ממצאי סקר "גאלופ" מ-19 לפברואר 2010 מוכיחים שקיים פער עמוק בין הנשיא אובמה לבין הציבור האמריקאי בכל הקשור לישראל, לסכסוך הערבי-ישראלי, לערבים, למוסלמים ולטרור המוסלמי.
לדוגמא, ישראל שומרת על מקומה המסורתי בין חמש בעלות הברית האהודות ביותר על האמריקאים (67 אחוזי אהדה), למרות הסימטריה המוסרית והמדינית שאובמה מפגין כלפי ישראל ושכנותיה, על אף לחצי הבית הלבן לויתורים ישראלים סוחפים, ותוך קריאת תיגר על עמדות פרו-ערביות של "העילית" התקשורתית והאקדמית בארה"ב. לעומת זאת, הרשות הפלסטינית שומרת על מקומה בתחתית הרשימה (20 אחוזי אהדה) יחד עם איראן, צפון קוריאה ואפגניסטן.
לפי סקר "ראסמוסן" (מהמובילים בסוקרי דעת קהל בארה"ב) מ-10 לאוגוסט 2009, ישראל זוכה ל-70% אהדה כאשר רק קנדה ובריטניה מקדימות אותה. אחוזי האהדה הנמוכים של מצרים (39%) וסעודיה (23%) מבהירים שהציבור האמריקאי מתמיד בספקנותו וחשדנותו כלפי ערבים ומוסלמים – במיוחד מאז טרור "מגדלי התאומים" – גם אם הם מוצגים על ידי הנשיא והתקשורת כפרו-אמריקאים. רק 21% מהאמריקאים סבורים שיחסי ארה"ב עם העולם המוסלמי ישתפרו בעוד שנה. 25% מעריכים שהיחסים ימשיכו להתדרדר.
הממצאים מאשרים שהתייחסות הציבור האמריקאי כלפי ערבים ומוסלמים אינה מושפעת מנחישותו המתוקשרת של אובמה להושיט יד למדינות המוסלמיות. כך עשה בנאומיו המתרפסים והמתנצלים בפרלמנט התורכי ב-6 לאפריל 2009 ("האמונה המוסלמית עשתה רבות לעיצוב העולם, כולל ארה"ב…"), באוניברסיטת קהיר ב-4 ליוני 2009 ("האסלאם היה תמיד חלק מההוויה האמריקאית…") ובעצרת האו"ם ב-24 לספטמבר 2009 ("ארה"ב פעלה באופן חד-צדדי תוך התעלמות מאינטרסים של מדינות אחרות…").
מאז ומתמיד, רוב האמריקאים מסתייגים מערבים ומן האסלאם, אך רואים בערכים יהודים-נוצרים (Judeo-Christian Values) את תשתית תרבותם ומזדהים עם היהדות ועם המדינה היהודית, כפי שממחיש סקר "גאלופ" מ-3 ליוני 2009. ביחס של 13%:80% סבור הציבור האמריקאי שהמוסלמים הם גורם עוין. הציבור האמריקאי מזדהה עם תפישת "מלחמת התרבויות" של סמואל האנטינגטון יותר מאשר עם הצהרת אובמה באוניברסיטת קהיר: "ארה"ב איננה – ולא תהיה לעולם – במצב מלחמה מול האסלאם". אובמה נכשל במאמציו לעקור את תחושת האיום המוסלמי המרחפת מעל תושבי ארה"ב מאז מלחמתם בפירטים המוסלמים בתחילת המאה ה-19, דרך רצח 300 חיילי המארינס בפיצוץ השגרירות האמריקאית ומפקדת המארינס בבירות ב-1983, רצח 300 איש בפיצוץ שגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה ב-1998, טרור "מגדלי התאומים" מ-11 לספטמבר 2000, הטבח בבסיס פורט הוד בטקסס והניסיון לפוצץ מטוס אזרחי בדרכו לדטרויט בדצמבר 2009.
מאז ה-11 לספטמבר 2001 השתרשה הגישה השלילית של רוב האמריקאים כלפי הרשות הפלסטינית: 15% תמיכה ו-73% התנגדות לפי סקר "גאלופ" מ-3 למרץ 2009. הם מזהים את הרשות הפלסטינית כגורם הקשור לטרור, לפעילות אנטי-אמריקאית בכלל ולצדאם חוסיין ולבן-לאדן בפרט. לעומת זאת, הם מקרינים תמיכה שיטתית וגבוהה בישראל: 63% תמיכה ו-23% התנגדות.
התמיכה השורשית של ציבור הבוחרים האמריקאי בישראל מקבלת ביטוי בעמדת הנבחרים – נציגי הציבור – בגבעת הקפיטול. לדוגמא, 344 – 79% מתוך 435 – צירי בית הנבחרים חתמו ב-4 לנובמבר 2009 על מכתב תמיכה בישראל וגינוי חריף לדו"ח השופט גולדסטון. אבל, 54 צירים – שהם רק 12% מבית הנבחרים – חתמו ב-27 לינואר 2010 על מכתב גינוי לישראל ותמיכה בחמאס.
בניגוד לדיקטטורות הנוהגות "להנדס" ולזייף ממצאים של סקרי דעת קהל, הדמוקרטיות המערביות מעוצבות במידה רבה על ידי דעת קהל. לדעת הקהל משקל רב-במיוחד בדמוקרטיה האמריקאית הרואה – יותר מהשיטה הפרלמנטארית המערבית – את הבוחר כציר המרכזי של שיטת הממשל. לכן, נבחרי הציבור בבית הנבחרים ובסנאט קשובים יותר מנבחרים בדמוקרטיות אחרות לרחשי לב הבוחרים. הם מתייחסים ברצינות רבה לקריאת הקרב של הבוחר האמריקאי: "We shall remember in November". מכאן, התמיכה ההיסטורית של שני בתי הקונגרס במדינה היהודית, המשקפת את רצון הבוחר, ומהווה את המסד הערכי לברית הייחודית בין ארה"ב לבין העם היהודי והמדינה היהודית.
