טראמפ-טרור מנצ'סטר-המזרח התיכון

"חדשות מחלקה ראשונה", http://bit.ly/2qroest, May 25, 2017

 
22 חללי הטרור במנצ'סטר מדגישים את הפער בין לוחמי חופש לבין טרוריסטים, המתמקדים בשיטתיות באזרחים. הם מהווים דוגמית  לטרור אסלאמי בן 1,400 שנים, שהוא איום קיומי – ולא רק טריטוריאלי - על הדמוקרטיות המערביות, כולל ישראל.
 
טרור מנצ'סטר מהווה תזכורת לסדר העדיפויות המציאותי במזרח התיכון וליעדים המרכזיים של ביקור טראמפ במזרח התיכון. הנשיא האמריקאי, כמו מדינות ערב הסוניות – בניגוד לממסד המדיני, אקדמאי ותקשורתי במערב - מתמקד בניטרול האיום הקיומי של האייתולות ומניעת התגרענותם, מלחמה בטרור האסלאמי הפושה בעולם, וחיזוק משטרים ערביים פרו-אמריקאים, ולא בעניין הפלשתיני, הזוכה לסיוע ערבי מילולי, אך לא מעשי.
 
בנאומיו בריאד ובבית לחם תקף טראמפ את איראן ואת "הקיצוניות האסלאמית וסוגי טרור איסלאמי", וקרא להפסקת החינוך לשנאה, ההסתה, מימון הטרור ותיגמול משפחות טרוריסטים, כתנאי להצלחת המאבק בטרור. הוא לא נקב בזהות המסיתים והמממנים, אך מארחיו הביטו במראה והבינו.
 
כמו כל נשיא ומחוקק בארה"ב, טראמפ רואה בנושאי פנים-אמריקאים את העדיפות העליונה. הביקור בסעודיה נתפש בעיניו כתרומה פוטנציאלית גבוהה לכלכלה ולביטחון הלאומי האמריקאים.  אבל, עליו לדעת שמאז המאה ה-7 משטרי המזה"ת הם זמניים ("משטרי כדור אחד"), כפי שלמדנו באיראן, שהפכה מ"השוטר האמריקאי של המפרץ הפרסי" לאויבת המושבעת של ארה"ב, כמו גם בטוניסיה, לוב, מצרים, תימן, עיראק, סוריה, וכו'.
 
לעומת זאת, הנשיא מכיר בישראל כבעלת-ברית אמינה, יעילה, דמוקרטית, ביטחונית, תעשייתית, מדעית, טכנולוגית וללא-תנאי מול איומי איראן והטרור האסלאמי, ובמאמץ לחיזוק משטרים ערביים פרו-אמריקאים. לדוגמא, בשבוע שעבר התקיים תמרון משותף ופורץ-דרך של חילות האוויר של ישראל וארה"ב. התמרונים התכופים משקפים את התועלת-ההדדית של שיתופי הפעולה ישראל-ארה"ב האזרחיים והביטחוניים, שהמריאו להיקפים דרמטיים, למרות חילוקי הדעות הקשים בין ישראל לארה"ב (מאז 1948!) בנושא הפלשתיני.
 
גם טראמפ יפעיל לחץ על ישראל, אך אין להילחץ. אין שחר לטענה השחוקה כאילו העניין הפלשתיני מהווה את בבת-העין הערבית, ואי-פתרונו יפגע ביחסי ישראל-ערב וארה"ב-ערב, וכאילו שדרוג הקשר עם ישראל פוגע ביחסי ארה"ב-ערב. הסכמי השלום ישראל-מצרים וישראל-ירדן נחתמו למרות (ובגלל!) אי-התמקדותם בעניין הפלשתיני וירושלים. השדרוג חסר-התקדים של שיתופי הפעולה הביטחוניים בין ישראל למדינות הסוניות מתרחש למרות שישראל מצטיירת כסרבנית בהקשר הפלשתיני, ובמקביל לשדרוג קשרי ארה"ב-ערב.
 
טראמפ פועל להפיכת הסכמי הסחר של ארה"ב מרב-צדדיים לדו-צדדיים, מתוך הנחה שהרחבת מעגל המשתתפים מצמצמת את המכנה המשותף ופוגעת בתרומת ההסכמים.  עמדה הגיונית דומה יש לאמץ במו"מ בין ישראל לערבים, כפי שהיה במו"מ הדו-צדדיים בין ישראל למצרים וישראל לירדן (למרות לחץ אמריקאי וערבי להרחיבם ולהתמקד בעניין הפלשתיני), שהולדתם ביוזמות דו-צדדיות, בניגוד ליוזמות הרבות של ארה"ב, שכולן הקצינו את העמדה הערבית ונכשלו. לארה"ב תפקיד נכבד בסגירת – ולא בפתיחת – "העיסקה".
 
כמו המאבק בטרור, כך גם המאבק לשלום, הוא מרתון (הנמשך לפחות מאז התפרצות הטרור הפלשתיני ב-1920), ולא ספרינט, ומחייב פעולה שקולה, מונחית-ביטחון באזור התזזיתי בעולם, שלא חווה דו-קיום בשלום בין-ערבי מאז המאה ה-7.