מדינה פלשתינית – מים או שמן למדורת המזה"ת?

"ישראל היום", http://bit.ly/2AlAr7g , November 22, 2017

http://bit.ly/2hxkCik    English edition    

רקורד-מתועד – ולא תקוות וציפיות - הוא הבסיס האובייקטיבי לבחירת שותף להקמת משפחה, עסק או יוזמה מדינית.

גם את היוזמה להקמת מדינה פלשתינית יש לבדוק על בסיס רקורד מתועד, שיטתי ואובייקטיבי, ולא על בסיס סובייקטיבי של התבטאויות ותרחישים חיוביים ושליליים.

לדוגמא, בשנות ה-30' של המאה הקודמת הזדהתה ההנהגה הפלשתינית עם המפלגה הנאצית ועודדה התגייסות לצבא הנאצי. ב-2017 ספרו של היטלר, "מיין קאמפף", הוא רב-מכר בשטחי הרשות הפלשתינית, המקרינה אהדה לנאצים במערכת החינוך לשנאה וההסתה, והפועלת מ-1993 כביטוי אותנטי לתפישת העולם והיעד האסטרטגי הפלשתינים.

אחרי מלחמת העולם השנייה התחברה ההנהגה הפלשתינית לגוש הסובייטי, מחמוד עבאס קיבל דוקטורט במוסקבה (על הכחשת השואה), וקידם הקמת מחנות טרור פלשתינים בלבנון, תימן וסודן להכשרת טרוריסטים אנטי-מערביים. הפלשתינים הם מראשוני התומכים בשלטון האייתולות באיראן, מקורבים לשלטון האיימים בצפון קוריאה, ומקיימים קשר הדוק עם משטרים אנטי-אמריקאים בקובה וונצואלה.
 

המוניטין הבוגדני של מחמוד עבאס וערפאת בזירה הבינערבית נובע מרקורד עקבי: ב-1955 נמלטו ממצרים עקב מעורבותם בחתרנות וטרור "האחים המוסלמים"; ב-1966 ברחו מסוריה בגין פעילות טרור; ב-1970 הציתו מלחמת אזרחים בירדן; בשנות ה-70' שפכו שמן על מדורת מלחמות האזרחים בלבנון וניסו להפיל את השלטון בביירות; וב-1990 השתתפו בפלישת צדאם חוסיין לכווית – שפתחה שעריה בפניהם משנות ה-50' – ובכך גרמו לגירוש כ-300,000 פלשתינים עם שובו של שליט כווית לשלטון. 

הרקורד הפלשתיני מבהיר את פשר האזהרה שהשמיעו הרמטכ"ל ומפקד המודיעין הירדנים באוזני מקביליהם הישראלים – בעת החתימה על הסכם השלום ב-1994 – להימנע מהקמת מדינה פלשתינית, פן תוביל להפלת המשטר ההאשמי, שתערער את המשטרים הפרו-מערביים בסעודיה ומדינות הנפט הערביות. ירדן תהפוך למדינת טרור שתשנה את הגבול הארוך ביותר של ישראל, והקרוב ביותר לירושלים, נתב"ג, כביש 6 והשפלה, למסוכן ביותר.  

בניגוד למבול המלל הערבי הפרו-פלשתיני, קיימת בצורת של המעש הערבי כלפי הפלשתינים, המבטאת את ההתייחסות הערבית האמיתית לעניין הפלשתיני, ואת מקומו הנמוך מאד – ולעתים אף שלילי - בסדר העדיפויות הבינערבי. מלחמות ערב-ישראל לא פרצו עקב – או למען – הפלשתינים (לדוגמא, מצרים, ירדן וסוריה לא שקלו להעביר לפלשתינים את עזה, יו"ש, או אל-חמה שכבשו ב-1948), ואף עימות צבאי בין ישראל לפלשתינים לא גרר מעורבות צבאית ערבית.

שתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני, חסר התקדים, בין ישראל לסעודיה והמפרציות, מבטא את הפער בין המלל  והמעש הערביים, את סדר העדיפויות של מנהיגי ערב החשים במאכלת האיראנית על הצוואר, וממחיש שהעניין הפלשתיני אינו לב הסכסוך עם ישראל, אינו שורש זעזועי האזור, ואינו בבת-העין הערבית.

שתוף הפעולה נובע מתדמית ההרתעה הישראלית שתתפוגג אם ישראל תיסוג לרצועה הצרה על חוף הים התיכון - הנשלטת על ידי רכסי יו"ש – ותהפוך מנכס לנטל אסטרטגי על ארה"ב.

תמיכה בהקמת מדינה פלשתינית (שתעניק בסיס ימי לרוסיה או איראן?) - תוך התעלמות מהרקורד הפלשתיני והרקורד הערבי המעשי כלפי הפלשתינים – שקולים לגיוס פירומן כדי לכבות שריפה.