הביקורת החריפה שהטיח הנשיא אובמה ברה"מ נתניהו חושפת את משקלו המשני של הנושא הפלשתיני בעיצוב שיתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארה"ב.
ממרץ 2009 מתמיד אובמה בביקורת על מדיניות ישראל בהקשר הפלשתיני. אבל, ממרץ 2009 – למרות הביקורת הקשה – מתרחב שיתוף הפעולה האסטרטגי לתועלת- הדדית במיוחד בתחומי היתרון-היחסי של ישראל: מודיעין, לוחמה בטרור, ביטחון המולדת, הגנה נגד טילים, תרגילים ואימונים משותפים, טקטיקות קרב, רפואה קרבית ואזרחית, מחקר ופיתוח, חלל, תעשיות ביטחוניות ואזרחיות והצבה מראש של ציוד אמריקאי. ארה"ב וישראל אינן מתכוונות לשעבד אינטרסים קריטיים לנושא משני.
ההתפרצות הוולקנית של ,החורף הערבי" מאז 2010 – ללא קשר לנושא הפלשתיני – שופכת אור על אי-היציבות, אי-הוודאות, ההפכפכות, חוסר הסובלנות האלימה והאנטי-אמריקאיות השולטים ברחוב הערבי. התפתחות זאת מאירה את ישראל כבעלת הברית היחידה של ארה"ב שהיא יציבה, צפויה, אמינה, יעילה, דמוקרטית וללא-תנאי.
האיומים המשותפים לישראל וארה"ב – כגון איראן גרעינית, טרור אסלאמי, הפצת טכנולוגיות בליסטיות וגרעיניות ואיומים מידיים ליציבות משטרים ערביים פרו-אמריקאים – מגמדים את הנושא הפלשתיני. גם מנהיגי ערב אינם רואים בנושא הפלשתיני את בבת-עינם ואינם מציבים אותו בראש סדר העדיפויות. הם מוטרדים מהאיום הקטלני האיראני, מהרחוב הערבי הגועש מהעזת הטרור האסלאמי ומהלבה הרותחת הגולשת מעיראק, סוריה ומכיוון "האחים המוסלמים".
לעומת חוסר האמון שמפגין אובמה כלפי ישראל, מביעים ממסדי ההגנה וההיי-טק האמריקאים אמון רב בתרומה הייחודית של ישראל לביטחון הלאומי והכלכלה של ארה"ב: מקור לטכנולוגיות חדשניות; מוצב קדמי באזור קריטי; מעבדה מנוסת-קרבות; נושאת-מטוסים אמריקאית הגדולה בעולם שאינה זקוקה לאף חייל אמריקאי. תכונות אלו חיוניות מאי-פעם על רקע הורדת הפרופיל הצבאי האמריקאי במזרח התיכון ובעולם כולו והקיצוצים הקשים בתקציב הביטחון האמריקאי.
ביקורתו של אובמה אינה חסרת-תקדים. רה"מ שמיר זכה לביקורת קשה יותר עקב מדיניותו בהקשר הפלשתיני. אבל, באפריל 1988 – בעיצומם של גינויים חריפים מהבית הלבן על תגובת שמיר לאינתיפאדה הראשונה – שודרגה ישראל ל"בעלת ברית שאיננה חברת נאט"ו". נחתם הסכם לשיתוף פעולה אסטרטגי שהביא לשדרוג חסר-תקדים של הקשרים ההדדיים. מינוף היכולות הייחודיות של ישראל – מול אתגרים אזוריים ובינלאומיים משותפים – חשוב לארה"ב יותר מהנושא הפלשתיני. יחסי ישראל-ארה"ב אינם סבים על ציר הסכסוך הערבי-ישראלי או הנושא הפלשתיני.
מ-1948 עד 1992 עמדו כל ראשי הממשלה תחת לחץ ברוטלי אמריקאי. בדרך כלל הדפו את הלחץ, זכו לביקורת קשה, אך הביאו לנסיקה בשיתוף הפעולה האסטרטגי.
בעוד אובמה מגנה את מדיניות ישראל, הציבור האמריקאי מתמיד באהדת ישראל. סקר של מרכז המחקר PEW מדצמבר 2012 מדווח שהתמיכה בישראל חזקה מהתמיכה בפלשתינים ביחס של 1:5, בדומה לסקר CNN מנובמבר 2012 המראה על פער של 13%:59% לטובת ישראל. בעוד נשיאי ארה"ב נוהגים, בדרך כלל, ללחוץ על ישראל, מהווים שני בתי הקונגרס – השקולים בעוצמתם לנשיא ומהווים את הנציג האותנטי ביותר של הציבור – מבצר תמיכה שיטתית בישראל מאז 1948 ותמיכה ברעיון המדינה היהודית מאז 1776.
התמקדות אובמה בנושא הפלשתיני מציבה אותו מחוץ לזרם המרכזי של הציבור והקונגרס האמריקאי.
