וכווית; ומצדד במשטרים פורעי-חוק אנטי-מערביים.
סירנות מישראל, אירופה וארה"ב מנסות להסיט את ישראל מהמציאות האזורית, היסטוריה שורשית והתחייבות לבוחר, ולהשליך את יהבה על מצג של "יום אביב": שלום אזורי חסר-תקדים, מתק-שפתיים ערבי, ערבויות ביטחון של ארה"ב ואירופה, חבילת סיוע נדיבה ואולי אף צבא מערבי על גבולה. ישראל נדרשת לקבל מדינה פלשתינית מפורזת, ירושלים מחולקת, עקירת ישובים יהודיים והצטמקות הגבולות – בעיצומו של מזרח תיכון גועש – לרצועה צרה, הנשלטת על ידי רכסי יו"ש, שהם "רמת הגולן" של ירושלים, תל אביב, נתב"ג, כביש 6 ו-80% מאוכלוסיית ותשתיות ישראל. הסירנות מנסות לערפל את הכורח בעומק אסטרטגי של "יום סגריר" כתוצאה משינויי משטר אפשריים בירדן ו/או מצרים שיזעזעו את האזור ויהוו איום קיומי על ישראל.יוזמות שלום דומות שתבעו נסיגה ישראלית דרמטית התרסקו על צוקי המזרח התיכון. לדוגמא, "הסכם אוסלו" ו"ההתנתקות" שהוסיפו שמן למדורת ההסתה, הטרור והפרת ההסכמים.
הסירנות מפתות את ישראל לפעול לפי "שומר מסך" המסתיר את המציאות הפנים-ערבית: פיצול וטרור שורשיים, אי-יציבות-וודאות-אמינות, היעדר דמוקרטיה, ארעיות משטרים-מדיניות-הסכמים, חוסר-סובלנות אלימה, עליונות האסלאם על "הכופר", קדושת הריבונות האסלאמית ולגיטימיות כפל-לשון להטעיית "הכופר" ("טאקייה").
ישראל אמורה להאמין שויתור משמעותי ישכנע את הערבי להעניק ל"כופר" היהודי את אשר הוא אינו מעניק ל"מאמין" המוסלמי מאז המאה ה-7: דו-קיום בשלום וקיום הסכמים לטווח הארוך.
הסירנות מנסות לשכנע את ישראל להתעלם מהפער העמוק בין תפישת העולם והערכים המערביים לערביים, ומשורשיות האסלאם בקרב משטרים ערביים "חילוניים" ו"מתונים"; להניח ש"שטחים-תמורת-שלום" אינו מתפרש במזרח התיכון כחולשה הגוררת החרפת לחץ וטרור; להשתכנע ש"הצונאמי הערבי" הוא "אביב ערבי" המתקדם לדמוקרטיה ודו-קיום בשלום; ולהאמין שהעניין הפלשתיני הוא
לב הסכסוך הערבי-ישראלי,
בבת-עין ערבית וגורם מפתח
בזעזועי המזרח התיכוןוהטרור האסלאמי.
ב-1948 אימץ בן גוריון את מורשת אודיסאוס והתגבר – עם תשתית צבאית, כלכלית, דמוגרפית ודיפלומטית דלילה – על פתויי הסירנות לסטייה מהקמת המדינה, סיפוח מערב ירושלים ושטחים נרחבים בגליל, בנגב ובשפלה. האם מורשת אודיסאוס – הנאחזת במציאות ולא במצגי-שווא מפתים – שרירה בירושלים של 2016, הנהנית מתשתיות חסרות-תקדים בעוצמתן?