ג'ון קארי טועה ומטעה

"ישראל היום", http://bit.ly/2hIMxwI , January 02, 2017

English edition   http://bit.ly/2il1gfS

נאום קארי מ-28 לדצמבר 2016 היה עתיר טעויות והטעיות, הסותרות את המציאות המזה"תית, אך משקפות את 31 שנות מעורבותו – כסנטור ומזכיר מדינה – במדיניות חוץ.

קארי טס לדמשק יותר מחבריו לסנאט וכינה את חפאז ובשאר אסאד מנהיגים חיוביים, אמינים וחותרים לשלום. במרץ 2011 טען: "סוריה משתנה ככל שהיא משפרת את קשריה עם ארה"ב והמערב...." ואכן סוריה השתנתה, אך בניגוד להערכת קארי, השינוי הביא לכ-400,000 הרוגים וכ-10 מיליון פליטים.

בספרו מ-1997, "המלחמה החדשה", הפגין קארי התמכרות להרהורי-לב: "ארגוני טרור יכולים לשאוב עדוד מערפאת שהפך מפורע-חוק למדינאי."

בדצמבר 2012 הכריז קארי שהרחוב הערבי נמצא בתקופת מעבר לדמוקרטיה. הוא התייחס לצונאמי הערבי כ"אביב ערבי" ומהפיכות "פייסבוק" והצעירים. הוא קרא להפלת משטר קדאפי שהפכה את לוב לבמת טרור איסלאמי מרכזית בעולם.

בנאומו מדצמבר 2016 טען קארי שכשלון המו"מ לשלום אינו עקב הפער בין עמדות הצדדים, אלא  בהיעדר אמון הדדי. הוא התעלם מאי-עמידת הרשות הפלשתינית במבחני דו-קיום בשלום ב-1993 (הסכם אוסלו), 2000 (הצעות אהוד ברק) ו-2005 (עקירת ישובי עזה), כאשר הגיבה לויתורים חסרי-תקדים בחינוך לשנאה וטרור חסרי-תקדים. קארי אף מתעלם מהרקורד הפלשתיני: גלי הטרור משנות ה-20', שתוף הפעולה עם הנאצים, ברה"מ, חומייני, צדאם חוסיין וארגוני טרור בעולם.

בניגוד לתפישת העולם של קארי, העניין הפלשתיני אינו שורש הסכסוך, בבת העין הערבית ולא מוקד זעזועי המזרח התיכון, ומכאן הפער בין "השטיח האדום" המקדם את פני מחמוד עבאס בבירות המערב לעומת "הסחבה המרוטה" בבירות ערב.

קארי טען שפתרון שתי המדינות הוא הנתיב היחיד לשלום בר-קימא התואם את אינטרס ארה"ב. אבל, הרקורד הפלשתיני מלמד שמדינה פלשתינית תוסיף שמן למדורת המזה"ת, תאיים על מדינות ערב פרו-אמריקאיות, תשתף פעולה עם האייטולות, תעניק זכויות נמל לצי הרוסי ואולי אף הסיני והאיראני ותוסיף קול אנטי-אמריקאי באו"מ.

קארי משתמש בנתונים דמוגרפים מנופחים של הרשות הפלשתינית כדי להפחיד את ישראל, כאילו רק ויתור על גיאוגרפיה (רכסי יו"ש השולטים על ירושלים והשפלה) ישמור על הדמוגרפיה (רוב יהודי). הוא מתעלם מרוב יהודי של 66% בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק", הנהנה מרוח גבית חסרת-תקדים של פריון ומאזן-הגירה, בעוד הדמוגרפיה המוסלמית מפגינה התמערבות/מודרניזציה חסרת-תקדים.

קארי טוען שהחלטת מועצת הביטחון 242 קוראת לנסיגת ישראל ל"קו הירוק", אך ההחלטה נמנעה מהתייחסות "לכל השטחים", כדי לאפשר מו"מ ולהימנע מכפיית פיתרון. הוא מתעלם מהעובדה שישראל נלחמה ב-1948 ו-1967 מלחמות-מגן, ומילאה את התחייבותה לגבי 242, כאשר נסוגה מ-90% מ"השטחים" (פינוי חצי האי סיני).

קארי מנסה לפתות את ישראל להטיל יהבה על הסכמים וערבויות ביטחון המאופיינים על ידי היעדר מימוש אוטומטי, ערפול ודרכי-מילוט. לדוגמא, הסכם נאט"ו מחייב את ארה"ב "לשקול" סיוע צבאי "לפי הצורך".  ב-1954 חתם אייזנהאואר על הסכם הגנה עם טייוואן, שבוטל חד-צדדית ב-1980 על ידי הנשיא קארטר.

יחסי ישראל-ארה"ב וביטחונן הלאומי חייבים להיות מבוססים על המציאות ולא על הרהורי-לב נוסח-קארי, הממחזרים את - ולא נמנעים מ- שגיאות העבר.