גם הקונגרס האמריקאי יכול

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4035927,00.html, March 02, 2011

הקונגרס האמריקאי – על שתי המפלגות – אילץ את הנשיא אובמה להטיל ווטו על האידיאולוגיה והמדיניות שלו באו"מ ב-17 לפברואר 2011.  מנהיג הרוב הרפובליקני אריק קנטור, מצליף המיעוט הדמוקרטי סטני הוייאר, יו"ר וועדת החוץ איליאנה רוס-לטינן, הדמוקרט הבכיר בוועדת החוץ הווארד ברמן, יו"ר תת-הוועדה למזרח התיכון סטיב שאבוט והדמוקרט הבכיר בתת הוועדה גארי אקרמן הובילו את זרם המסרים הנחרצים מגבעת הקפיטול לבית הלבן.

הקונגרס – שהוא מבצר אהדה שיטתית למדינה היהודית – חשף שוב את תפקידו כשותף מלא בעיצוב מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב, בעל הסמכות והיכולת להנחות את הנשיא. הקונגרס שואב את כוחו מהחוקה האמריקאית הממסדת עימות שורשי ובלתי-נמנע בין הרשות המחוקקת לבין הרשות המבצעת ומערכת מסועפת של "איזונים וריסונים". הקונגרס אינו שש לקרוא תגר על הנשיא, אך יש לו את העוצמה הראויה, אם הוא נדרש לכך על ידי הבוחר(ת).

הקונגרס הפגין שוב את עצמאותו המוחלטת, כפי שעוצבה על ידי עקרון "הפרדת הרשויות" המהווה נר (ללא פשרה) לרגלי המחוקק האמריקאי. הסנטור הדמוקרטי רוברט בירד, שהיה מעמודי התווך של גבעת הקפיטול הצדיק את התנגדותו ליוזמות שונות של הנשיא הדמוקרטי קלינטון: "אני עבד נאמן לחוקה ולא לנשיא."

הקונגרס שוב שלף את "כוח הארנק" (בעל המאה), את מקורות המידע העצמאיים שלו ואת סמכותו לפקח על פעילות הרשות המבצעת ולעצב, להשהות, לתקן ואף להפוך על פיה את מדיניות החוץ והביטחון של הנשיא. לדוגמא, הקונגרס – ולא הנשיא ולעתים למרות הנשיא – הפסיקו את מלחמות וייטנאם, לאוס וקמבודיה, את המעורבות הצבאית של ארה"ב באנגולה ובניקרגואה, את קשרי ארה"ב עם המשטר הלבן בדרום אפריקה, את רכש מטוסי B-12 ואת מלחמת האזרחים בסלבדור.  הקונגרס – ולא הנשיא ולמרות הנשיא – הכריח את הקרמלין לפתוח את שערי ברה"מ לעלייה/הגירה יהודית, קיצץ בסיוע החוץ לתורכיה, הטיל סנקציות על אוגנדה, המשיך את רכש מטוסי F-117, מנע את אשרור האמנה לצמצום ניסויים גרעיניים, ביצע בדק בית בקהילת המודיעין, שדרג את נמל חיפה לצרכי הצי ה-6, ייסד את קרן BIRD לשיתוף פעולה בין התעשיות האזרחיות של ישראל וארה"ב, וכו'. 

הקונגרס שוב הדגיש את הציר המרכזי של החוקה האמריקאית: מרכזיות הבוחר(ת) ועליונות הנאמנות לבוחר על פני הנאמנות למפלגה ו/או לנשיא.

הקונגרס שוב שפך אור על מגבלות כוחו של הנשיא, כפי שנקבע על ידי מטרת-העל של החוקה:  מניעת דיקטטורה של הרשות המבצעת. בניגוד לתפיסה המקובלת, התואר "מפקד-על" אינו מלמד על נשיא-כל-יכול. נשיא אמריקאי אינו "הממשל", אלא אחד משלושת זרועות הממשל השוות בעוצמתן.

הקונגרס שוב מנצל את חולשתו היחסית של אובמה שהפך מנשיא-סוחף (בחירות 2008 לנשיא-מעיק (בחירות 2010), כפי שארע לנשיא קארטר הנערץ על אובמה. תדמית אובמה נכתשה בשנתיים האחרונות, ולכן הוא איבד מיכולתו להשפיע על הציבור ועל שליחי הציבור בקונגרס.

הקונגרס שוב הצדיק את החלטת "האבות המייסדים" להקדיש את קטע הפתיחה של החוקה לרשות המחוקקת, זרוע הממשל המייצגת באופן האותנטי ביותר את ציבור הבוחרים.

הקונגרס שוב הציג את המדינה היהודית כאחד מנושאי ההסכמה היחידים, בין דמוקרטים לרפובליקנים, באווירה הקוטבית חסרת-התקדים השוררת היום בשני בתי הקונגרס. כמו מרבית הציבור, גם רוב המחוקקים אינם רואים במדינה היהודית נושא חוץ שגרתי.  רוב הציבור והקונגרס רואים במדינה היהודית בעלת-ברית אסטרטגית ללא-תנאי וגם נושא ערכי-פנימי הקשור למסד המוסרי היהודי-נוצרי של ארה"ב.

לאור מאפייני הקונגרס, ועל רקע התמיכה המתמדת של הקונגרס – מאז ייסודו - ברעיון המדינה היהודית, חובה על ממשלת ישראל לאמץ את מדיניות ראשי הממשלה מבן גוריון ועד שמיר (1992-1948) שהכירו בעוצמתו של הקונגרס.

על ישראל גם לאמץ את עקרונות החוקה האמריקאית – המבוססת במידה רבה על ערכים יהודיים - תוך הדגשת הבוחר(ת) – ולא המפלגה ו/או ראש הממשלה – כעמוד התווך של השיטה הפוליטית, הפרדת רשויות מוחלטת, איזונים וריסונים קפדניים ושדרוג עוצמת הרשות המחוקקת החדשה על שני בתיה.