הבטחות אובמה כתובות על קרח

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3968096,00.html , October 12, 2010

הנשיא אובמה מתנער מהסכמות קודמו, הנשיא בוש, שהסכים – כביכול – לריבונות ישראל בגושי ההתנחלויות ולבנייה יהודית ביו"ש לפי צרכי הגידול הטבעי. מה מלמד הדבר על תוקף הבטחות אובמה?!     

הדיון על "חבילת ההבטחות" של הנשיא אובמה, תמורת המשך הקפאת הבנייה היהודית מעבר ל"קו הירוק" ביו"ש ובירושלים, מעיד על כשל בהבנת המבוך הוושינגטוני ועל אי-הפקת לקחים מגורל הבטחות וערבויות אמריקאיות קודמות, על השלמה עם זיקה-מלאכותית ומזיקה בין האיום האיראני ושיתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארה"ב לבין העניין הפלסטיני.

בדיקה של מנגנון הבטחות, ערבויות ובריתות של ארה"ב מבהירה שהן מאופיינות על ידי שלושה גורמים. 1. חוסר-ספציפיות ועמעום שנועדו לספק דרכי מילוט מיישום ההתחייבות. 2. היעדר מנגנון הפעלה אוטומטי המאפשר דחייה והימנעות מיישום ההתחייבות. 3. אי-מימוש ההתחייבות אם הדבר יפגע באינטרס אמריקאי. לדוגמא, הברית המחייבת ביותר של ארה"ב, עם נאט"ו, מציינת שארה"ב תשקול – ולא תתחייב – לשלוח צבא לעזרת חברת נאט"ו. ב-1954 חתם הנשיא אייזנהאואר על הסכם הגנה עם טייוואן.  אבל, ב-1979 ביטל הנשיא קרטר את ההסכם, באופן חד-צדדי, בתמיכת בית המשפט העליון והקונגרס.

המשמעות של התחייבות נשיאותית מוגבלת על ידי החוקה האמריקאית, המושתתת על מניעת דיקטטורה של הרשות המבצעת (הנשיא), ועל ידי מערכת ריסונים ובלמים והפרדה מוחלטת בין הרשויות, המצמצמת את השפעת הנשיא על הרשות המחוקקת/קונגרס (בית הנבחרים והסנאט). לכן, נשיא אמריקאי אינו כל-יכול אלא שווה-עוצמה לרשות המחוקקת, שהיא "בעלת המאה" בוושינגטון. הנשיא מתחלק עם הקונגרס בעיצוב מדיניות  - גם כלפי האו"מ, אספקת נשק, מלחמה ושלום - ואינו יכול לחייב את ארה"ב בפני העולם, אלא בהסכמת הקונגרס.

לדוגמא, הנשיא קלינטון חתם בספטמבר 1999 על הסכם למניעת ניסויים של נשק גרעיני, אך הסנאט נמנע עד היום מאשרור ההסכם.  ב-1957 העניק הנשיא אייזנהאואר לישראל התחייבות נשיאותית  - תמורת נסיגה מחצי האי סיני – למשלוח צבא אמריקאי כדי להגן על ישראל ממתקפה מצרית. אבל, ב-1967 התכחש הנשיא ג'ונסון להתחייבות, טען שאין לו את תמיכת הציבור והקונגרס למעורבות צבאית ובכך סלל את הדרך ל"מלחמת ששת הימים".  ב-1975 שלח הנשיא פורד מכתב לרה"מ רבין וציין "שארה"ב תעניק משקל כבד לעמדת ישראל שכל הסכם שלום עם סוריה יהיה מבוסס על הישארות ישראל ברמת הגולן." אבל, ב-1979 טען הנשיא קרטר – בצדק – שמכתב פורד לא חייב את פורד ואת הנשיאים שנבחרו בעקבותיו לתמוך בהישארות ישראל ברמת הגולן. ב-1982 הסכים הקונגרס למכירת מטוסי אפ-15 לסעודיה בתנאי שלא יוצבו בבסיס טאבוק הקרוב לאילת. אבל ב-2003 הועברו המטוסים לטאבוק בהסכמת הנשיא בוש שטען כי הנסיבות השתנו. ב-1991 הבטיח הנשיא בוש לראש הממשלה שמיר שישקול בחיוב אישור ערבויות להלוואות בסך 10 מיליארד דולרים בתמורה להימנעות ישראל מתגובה צבאית לפגיעה מטילי ה"סקאד" של עיראק. אבל, ישראל עמדה בהתחייבותה ואילו בוש התכחש להבטחתו ואף התנגד לסיוע מיוחד לישראל, אשר הוענק עקב תמיכת הקונגרס ולמרות התנגדות הנשיא. ב-2000 הבטיח הנשיא קלינטון לרה"מ ברק 800 מיליון דולרים למימון הנסיגה מלבנון כדי לחזק את תמיכת הציבור בנסיגה. ישראל נסוגה, אך הסיוע עדין לא הגיע.

הסכמה לויתור מוחשי של ישראל בתמורה להבטחות שאינן חרוטות בסלע אלא – בדרך כלל - על קרח, מבטאת ניתוק מהמציאות הפוליטית בארה"ב ואי-הפקת לקח מתקדימים מכוננים, תוך פגיעה באינטרסים חיוניים של ישראל.

אין בסיס לטענה כי הסכמה להמשך ההקפאה – תמורת "חבילת הבטחות" – חיונית למאבק המשותף מול איראן, היות ואין זיקה בין האיום האיראני לבין ההתנחלויות. מאמץ הגרעין האיראני נועד לקדם יעד אסטרטגי איראני מהמאה השביעית: דומיננטיות איראנית במפרץ הפרסי ובמזרח התיכון, וללא שום קשר למדיניות ישראל או לקיום ישראל. המכשול העיקרי לקידום היעד האיראני הוא מעורבות ארה"ב ונאט"ו במפרץ הפרסי, במזרח בתיכון ובאוקיינוס ההודי, ולכן הן המטרה המרכזית ליכולת הגרעין האיראני, ללא שום קשר לישראל.

היגררות אחר טענת הזיקה המלאכותית בין העניין הפלסטיני לבין האיום האיראני ושיתוף הפעולה האסטרטגי ישראל-ארה"ב משעבדת אינטרסים חיוניים של ישראל וארה"ב לגחמות הטרור הפלסטיני ופוגעת באינטרסים אלו.