ההתנחלויות חוקיות

"חדשות מחלקה ראשונה", http://bit.ly/2bjS20l, August 23, 2016

 English edition http://bit.ly/2aZBbTo

הטענה כאילו ההתנחלויות אינן חוקיות אינה עומדת במבחן העובדות.
פרופסור יוג'ין רוסטאו, שהיה דקן הפקולטה למשפט באוניברסיטת ייל, תת-מזכיר המדינה וממנסחי החלטת מועצת הביטחון 242, פסק "שהמשפט הבינלאומי מעניק זכות זהה להתיישבות יהודית ביו"ש ובחיפה." לדבריו, "החלטה 242 אינה קוראת לנסיגה 'מהשטחים', או 'מכל השטחים' אלא 'משטחים'.... ישראל נסוגה מסיני המהווה 90% מהשטחים.... הנסיונות לחייב נסיגה 'מכל השטחים' נדחו במועצת הביטחון ובעצרת האו"מ.... לפי 242 אין לכפות על ישראל נסיגה לקווים הפגיעים של 1967... אלא 'לגבולות ברי-הגנה'".
לדעת השופט סטיבן שוובל, הנשיא לשעבר של בית הדין הבינלאומי לצדק: "כיבושי 1967 היו במסגרת מלחמת-מגן... כפי שמבהירים ההסגר המצרי על אילת, ההפרה המצרית של הסכם פירוז סיני, סילוק משקיפי האו"מ מסיני והמתקפה הירדנית.... פלישת הערבים לישראל ב-1948 אף המחישה שהשתלטות מצרים וירדן על עזה ויו"ש היתה בלתי-חוקית.... לכן יש לישראל, שהתגוננה ב-1948 ו-1967, זכות מועדפת על שטחי  המנדט הבריטי, כולל ירושלים.... ומכאן ששינוי קווי שביתת הנשק מ-1949 הם חוקיים...."
עד הקמת המדינה התייחס המונח "פלשתינה" למדינה יהודית. את המונח טבעו הרומאים בנסיון למחוק מהזיכרון האנושי את היהדות, ולכן שינו את "יהודה ושומרון" ל"פלשתינה", על שם הפלישתים – האויב המר של העם היהודי –– שמוצאם באיים האגאיים ביוון ולא בערב.
המעמד החוקי של יו"ש  מבוסס על מספר אמנות בינלאומיות: 1. הצהרת בלפור, של ממשלת בריטניה, שקראה ב-1917 "להקמת בית לאומי, יהודי בפלשתינה...." 2. החלטת וועידת סן רמו של המעצמות המנצחות במלחמת העולם הראשונה ב-1920 העניקה את שתי גדות הירדן ל"מנדט על פלשתינה" "ליישום את הצהרת בלפור... להקמת בית לאומי, יהודי". לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמו כ-20 מנדטים, שטחי נאמנות, האחראים לרוב גבולות המזרח התיכון. 3. אשרור "המנדט על פלשתינה" - המתייחס רק לזכויות לאומיות יהודיות - על ידי מועצת חבר הלאומים ב-1922, הטיל על בריטניה את הקמת הבית הלאומי, היהודי מערבית לירדן "ולעודד... התיישבות יהודית צפופה גם באדמות מדינה ואדמות בור...."  4. סעיף 80 באמנת האו"מ מ-1945 כולל את "המנדט על פלשתינה", ושולל כרסום בזכות הלאומית היהודית מערבית לירדן, כולל התיישבות.
תכנית החלוקה מ-1947 אושרה על ידי עצרת האו"מ – ולא מועצת הביטחון - ולכן אינה מחייבת, מה גם שהיא נחותה מסעיף 80 ומ"המנדט על פלשתינה". הסכמי שביתת הנשק מ-1949 התוו קווי הפסקת-אש ולא גבולות מחייבים.
לפי סעיף 80 של אמנת האו"מ ו"המנדט על פלשתינה", מלחמת המגן ב-1967  החזירה את השליטה על יו"ש וירושלים לריבון החוקי, המדינה היהודית.
אמנת ג'נבה הרביעית מ-1949 אינה תקפה בהקשר יו"ש, מכיוון שהיא מתייחסת להעברת מתיישבים בכפייה לשטח של ריבון חוקי.
התנחלות יהודית ביו"ש אף לא נשללה על ידי הסכם אוסלו מ-1993 והסכם הביניים מ-1995, המאפשרים לכל צד לבנות בשטחי אחריותו, וקוראים לפתור את נושא ההתנחלויות במו"מ על הסכם קבע. לכן, אם בנייה ישראלית ביו"ש מהווה מכשול בדרך לשלום, הרי שבנייה ערבית ביו"ש – הרחבה הרבה יותר מהבנייה היהודית – מהווה מכשול בל-יעבור.
המערכה נגד ההתנחלויות ביו"ש מתבססת על טעויות והטעיות, המהווים רוח גבית ללחץ על ישראל והקצנה וטרור ערביים ורוח נגדית למתינות, יציבות ודו-קיום בשלום.