המכשול לשלום: ניתוק מהמציאות

"ישראל היום" http://bit.ly/2vAmQU2 , July 23, 2017

 English edition  http://bit.ly/2ur5Stu

לפי התקינות הפוליטית, פתרון העניין הפלשתיני מחייב ויתור דרמטי של ישראל והקמת מדינה פלשתינית.

אבל, התקינות הפוליטית תקעה סכין בגב השאח הפרסי ורוממה את אייתוללה חומייני, היללה את "הסכם אוסלו" – שהביא לטרור וחינוך לשנאה חסרי-תקדים – תמכה בהענקת  פרס נובל לשלום לערפאת, קראה לנסיגה מרמת הגולן, והגדירה את "הצונאמי הערבי" כ"אביב ערבי".

התקינות הפוליטית משעבדת ביטחון לאומי ומציאות מזרח תיכונית בלתי-סובלנית ובלתי-צפויה לכמיהה לשלום, מעדיפה תקווה-סובייקטיבית על פני מציאות-אובייקטיבית, ומתעלמת מהשלכות ההקשר האזורי על העניין הפלשתיני.

לדוגמא, המלחמה הערבית במדינה היהודית מתקיימת במזרח התיכון המאופיין מאז המאה השביעית – במישור הבינערבי וללא קשר לישראל - על ידי פיצול עמוק שבטי-דתי-רעיוני-היסטורי, מלחמה, טרור, חתרנות, משטרים אלימים וזמניים ומדיניות והסכמים קצרי-טווח.

הסכסוך הערבי-ישראלי
אינו "הסכסוך המזרח תיכוני", והעניין הפלשתיני אינו לב-הסכסוך הערבי-ישראלי ואינו עדיפות עליונה עבור מנהיגי ערב, אלא אם כן בוחנים את הצהרותיהם, החורגות תמיד ממעשיהם.

התקינות הפוליטית מניחה "שכולם רוצים שלום", ומתעלמת מהעובדה שדו-קיום בשלום לא היה אף פעם חלק מההוויה הבינערבית. גם אם זו משאת נפשו של הרוב הערבי, הרי שסדר היום הערבי נשלט על ידי משטרי מיעוט דיקטטוריים.

האם הגיוני להניח שנסיגה דרמטית ישראלית תגרום לערבים להעניק ל"כופר" היהודי את אשר הוא לא העניקו מעולם לערבים "מאמינים" – דו קיום בשלום?! האם הגיוני להניח שהערבים – שהם חסרי חמלה כלפי "מאמינים" הנתפסים כחלשים – לא ימנפו באופן נטול-חמלה כרסום משמעותי בכושר ההרתעה של המדינה היהודית, אם תיסוג מרכסי יו"ש לרצועת החוף הצרה?!

התקינות הפוליטית מניחה שאסלאם היא דת שלום, ומקלה ראש ביסודות אסלם התקפים גם ב-2017: מאמץ מתמיד להשתלטות האסלאם על "בית הכופרים"; מחויבות לג'יהאד כאמצעי להשגת יעדי האסלאם; הפרת הסכמים ושימוש בכפל-לשון ("תאקייה") בעימות מול "כופרים"; וכו'. לכן, המאבק בישראל אינו נובע מהיקף שטחה - אלא מעצם קיומה - של ישות "כופרת" על אדמה שנועדה ל"מאמינים".

התקינות הפוליטית ממעיטה בהשלכות הרקורד הפלשתיני מטרור שנות ה-20', דרך שתוף פעולה עם הנאצים, הגוש הסובייטי, האייתולות, צדאם חוסיין וצפון קוריאה, אימון טרוריסטים בינלאומיים, בוגדנות והפרת-הסכמים במישור הבינערבי, והקמת פס-יצור של טרוריסטים על ידי תשתית חינוך לשנאה והסתה בהובלת מחמוד עבאס מ-1993.

כמו כן, פת"ח ואש"פ – המהווה את מקור הסמכות של הרשות הפלשתינית – הוקמו ב-1959 ו-1964 וחרתו על דגלם את "שחרור פלשתין", שמונה שנים ושלוש שנים לפני חידוש ההתיישבות היהודית ביו"ש. 

הפער הבלתי-ניתן-לגישור בין התקינות הפוליטית והנוחיות קצרת-הטווח לבין המציאות המזרח תיכונית והביטחון ארוך-הטווח, מקבל ביטוי בפער בין חזון אוסלו של "מזרח תיכון חדש" והענקת פרס נובל לשלום לערפאת, לבין "הצונאמי הערבי" וההסלמה חסרת-התקדים של הטרור והחינוך לשנאה הפלשתינים.

האם מעצבי המדיניות ילמדו משגיאות העבר, ידחו תקינות-פוליטית מפתה, וידבקו במציאות מזרח תיכונית מרתיעה שהיא המסד לקיומנו?